ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמואל סלומון נגד רונן מתניה משה :

בפני כבוד ה שופטת ג'אדה בסול

התובעים

  1. שמואל סלומון
  2. אן.אפ.טי - מזון בע"מ

נגד

הנתבעים

  1. רונן מתניה משה
  2. בועז נאור

החלטה

מונחת לפניי בקשה מטעם הנתבעים, לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בי-דין לנוכח קביעות פסק בוררות שניתן ע"י עו"ד איריס אדרי מיום 20/6/18, וכפי שיובהר בהמשך (להלן: "פסק בוררות") .

התביעה שלפניי היא תביעה נזיקית, כספית בסך של 755,002 ₪. בה נטען כי הנתבעים, בהתנהלותם כעורכי דין שייצגו את התובעים, התרשלו והפרו חובות חקוקות, כאשר לא שמרו על עותק חתום של הסכם מייסדים (להלן: "ההסכם הראשון") שנחתם בין התובע מס' 1 (להלן: "התובע") ושותפים אחרים, להקמת חברה לניהול אולם אירועים (בראבו 4 ניהול אירועים בע"מ). לטענת התובע, הוא נאלץ לחתום על הסכם מייסדים "חדש" (להלן: "ההסכם השני") , שבו בוצע שינוי מהותי הפועל לרעתו, זאת מבלי שהנתבעים יידעו אותו אודות אותו שינוי , שינוי אשר פגע בזכויותיו בהמשך.

השינוי המהותי אשר נכלל בהסכם השני, היה ע''י הוספת סעיף 6.2 (להלן: "סעיף 6.2") , ושלפיו התובע יהיה שותף להפסדים ולא רק לרווחים, באותו עסק אשר התעתדו אותם צדדים להקים, ללא כל קשר לשאלה באם הוא השקיע הון ביסוד החברה , אם לא.

לימים, ולאחר שאותו עסק אשר הוקם כשל, התנהל הליך הבוררות בין אותם מייסדים, התובע ושותפיו, ובמסגרת אותו פסק בוררות , חויב התובע לשלם לאותם שותפים סכומי כסף נכבדים.

לטענת התובע, אלמלא אותו שינוי מהותי שנערך בהסכם המייסדים, שינוי, אשר, כאמור, נערך ללא ידיעתו או הסכמתו, תוצאת הבוררת הייתה שונה, והוא לא היה מחויב באותם סכומים.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, בין היתר, כי ההסכם המקורי, טרם עריכת השינוי , כלל לא נחתם במשרדם , כי הם הכינו טיוטת הסכם אשר נשלחה לאותם צדדים להסכם, ובכך הסתיימה מעורבותם בעניין זה. לטענתם, ההסכם, כאמור, לא נחתם במשרדם, ומכאן שאין ברשותם העתק מקורי של ן לאחר חתימתו.

עוד טענו הנתבעים בכתב הגנתם, להעדר יריבות בינם לבין הנתבעת מס'2 (להלן: "הנתבעת"), שמעולם לא קיבלה מהם שירותים משפטיים, אף לא הייתה צד להליכי הבוררות נשוא הבקשה דנן.

הבקשה לסילוק על הסף

טענות הנתבעים (המבקשים)
בבקשה כאן, עותרים הנתבעים לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בי-דין , לאור קביעותיה של הבוררת בפסק הבוררות.

לפי הנתבעים , התובעים מושתקים מלהביא ראיות לסתור את ה קביעות שנכללו ב פסק הבוררות, אף בהנחה כי הם, הנתבעים, "התרשלו" וההסכם הראשון לא נשמר על ידם, כי הרי לאור הקביעה בפסק הבוררות , שלפיה, התובע "היה מודע" לשינויים שבוצעו בגרסאות ההסכמים, והוא חתם על ההסכם החדש כשהוא מודע לשינוי שבוצע בסעיף 6.2 להסכם – כעולה מקביעות פסק הבוררות , כאמור.

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי בדיון שהתנהל בהליך הבוררות, נדחתה טענתו של התובע כי שותפיו להסכם המייסדים "שתלו" פסקה בהסכם השני, במיוחד משנקבע כי הוא חת ם במודע על ההסכם השני. אי לכך, התובע לא יכול לבוא בטענה סותרת כי הוא חתם מחוסר ידיעה לכל שינוי בסעיפי ההסכם השני, רק בעקבות מצג מוטעה –המוכחש בפני עצמו - מטעם הנ תבע מס' 1.

לפי הנתבעים, קביעות פסק הבוררות חלות גם על הת ובעת שהינה בבחינת חליף לתובע, זאת על אף שהתובעת לא הייתה צד להליך הבוררות.

לשיטת הנתבעים, חזקה שהאדם יודע על מה הוא חותם, ונוכח ממצאי פסק הבוררות , חזקה זו , לא נסתרה והיא הפכה לחלוטה.

הנתבעים ציטטו אמירות מפיו של התובע, שהועלו בהליך הבוררות, צויינו בפסק הבוררות, והן מהוות השתק פלוגתא המונע מהתובעים לערער עליהם בדרך עקיפה. כן הפנו הנתבעים לקביעות פוזיטיביות (אחד מתנאי השתק פלוגתא) מהם עולה, מודעות התובע עת חתם על ההסכם השני בנוסחו המתוקן, לאומד דעת הצדדים ולרציונל התיקון.

לפי הנתבעים, יש לדחות את טענת התובע כי, הסתמך על דבריו ואמירתו של הנתבע מס' 1 עו"ד רונן, כי הוא עתיד לחתום על גרסה זהה להסכם הראשון, זאת לאור קביעותיו של פסק הבוררות כאמור לעיל. הרי התביעה מבוססת על מצג השווא , ובהעדר הסתמכות , אין במצג השווא הנטען כדי להועיל לתובע בתביעתו.

על התובע, כך הנתבעים, לצורך הוכחת תביעתו כנגד "עורך דין", להוכי ח כי אכן הסתמך על מצג הנתבעים, כי ישנו קשר סיבתי – בהעדר קשר סיבתי "רשלנות" לא תועיל. מפסק הבוררות עולה כי התובע לא הסתמך על מצג מי מהנתבעים, אלא קיבל החלטה מודעת לחתום על ההסכם השני תוך ידיעה כי הוא שונה מהראשון , וסעיף 6.2 תוקן בהסכמתו המלאה.

לפי הנתבעים, קביעות פסק הבוררות מקימות השתק פלוגתא- השתק משפטי , מקום שבו נעשתה הכרעה משפטית בהליך קודם ונקבעו ממצאים פוזיטיביים, מושתקים הצדדים מלשוב ולדון באותה פלוגתא.

לשיטת הנתבעים, השאלה המשותפת והחיונית להכרעה בשני ההליכים, כבר נדונה בהליך הבוררות, לגופה- מידת מודעות התובע לקיום התנאי 6.2 בהסכם השני. האמור נכון גם כאשר הנתבעייו צד להליך הבוררות. לפי הנתבעים , תורת ההשתק חלה לא רק על צדדים ישירים להליך, אלא גם על חליפיהם, אף על צדדים שיש להן "זהות באינטרסים" בהליכים שונים, העשויה להצדיק תוצאה דומה מחמת אותם שיקולים, ואילו הנתבעים נטלו חלק באותו הליך , התוצאה המשפטית לא הייתה שונה.

הנתבעים טוענים כי התובע קיבל את יומו , הביא את מלוא ראיותיו, השמיע את דבריו בבית המשפט, ועניינו הסתיים והוכרע.

טענות התובעים
התובעים ביקשו לדחות את בקשתם של הנתבעים על הסף, טענו כי מדובר בסעד קיצוני, שמטרתו לסנן תביעות סרק, ואין זה המקרה כאן.

לפי התובעים, טענה כגון "השתק פלוגתא" יש לטען בהזדמנות הראשונה, בטרם הדיון המקדמי או במהלכו. לשיטתם של התובעים, הנתבעים הגישו בטרם הדיון המקדמי בקשות להפקדת ערובה ולגילוי מסמכים, ולא מצאו לנכון להגיש את הבקשה דנן.

התובעים מוסיפים כי, הנתבעים מכחישים כל קשר לנסיבות עריכת ההסכם הראשון, טוענים כי לא נחתם במשרדם, על אף שבידי התובעים, קיימת התכתבות בדואר האלקטרוני בין הצדדים מיום 24/6/2012, המפריכה את טענות הנתבעים ואף משמיטה את הקרקע תחת הגנתם. .

הנתבעים, כך התובעים, מנסים להסיט את הדיון במחלוקת המהותית, לסוגיות של אחריות , קשר סיבתי, וכיו"ב טענו ת, מהחשש כי תוכח התביעה ותיחשף רשלנותם.

מכל מקום, התובעים טוענים כי אין להחיל את דוקטרינת ההשתק על המקרה דנן, ואין בהליך הבוררות כדי לאיין את ההליך כאן. התובעים ממשיכים וטוענים כי לא מתקיימים תנאי ההשתק, מאחר והצדדים להליך ה בוררות אינם אותם צדדים בהליך כאן, שכן הנתבעים כלל לא היו צד לאותו הליך בוררות.

לפי התובעים, בהליך הבוררות נבחנו שאלות אחרות לחלוטין, ביחס לחלוקת האחריות בין הצדדים לאותו הליך בעניין הסכם המייסדים אשר נערך על ידי הנתבעים. שם נקבע כי השותפים המייסדים ניסו להסתיר את עובדת שינוי הנוסח בין ההסכמים. זאת ועוד נקבע בפסק הבוררות כי, נחתם הסכם שני לאחר שלא אותר ההסכם הראשון "בנסיבות לא ברורות ושנויות במחלוקת".

התובעים, מטעימים כי לפי פסקה 44 לפסק הבוררות נקבע כי , סעיף 6.2 לא היה קיים בהסכם הראשון . כן, כי נוסח הסעיף נעשה באופן לקוי ולא נהיר (פסקה 59 לפסק הבוררות).

לפי התובעים, פסק הבוררות קבע , כי סעיף 6.2 אף מטיל אחריות (חלקית) להפסדים של השותפים לכדי ערבותם האישית, בעוד שלא הוכח כי מי מבין השותפים, המציא ערבויות אישיות (פסקה 57 לפסק הבוררות).

לשיטת התובעים, הנתבעים תולים את יהבם בחתימת התובע על ההסכם השני, כן על החזקה לקבלת תוכנו, מבלי להבין משמעות התביעה דנן, המוכיחה כי קיים קשר סיבתי ישיר בין התרשלות המשיבים, שלא דאגו לשמור על ההעתק של ההסכם הראשון וכאשר בדקו את ההסכם השני לא טרחו להודיע על השינוי המהותי שנערך בו, לבין העובדה כי התובע נאלץ לחתום על ההסכם השני ולשאת בתוצאותיו בין אם בשל הכרסום בהגנתו ובין אם ניצולו על ידי שותפיו וגרימת נזקים.

לפי התובעים, לא ניתן להכריע בשאלות העולות מההליך כאן , אלא במסגרת דיון לגופו של עניין, כאשר ישנן שאלות של עובדה ומשפט, וכי ההליך הנוכחי שונה במהותו ובצדדיו מההליך של הבוררות.

לפי התובעים, הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה להשתק, כן הטענה כי התובעים מושתקים מלהעלות טענות כנגד הנתבעים, מה גם שלא הצליחו להוכיח זהות אינטרסים בין הצדדים להליך, לה טוענים האחרונים.

לסיכום, טוענים התובעים כי אין בקביעות הבוררות, בדבר ידיעתו של התובע לשינוי שחל בהסכם, בכדי לדחות את התביעה הנוכחית, שכן גם בקביעותיו של הסכם הבוררות כאמור לעיל, כי נוסחו של סעיף 6.2 לא ברור ולכל היותר יכול לקבוע מודעות חלקית לאחריות חלקית, אך אין בו להשפיע על טענות התרשלות הנתבעים, שהובילה למצב בו איבדו התובעים את הגנתם החוקית אל מול השותפים , תוך הסתרת דבר השינוי ממנו כדי לפגוע בזכויותיו על פי ההסכם הראשון.

דיון והכרעה

אציין, תחילה, כי בשל הטענות הרבות אשר הועלו בבקשה ובתגובה, ועל מנת שההכרעה בבקשה תמצה את הטיעונים, לא היה מנוס מפירוט טיעוני הצדדים, באריכות.
לאחר עיון בבקשת הנתבעים ובתגובת התובעים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

יודגש תחילה, ע"פ הוראות חוק הבוררות תשכ"ח – 1968 , סעיף 23(א) נקבע כי: "... אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק – דין של בית משפט", ברם, בכל הקשור לדוקטרינת השתק– דינו של פסק בוררות ככל פסק דין אחר והוא יוצר השתק עילה ופלוגתא בין הצדדים לו.

השאלה הנדרשת לבחינה כאן היא האם קביעות פסק הבוררות מחייבות במסגרת השתק פלוגתא את הצדדים כאן, ובכך לא נדרש להליך כאן?

תחילה אתייחס למועד העלאת הטענה של מעשה בית דין. ככלל, טענה בדבר מעשה בית דין יש להעלות בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לבעל הדין הטוען אותה, העובדות המקימות אותה (ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (פורסם בנבו, 17.09.07). במשפט אזרחי על הנתבע להעלות את טענותיו המקדמיות בכתב ההגנה, העלאת טענות אלו בשלב מאוחר יותר מצריכה קבלת רשות מבית המשפט. בקשה מעין זו אמנם לא הוגשה מיד על ידי הנתבעים בכתב ההגנה, אך היא הועלתה בהזדמנות הראשונה, במסגרתו ובמסגרת אחת הבקשות המאוחרות, בטרם קדם המשפט שהתקיים מאוחר יותר, וכן ניתנה רשות בית המשפט להגשת הבקש ב מסגרת ישיבת קדם המשפט עצמה.

אין חולק, ולא יכול להיות חולק, כי לא בנקל יקבל בית משפט בקשה לסילוקו של הליך על הסף. מדובר בצעד דרסטי שמשמעותו היא, שאין מתירים לצד לשטוח טענותיו בפני בית המשפט. מכאן שבקשה כזו תתקבל רק מקום שבית משפט יהיה משוכנע שהתביעה עומדת במסגרת אחת החלופות המנויות בתקנה 41-43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: תקנות סד"א).

לעניין זה ראו ע''א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב – יפו ואח', מפי הנשיא שמגר ז''ל , כתוארו אז , פורסם בפד''י מ(2) , 668, עמ' 602:
"בשולי הדברים אוסיף, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין."

וכן ראה דברי המלומד גורן כי יש לעשות בסעד זה שימוש זהיר, "במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 342 מהדורה 12, 2015).

הסעד של סילוק מיועד למנוע בזבוז זמן שהיה נגרם לבית המשפט על-ידי בירור תובענה שתוצאתה ידועה מראש, ולעקור את התביעה מן השורש בטרם תשמע (ד"ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 1995).

האם יש בנסיבות המקרה דנן כדי להצדיק את סילוקה של התביעה על הסף , או שמא יש לבררה לגופה בטרם הכרעה בה? ברור כי יש לנהוג במידת הזהירות המתחייבת בעת בחינת טענות הצדדים , בטרם הסקת המסקנה אם אכן אין מקום ל פתוח את שערי בית המשפט בפני התובעים , לבירור עניינ ם , והאם אין בכך כדי לפגוע בזכותם לבירור עניינ ם או שמא יש בקבלת טענות הסף כדי להוות המענה הנכון מבחינת המדיניות המשפטית הנכונה והראויה , למניעת בירור הליך סרק , תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר , ומניעת הטרדתם של הנתבעים בניהול הליך זה שלא ל תכלית ראויה. אני סבורה שלא אלה פני הדברים בענייננו.

הכלל של מעשה בית דין, נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות ואף למנוע הטרדת בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות, ולעניין זה יפים דבריה של פרופ' נינה זלצמן בספרה " מעשה בית דין בהליך האזרחי" עמ' 3-4:
"משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע על התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק –הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית-המשפט שנתנו, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו" .

לכלל מעשה בי-דין שני ענפים דומים אך נבדלים: השתק עילה והשתק פלוגתא.

"...שני הענפים מבטאים תפיסה שלפיה יש בכוחה של ההכרעה השיפוטית להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות באותו עניין"(ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ פ"ד נ"ח (6) 447, 452, פסקה 6) ודוק - "...כוחו של המעשה השיפוטי כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שבנדון" או "בשאלה שנדונה" בפסק הדין" (ג' זלצמן: "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (להלן: "זלצמן"), עמ' 5). טיבו של הכלל על שני ענפיו הוגדר בפסק הדין המנחה ושם נקבע לעניין השתק פלוגתא "...אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או במכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כ"ב (2), 561, עמ' 586- להלן: "פרשת קלוז'נר"). (ההדגשה שלי ב.ג.)

לתחולת השתק פלוגתא קבעה ההלכה ארבעה כללים : "קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; שנית, קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; שלישית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; תנאי רביעי לביסוסו של השתק פלוגתא הוא זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון [ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ([פורסם בנבו], 21.2.2007), פסקה 23; ר ' עא 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). (ההדגשה שלי ב.ג.)

שאלת תחולת ההשתק תיגזר גם משאלת היריבות, שכן וכאמור תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא קיומה של זהות בין בעלי הדין שלקחו חלק בהליכים השונים (ע"א 4470/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כ"ו (2) 829, 838). דרישת זהות הצדדים נועדה להבטיח כי תינתן הזדמנות לכל בעל דין לטעון את טענותיו בפני בית המשפט, אך בה בעת גם להבטיח, כי מי שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנית ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990) (להלן: "פס"ד פכטנבאום").

יחד עם זאת , היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית של מעשה בית דין ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות אשר תאפשר התדיינות מחדש בשאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים שאין להם הצדקה עניינית.

בענייננו, טוענים הנתבעים לקיומו של השתק כלפי ה תובעים, ועל כן עליהם מוטל נטל ההוכחה, לשכנע את בית המשפט כי מעמד ם המשפטי עונה על התנאי של ה"קרבה משפטית" הנדרשת. לטעמי לא הונחה כל תשתית מספקת לטענה זו.

בע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר [פורסם בנבו] (22/7/07) קבע כבוד השופט רובינשטיין כי "לדידי די בהיעדר זהות הצדדים כדי לנהוג זהירות רבה בקביעת השתק פלוגתא, ועניין 'הקרבה המשפטית' אינו, כך דומני, איתן די הצורך; 'קרבה משפטית' צריך לדעתי שתהא כזאת הקושרת קשר של ממש, גם אם אינה יוצרת זהות פורמלית ומלאה, בין הצד במקרה האחד ומשנהו במקרה האחר העומדים באותו עבר של המתרס כנגד בעל הדין הזהה; למשל, חליף משפחתי או חליף מסחרי. כלומר, יש צורך ב'זהות מהותית', ולא כך באשר דבר זה אינו מתקיים, זאת, בלי לפגוע ביכולת ללמוד לכאן או לכאן לגופם של דברים מפרשת לוי, במסגרת השקלא וטריא בהליך השיפוטי, אך בלא "חיוב" הנובע מהשתק. סוף דבר, התקשיתי לומר כי היה למשיב יומו בתיק דנא... וגם באשר לקרבה המשפטית, סבורני כי הדוגמאות הניתנות על-ידי המחברת לעניין דוקטרינה זו... הן "מעגלי קרבה" קרובים יותר. כאמור, דומני כי היסוד להשתק פלוגתא, וכך על פי הפסיקה עוד מימי ע"א קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (הנשיא אגרנט), הוא זהות בעלי הדין, הצדדים, ועל כן הרחבת השתק פלוגתא אל מעבר להם טעונה הליכה עקב בצד אגודל..." אף השופטת ברלינר ציינה באותו עניין, כי "נראה לי שהאפשרות להחיל במקרה זה את הכלל של השתק פלוגתא בשל 'קרבתה הנושאית' של הסוגיה שנדונה בעניין לוי לענייננו – אינה נקיה מספקות."

בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות [ פורסם בנבו] (5/1/2011) נקבע כי " 'קרבה משפטית' לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים... 'קרבה משפטית' כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך... נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט; הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות 'עניינית-מהותית' ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה."

הכלל הוא כי לא די בהשתתפות בהליך הראשון כדי לבסס השתק פלוגתא אלא נדרש גם יסוד ולפיו אותם בעלי הדין היו יריבים בנוגע לפלוגתא הנדונה, שהרי רק אם קיימת יריבות יכול היה כל אחד מהם למצות את זכות הטיעון. האמור במובן כי, הביטוי "היה לו יומו בבית-המשפט", בהקשר הדברים הנדון כאן, אינו מתייחס "ליומו" של כל אחד מבעלי-הדין כלפי מי שהיה יריבם המשותף בהתדיינות הקודמת, אלא ל"יומו" של כל אחד מבעלי הדין כלפי רעהו, שהינו יריבו בהתדיינות השנייה" (מעשה בית-דין בהליך אזרחי, ד"ר נינה זלצמן (1991, תשנ"א) עמ' 380).

העובדה שהוגש תצהיר של עד מטעם הנתבע מס' 1 בהליך שהתנהל בבוררות, אינה יכולה להביא לקביעה כי הנתבעים הי ו צד להליך, שכן ידוע, כי עד אינו חייב להיות בעל דין; כי עד שאינו בעל דין אינו יכול לנהל את ההליך; וכי עד כזה אינו מיוצג ואינו מנהל חקירה נגדית, מציג ראיות או מגיש טיעונים. כן יש מקום להבהיר כי בעדויות שנשמעו במסגרת ההליך הקודם ניתן לעשות שימוש מבחינה ראייתית .

במסגרת ההליך של הבוררות לא קמה יריבות ישירה בין התובעים והנתבעים, כך שעיון ב פסק הבוררות שצורף , מלמד כי במהלך ניהול ההליך, לא עלתה שם יריבות ישירה בין הצדדים כאן. ככל שהתעוררה יריבות בהליך הרי שהיא קמה רק לאור פסק הבוררות אשר, בין היתר, הורה על חיוב התובע בחיובים גבוהים. לאור כך שמקומן של טענות התובעים כאן להתברר. אף נקבע לעניין עדותו של הנתבע מס' 1 בפסק הבוררות, כי לא ניתן היה להסתייע בה (שם בפסקה 54).

למעלה מן האמור לעיל , אתייחס לפלוגתות שנדונו בשני ההליכים, ולעניין המשמעות של אותו ממצא פוזיטיבי. יפים דבריה של המלומדת נינה זלצמן בספרה מעשה בית דין, בעמוד 191 :
"השאלה היא, מה קבע בית-המשפט לגבי אותה פלוגתא, שבעל הדין מבקש לעוררה מחדש בהתדיינות הנוכחית ; לאמור : האם קבע ממצא הסותר את הטענה שמעלה בעל - הדין, שאז יהיה מנוע מלהעלותה, או שמא הממצא שנקבע לחוד והטענה שמעלה בעל-הדין לחוד, ועל-כן אין בעל-הדין מנוע מלהשמיעה? לעניין זה אין נפקא מינה אם קבע בית- המשפט, בהתדיינות הקודמת, כי הנקודה או הטענה הוכחה באופן פוזיטיבי, לחיוב או לשלילה, כגרסת בעל הדין האחד או כגרסת בעל הדין האחר, או אם קבע בית- המשפט שהוא דוחה את טענתו של בעל - הדין משום שלא הצליח להוכיחה. אף במקרה האחרון תהא קביעתו של בית המשפט מחייבת את בעלי הדין בהתדיינויות נוספות ביניהם ביחס לאותה שאלה. זאת, להבדיל מן המקרה שבו כלל לא התקיים דיון לגופו במשפט הראשון, כגון, שהתביעה נמחקה או נדחתה על הסף, או שהתביעה נדחתה מחמת אי-התייצבותו של התובע, או שניתן פסק דין לטובת התובע כאשר הנתבע הוא שנמנע מלהתגונן או לא התייצב לדיון במועד שנקבע. בכל המצבים הללו לא יקום כלל השתק-הפלוגתא בהתדיינויות אחרות בין אותם צדדים, משום שלא היתה כל הכרעה שיפוטית ולא נקבע כל ממצא בפלוגתא נושא טענת ההשתק. "

עסקינן בהליך המייחס רשלנות לנתבעים מתוקף תפקידם כעורכי דין מייצגים. התובעים טוענים כי אותה התרשלות התבטאה במספר מעשים או מחדלים, אודות עריכת והצגת החוזים נשוא הנדון. לעומת זאת, הליך הבוררות דן ביחסיהם של התובע והמייסדים השותפים, הנשאבים מאותם חוזים, זכויות וחובות , מבלי שנדונה או ניתנה התייחסות לגופו של עניין לאחריותם ו/או לרשלנותם של הנתבעים דנן לעניין החוזים, ועצם הייצוג שלהם את התובע.

אין עוררין כי אחת הסוגיות שעלתה בפסק הבוררות, הייתה סעיף 6.2 שהוסף להסכם השני. כן, אין עוררין כי פסק הבוררות קבע כי היה הסכם ראשון, ונחתם הסכם שני. בסופו של יום, ה תובע כאן, חויב על פיו, בין אם בשל הוכחה או מחוסר הוכחה של טענה זאת או אחרת , אולם העניין נדון כלפי שותפיו של הנתבע, הצדדים לפסק הבוררות.

ודוק כי לא היה דיון לגופו של עניין ואף לא הוכרעה פלוגתא אודות רשלנותם של מי מהצדדים הנתבעים בהליך דנן , במסגרת הליך הבוררות.

פסק הבוררות, העלה ספקות באשר לתוכנו וניסוחו של הסעיף 6.2 , אף העלה תהיות בדבר אמינותם וכנותם של הצדדים המעורבים. אך עדיין, קבע כי התובע כאן , בסופו של יום חתום על ההסכם , הן מראיות שהוגשו, המוכיחות , ולו מין מעורבות בהליך התיקון בדרך לחתימה על ההסכם השני, והן מאומד דעת הצדדים שנחשף תוך כדי ההליך בין השותפים. אולם אין בממצאים אלה להוות השתק פלוגתא לתובעים כלפי הנתבעים בהליך הנוכחי.

הטיעון, הן המשפטי והן העובדתי בהליך דנן, מתייחס ל"חוליות חסרות" הקשורות במעורבות הנתבעים בתהליך ליווי התובע עד לחתימת ההסכם. טיעונים שלא נדונו בפסק הבוררות , אף לא היו צריכים להיות מושא הדיון שם, בהתחשב במהות ההליך.

על פני הדברים נראה כי במחלוקת שבין הצדדים להליך זה קיימים רכיבים משפטיים ועובדתיים. אני סבורה כי בשלב זה, לא ניתן לקבל את טענת ה נתבעים לעניין השתק פלוגתא בטרם הוגשו ראיו ת הצדדים, ולאחר הגשתן ככל שהנתבעים יעמ דו על בקשת ם, יידרשו להבהיר ביחס לכל טענת הגנה מדוע יש לקב וע כי היא הוכרעה על יסוד קביעות פסק הבוררות.

לאור האמור אין תחולה לטענת השתק הפלוגתא בהליך דנן.

סוף דבר- הבקשה לסילוק על הסף, נדחית.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים.
התיק ייקבע לישיבת קדם משפט ליום 9/9/2021 שעה 12:30, והמזכירות תזמן את הצדדים למועד הנ''ל.

ניתנה היום, ו' אב תשפ"א, 15 יולי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמואל סלומון
נתבע: רונן מתניה משה
שופט :
עורכי דין: