ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוזה פשייבה נגד מיכאל דן :


בפני כבוד הרשמת הבכירה טלי מירום

המבקשת-הנתבעת

רוזה פשייבה
ע"י ב"כ עוה"ד רועי דותן

נגד

המשיב-התובע

מיכאל דן
ע"י ב"כ עוה"ד יוסף מעודה

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן על ידי ביום 12.1.2021 בהעדר כתב הגנה מטעם המבקשת.
רקע
ביום 11.11.2020 הגיש המשיב, עורך דין במקצועו, תביעה לפינוי מושכר על פי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א-1984) נגד המבקשת. נטען כי המבקשת שכרה את המושכר מאת אורה גולדנברג ז"ל (להלן: אורה ז"ל), כאשר לכתב התביעה צורף הסכם שכירות לתקופה שבין 1.7.2019 ועד 30.6.2020 בין אורה ז"ל מצד אחד ובין אנג'לה פשייב מהצד השני. המשיב, ביחד עם ארבעה נוספים, רכש מידי אורה ז"ל את הבניין בן תשע הדירות בו נמצא המושכר, לרבות את המושכר, בהסכם מכר מיום 6.10.2019, כאשר חלק מהדירות פנויות, חלקן מושכרות בשכירות חופשית וחלקן מושכרות בשכירות מוגנת. הבניין נמכר למשיב ולשאר הרוכשים במצב "AS IS". נטען, כי הגם שתקופת השכירות על פי הסכם השכירות הסתיימה, לא פינתה המבקשת את המושכר. יתרה מכך, נטען, היא אינה משלמת את דמי השכירות החל מחודש מרס 2020.
לאחר כשבוע ימים הגיש המשיב בקשה לתיקון התביעה; נטען, כי מחמת טעות נכתב שמה של הנתבעת "אנג'לה פשייב" במקום "רוזה פשייב", היא המבקשת. לכתב התביעה המתוקן צורף הסכם שכירות בין אורה ז"ל מצד אחד ובין המבקשת לתקופה שבין 1.3.2017 עד 28.2.2018. לאור מועד הגשת הבקשה ומשטרם הומצא כתב התביעה המקורי לידי המבקשת, נעתרתי לבקשה, והוגש כתב תביעה מתוקן כאמור לעיל.
ביום 12.1.2021, ומשלא הוגש כתב הגנה, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. לבקשה צורפו אישור מסירה ותצהיר, לפיהם המשיב עצמו הגיע ביום 23.11.2020 אל בית המבקשת, את הדלת פתח לו אדם מבוגר, כבן 40, שהציג עצמו כואלרי, בנה של המבקשת, שמסר לו כי המבקשת איננה בבית. ואלרי סירב לקבל את כתב התביעה וסירב לחתום על אישור המסירה, וטען כי אורה ז"ל הרשתה להם לשפץ את הבית שהיה במצב ג רוע. המשיב תיעד בזמן אמת את נסיבות המסירה, בכתבו בכתב יד על גבי ההזמנה לדין - "ולרי הבן של רוזה שגר בבית, בשנות החמישים לחייו, אמר שרוזה בבי"ח למרות ששמעתי קול אישה. סירב לקבל וסירב לחתום. אמר שגולדנברג הרשתה להם לשפץ, שהבית היה במצב גרוע. ראיתי את הבית מבפנים, טפט או אריחים אפורים בצורה של לבנים."
לאור העולה מנספחי הבקשה נעתרתי לה ונתתי פסק דין על יסוד כתב התביעה.
מנתוני ההמצאות בתיק עולה, כי פסק הדין הומצא למבקשת על דרך של הדבקה במען ביום 24.1.2021.
הבקשה
ביום 7.5.2021 הוגש לתיק יפוי כח מטעם ב"כ המבקשת. שבוע לאחר מכן, ביום 14.5.2021, הוגשה "בקשה בהולה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכים".
בבקשה נטען, כי למשיב אין כל זכות במושכר, ומכאן שלא היתה לו זכות לתבוע את פינויו. למבקשת, לעומת זאת, כך נטען, ישנה " זכות בלתי-הדירה לשימוש במקרקעין" לשארית חייה לכל הפחות .
נטען, כי המבקשת הינה ילידת 1934, עלתה מרוסיה בחודש יולי 1998 ומסמוך למועד זה הינה מתגוררת במושכר. כראיה צורף לבקשה הסכם שכירות מיום 5.9.2000 בין המבקשת מחד ובין אמנון גולדנברג ז"ל, בעלה המנוח של אורה ז"ל. נטען, כי בנה של המבקשת, ואלרי, עלה עמה ארצה ומתגורר עמה. נטען כי השניים אינם בקיאים בשפה העברית ומתקשים להתקשר עם הסביבה. נטען כי מצבם הסוציו-אקונומי נמוך וכי הם סובלים מקשיי התאקלמות בארץ.
נטען, כי הסכם השכירות חודש מידי שנה בשנה, ללא שינוי בדמי השכירות, וכי אלו שולמו מידי חודש כסדרם. נטען, כי בעקבות פטירתו של אמנון ז"ל נכנסה אורה ז"ל בנעליו והמשיכה להשכיר את המושכר למבקשת. נטען, כי בשנה האחרונה, לאחר פטירתה של אורה ז"ל, הגיע המשיב אל המושכר, שוחח עם ולארי והציע, כי לצורך שיפור תנאי המחייה בנכס ייעשה שיפוץ יסודי במושכר, כאשר המשיב, כך נטען, הבטיח לסייע לשניים בביצועו. נטען, כי ואלרי קיבל הצעת מחיר של שיפוצניק בשם יוסי, שמס' הטלפון הנייד שלו צויין בבקשה, לצורך ביצוע השיפוץ. עלותו של זה, נטען, הגיעה לכדי 260,000 ₪ ושולמה על ידי המבקשת ובנה. נטען, כי השקעה בסדר גודל עצום זה במושכר, בהסכמתו ובעידודו של המשיב, מעידה אף היא על זכותה הבלתי-הדירה של המבקשת במושכר.
נטען, כי כתב התביעה מעולם לא הומצא למבקשת או לבנה ואלרי וכי זה מעולם לא סירב לקבל כתב תביעה או כל מסמך אחר הקשור לתביעה. נטען, כי ההליך מראשיתו רצוף מחדלים, החל בצירוף הסכם שכירות שאינו נוגע למבקשת, עבור דרך הגשת תביעה על ידי מי שאין לו כל זכות במושכר וכלה בביצוע מחטף ונטילת פסק דין בהעדר הגנה. נטען, כי המבקשת מתקרבת לגיל 88 ומזה 20 שנה מתגוררת במושכר, ופינוייה ממנו בנסיבות אלו, ולאחר שהשקיעה בו סכום עתק של 260,000 ₪, יעלה כדי חוסר צדק משווע. מכל אלו עתרה המבקשת לביטול פסק הדין.
לבקשה צורפו תצהיר תמיכה של ואלרי; הסכם שכירות ראשון מיום 5.9.2000; הסכם שכירות לדוגמא בין אורה ז"ל ובין המבקשת לתקופה שבין 1.3.2018 ל - 28.2.2019; זכרון דברים לפיו "בוצעה עבודה בדירה עלייה ראשונה 5 אצל ולרי", ובו פירוט עבודות המסתכם בסך של 260,000 ₪, כאשר זכרון הדברים אינו נושא לוגו או כל פרט מזהה לגבי מי שביצע את העבודות המפורטות בו; שתי קבלות מחודש אוגוסט 2020 מחברת "אברהם עמרם ובניו בע"מ" עבור רכישת דלתות (כולל הובלה במנוף), האחת על סך של 7,500 ₪ והשניה על סך של 800 ₪; אישור תשלום סך של 5,800 ₪ באשראי מחודש אפריל 2020 , ללא פרטים מזהים של שם בית העסק ושל הרוכש; קנסות שקיבל ואלרי מעירית חדרה בשל השלכת פסולת בניין מחודש ספטמבר 2020 ; תמונות המתעדות, לפי הנטען, שיפוץ של המושכר; ומסמכים רפואיים של המבקשת.
הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה וכן קבעתי מועד לדיון בה. תשובת המשיב הוגשה באיחור ניכר, ערב מועד הדיון. בתשובה נטען, כי לאורך השנים שכרה המבקשת מאורה ז"ל את המושכר בשכירות בלתי מוגנת, כפי שנכתב במפורש בהסכמי השכירות. נטען, כי ביום 6.10.2019 מכרה אורה ז"ל את זכויותיה במושכר למשיב. נטען, כי אין ממש בטענת המבקשת על שיפוץ בעלות של 260,000 ₪ שביצע בנכס; נטען, כי המשיב יצר קשר עם יוסי השיפוצניק על פי מס' הטלפון הנייד שצויין בבקשה, וזה הכחיש כי ביצע במושכר שיפוץ כלשהו וכי קיבל סך של 260,000 ₪. נטען, כי טענתה של המבקשת להיותה ממצב סוציו-אקונומי נמוך עומד בסתירה לכך שהשקיעה, לטענתה, סך של 260,000 ₪ לשיפוץ המושכר ולכך ששכרה עורך דין פרטי לייצגה בהליך זה. נטען, כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה המשיב סיכם עמה (או עם בנה) על שיפוץ המושכר, וכל בכל מקרה זכותה לשהות בו פקעה בסיום הסכם השכירות האחרון, קרי, ב - 30.6.2020.
הדיון בבקשה
ביום 12.7.2021 התקיים דיון בבקשה, במעמד המבקשת (שלא השתתפה בדיון כלל), בנה ואלרי ובא כוחם, וכן המשיב ובא כוחו. אציין, כי ב עת שראה המשיב את ואלרי עם כניסתו לאולם, ועוד בטרם הגיע בא כוחו, אמר המשיב, באמירה שלא נרשמה בפרוטוקול אולם זכורה לי היטב, כי זהו האדם לו מסר את כתב התביעה.
בפתח הדיון השיב ואלרי לשאלות בית המשפט ואישר כי מאז חודש מרס 2020 לא שילמה המבקשת את דמי השכירות עבור המושכר. הוא העיד כי אמנון ז" ל ביקש ממנו לשפץ את הדירה, והכחיש כי טען בתצהירו כי היה זה המשיב אשר ביקש ממנו לשפץ את הדירה. עוד העיד, כי אמנון ז"ל הלך לעולמו לפני כשלוש שנים ואילו אורה ז"ל נפטרה לפני כשנה, טרם פרוץ משבר הקורונה. ב"כ המבקשת הבהיר, כי מאז מרס 2020 היא אינה משלמת את דמי השכירות משום שלא ידעה למי לשלמם, אולם בכל מקרה הינה נכונה לפרוע את החוב ממועד הפסקת התשלום.
לקראת עמידתו לחקירה נגדית על תצהירו, כאשר התבקש ואלרי על ידי לאשר את חתימתו על גבי תצהיר התמיכה בבקשה, טען כי היא איננה "אותו הדבר" ונמנע מלזהותה ולאשרה באופן ברור וחד משמעי, זאת הגם שנשאל שוב ושוב האם הוא מזהה את חתימתו. משכך, קבעתי כי אין בפניי תצהיר תמיכה בבקשה, ובכך הסתיימה עדותו של ואלרי.
המשיב עמד לחקירה נגדית על תצהירו, ומסר כי הוא ביצע את המסירה בעצמו ולא באמצעות שליח, משום שהוא מרבה להגיע ממשרדו בפרדס-חנה אל חדרה, ובחר לבצע את המסירה בעצמו. כאשר התבקש לתאר את הבניין תיארו כבניין פינתי, ישן ומוזנח. הוא שב ומסר, כפי שציין בתרשומת שערך בזמן אמת בכתב יד, כי ראה מאחורי ואלרי, מול פתח הכניסה, טפט או אריחים אפורים בצורה של לבנים. הוא אישר כי לא ידע שכתב התביעה תוקן, אולם העיד כי כתב התביעה היחיד שהומצא למבקשת הוא זה המתוקן. כאשר ביקש להסביר מדוע לא הומצאה הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה לידי המבקשת השיב כי אין חובה כזו. הוא מסר כי לבקשתו הזדהה האדם שפתח לו את דלת המושכר כואלרי, בנה של המבקשת; בתוך כך הצביע על היושב באולם. הוא אישר כי לא ביקש ממנו להזדהות באמצעי זיהוי כלשהו. הוא שב והעיד כי ואלרי סירב לקבל ממנו את כתב התביעה, כי סירוב זה מהווה מסירה כדין, וכי בנסיבות אלו לא מצא לנכון לבצע נסיונות המצאה נוספים.
סיכומי הצדדים
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
המבקשת טענה, כי בהליך נפלו מתחילתו פגמים רבים, לרבות ביצוע מסירת כתב התביעה למבקשת על ידי המשיב ולא על ידי שליח מקצועי, מבלי שהיה לכך הסבר בפיו. נטען, כי אישור המסירה ותצהיר המוסר נערכו יש מאין על ידי המשיב, ותיעדו אירוע שלא אירע מעולם. פגמים נוספים, נטען, הם כי המשיב לא ידע אודות תיקון כתב התביעה וכי הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה לא הומצאה למבקשת. נטען, כי בתרשומת בכתב ידו ציין המשיב כי האיש שפתח לו את הדלת היה כבן 50, בתצהיר נכתב כי הוא כבן 40 ואילו בפועל ואלרי הינו בן 64. גם בכך יש ללמד, נטען, כי התצהיר שקרי לחלוטין. מכל אלו ביקשה המבקשת לקבוע כי כתב התביעה לא הומצא לה כדין וכי לא ידעה אודות ההליך המתנהל בעניינה. פגמים נוספים, נטען, הם הגשת התשובה לבקשה באיחור ניכר; אי הצגת מסמכים להוכחת בעלות בדירה, כגון צו ירושה או צו קיום צוואה; ואי צירופם של בעלי דין נוספים, כמו שאר הרוכשים של הבניין. נטען, כי מכל אלו מן הדין ליתן למבקשת את יומה בבית המשפט ולאפשר לה לפרוס את טענותיה במלואן. נטען, כי המבקשת עומדת על טענתה לזכות בלתי-הדירה במקרקעין, אולם לא פירטה אותה עקב הגבלת היקף הסיכומים. כן נטען כי המבקשת שומרת על זכותה להגיש תביעה-שכנגד להשבת הסך של 260,000 ₪ שהשקיעה לטענתה בשיפוץ המושכר.
המשיב עתר בסיכומיו לדחיית הבקשה. נטען, כי לא היה מקום להטיל דופי במשיב, עורך דין ונוטריון מזה 27 שנים, כאילו חתם על תצהיר כוזב והעיד עדות שקר בבית המשפט. נטען, כי עדותו של המשיב היתה מהימנה ולא נסתרה. נטען, כי אין ממש בטענתו של ואלרי כי שילם דמי שכירות לאמנון ז"ל עד חודש מאי 2020, שכן לטענתו הוא הלך לעולמו לפני משבר הקורונה, קרי, לפני מרס 2020. עוד נטען, כי לא הוצגה כל ראיה לתשלום סך של 260,000 ₪ עבור שיפוץ המושכר, וכי גם את הקבלות שהוצגו, על סך של 9,000 ₪, לא ניתן לייחס למושכר. אשר לזכרון הדברים שהוצג, תמה ב"כ המשיב הכיצד נכתב בו כי העבודה "בוצעה", שהרי מדובר בזכרון דברים המתעד הסכמות טרם ביצוע העבודות. נטען, כי אין שחר לטענת המבקשת בדבר הזכות הבלתי-הדירה שיש לה במושכר, זאת אל מול זכות הבעלות של המשיב במושכר. נטען, כי זכותה כשוכרת במושכר הסתיימה זה מכבר וכי כיום הינה במעמד של מסיגת-גבול. מכל מקום, נטען, מעמד של זכות בלתי-הדירה במקרקעין מתקיים מקום בו אין מערכת חוזית מסודרת בין הצדדים, וכאשר בעל המקרקעין מודע לתפיסת המקרקעין ונותר שותק לנוכח התפיסה - תנאים שאינם מתקיימים בענייננו, שהרי המבקשת התגוררה במושכר מכח הסכמי שכירות בלתי מוגנת שנחתמו מידי שנה. מכל אלו עותר המשיב לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין, בין השאר משום שדחתה את הצעת בית המשפט לפנות את המושכר בהסכמה ובחרה לעמוד על בקשתה, תוך אילוץ המשיב להגשת סיכומיו.
דיון והכרעה
משנמנע ואלרי מלאשר את חתימתו על גבי תצהירו, הרי שהמשמעות היא כי הבקשה לביטול פסק הדין אינה נתמכת בתצהיר ודינה להידחות ולו מטעם זה בלבד; ואולם, דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.
ראש וראשון, מצאתי את עדותו של המשיב בדבר נסיבות מסירת כתב התביעה לבן ואלרי משכנעת ומהימנה. כאמור, מיד כאשר ראה המשיב את ואלרי באולם בית המשפט, ועוד בטרם התייצב בא כוחו לדיון, אמר באופן ספונטני כי זה האדם שפתח לו את דלת המושכר. הוא שב וחזר על כך בעקביות במהלך חקירתו הנגדית, בעדות קוהרנטית והחלטית . התרשומת שערך בכתב יד במעמד המסירה, בה תיאר את ואלרי ואת פנים המושכר, עד כמה שהספיק לראותו, הקנתה אותנטיות נוספת למסירה. אציין, כי העובדה שהמשיב התרשם, וכך גם כתב בכתב ידו, כי ואלרי הוא כבן 50, בעוד שבפועל הינו בן 64, אין בה כדי להפריך את עדותו, שהרי אדם עשוי לטעות בהערכת גילו של אדם העומד מולו על פי מראה בלבד. בהקשר זה מקובל עליי הסברו של המשיב, כי העובדה שבתצהיר המודפס נכתב כי ואלרי הוא בן 40 (במקום 50) איננה אלא טעות דפוס. בדומה, אינני מוצאת כל דופי בכך שהמשיב ביצע את המסירה בעצמו, ולא באמצעות שליח מקצועי, שכן אין כל הוראה בתקנות המחייבת ביצוע מסירה על ידי שליח מקצועי, ואין כל מניעה כי זו תבוצע על ידי בעל הדין.
מנגד, נסיבות המסירה לואלרי לא נסתרו על ידיו, שכן הוא לא אישר את חתימתו על תצהירו, ולמעשה, אין בפני בית המשפט תצהיר מטעמו. אוסיף, כי ב עדותו הקצרה נתגלעו סתירות ביחס לנטען בבקשה, ראשית, לעניין עצם חתימתו על התצהיר, ושנית - כאשר הכחיש כי טען בתצהירו שהמשיב הוא זה שביקש ממנו לבצע את השיפוץ (עמ' 2, ש' 16) ; טענה זו מופיעה באופן מפורש בסעיפים 6, 16 ו - 20 לבקשה ובסעיפים 8, 9, 19 ו - 23 לתצהירו.
אוסיף, כי אין ממש בטענת ב"כ המבקשת, כי היה על המשיב לבצע נסיונות מסירה נוספים לאחר שביצע מסירה כדין, שכן די בה; אין גם ממש בטענתו, כי היה על המשיב להעביר למבקשת את הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, שכן לפי הוראות תקנה 97(ב) לתקסד"א-1984, שהיו בתוקף במועד הגשת הבקשה, הכלל הוא כי בקשה כזו תידון במעמד צד אחד.
מכל אלו, אין בידי לקבל את טענת המבקשת בדבר פגם במסירה, ואני קובעת כי זו בוצעה כדין. מכאן, שאין מקום לביטול פסק הדין מטעמי צדק כבמקרה של פגם בהמצאה או פגיעה בכללי הצדק הטבעי; אלא עסקינן במקרה בו נדרש בית המשפט לבחון, האם נופל המקרה בגדר שיקול הדעת המסור בידי בית המשפט לבטל את פסק הדין מקום ששוכנע כי ראוי ונכון לעשות כן.
הלכה פסוקה היא, כי השיקולים שעל בית המשפט לשקול בהקשר זה הם שניים: האחד - סיבת המחדל שבאי הגשת כתב ההגנה במועד, והשני - סיכויי הה צלחה של המבקש (ראה רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל [5.8.1992]; רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ [29.10.2000]; ע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [16.1.2005]; רע"א 1119/05 גולדסיל נ' ביליה רוברט נכסים ובניה בע"מ [27.2.2005]).
אשר לסיבת המחדל: כאמור, מצאתי כי מסיר ת כתב התביעה למבקשת בוצעה כדין. לפיכך אין בידי לקבל את טענות המבקש ת לפיהן לא ידע ה על ההליך המשפטי המתנהל בעניינ ה, וסבורתני כי יש לקבוע שהתעלמה ממנו במודע. מכאן שאין כל הצדקה סבירה לכך שלא הגיש ה כתב הגנה.
אשר לסיכויי ההצלחה: ראשית דבר, המשיב הראה כי יש לו זכות במושכר, זאת מכח הסכם המכר בינו ובין אורה ז"ל. מכח הסכם מכר זה נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיב על בעלותה של אורה ז"ל בפנקסי רישום המקרקעין. יובהר, כי זכותו בנכס אין מקורה בירושה, שכן הוא אינו יורשה של אורה ז"ל, אלא רכש ממנה את הזכויות בנכס בעודה בחייה. הזכות להגיש תביעת פינוי נובעת מזכותו של המשיב להחזיק בנכס, זכות שהתגבשה עם קבלת החזקה בו על פי הסכם המכר, ביום 15.1.2020. מכל אלו, אין ממש בכפירתה של המבקשת בעילת התביעה של המשיב.
אשר לטענת המבקשת בדבר היותה בעלת זכות בלתי-הדירה במושכר; בתמצית ייאמר, כי זכות זו, שאינה כלולה בין סוגי הזכויות המנויות ב חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הוכרה כזכות שביושר, על פי רוב ביחס למקרקעין שבבעלות המדינה או גופי שלטון אחרים, והיא מתגבשת מקום בו ההחזקה או השימוש של אדם בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת מכך שבעל המקרקעין נמנע מלפעול לסילוקו של האדם מהנכס, הגם שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך (בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר תל-אביב-יפו, פ"ד כה(1) 792 [1971], בעמ' 797). המקרה דנא שונה לחלוטין: זכותה של המבקשת להתגורר במושכר מקורה בהסכמי שכירות שנתיים שנחתמו בינה ובין אמנון ז"ל, ולאחר מותו - בינה ובין אורה ז"ל, מאז שנת 2000 ומידי שנה בשנה , כאשר בהסכמי השכירות צויין במפורש כי השכירות הינה שכירות בלתי מוגנת. אין מדובר בהסכמה שבשתיקה מצדם של בעליו הקודמים של המושכר, אלא שכירות בלתי מוגנת שהוסדרה באופן ברור ומפורש בהסכמי שכירות שנתיים. טענת המבקשת לקיומה של זכות או רשות בלתי-הדירה במושכר נטענה באופן כללי וסתמי והיא עומדת בסתירה להסכמי השכירות עליהם חתמה לאורך השנים. אין בידי, איפוא, לקבל טענה זו של המבקשת, וטוב שזנחה אותה, למעשה, בסיכומיה.
נסכם ונאמר, איפוא, כי זכותה של המבקשת להתגורר בנכס נובעת מהסכמי השכירות עליהם חתמה. הסכם השכירות האחרון עליו חתמה הסתיים בחודש יוני 2020, ובמועד זה פקעה זכותה של המבקשת להחזיק בדירה. ממועד זה ואילך מתגוררת המבקשת במושכר ללא רשות וללא הסכמת בעליו, המשיב. זאת ועוד, כפי שאישר ואלרי בעדותו, מאז חודש מרס 2020, ומזה למעלה משנה, אין המבקשת משלמת את דמי השכירות. די באלו על מנת לבסס את עילת הפינוי.
טענת המבקשת בדבר השקעה בסך של 260,000 ₪ במושכר אף היא אין בה כדי להועיל לה. ראשית, מעבר לקבלות בסך כולל של כ - 14,000 ₪, שלא ניתן לייחסן למושכר דווקא, לא הוצגה כל אסמכתא או ראשית ראיה להוצאה בסדר הגודל העצום שנטען. בנוסף, אם, כטענתו של ואלרי בדיון (ובניגוד לנטען בתצהירו), אמנון ז"ל הוא זה שביקש ממנו לבצע את השיפוץ, ובשים לב לכך שלטענתו הלך אמנון ז"ל לעולמו לפני כשלוש שנים, לא ברור מה הקשר בין שיפוץ נטען זה ובין קבלות מלפני כשנה. לכך יש להוסיף את הנטען בתשובת המשיב בדבר שיחתו עם יוסי השיפוצניק, ואת התמיהות שהעלה ביחס ללשונו של זכרון הדברים. זאת ועוד, טענת המבקשת בדבר מעמדה הסוציו-אקונומי הנמוך אינו מתיישב עם טענה בדבר הוצאה בסכום כה גבוה. מכל מקום, אין בטענה זו כדי להקנות למבקשת זכויות במושכר.
מכל אלו עולה, כי אין בפיה של המבקשת טענות הגנה של ממש הראויות להישמע ולהתברר. ברי, כי בהעדר טענת הגנה טובה לא תצמח כל תועלת מביטול פסק הדין.
לכך יש להוסיף את השיהוי שבהגשת הבקשה, חדשים ארוכים לאחר המצאת פסק הדין לידי המבקשת באמצעות שליח בית המשפט, כך על פי רישומי ההמצאות בתיק. בנוסף, חלף שבוע תמים מאז הוגש יפוי הכח לתיק ועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. אכן, בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין אם מצא כי יש בפי המבקש טענות הגנה הראויות להישמע, וכלשון בית המשפט העליון - "לפזול אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים." ( רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ [16.8.2012]); ואולם, כאמור לעיל, לא מצאתי כי יש בפי המבקש ת טענות הגנה כלשהן, קל וחומר כאלו שיצ דיקו את הארכת המועד להגשת הבקשה, מה גם שארכה כזו מעולם לא נתבקשה.
סיכומו של דבר: עובדות ביצוע המסירה של כתב התביעה לא נסתרו, המבקשת לא נתנה טעם לשיהוי שבהגשת בקשת הביטול ולא הראתה סיכויי ה צלחה. מכאן שדין בקש תה להידחות, וכך אני מורה; פסק הדין מיום 12.1.2021 ישוב ויעמוד על כנו.
עם זאת, לאור נסיבותיה האישיות של המבקשת וגילה המתקדם, ובשים לב לכך שבחודש ספטמבר יחולו חגי תשרי, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד ליום 3.10.2021.
עד למועד זה תפנה המבקשת את המושכר, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לה.
נוכח גילה של המבקשת ובשים לב לכך שתשובת המשיב הוגשה באיחור ניכר, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין הבקשה, וכי הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך הדין למשיב יעמדו על הסכום שנפסק במסגרת פסק הדין.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' אב תשפ"א, 18 יולי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רוזה פשייבה
נתבע: מיכאל דן
שופט :
עורכי דין: