ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יגאל פורטנוי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת קארין ליבר-לוין

המערער
יגאל פורטנוי
ע"י ב"כ: עו"ד אלישר פיינגרש
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד איילת ברעם

פסק דין

לפניי ערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.6.18 (להלן: הוועדה) אשר קבעה כי למערער לא נותרה נכות בגין פגיעתו משנת 2005.

תמצית העובדות
המערער נפגע ביום 15.12.05 עת פגע האוטובוס בו נהג בהולכת רגל שהתפרצה לכביש. אירוע זה נטען כי היה אירוע מיוחד בעבודתו אשר הוביל לפגיעה במצבו הנפשי. ביום 6.7.2020 אושרה תביעתו על ידי פקיד התביעות. מהות הפגיעה שהוכרה – מצב נפשי.

ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 20.10.20 קבעה כי למערער נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי פריט ליקוי 34(ב)2 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן-התקנות).

המערער ערר על החלטה זו וביום 14.12.20 התכנסה ועדה לעררים אשר קבעה כי ההחמרה הנפשית ממנה סובל המערער אינה נובעת מהפגיעה המוכרת ועל כן דחתה את הערר, כך שנכותו נותרה בשיעור 10% כפי שקבע הדרג הראשון.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים בתמצית
המערער טוען כי נפלו פגמים משפטיים בהחלטת הוועדה אשר מחייבים את השבת עניינו לוועדה על מנת שתשקול את החלטתה בשנית ותנמק אותה באופן שיאפשר את הבנת הלך מחשבתה. ראשית, המערער טוען כי הוועדה שללה קש"ס בין פגיעתו לבין מצבו הרפואי כפי שהוכר ע"י פקיד התביעות. קביעתו של פקיד התביעות התבססה על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו ולוועדה לא היתה סמכות לשלול קשר סיבתי זה. שנית, הוועדה לא הבהירה מתי לשיטתה נולדה הנכות הנפשית ממנה סובל המערער ומה חלקו של האירוע משנת 2005 מתוך נכותו זו . שלישית, קביעת הוועדה כי מצבו הנפשי של הערער משנת 2017 לא קשורה לאירוע משנת 2005 היא קביעה סתומה, לא מנומקת ולא מבוססת על מסמכים כלשהם. בהיעדר סיבה אחרת למצבו הנפשי של המערער היה על הוועדה לייחס את מלוא הנכות לפגיעה. רביעית, הוועדה שגתה עת קבעה כי מצבו של המערער הוחמר לראשונה במרץ 2017 שכן מסמכיו הרפואיים של המערער מלמדים על החמרה במצבו הנפשי קודם למרץ 2017 – החמרה שנעדרה לחלוטין מהחלטות הוועדה והחמרה נוספת ביולי 2017. חמישית, קביעת הוועדה כי מצבו הנפשי של המערער בשנת 2006 לא כלל תסמינים פוסט טראומתיים או תלונות פסיכיאטריות מתעלמת מהתיעוד הרפואי שהיה בידי הוועדה. למערער הותאמה תכנית טיפול פסיכיאטרית ביולי 2006 והוא היה מוכר לשירות הפסיכיאטרי וטופל לאורך השנים בתרופות נוגדות דיכאון- המערער צירף דוח ניפוק תרופות שלטענתו הועדה התעלמה ממנו בתיקו הרפואי. לסיכום, לאור כל האמור לא יכולה להיות מחלוקת כי הוועדה התעלמה מהחומר הרפואי שעמד לפניה ולרצף הטיפולי של המערער וההחמרות שעמדו בפני פקיד התביעות עת הכיר בתביעה. משכך יש להורות על החזרת עניינו של המערער לוועדה על מנת שתשקול בשנית את התאמת נכותו הנפשית של המערער, תבסס את החלטתה על המסמכים שהונחו בפניה ותנמק אותה כך שניתן יהיה להבין את הלך מחשבתה.

המשיב סבור כי המערער לא הצביע על פגם משפטי בהחלטת הוועדה וכי טענותיו של המערער מופנות כלפי ההיבטים המקצועיים בהחלטת הוועדה וכלפי שיקול הדעת הרפואי של הוועדה ובית הדין אינו מתערב בשיקוליה אלה. ראשית, הוועדה לא התעלמה מכך שכיום המערער סובל מהפרעה דכאונית ואגרופוביה אלא ציינה כי בשנת 2006 סבל מהפרעת חרדה ללא תסמינים פוסט טראומתיים – עת הוא עצמו מצרף כתיעוד מסמך מיום 5.7.06 בו נכתב בפירוש כי "אין תלונות בתחום הפסיכיאטרי". שנית, הוועדה לא סתרה את הכרת פקיד התביעות באירוע אלא קבעה כי ההחמרה שהתרחשה בשנת 2017 לא קשורה לאירוע משנת 2005. שלישית, משעה שהוועדה קבעה שאין קשר סיבתי בין האירוע וההחמרה הוועדה לא היתה צריכה לבצע חשבון עובר ושב. רביעית, הוועדה הסבירה היטב מדוע היא שוללת קשר סיבתי בין האירוע ובין ההחמרה בשנת 2017 וזאת מכיוון שזה המועד בו המערער פנה המערער לטיפול פסיכיאטרי מחדש. לסיכום , לאור כל האמור יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה
בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד.

לא אחת נפסק כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ר' בין היתר עב"ל 10014/98 הוד - המוסד לבטוח לאומי [פורסם בנבו] פד"ע לד 213 – 1999).

אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ר' דב"ע שם/01-X318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע טו(1) 60). פסיקתו של בית הדין הארצי קבעה כי " ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (ר' דב"ע מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה שמעה את תלונות המערער ובא כוחו, והן נרשמו כך:
"המערער: בן 52, נשוי +ילדה משותפת ועוד ילד שגר בקנדה.
אין מחלות ברקע. עליתי לארץ ב-1991.
עד התאונה ב-2005 לא סבלתי מבעיות נפשיות. הייתי עושה ספורט מתעסק בתזונה. הייתי פעיל מאוד.
כיום לא ישן טוב. פונה לפסיכיאטר בראשון, אלכס למברג, הוא נתן לי ויברקס 300 (לוקח 2 כדורים). עד שהתאימו לי כדור סבלתי מאוד. בלילה יש לי נדודי שינה. יש לי חלומות, חולם הרבה על שאני נפגעתי ולא יכול לתפקד כמו שתפקדתי. מה שהייתי ומה שאני היום.
ביום מרגיש חולשה. יורד הרבה מההגה. לא יכול לעשות שעות כמו שהייתי עושה.
חולשה ועייפות. שינוי במצב רוח מאוד משפיע עלי ומפריע לי.
אחרי העבודה 90% מגיע הביתה. לפעמים לא בא לי לראות אף אחד. רואה טלויזיה. סגור עם עצמי.
אשתי עובדת בחברת ביטוח. הבת אחרי צבא בת 21. גרה בבית. הם מנסים לעזור לי אבל כל יום אני חייב לקחת כדור, כי כשלא לוקח אין לי אוויר ומתחיל להיות לחץ בחזה בגלל התקופה האחרונה שהייתי מאושפז באסף הרופא. חשבתי שמדובר בהתקף לב. לא מצאו משהו בלב.
אני אדם בריא לחלוטין. היתה לי עליה במשקל.
משפיע שלא יכול לבצע דברים שלא יכול לעשות אותם היום. מצבי רוח.
רוב הפעמים אני רוצה להיות עם עצמי.
בחורף יש לי מצבי חרדות. זה מתבצע שאני לוקח אוויר.
יש לי הרגשה שמלווה אותי שעומד לקרות משהו.

עורך דין: נבקש להתאים נכות צמיתה של 20% על רקע נפשי וטיפול תרופתי. נמצא במעקב קבוע כשבעצם הדבר בא לידי ביטוי בהגבלה באופן העבודה. הוגבל בשעות הנסיעה ויש שינוי גם לעבודה משרדית לאור החשש והמנעות ולכן נבקש להתאים 20%.

קרובת משפחה: אשתו, חי במצבי רוח. הוא חולה. אני חיה את המצבי רוח שלו. לא רוצה לראות אף אחד. עבודה, בית, טלויזיה וחדר. לא ידענו את הזכויות שלנו בביטוח לאומי."

הוועדה בדקה את המערער וסיכמה את ממצאיה כך:
"בבדיקה בהכרה. מתמצא בכל המובנים. ללא כל סימני מצוקה או דריכות יתר. מדבר בטון יחסית נינוח. ללא הפרעות בקצב או במהלך החשיבה. בתוכן מתאר מתח. מתעייף מהר. מגיע הביתה וחסר כל עניין. חושב על הזמן שמשהו רע עומד לקרות. קיימות בעיות בשינה. ללא מחשבות חודרניות או שחזורים. ללא תכנים דכאוניים מז'ורים. ללא מחשבות שווא או יחס. שולל מחשבות אובדניות.".

הוועדה סיכמה את מסקנותיה כדלקמן:
" מצב חרדה.
מדובר בנבדק אשר התחיל לסבול בשנת 2006 מהפרעות חרדתיות ללא כל תסמינים פוסטראומתים. ב-5.7.2006 לא היו תלונות בתחום הפסיכיאטרי. פנה מחדש לפסיכיאטר עקב החמרה ב-2017 עם מחשבות שליליות, מחנק, נדודי שינה והתקפי פניקה. אובחן כסובל מהפרעה דיכאונית ואגורפוביה עם התקפי חרדה.
אין כל קשר בין ההחמרה במצבו לאירוע בשנת 2005 שכלל לא גרם ל-PTSD וההחמרה משנת 2017 המופיעה כ-12 שנים לאחר התאונה כלל לא קשורה אליה. לאור כל זאת הוועדה דוחה את הערר. "

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות.

הוועדה דנה במצבו הנפשי של המערער ובטענותי ו כי פנ ה לטיפול נפשי בסמוך לתאונה, עיינה בתיקו הרפואי וקבעה כי בשנת 2006 (לאחר התאונה שארעה ב2005) סבל מהפרעות חרדתיות ללא תסמינים פוסטראומטיים. יתר על כן לפי מסמך מיום 5.7.2006 אליו אף הפנה המערער בנימוקיו נרשם מפורשות כי אין למערער תלונות בתחום הפסיכיאטרי, ועל כך הסתמכה הוועדה בקביעתה זו. המערער מפנה לכך כי בהתאם למסמך האמור נקבעה לו תכנית פסיכיאטרית אולם בפועל הוא אינו טוען כי למעט נטילת תרופות אכן פנה לטיפול פסיכיאטרי לאחר מכן קודם לשנת 2017. עוד נרשם במסמך מיום 5.7.2006 מעל ההתאמה של התכנית הפסיכיאטרית אליה הפנה המערער - כי אין תלונות בתחום בריאות הנפש. על כן ניתן להבין את קביעת הוועדה. המערער הפנה למסמך נוסף מינואר 2006 בו נרשם כי יש למערער התקפי חרדה. הוועדה לא התייחסה למסמך זה מפורשות אולם כן ציינה כי סבל מהפרעות חרדתיות בשנת 2006. בחומר הרפואי שהציג המערער אין כדי לסתור את קביעת הוועדה.

לאור האמור, הוועדה התייחסה למסמכים הרפואיים מהם עולה כי בסמוך לאירוע למערער לא היו תלונות פסיכיאטריות וקבעה כי אין קשר בין ההחמרה משנת 2017, 12 שנים לאחר האירוע המוכר משנת 2005 שלא גרם כלל ל-PTSD לפגיעה המוכרת . הוועדה ציינה כי בשנת 2017 פנה המערער בתלונות על החמרה במצבו הנפשי ואובחן כסובל מהפרעה דיכאונית ואגרופוביה יחד עם התקפי חרדה. כא מור לעמדתה המקצועית של הוועדה אין קשר בין ההחמרה האמורה לפגיעה המוכרת. הוועדה הותירה את קביעת דרג ראשון על כנה כך שנותרה למערער נכות בשיעור 10% בגין מצבו הנפשי.

המערער הפנה למכתבו של דר' קרצמן פסיכיאטר, אשר מופנה לרופא המשפחה, מכתב מיום 6.9.2018. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי המערער לא הפנה את הוועדה למסמך זה והמסמך לא עמד בפני הוועדה. יחד עם זאת המסמך מתאר את מצבו הנפשי של המערער והוועדה הכירה בכך כי חלה החמרה משנת 2017 במצבו הנפשי של המערער כמתואר בהחלטתה. יתר על כן לא נמצא תימוכין בתיקו הרפואי של המערער לקביעת דר' קרצמן כי המערער מוכר לשירות הפסיכיאטרי משנת 2012. אין חולק כי נופקו לו תרופות אבל גם המערער עצמו אינו טוען כי פנה לטיפול פסיכיאטרי בשנים אלו קודם לשנת 2017. מכל מקום המסמך האמור משנת 2018 ומתאר החמרה בחודש האחרון והוועדה ציינה כי חלה החמרה כבר משנץ 2017. לאור כל אלה אין באי התייחסות למסמך שלא הוצג לוועדה טעות משפטית בהחלטתה ומהחלטת הוועדה וטענות המערער לפניה נדמה כי גם אם היה מוצג המסמך לוועדה לא היה בו כדי לשנות מקביעתה.

אין בידי לקבל כי היה על הוועדה לערוך חשבון עובר ושב. הפסיקה ביחס לכך ברורה – שעה שהוועדה לא מוצאת שההחמרה קשורה לפגיעה המוכרת, אין היא נדרשת להצביע על מקור ההחמרה או לערוך חשבון עובר ושב, על כן אין טעות משפטית גם בפן זה בהחלטתה.

קביעת הוועדה היא קביעה רפואית, מנומקת, המבוססת חוות דעתה המקצועית, על המסמכים הרפואיים ובדיקתו הקלינית של המערער לפיה לאחר הפגיעה המוכרת סבל מהתקפי חרדה ללא פוסט טראומה. בנסיבות הללו מצאה הוועדה כי ההחמרה בשנת 2017 אשר כללה הפרעה דיכאונית ואגרופוביה – אינה קשורה לפגיעה המוכרת. לא מצאתי כי נפל פגם משפטי בק ביעתה זו של הוועדה. יתר על כן, המערער לא הציג מסמך רפואי המעיד על רצף טיפולי נפשי למעט נטילת תרופות ולא הוצג מסמך המעיד על פניה לפסיכיאטר לאחר שנת 2006 לצורך קבלת טיפול נפשי קודם לשנת 2017.

לסיכום, שוכנעתי כי הוועדה שמעה את תלונות המערער התייחסה אליהן, בחנה את מסמכיו הרפואיים ונימקה את מסקנותיה באופן ברור המאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה.

משלא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הוועדה, כל שכן כזו היורדת לשורש קביעתה , הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מהמועד בו התקבל פסק הדין אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ה' תמוז תשפ"א, (15 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: יגאל פורטנוי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: