ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורלי לבייב נגד פלקסגרופ בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת שכנגד

אורלי לבייב
ע"י ב"כ עוה"ד עידו בלום
נגד

נתבעים שכנגד

  1. פלקסגרופ בע"מ
  2. בוריס צ'ריגרדסקי

ע"י ב"כ עוה"ד שחר בוטון

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בהכרעת תביעה שכנגד במסגרתה עותרת התובעת שכנגד לחיוב הנתבעים שכנגד בסך של 500,000 ₪.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

התובעת (בתביעה שהגישה ושנדחתה במהלך ניהול ההליך דנן) והנתבעת שכנגד הינה חברה העוסקת, בין היתר, בעבודות גמר (להלן: הנתבעת שכנגד) ונמצאת בבעלותו וניהולו של הנתבע שכנגד, מר בוריס צ'ריגרדסקי (להלן: הנתבע שכנגד).

התובעת שכנגד ומר שלום לבייב (להלן: שלום) היו בזמנים הרלוונטיים בני זוג נשואים. ד"ר בכור משיח (להלן: בכור) הינו אחיה של התובעת שכנגד ומי שסייע לתובעת שכנגד בהתנהלות מול הנתבעת שכנגד בקשר עם ביצוע העבודות נשוא התביעה.

בין הצדדים נרקמה התקשרות במסגרתה בצעה הנתבעת שכנגד עבודות בניה ושיפוץ בבית פרטי שנמצא באותה עת בחזקתם של התובעת שכנגד ושלום ביישוב סביון. אין מחלוקת כי העבודות לא הושלמו בסופו של יום וזאת לאחר שהנתבעת שכנגד עזבה את האתר בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים.

ההליך דנן נפתח ביום 9/3/16 עם הגשת תביעתה הכספית של הנתבעת שכנגד, לחיוב התובעת שכנגד, שלום ובכר בתשלום הפרש בין מחיר העבודות שבוצעו בפועל על ידה בנכס לבין הסכום ששולם בפועל, וכן בחיובם ברכיב כספי בדמות אובדן רווח קבלני בגין עבודות שלא בוצעו. סכום התביעה הועמד על סך של 160,523 ₪. כפי שציינתי לעיל, תביעה זו של הנתבעת שכנגד נדחתה במהלך ניהול ההליך ועל נסיבות דחייתה עוד אעמוד בהמשך.

במסגרת טענות ההגנה של התובעת שכנגד, שלום ובכור (בכתב הגנתם שהוגש במסגרת תביעת הנתבעת שכנגד שנדחתה כאמור), טענו האחרונים, בין היתר, כי במסגרת ההסכם שנחתם עם הנתבעת שכנגד (בהפנותם למסמך מיום 30/8/15 שכותרתו "הצעת מחיר עבור עבודות שיפוץ בית"), התחייבה הנתבעת שכנגד לבצע את כלל עבודות השיפוץ בתחומים שונים, לרבות עבודות שהיה עליה לבצע באמצעות קבלני משנה עימם היה עליה להתקשר כאשר בכל מקרה, מלוא העבודה מצויה באחריותה. הנכס הינו בן 20 שנה ולאחר רכישתו החליטו התובעת שכנגד ושלום לערוך בו שיפוץ מקיף ויסודי ובמסגרתו נדרשה הנתבעת שכנגד לבצע, עבודות של פירוק והרכבת רכיבים שונים, אינסטלציה, חשמל, איטום, ביוב, צביעה ועוד.

התמורה על פי ההסכם עמדה על סך של 1,025,480 ₪ כאשר שולם לנתבעת שכנגד בגין ה"עבודות" סך של 683,548 ₪, סכום העולה בהרבה על ה"עבודות" שבוצעו, וזאת מבלי לגרוע מכך שהעבודות שכן בוצעו, נעשו באופן חלקי, ברשלנות, בחוסר מקצועיות ותוך גרימת נזקים כבדים לבית.

לנוכח מהות המחלוקת בין הצדדים, הוריתי על מינוי של המהנדס, דן אורמן כמומחה מטעם בית המשפט. חוות הדעת של מומחה בית המשפט הוגשה ביום 5/7/20. על בסיס ממצאיו ערך המומחה בסעיף 7 לחוות הדעת סיכום של כלל העבודות שהתבססו על הצעת המחיר נשוא ההתקשרות ממנו עולה כי בעוד ששווי העבודות בניכוי הליקויים שנמצאו (שהוערכו בסך של 15,450 ₪) עומד על סך של 407,414 ₪ הסכום ששולם לנתבעת שכנגד עומד על 584,103 ₪. מכאן יוצא שהסכום ששולם ביתר לנתבעת שכנגד עומד על 206,726 ₪.

ביום 20/7/20 הגישה התובעת שכנגד (לבדה) כתב תביעה שכנגד כשצוין כי הוא מוגש בהתאם לתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (התקנה שהייתה רלוונטית במועד האמור). סכום התביעה שכנגד הועמד על סך של 500,000 ₪ (משיקולי אגרה), ובמסגרת רכיבי התביעה שרוכזו בסעיף 42 לכתב התביעה שכנגד (במסגרתם נטען לסך כולל של נזק בסך 1,615,787 ₪), נכלל הסך של 206,726 ₪ שכאמור נמצא על ידי מומחה בית המשפט ששולם ביתר. מלבד הסך האמור, טענה התובעת שכנגד לנזקים נוספים שנגרמו לה בעקבות התנהלותן הלקויה של העבודות, חוסר תום הלב של הנתבע שכנגד בניהול המשא ומתן ובמהלך קיום ההסכם, הטעייה, תרמית ועוד; (1) סך של 585,000 ₪ - עלות נוספת מינימלית להכנסת קבלן חדש להשלמת עבודות השיפוץ; (2) סך של 221,061 ₪ - עלות הזמנת מטבח אשר ירדה לטימיון; (3) סך של 100,000 ₪ - בגין תשלום שכירות (ברחוב התלם) מיום 1/12/15 עד ליום 4/5/16 בסך 20,000 ₪ לחודש ולמשך 5 חודשים; (4) סך של 453,000 ₪ גם כן בגין תשלום דמי שכירות (ברחוב שקמה) מיום 1/5/16 עד ליום 30/6/17 (30,000 ₪ לחודש עבור שלושה חודשים ראשונים ו-33,000 ₪ לחודש עבור יתר התקופה); (5) סך של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

מלבד הנתבעת שכנגד נכלל בכתב התביעה גם הנתבע שכנגד (בוריס) שנתבע באופן אישי כשנטען כי לאור התנהלותו של האחרון בחוסר תום לב ובתרמית, הוא נושא באחריות אישית לנזקיה של התובעת שכנגד, הן מכוח אחריותו האישית כנושא משרה ובעל מניות בנתבעת שכנגד והן מכח ההצדקה להרמת מסך ההתאגדות בינו לבין התובעת שכנגד בנסיבות.

ביום 2/8/20 הגישה הנתבעת שכנגד שתי בקשות: בקשה למחיקת תביעתה (התביעה שכאמור החלה את ההליך) וכן בקשה למחיקת כתב התביעה שכנגד.

במסגרת החלטתי מיום 21/8/20, הבהרתי כי ביחס לבקשת הנתבעת שכנגד למחיקת תביעתה, הרי שמקום בו היא כיוזמת ההליך, הגיעה לתובנה כי לאור ממצאי המומחה מטעם בית המשפט וטענתה (בבקשתה) לסיכוייה הקלושים "להפוך את הכף" – היא בוחרת לסגת מההליך – ברי כי אין מקום שלא להיעתר לבקשתה בנדון. בכל הקשור לאופן בו יש לסיים את תביעתה, הרי שלאור עמדת התובעת שכנגד וההסכמה של הנתבעת שכנגד בסופו של יום לדחות את התביעה – יש מקום להורות על דחייתה. באשר לבקשה הנוספת למחיקת התביעה שכנגד, הוריתי על דחיית הבקשה.

כתב ההגנה של הנתבעים שכנגד (הוגש ביום 5/11/20), ובמסגרתו נטען, בין היתר, כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע שכנגד שכן ההתקשרות הייתה עם הנתבעת שכנגד שהינה חברה בע"מ ועל כן לא קמה לתובעת שכנגד כל עילה לתבוע את הנתבע שכנגד באופן אישי כאשר מחלוקת בין הצדדים לא מהווה עילה להרמת מסך. לגופו של עניין, נטען כי במקביל לסיכום הכספי (שעמד על 875,000 ₪ + מע"מ ולאחר סיכום על עבודות נוספות על 1,089,701 ₪) סיכמו הצדדים על חלוקת התשלום באופן הבא; תשלום ראשון בסך 100,000 ₪ ולאחר מכן תשלום של 73,000 ₪ + מע"מ בכל מספר ימים. הסיבה היחידה והבלעדית לסכסוך שפרץ בין הצדדים הינה כי התובעת שכנגד ושלום הפסיקו לשלם והפרו את ההסכם. כן, נטען כי לא היה מפקח על העבודה, לא היו תכניות עבודה מסודרות ולכן ברור לחלוטין שלא התקיים מצב של תשלום על-פי ביצוע בפועל, אלא נקבע סכום קבוע כל תקופה קבועה והתובעת שכנגד ושלום הפרו את ההסכמות הללו. עקב מחדלים של האחרונים והחלטות שונות שלא קיבלו במועד (בחירת צבעים ובחירת שיש), נגרם עיכוב קל בעבודה והם יוּדעו על כך באופן מפורש.

באשר לליקוי הבניה, טענו הנתבעים שכנגד כי על-פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי עלות תיקון הליקויים הינו זניח ביותר ועומד על 14,050 ₪. הנתבעת שכנגד יכלה לטפל בליקויים אלה בקלות רבה ויכלה להשלים את העבודה בצורה המקצועית והטובה ביותר, אלא שכפי שנכתב בזמן אמת על ידי הנתבעת שכנגד "אין כסף אין עבודה" (בהפנותה להודעת הדוא"ל ששלחה ביום 21/12/15), ובסופו של דבר הנתבעת שכנגד לא קיבלה תשלום ולכן לא יכלה להמשיך לעבוד. הנתבעת שכנגד מעולם לא ניסתה להתחמק מביצוע מלאכתה.

דיון והכרעה:

הנה כי כן, בעקבות ממצאי המומחה מטעם בית המשפט והתובנה אליה הגיעה הנתבעת שכנגד באשר להמשך ניהול תביעתה, ההכרעה הצריכה בענייננו נותרה בשאלת זכאותה של התובעת שכנגד לסעדים הכספיים להם עתרה במסגרת סעיף 42 לכתב תביעתה. בהקשר זה יצוין כי התייחסות לטענות ההדדיות של הצדדים אודות ההתנהלות עם קיום ההסכם, זהות המפר וההתנהלות שלאחר סיום ההתקשרות, תעשה בהתאמה ובזיקה לכל אחד ואחד מהסעדים הספציפיים. כן, יש להכריע במחלוקת הנוספת שניטשת בין הצדדים באשר לשאלה האם יש לחייב את הנתבע שכנגד באופן אישי באי אלו מהסעדים בהם אמצא לנכון להכיר, ככל שאמצא.

ב.1. טענות מקדמיות:

טרם שאפנה לבחינת הזכאות הנטענת הנ"ל, מצאתי תחילה להידרש למספר טענות מקדמיות שהועלו מצד הנתבעים שכנגד ושעליהן שבו בסיכומיהם (במפורש או במשתמע);

העדר הגשת התביעה מצד כלל הבעלים של הנכס; הנתבעים שכנגד טענו בסיכומיהם כי ככל שנגרמו נזקים בבית, הרי שנזקים אלה נגרמו לבעלי הבית כאשר מקום בו עלה מעדותה של התובעת שכנגד כי גם לשלום (אותו הגדירה כפרוד שלה נכון למועד עדותה; ר' ע' 9 שו' 16-17 לפרו') רשומה הערת אזהרה על הנכס והוא לא חלק מהתובעים בתביעה דנן, הסנקציה צריכה להיות דחיית התביעה או לחילופין הכרה בזכאות ל-50% מהסכום שייפסק שכן התובעת שכנגד היא בעלת מחצית מהזכויות בנכס.

שלום נמנה בעבר כאמור על אחד הנתבעים בתביעת הנתבעת שכנגד (הוכתר כנתבע 3) שהחלה את ההליך כאמור ושנדחתה כאמור. בהחלטתי מיום 10/6/19 הוריתי על עיכוב ההליכים כנגד שלום נוכח צו הכינוס לנכסיו שניתן כנגדו 5/11/18 על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (במסגרת פש"ר 58329-06-18) .עם זאת הדבר אינו הופך את התובעת שכנגד לזכאית למלוא הזכויות שכן החשבוניות שהוצאו ע"י הנתבעת שכנגד בגין התשלומים ששולמו ע"י ה"ה לבייב היו לטובת שלום בחלקן ובחלקן לתובעת שכנגד או ל"לבייב". בנסיבות אלו התובעת שכנגד זכאית לכל היותר למחצית מהסעדים ככל ויפסקו.

אי גילוי פרטים באשר לתביעות שהוגשו כנגד קבלני משנה; בהקשר טענה זו הפנו הנתבעים שכנגד לעדותה של התובעת שכנגד ממנה הם למדים לטענתם כי האחרונה "כבר הגישה תביעות נגד קבלני משנה של הנתבעת" (ר' סעיף 5 לסכומי הנתבעים שכנגד). בהקשר זה הועלתה מצד האחרונים ההנחה/תהייה אודות זכייתה של התובעת בכספים באותן תביעות ושאותם היא תובעת שוב במסגרת התביעה דנן.

לא מצאתי ממש גם בטענה זו. ראשית, לא ברור כיצד יכולה להישמע טענה כלל כנגד יריבות אישית שיש לתובעת שכנגד ביחס למי מקבלני המשנה הישירים שביצעו עבודות בבית, שעה שהצעת המחיר עליה מבוססת ההתקשרות בין הצדדים כוללת התייחסות למלוא רכיבי הבניה והשיפוץ ובכלל זה בתחום הבניה וצבע, ריצוף, איטום, חשמל, אינסטלציה, מיזוג אוויר ועוד. שנית, ככל שהיה לנתבעים שכנגד "חשד" בעניין ניהול הליכים מצד התובעת שכנגד כלפי קבלן משנה כזה או אחר בעל זיקה לעבודות, לא ברור מה מנע מאחרונים למצות את הבירור באמצעות כלי דיוני רלוונטי במסגרת הליך זה. שלישית, בחקירתה הנגדית של התובעת שכנגד נשאלה האחרונה רק ביחס להליך אחד אותו ניהלה כנגד החברה הקשורה להתקנת החימום התת-רצפתי בבית (ר' ע' 10 שו' 26-30 לפרו'); התובעת שכנגד הבהירה בעניין זה כי לא נפסק סכום לטובתה באותו הליך (ר' ע' 11 שו' 8-9 לפרו'), כאשר מענה זה לא נסתר על ידי הנתבעים שכנגד.

ביצוע העבודות בהעדר סיווג קבלני מתאים; התובעת שכנגד טענה בסעיף 6 לתצהירה (הראשון) כי "רק במסגרת" הכנתו, הוברר לה שאין לנתבע שכנגד כל הסמכה בתחום הבנייה וכן טענה כי התברר לה שאף לא אחד מהנתבעים שכנגד מוגדר כ-'קבלן רשום'. גם אם אתעלם מכך שעסקינן בטענה שהועלתה לראשונה בשלב מתקדם של ההליך, אין לתובעת שכנגד או לבכור (שכאמור סייע לתובעת שכנגד בהתנהלות והיה בעל ההיכרות עם הנתבעת שכנגד) להלין בעניין זה אלא על עצמם, שעה שלא בדקו טרם ההתקשרות האם לנתבעת שכנגד יש סיווג קבלני כזה או אחר ושיש בו לענות צרכיהם. כך או כך, התובעת שכנגד לא הפנתה בעניין זה לכל הוראת חוק ספציפית ממנה ניתן ללמוד כי סוג העבודות נשוא ההתקשרות או רכיב ספציפי בהן, חייב את מי מהנתבעים שכנגד להיות בעל סיווג רלוונטי ובכלל זה הפנייה רלוונטית לכך שאי אלו מהעבודות שבוצעו הינן בגדר "עבודות הנדסה בנאיות", לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט-1969. בהקשר זה יצוין כי מחוות הדעת של מומחה בית המשפט עולה כי יש בנמצא אישור רלוונטי של מהנדס אזרחי לביצוע פירוק של קורה ועמוד בסלון (ר' סעיף 5.1.15 לחוות הדעת). על כן, דין טענה זו להידחות.

ב.2. זכאות התובעת שכנגד לסעדים להם עתרה:

סך של 206,726 ₪ בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט;

במסגרת חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט סקר האחרון את מכלול טענות הצדדים בקשר עם ההתקשרות ובכלל זה את שווי העבודות (סעיף 5 לחוות הדעת) ואת הטענות לליקויים (סעיף 6 לחוות הדעת). המומחה מצא כי שווי העבודות שבוצעו עומד על 422,864 ₪. עלות תיקון הליקויים שמצא עמד על 14,050 ₪. קיזוז סכומים אלה מהסכום ששולם בפועל לחברה על ידי התובעת שכנגד (584,103 ₪) הביא להערכה הסופית של המומחה לפיה שולם לחברה ביתר סך של 206,726 ₪.

בכל הקשור לממצאי המומחה בחוות הדעת ובכלל זה לעניין שווי העבודות שבוצעו בפועל, היקף הליקויים ועלות התיקונים, הרי שלאחר שעיינתי בטענות הצדדים לרבות בסיכומיהם, לא מצאתי שיש מקום, בנסיבות העניין, לסטות מהערכתו הסופית של המומחה מטעם בית המשפט באשר לסכום בסך 206,726 ₪ ששולם ביתר ולהכיר בזכאות לסעד זה.

מושכלת יסוד היא כי בית המשפט ממנה מומחה מטעמו, כדי לקבל תמונה מקצועית ואובייקטיבית מדויקת של נשוא המחלוקת הבאה בפניו. מומחה כזה צריך לספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לשם הכרעה במחלוקת (ר' ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל חנן ו-32 אח' פ"ד נב (4) 563). מקום שקיימת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, יש צורך בנימוקים טובים כדי שבית המשפט יסטה מחוות דעת זו.

במקרה דנן מצאתי את הערכותיו וקביעותיו של מומחה בית המשפט בחוות הדעת המקיפה כמקצועיות וראויות. קביעתי זו, נכונה ביתר שאת במקרה דנן, מקום בו הלכה למעשה, המומחה מטעם בית המשפט לא נחקר על חוות דעתו, כשאף אחד מהצדדים לא תקף ישירות בסיכומיו קביעה כזאת או אחרת של המומחה בעניין אי אלו מרכיבי טבלת שווי העבודות שפורטו בסעיף 6.8 לחוות הדעת ו/או הליקויים שפורטו. עיון בסיכומי הנתבעים שכנגד מעלה כי ההסתייגות היחידה שהועלתה כלפי סעד זה, מצאה ביטוייה בטענה הכללית והסתמית העיקרית ולפיה סעד זה "לא רלוונטי", נוכח זאת שהמומחה לא ידע מהם תנאי התשלום בין הצדדים והוכח כי התובעת לא שילמה לנתבעת שכנגד את מה שסוכם ביניהם (טענה שמצאה ביטויה גם בסעיף 14 לתצהירו המשלים של הנתבע שכנגד מיום 18/4/21). אין לקבל טענה זו; גם אם אתעלם מכך שלא הוכח כלל שהוסכם בין הצדדים על לוח תשלומים הנטען, לא כל שכן זה שצורף במסגרת התצהיר המשלים של הנתבע שכנגד (והעדר קיומו של הסכם מפורט ומפורש עומד לרועץ בעיקר לחובת הנתבעת שכנגד) וגם אם אקבל את טענת הנתבעים שכנגד כי הפסקת העבודות ביום 21/12/15 הייתה על רקע עיכוב בהמשך התשלומים – מה עניין שמיטה להר סיני? המומחה מטעם בית המשפט שיקף בחוות דעתו 'תמונת מצב' ביחס להיקפן הכספי של העבודות שבוצעו ועל כן לא ברור כיצד 'מוּדעות' ללוח תשלומים כזה או אחר, קשורה או בעלת זיקה למסקנות המומחה. משעה שנמצא שלמעלה מ-30 רכיבי עבודות שונות על-פי הצעת המחיר שהיוותה את בסיס ההתקשרות לא בוצעו כלל (ואחרים בוצעו חלקית), ברי כי עם סיום ההתקשרות, על הנתבעת שכנגד להשיב את יתרת התמורה (העודפת) שקיבלה בגין עבודות שלא בוצעו.

סך של 585,000 ₪ - עלות נוספת מינימלית להכנסת קבלן חדש להשלמת עבודות השיפוץ;

התובעת שכנגד טענה בתצהירה (ר' סעיפים 22-28) כי עם נטישת התובעת שכנגד את המשך ביצוע העובדות בסוף חודש 12/2015, היא התחילה לבדוק אפשרות להשלמת העבודות באמצעות קבלנים אחרים, כאשר אנשי המקצוע שביקרו בבית "היו המומים" נוכח הביצוע הירוד והלקוי של העבודות. כן, נטען כי על רקע הותרתם של הנתבעת שכנגד ושלום "תלויים באוויר" ורצונם להשלים את העבודות, נשכרו שירותיו של מפקח בניה (דני כותא) והתקבלו הצעות מחיר שונות בקשר עם ביצוע והשלמה של חלק מהעבודות (צורפו במסגרת נספח 9 לכתב התביעה).

ייאמר מיד כי דין סעד כספי זה להידחות. בכל הקשור לטיב העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת שכנגד, הרי שמקום בו כאמור מצאתי לאמץ את חוות הדעת של המומחה במלואה ומשעה שעלות תיקון הליקויים הוערכה בחוות הדעת על סך קטן יחסית (14,050 ₪), ברי שיש לדחות כל טענה מצד "אנשי מקצוע" עלומים שהתרשמו מביצוע "לקוי וירוד", כמו גם מכל הצעת מחיר כזו או אחרת, לא כל שכן בשעה שאין בנמצא כל אסמכתא אודות תשלום בפועל בקשר עם עבודה שבוצעה לאחר מועד העזיבה של הנתבעת שכנגד.

לאור כל האמור, דין סעד זה להידחות.

סך של 221,061 ₪ - עלות הזמנת מטבח אשר שנטען כי ירדה לטימיון;

בסעיף 7 לתצהירה המשלים של התובעת שכנגד טענה האחרונה כי מכיוון שהבית נותר כ"אתר בניה" שהיה פתוח ופרוץ לרוחות השמיים ולפגעי מזג האוויר, הפכו הכלים והאביזרים שבו "לשבר כלי" אשר אינם ראויים לשימוש. בכלל זה נכללו לטענת התובעת שכנגד גם חלקי המטבח היוקרתי שהוזמן בסך של כ-220,000 ₪ ושהינם לטענתה "מתפוררים, מונחים על רצפת הבית, בלויים ומעלים עובש".

גם באשר לסעד זה, אבהיר מיד כי דינו להידחות. ראשית, אין לי אלא להצטרף אל טענות הנתבעים שכנגד בסיכומיהם אודות העדר צירוף אסמכתאות המעידות כלל על כך שהצעת המחיר של המטבח הנטען שצורפה במסגרת נספח 15 לתצהיר המשלים, אכן התגבשה בסופו של יום לכדי הזמנה בפועל כאשר ביחס לצילומי השיקים שצורפו במסגרת אותו נספח, לא ניתן ללמוד האם הם נפרעו בפועל ולא צורפה כל אסמכתא אודות פירעונם.

בנוסף, ככל שנגרם נזק למטבח שסופק, אין לתובעת שכנגד להלין אלא על עצמה באשר לנזק זה וזאת לנוכח התנהלותה אשר באה לידי ביטוי בהעדר כל התקדמות בהשלמת העבודות מאז עזיבת הנתבעת שכנגד בחודש 12/2015 ולמעשה עד נכון למועד עדותה במסגרתה אישרה כי עד היום "הבית עומד כאבן שאין לה הופכין" (ר' ע' 12 שו' 35-36 לפרו'). ובמה דברים אמורים? גם אם אצא מנקודת הנחה שיש לראות את הנתבעת שכנגד כצד המפר של ההתקשרות וגם אם אניח כי הזמנת המטבח אכן בוצעה והוא סופק בפועל לביתה של התובעת שכנגד, יש להחיל בנסיבות המקרה דנן את עיקרון חובת הקטנת המעוגן בסעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. להחלת עיקרון זה מצאתי נפקות משמעותית במקרה הנוכחי שכן משעה שלתובעת היה ברור בסוף חודש 12/2015 כי הנתבעת שכנגד לא תשוב להמשך ביצוע העבודות, היה עליה לוודא, לכל הפחות, כי רכיבי המטבח שסופקו יישמר באופן מיטבי (בין בבית או בין במקום אחר), על מנת שלא יינזק מתנאי סביבה כאלה או אחרים. זאת בנוסף להתנהלות עליה עמדתי לעיל בהקשר הרחב יותר אודות העדר השלמת העבודות באמצעות קבלן אחר.

זכאות נטענת לדמי שכירות בסך כולל של 553,000 ₪ בגין התקופה שבין 1/12/15 עד 30/6/17;

באשר לסעד זה עתרה התובעת לפיצוי שמקורו בשתי תקופות. האחת - סך של 100,000 ₪ - בגין תשלום שכירות (בנכס ברחוב התלם) מיום 1/12/15 עד ליום 4/5/16 בסך 20,000 ₪ לחודש ולמשך 5 חודשים; השנייה - סך של 453,000 ₪ בגין תשלום דמי שכירות (ברחוב שקמה) מיום 1/5/16 עד ליום 30/6/17 (30,000 ₪ לחודש עבור שלושה חודשים ראשונים ו-33,000 ₪ לחודש עבור יתר התקופה).

מצאתי להכיר בסעד זה באופן חלקי בלבד. כפי שציינתי לעיל, היה ברור לתובעת בסוף חודש 12/2015 כי הנתבעת שכנגד לא תשוב להמשך ביצוע העבודות. משכך, לצד חובת הקטנת הנזק שאותה כאמור מצאתי שיש להחיל, ניתן לקבל ולהבין כי הכנסת קבלן אחר שייכנס בנעלי הנתבעת שכנגד לצורך השלמת העבודות, אינו יכול להתבצע 'מהיום למחר' ונדרש, מטבע הדברים, פרק זמן לצורך היערכות להתקשרות שכזאת, ולכל הפחות להביא את הבית למצב בו יהיה ניתן להתגורר בו במצב סביר. כעולה מחומר הראיות, התובעת שכנגד לא עשתה כן כאמור תקופה ארוכה ולמעשה עד נכון למועד עדותה (ר' ע' 12 שו' 35-36 לפרו'). לנוכח האמור, יש מקום להכיר בתקופת זכאות מוגבלת בלבד לדמי שכירות, שתגלם הן את הזמן הסביר הדרוש להתקשרות עם קבלן והן את פרק זמן שהיה נדרש להשלמת העבודות. הנני סבורה כי התקופה הראויה והסבירה בה יש להכיר הינה שלושה חודשים. באשר לדמי השכירות הראויים לפרק זמן זה, מצאתי להעמיד את שיעורן על סך 10,000 ₪ (ולא על פי שיעור דמי השכירות על-פי ההסכם הרלוונטי שהוצג). הפיצוי הכולל בגין סעד כספי זה יעמוד אם כן על סך של 30,000 ₪.

סך של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני;

התובעת שכנגד לא שבה על סעד זה במפורש בסיכומיה, אולם גם אם הייתה עושה כן, לא הייתי מוצאת בנסיבות לפסוק לה כל פיצוי בגין נזק לא ממוני. בכל הקשור לזכאות לפיצוי שמקורה בליקויים, הרי שלאור עמדת הפסיקה אודות הצורך בהתאמה בין גובה הפיצוי בגין הליקויים לבין הפיצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני (ר' ע"א 6540/05 סולל בונה נ' אברמוביץ [פורסם במאגרים] (1/12/08), אין מקום לאור היקף הליקויים ועלות תיקונם כפי שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט, להכיר בזכאות לפיצוי.

באשר לזכאות הפיצוי נוכח הפסקת העבודות, הרי שכבר נתתי לכך שעל התובעת שכנגד הייתה מוטלת חובת הקטנת הנזק, ומקום בו האחרונה בחרה להותיר את מצב הבית כפי שהוא ולא לקדם את המשך ביצוע העבודות באמצעות קבלן/ים חלופי/ים, משך תקופה ארוכה ובלתי מידתית, אין מקום להכיר בפיצוי בגין כך בנסיבות אלה.

סיכום ביניים; הנה כי כן, מבין כלל הסעדים הכספים להם עתרה התובעת שכנגד, הנני מוצאת להיעתר לסך של 236,726 ₪ שמקורו בממצאי המומחה מטעם בית המשפט וכן בזכאות יחסית לדמי שכירות בסך 30,000 ₪, כאשר התובעת שכנגד זכאית למחצית מסכומים אלו.

ב.3. שאלת חיוב הנתבע שכנגד באופן אישי;

המחלוקת האחרונה שנותר לדון בה הינה בשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבע שכנגד באופן אישי בסך הפיצוי בו מצאתי להכיר.

התובעת שכנגד שבה וחזרה בסיכומיה כי יש להטיל על הנתבע שכנגד אחריות אישית לסעדים הכספיים; הן בדרך של "הרמת מסך" בשל הטענה לשימוש לרעה במסך ההתאגדות במקרה דנן והן בדרך של הטלת אחריות אישית על הנתבע שכנגד בגין פעולותיו האישיות הרשלניות, מצגי השווא שהציג, הפרת ההתחייבות והנזקים שגרם בכך.

לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים בעניין מחלוקת זו (ובכלל זה בטענות שהוקדשו לסוגיה באופן לא מבוטל בסיכומיהם) לא מצאתי מקום בנסיבות המקרה דנן להטיל על הנתבע שכנגד כל חיוב אישי לאי אלו מהסעדים הכספיים בהם הכרתי (בין אם מכח הרמת מסך ובין אם מכח עילה נזיקית).

אחריות מכח 'הרמת מסך'; כבר צוין לא אחת כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה הינו עקרון יסוד בדיני החברות מעקרון זה נובע כי חוב של תאגיד הינו שלו בלבד והנושה אינו רשאי לדרוש פרעונו מאת חברי התאגיד. חריג לכלל האמור הינה הדוקטרינה של 'הרמת מסך' ההתאגדות היוצרת יריבות ישירה בין בעלי המניות בחברה לבין נושיה, כשלצד זאת הובהר כי סעד של 'הרמת מסך' המעוגן בסעיף 6 לחוק החברות הינו קיצוני ומרחיק לכת, ויש לעשות בו שימוש זהיר ומצומצם (ר' ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ [פורסם במאגרים] (21/1/09)).

בבואי לבחון במקרה דנן האם עלה בידי התובעת שכנגד להניח את התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת הטענה, מצאתי כי היא נכשלה בכך. אין מחלוקת כי הנתבע שכנגד הינו בעל המניות והמנהל היחיד בנתבעת שכנגד שהינה חברה בע"מ. העובדה כי הגעתי בסופו של יום למסקנה שהתובעת שכנגד זכאית לכספים ששולמו ביתר ביחס לעבודות שבוצעו בפועל, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הרמת מסך (ולא כל שכן ביחס לקיומם של ליקויי בניה) שכן עצם הכרה בחוב בגין עבודות שלא בוצעו אינו מלמד על התקיימות החלופה הרלוונטית לפיה נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת על מנת להונות את התובעת שכנגד ושלום, זאת למשל להבדיל ממצב בו היה משולם לנתבעת שכנגד הסכום ששולם לה כאשר האחרונה לא הייתה מבצעת כלל עבודות בפועל בבית. לא מצאתי כי היה מצד הנתבע שכנגד ניסיון לעשות שימוש באישיות המשפטית הנפרדת על מנת להונות את התובעת שכנגד.

אחריות מכח עילה נזיקית; הכלל הוא שהעובדה שאדם הינו אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה. כן, הוטעם כי המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (ר' ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם במאגרים] (1/8/10)); ר' ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ [פורסם במאגרים] (31/12/03)). כן, עמדה הפסיקה על כך שיש שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלה של הטלת חובת זהירות על אורגנים ונושאי משרה בחברה, שכן הטלת אחריות כאמור עלולה לחתור תחת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, וליצור הרתעת יתר מנטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי חברה, שעשויים בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה (ר' ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, נא(4) 769 (1997)).

אין בנמצא כל עיגון ראייתי לכך שהנתבע שכנגד לקח על עצמו כל התחייבות אישית. התובעת שכנגד הרבתה להפנות בסיכומיה לאמירות שונות של הנתבע שכנגד מתצהירו ועדותו בהן הוא נוקט בלשון "אני", כמו גם לאמירות רלוונטיות מצד בא כח הנתבעים שכנגד וכן לאמירות של התובעת שכנגד עצמה (ר' סעיפים 25-28 לסיכומים) – אולם אין לי אלא להסכים עם הנתבעים שכנגד כי אין בסמנטיקה כזאת או אחרת של כדי להוות "ראיות" להטלת אחריות אישית (כמו גם לא להרמת מסך). כן, לא שוכנעתי כי שררו "יחסים מיוחדים" בין הנתבע שכנגד לתובעת שכנגד או בכור למשיבה, באופן זה שהתובעת שכנגד נתנה בנתבע שכנגד את אמונה וביטחונה כי האחרון לוקח כלפיה או כלפי בכור אחריות באופן אישי. כמו כן, לא עלתה טענה מפורשת וממילא לא הוכח כי הנתבע שכנגד הסכים לערוב באופן אישי ולקחת אחריות אישית כלפי התובעת שכנגד, שלום או בכור (ר' עדותה המתחמקת של התובעת שכנגד בע' 14 שו' 19-22 לפרו'; עדותו הנ"ל של בכור בע' 19 שו' 12-14 לפרו').

המסקנה הצריכה מהאמור לעיל הינה שאין מקום להכיר בהטלת כל חבות אישית על הנתבע שכנגד לאי אלו מהסעדים הכספיים בהם מצאתי להכיר.

סוף-דבר:

לאור כל האמור, התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.

הנני מחייבת את הנתבעת שכנגד לשלם לידי התובעת שכנגד סך של 118,363 ₪. כן הנני מחייבת את הנתבעת שכנגד בתשלום הוצאות התובעת שכנגד. כן, תישא הנתבעת שכנגד בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבע שכנגד, נדחית.
התובעת שכנגד תישא בהוצאות הנתבע שכנגד ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י' אב תשפ"א, 19 יולי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אורלי לבייב
נתבע: פלקסגרופ בע"מ
שופט :
עורכי דין: