ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סילבי שבו נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ :

לפני כבוד ה שופטת עמיתה שרה דותן

מערערת

סילבי שבו
ע"י ב"כ עו"ד מתיא עמרן ואח'
נגד
משיבים
1.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רינה וייס ואח'
2.בנק לאומי למשכנתאות בע"מ - סניף ראשי
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל טסלר ואח'

בית המשפט קבע, כי ההלוואה החדשה שנטלו המערערת ובעלה המנוח שינתה את החזרי התשלומים וקרן ההלוואה נותרה קבועה לכל אורך התקופה לעומת ההלוואה המקורית שקטנה בהתאם לתשלום היחסי וההחזרים החודשיים. לאור שינוי זה, נוצר מצב שפוליסת הביטוח שרכשו השניים והכיסוי הביטוחי במסגרת הפוליסה אינם תואמים את יתרת ההלוואה בספרי הבנק, שכן חברת הביטוח לא עודכנה על ידי התובעת ובעלה על השינוי שביצעו בשנת 2009.

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת כ' לוי) בת"א 2703-04-15 מיום 17.8.2020. לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד משיבה 1 (להלן: "חברת הביטוח"), שממנה נרכשה פוליסת ביטוח חיים במסגרת הלוואה שנטלו המערערת ובעלה המנוח בשנת 2005, ונגד משיב 2 (להלן: "הבנק") אשר בעת מתן ההלוואה דרש הבטחת החוב באמצעות פוליסת ביטוח חיים.

הרקע העובדתי
על פי תנאי ההלוואה הפירעון אמור היה להתבצע בתשלומים חודשיים שכללו ריבית וחלק יחסי של הקרן במשך עשר שנים. פירעון הלוואה זו בתנאי "לוח שפיצר", משמעותו הפחתה הדרגתית של סכום החוב המובטח לטובת בנק המשכנתאות עד למועד הפירעון האחרון של ההלוואה המקורית (להלן: "ההלוואה הראשונה").

בשנת 2008, לאחר שפיגרו בלפחות ארבעה תשלומים, החליטו בני הזוג לשנות את תנאי ההלוואה על ידי כך שלקחו הלוואה חדשה בסך 210,000 ₪. הלוואה זו כיסתה את יתרת ההלוואה הראשונה והריבית, וזאת תוך שינוי תנאי הפירעון. בשונה מההלוואה הראשונה, שנקבעה על פי לוח הסילוקין המכונה "לוח שפיצר", תנאי ההלוואה החדשה נקבעו על פי "הלוואת בולט", שקבעה כי מועד הפירעון יוקדם בשנה והתשלומים החודשיים המוסכמים יהיו תשלומי ריבית על פי מתכונתם החדשה.
יצוין, כי תשלומי הפרמיה שבפוליסת הביטוח הותאמו לתנאי הלוואה הראשונה באופן שהפרמיה פחתה ככל שאמורה הייתה להצטמצם יתרת החוב.
למרות השינוי בתנאי פירעון ההלוואה, לא יידעו הלווים את חברת הביטוח ולא רכשו פוליסת ביטוח חדשה ו/או מתוקנת.
בשנת 2013 נפטר בעלה של המערערת. הואיל וכך, המערערת תבעה מחברת הביטוח לשלם לבנק, שהיה המוטב הראשון על פי פוליסת הביטוח, את יתרת ההלוואה על פי תנאיה החדשים שעמדה על סך 213,000 ₪.
על פי הנטען בתביעה, יתרת ההלוואה במועד פטירת המנוח הסתכמה ב- 213,000 ₪, אולם שחברת הביטוח העבירה לבנק סך של 106,854.57 ₪. לטענת המערערת, הבנק התרשל בכך שלא התריע בפני הלווים שהפוליסה אינה עומדת בתנאים הנדרשים לכיסוי מלא של יתרת החוב. יצוין, כי בכתב התביעה לא הוזכר השינוי בתנאי ההלוואה ולא הובהר למה יש לייחס את ההפרש בין יתרת החוב, 213,000 ₪, לבין סכום הפוליסה, 290,000 ₪.

פסק דינו של בית משפט השלום
בית משפט קמא דחה את התביעה נגד חברת הביטוח מן הטעם שלא הוכחה עילת תביעה נגדה בטענה של הפרת חובה. קביעה זו של בית המשפט נסמכת על כך, שהפוליסה הראשונה תאמה את תנאי ההלוואה משנת 2005 ואלמלא השינוי שהוכנס בתנאי ההלוואה היה בסכום הפוליסה הראשונית כדי לכסות את מלוא יתרת החוב של ההלוואה.

עוד קבע בית המשפט השלום, כי לא הוצגה ראיה כלשהי לכך שחברת הביטוח עודכנה בשינויים שערכו המערערת ובעלה המנוח בהלוואות שנטלו מהבנק לאחר שנרכשה פוליסת הביטוח.
בנוסף, בית המשפט דחה את הטענה לפיה מדובר בפוליסה מסוג "ריסק", מן הטעם שבתנאי הפוליסה מוסדרים היטב השינויים, אופן הפחתת סכום הביטוח ותשלומי הפרמיה.

בית המשפט קבע, כי ההלוואה החדשה שנטלו המערערת ובעלה המנוח שינתה את החזרי התשלומים וקרן ההלוואה נותרה קבועה לכל אורך התקופה לעומת ההלוואה המקורית שקטנה בהתאם לתשלום היחסי וההחזרים החודשיים. לאור שינוי זה, נוצר מצב שפוליסת הביטוח שרכשו השניים והכיסוי הביטוחי במסגרת הפוליסה אינם תואמים את יתרת ההלוואה בספרי הבנק, שכן חברת הביטוח לא עודכנה על ידי התובעת ובעלה על השינוי שביצעו בשנת 2009.
עוד עולה מפסק דינו של בית המשפט השלום, כי מעורבות המערערת בעסקת ההלוואה הייתה מינימלית שכן על פי עדותה נטילת ההלוואה טופלה על ידי בעלה המנוח. בית המשפט סבר, כי קיים קושי בבירור עובדתי בשל הנסיבות המצערות. אולם, בית המשפט מפנה לחוזה ההלוואה ממנו עולה כי בסעיף העוסק בנושא ביטוח החיים משנת 2005 ובשנת 2009, התחייבו בני הזוג כלפי הבנק לרכוש ביטוח חיים בסכום שלא יפחת מיתרת ההלוואה ובאם יהיו מספר הלוואות אזי הכיסוי הביטוחי יהיה בסכום שלא יפחת מיתרת כל ההלוואות.
בית המשפט דחה את הטענה, כי נציג הבנק הוא "מונע הנזק" הטוב ביותר לעומת המבוטחים מאחר שכל שנדרש מהם הוא לפנות אל חברת הביטח שערכה את פוליסת הביטוח ולעדכנה על השינוי המהותי בתנאי ההלוואה.

טענות הצדדים
טענות המערערת:
המערערת סבורה כי בית משפט קמא טעה במסקנה אליה הגיע, לאור זאת שנפלה טעות עקרונית ומהותית בהערכת הראיות והעדויות על ידי בית המשפט וכל זאת תוך התעלמות מחלקן. לא זו אף זו, מדגישה המערערת שבית המשפט פסח על הכלל לפיו יש לפרש פוליסת ביטוח על פי המשמעות המילולית הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה.

המערערת מפנה בעיקרי טיעוניה לטענה כי פוליסת הביטוח נרכשה להבטחת פירעון הסכום של 290,000 ₪ לתקופה של 10 שנים, וכי ביום קרות מקרה הביטוח עמדה הפוליסה על אותו הסכום.
כמו כן, מדגישה המערערת כי במסגרת ההתדיינות בבית משפט השלום העידו חמישה עדים מטעם חברת הביטוח, אולם למעט סוכן הביטוח איש מהעדים לא היה ממנסחי הפוליסה או שותף לעריכתה בין המערערת ובעלה המנוח לבין חברת הביטוח. משכך גורסת המערערת, כי בית המשפט התעלם מן הכלל לפיו יש לפרש פוליסת ביטוח באמצעות הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים ובמקרה של אי-בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את פוליסת הביטוח כנגד המנסח שהינו המבטח.

לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא כאשר לא נתן כל נימוק ונמנע מלדון בצורת הפוליסה והלשון בה נכתבה אל מול הטבלה הנושאת את הכותרת "שינויי פרמיה".
בנוסף, סבורה המערערת כי קמה חובת יידוע של חברת הביטוח על סמך חובה חוזית לנהוג בדרך המקובלת של חובת תום לב בקיום חוזה. לטענת המערערת, חברת הביטוח היא אמנם מבטחת, אולם לעניין חוזה ההלוואה היא פעלה כמוסד פיננסי המעניק הלוואות ומכאן שיש להחיל עליה את "החובות המיוחדות" החלות על מוסד בנקאי ביחסיו עם לקוחותיו הכוללות את חובות תום הלב, הזהירות והנאמנות.
טענות משיבה 1:
המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא תוך שהיא חוזרת על הטענה, כי המערערת ובעלה המנוח לא עדכנו את סוכן הביטוח בשינויים שערכו בתנאי ההלוואה. בפוליסה שנרכשה על ידי בני הזוג נקבע, כי סכום הביטוח יופחת משנה לשנה ובהתאמה פחתה גם הפרמיה לתשלום החודשי.
חברת הביטוח מדגישה, כי המערערת ובעלה המנוח ידעו על הפחתת הפרמיה על פני תקופת הביטוח. שנית, סוכן הביטוח הסביר זאת לבני הזוג באופן מפורש.
לטענת חברת הביטוח התביעה התבססה על עדות יחיד של המערערת ושלגביה נקבע בפסק הדין שלא הייתה מעורבת בפרטי ההתקשרות. לפיכך, סבורה חברת הביטוח, כי אין באפשרותה לטעון למצג שווא שהרי היא לא ראתה, לא הסתמכה ולא הוטעתה.
חברת הביטוח גורסת כי המערערת לא גילתה לבית המשפט, לא בכתב התביעה ולא בתצהירה, על השינוי המהותי במסגרת ההלוואה החדשה השונה מזו שבגינה נרכשה פוליסת הביטוח.
עוד סבורה חברת הביטוח, כי בניגוד לטענת המערערת בית המשפט קמא דן בצורת הפוליסה והלשון הברורה, ממנה עולה כי סכום הביטוח מופחת מדי שנה וכי אינו בסך קבוע של 290,000 ₪.
חברת הביטוח מבהירה, כי בשעה שמבוטח מגיע לממש את זכותו על פי חוזה הביטוח, אין הוא יכול לעשות שימוש בחלק מתנאיו ולהתעלם משאר תנאיו. בענייננו, מטרת הביטוח למשכנתא היה להפחית פרמיה ככל שסכום ההלוואה קטן, כמו גם סכום הביטוח. יתרה מזאת, חברת הביטוח מדגישה כי יש לקיים את הכלל בדבר פירוש פוליסת הביטח תוך עמידה על מכלול התניותיה של הפוליסה כשלמות אחת.
בנוסף, מפנה חברת הביטוח בעיקרי טיעוניה לשורה של ראיות לפיהן סכום הביטוח עודכן מדי שנה בהתאם לשיעור הריבית והחזר התשלום החודשי במשך כל תקופת ההלוואה. כל זאת, תוך שהיא מדגישה כי הבנק אישר התאמת הפוליסה לתנאי ההלוואה וכן שהביטוח תאם את הייעוץ שקיבלו בני הזוג מסוכן הביטוח המשמש כיועץ משכנתאות.

טענות משיב 2:
הבנק, כמו חברת הביטוח, תומך בפסק דינו של בית משפט השלום תוך שהוא מבהיר כי מעיקרי טיעוני המערערת עולה שהיא גוררת אותו למחלוקת בינה לחברת הביטוח בנוגע לפרשנות פוליסת הביטוח ושאין זה מעניינו.

בעיקרי טיעוניו, חוזר משיב 2 על הטענה כי בהתאם לסדרי העבודה הנהוגים בבנק, קיימת דרישה מלווים לבטח את עצמם בביטוח חיים בגין הלוואה שהם נוטלים, כשהבנק הוא המוטב על פי פוליסת הביטוח. ביטוח החיים משמש כבטוחה נוספת במקרה של מות אחד הלווים, כדי שיוכל להיפרע מתוך תגמולי הפוליסה.
דרישה זו של הבנק מועלית תוך הבהרה ללווים כי זכותם לעשות כן באמצעות כל חברת ביטוח. עניין זה הובהר ללווים בעל פה ובאמצעות חוברת "תדריך ללווים בנושא קבלת הלוואה" אשר נמסרת ללווים בסמוך להחתמתם על מסמכי ההלוואה.
הבנק מדגיש, כי הלווים פנו באופן עצמאי לסוכן הביטוח וערכו באמצעותו ביטוח חיים וביטוח נכס. בהמשך לכך, הפוליסה הוצגה לבנק והוא נרשם בה כמוטב בלתי חוזר. עוד מבהיר הבנק, כי לא קיים כל מקור נורמטיבי המטיל על הבנק חובה לבדוק את התאמתה של הפוליסה לסיכום שבין הלווים לבין חברת הביטוח – סיכום שהבנק לא היה צד לו.
הבנק מסביר, כי הלווים הם אלה שפנו וביקשו לפרוס את יתרת חובם לבנק, ומחזור ההלוואה בוצע בינואר 2010. במסגרת זו לא הועמדו ללווים כספים נוספים, ולפיכך יתרת סכום הלוואת המחזור הייתה זהה ליתרתה של הלוואה המקורית במועד ביצוע המחזור. עם זאת, שונה לוח הסילוקין של הלוואה ואופן ההחזר שונה גם כן.
עם פטירתו של הבעל ולאחר שנמסרה על כך הודעה לבנק, פנה הבנק לחברת הביטוח במכתב מיום 17.7.2013 והודיע כי יתרת ההלווה היא 213,271.62 ₪. חברת הביטוח השיבה לפניית הבנק וצרפה המחאה על סך 129,420.31 ₪ מבלי לספק הסבר לפירעונה החלקי של ההלוואה.
הבנק מציין, כי נכון ליום 6.1.2021 עומדת יתרת ההלוואה על סך 145,657 ₪ המהווה כיום חוב בפיגור.
הבנק מבהיר, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, כי בעת שינוי של תנאי ההלוואה מופנים הלווים לחברת הביטוח לשם בחינת הפוליסה על פי שיקול דעתם של הלווים. מאחר שבני הזוג לא פנו לחברת הביטוח לצורך בחינת הכיסוי הביטוחי, הרי שיש לראות בכך הפרה של תנאי חוזה ההלוואה על ידי המערערת.
עוד מדגיש הבנק, כפי שציינה גם חברת הביטוח, שאין לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותה של המערערת משום שההתקשרות בין הבנק לבני הזוג נעשתה על ידי הבעל המנוח. מכאן, שלא ניתן לקבוע על סמך עדותה של המערערת כי הייתה הטעיה מצד הבנק. לא זו אף זו, המערערת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית מצדם של נציגי הבנק.
ביחס לחברת הביטוח מדגיש הבנק, כי חברת הביטוח עורכת פוליסה זהה לכל מבוטחיה ולכן אין כל נפקות לטענתה כי הלווים לא הודיעו לה על מחזור ההלוואה. לטענת הבנק, אין קשר סיבתי בין אי ההודעה לחברת הביטוח על המחזור לבין התוצאה הסופית של כיסוי ביטוחי חלקי.

לצד כל זאת, טוען הבנק כי יש לדחות את התביעה נגד הבנק מחמת אשם תורם של המערערת ובעלה המנוח. זאת מאחר שהמערערת לא עיינה בפוליסת הביטוח, לא עיינה בדו"חות השנתיים שנשלחו על ידי חברת הביטוח וחמור מכל, לגישתו, הלווים לא טרחו להודיע לחברת הביטוח על שינוי תנאי ההלוואה. מכאן, שיש לייחס למערערת אשם תורם.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את פסק דינו המנומק של בית משפט השלום, וכן את כתב הערעור ועיקרי הטיעון, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בתוצאתו, ועל כן החלטתי לדחות את הערעור.
ככלל, הערעור נסוב בעיקרו על השגות באשר לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ועל המסקנות אליהן הגיע נוכח אותן קביעות. הכלל בסוגיה זו הוא כי ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא אם עסקינן בפגם היורד לשורשו של עניין. יפים לעניינו דבריה של כבוד השופטת ביניש (כתאורה אז) בע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל (מיום 11.6.1998) הוא:‏‏
"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני [2]). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין... '" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח' [3], בעמ' 598)."
(ההדגשות שלי – ש.ד.)

מעיון בפסק דינה של כבוד השופטת לוי, ניתן ללמוד על ניתוח מקיף של השאלות המשפטיות שעמדו לפני בית המשפט קמא ושהינן מושא הערעור. שתי השאלות הנמצאות בלב הדיון מחייבות להכריע בדבר האחריות של חברת הביטוח לתשלום יתרת סכום החוב לבנק ובכלל זה הבהרת עניין התשלומים בגין פוליסת הביטוח, וכן אחריות הבנק ביחס לקיומה של פוליסת ביטוח שתתאים להלוואה החדשה.
אין עוררין, כי הליך ההתקשרות בין בני הזוג לבין הבנק וחברת הביטוח נוהל על ידי הבעל המנוח.
אשר למשיבה 1, סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1984, קובע כי על חברת הביטוח חלה חובת הגילוי כלפי המבוטח וזאת לצד הטלת אחריות על המבוטח למסור כל מידע מהותי העומד לרשותו, שהרי אם לא יעשה כן המשמעות היא אי מתן תשובה מלאה וכנה:
"חובת גילוי
6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן – ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.
(ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה.
(ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה."

במהלך השנים פירש בית המשפט את חובת הגילוי תוך התייחסות לרכישת ביטוח חיים, שהינו נשוא הדיון, כפי שעולה מפסק דינה של כבוד השופטת ברק-ארז ברע"א 7664/13 בת שבע ברקת סטניצקי נ' בנק לאומי למשכנתאות (16.1.2014):
"ככלל, ראוי כי גופים פיננסים גדולים יקפידו הקפדה יתרה על גילוי מלא ואקטיבי של פרטים מהותיים בעסקאות שהם עורכים עם לקוחותיהם גם בשים לב לכך שהם 'מונעי הנזק' הטובים יותר במקרים מסוג זה. ככל שמדובר בעסקה חשובה יותר לצרכן, כמו רכישת ביטוח חיים לצדה של הלוואת משכנתה, כך גדלה החשיבות שיש לייחס לחובת הגילוי. על היקפה של חובת הגילוי בהקשר של היקפו של הכיסוי בפוליסה עמדתי גם בע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' 'אריה' חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (21.8.2013), בפסקה 4 לפסק דיני, שם ציינתי כי 'משמעותה של חובה זו היא, שלנוכח פערי הכוחות והמידע המובנים בין הצדדים, חייב המבטח להפנות את תשומת ליבו של המבוטח לסייגים הכלולים בפוליסה ולוודא כי הבין מהם התנאים שאם לא יתקיימו לא יזכה לתגמולי ביטוח'."
(ההדגשות שלי – ש.ד.)

לפיכך, אכן מוטלת חובת גילוי על גופים פיננסים וחברות הביטוח בכלל זה. יתרה מכך, חובה זו גדולה ביתר שאת כאשר עסקינן בעסקאות הנוגעות לרכישת ביטוח חיים לצד הלוואת משכנתא. משכך, נדרשת חברת הביטוח לפרוש בפני המבוטח את כל המידע הרלוונטי לעניין רכישת הביטוח. בעניינו, נוצר קושי מאחר שבעלה המנוח של המערערת הוא זה שדן עם חברת הביטוח על פרטי רכישת פוליסת הביטוח. אולם, העובדות מדברות בעד עצמן כפי שקבע בית משפט קמא, חברת הביטוח לא הייתה במעגל ההתקשרות שבין בני הזוג לבין הבנק ועל כן לא ניתן לצפות מחברת הביטוח לפעול בערוץ ישיר מול הבנק שהרי התחייבותה היא מול המבוטחת, המערערת.

לא זו אף זו, מול החובות המוטלות על חברת הביטוח גם המבוטחת נדרשת לחובת גילוי כעולה מהוראות החוק. אולם, המערערת ובן זוגה המנוח לא פעלו כך ולא גילו למבטחת על השינויים בתנאי ההלוואה, בני הזוג לא פנו לחברת הביטוח בבקשה לרכוש פוליסת ביטוח נוספת או לשנות את תנאי הפוליסה הקיימת. בני הזוג לא נקטו באף צעד על מנת לעדכן את חברת הביטוח בשינוי תנאי ההלוואה, משכך חברת הביטוח לא הייתה מודעת לשינוי אשר יש להניח היה משפיע על תנאי הפוליסה ובעיקר על תשלומי הפרמיה.
אשר לתשלום הפרמיות, המערערת סברה כי היא הייתה זכאית להיפרע מפוליסת הביטוח עם פטירתו של בעלה בסכום של 290,000 ₪. אולם, כפי שניתן ללמוד מתנאי הפוליסה, חברת הביטוח הפחיתה את הסכום בהתאם להתקדמות הפירעון שנקבע בלוח הסילוקין של ההלוואה הראשונה ותשלומי הפרמיה ששולמו על ידי בני הזוג כל שנה ביום 10.10. כך, סכום הביטוח בפוליסה עמד ביום 1.10.2012 על סך 106,854.57 ₪ ובצירוף הצמדה נעמד על סכום כולל של 129,420.31 ₪. משכך וכעולה מתנאי הפוליסה, ניתן לראות כי התקיימה התאמה לשינויים הצפויים, וביניהם הקטנת סכומי הביטוח בהתאם להלוואה המעודכנת בספרי הבנק וכן נוכח תשלומי הפרמיה שפחתו גם כן ממועד למועד. לפיכך, אני מקבלת את קביעת בית משפט השלום, כי חברת הביטוח פעלה כנדרש.
אשר לאחריות הבנק, כפי שהיטיב להסביר בית משפט קמא בפסק דינו המפורט, הדרישה מהלווים לרכוש ביטוח חיים נופלת בגדר שיקול דעתו של הבנק ואין מדובר בחובה חוקית. טענתה של המערערת לפיה על נציגי הבנק חלה חובת זהירות כללית לאור מערכת היחסים בין הבנק לקהל לקוחותיו, אינה חלה באירוע הנדון. בני הזוג הם אלה שבחרו במשיבה 1 לשמש להם כחברת הביטוח ולבנק לא הייתה כל נגיעה להתקשרות בין הצדדים ולבחירת חברת הביטוח וסוג הפוליסה, פרט לדרישתו הלגיטימית לקיומה של בטוחה ביחס להלוואה שנתן. על כן, ככל שחלה אחריות בנוגע לשינוי תנאי ההלוואה ועדכון משיבה 1 היא חלה על המערערת.

סוף דבר
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
המערערת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ).
ההוצאות ישולמו מתוך העירבון באמצעות בא כוח המערערים והיתרה אם ישנה תוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום בלשכתי , י' אב תשפ"א, 19 יולי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סילבי שבו
נתבע: מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: