ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בני בראל נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת הגר אזולאי אדרי

המבקש:

בני בראל

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:
ביום 27.5.15 נערכה כנגד מר בני בראל (להלן: "המבקש") הודעת תשלום קנס שמספרה 38110523347 (להלן: " הדו"ח") בגין אי ציות לתמרור עצור בניגוד לתקנה 23(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. באותו המועד, הדו"ח נמסר לידי המבקש וביום 28.3.21 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

טענות הצדדים:
המבקש טוען כי הוא שלח, באמצעות סניף הדואר, בקשה להישפט בגין הדו"ח בזמן שנקצב לכך, אך על אף שחלף זמן רב הוא לא קיבל כל זימון לדיון.
כמו כן, המבקש טוען כי דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין משום שהוא כופר בביצוע העבירה ויש בידיו היכולת להוכיח כי לא ביצע אותה.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי המבקש לא פעל להגשת בקשה להישפט וכי טענתו לעניין זה הועלתה בעלמא ולא לוותה בכל מסמך. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי כלל לא ברור מדוע המתין המבקש 6 שנים בטרם הגיש את הבקשה דנן, וכי לשיטתה הבקשה הוגשה אך ורק בשל העובדה שהמבקש נדרש לאמצעי תיקון.
עוד טוענת המשיבה כי הקנס שולם ביום 9.5.16 ולפיכך רואים במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה.
באשר לטענה בדבר עיוות דין, המשיבה מפנה לכך שהדו"ח מפורט דיו ומתייחס למיקום התמרור ולמרחק ממנו נצפתה העבירה.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.
סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
באשר לקיומה של סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, הרי שיש להידרש תחילה לטענת המבקש לפיה נשלחה על ידו, במועד, בקשה להישפט.
ראשית, יש לציין כי לא צורפה כל אסמכתא לכך שבקשה כאמור אכן נשלחה. כך לדוגמה, לא צורפה הבקשה עצמה וכן לא צורף אישור על משלוח הדואר כאמור. במצב דברים זה, לא ניתן לדעת האם אכן נשלחה הבקשה להישפט והאם היא נשלחה במועד (ראו לדוגמה המ"ש (י-ם) 5357-06-20 עמר נ' מדינת ישראל (21.6.20) וכן החלטה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 6.7.20).
שנית, המבקש לא הבהיר מדוע שקט על שמריו בתקופה שחלפה מאז נשלחה לכאורה הבקשה להישפט ועד שהוגשה הבקשה דנן, במשך כשש שנים, ומדוע לא פנה במהלך תקופה זו למרכז פניות נהגים ארצי במשטרת ישראל על מנת לברר את סטטוס הטיפול בבקשתו כאמור.
שלישית, לא ניתן להתעלם מכך שטענתו של המבקש, על אף היותה טענה עובדתית לחלוטין אינה נתמכת בתצהיר מטעמו. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
לאור האמור, לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה הבקשה להישפט אכן הוגשה במועד.
זאת ועוד, הרי שאף אם נצא מתוך נקודת הנחה כי המבקש אכן שלח בקשה להישפט (וכאמור לעיל, איני סבורה כך), הרי שאין אלא לתהות מדוע השתהה המבקש בהגשת הבקשה דנן, לבית המשפט, והגישה רק בחלוף כשש שנים מבלי שניתן לכך כל הסבר המניח את הדעת (ראו לדוגמה רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.14)); המ"ש (חי') 2065-07-15 עלא עיסא נ' מדינת ישראל (24.9.15)).
במצב דברים זה, ובהיעדר כל טענה אחרת מאת המבקש לעניין האיחור בהגשת הבקשה להישפט, עלינו לבחון האם דחיית הבקשה עלולה להוביל לעיוות דין. לטעמי, אף התשובה לשאלה זו הינה שלילית.
כאמור, מדובר בדו"ח שנמסר לידיו של המבקש עוד במועד ביצוע העבירה, כאשר אין חולק על כך שהמבקש הוא שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה.
כמו כן, מהתדפיס שצורף לתגובת המשיבה עולה כי הקנס אכן שולם ובמצב דברים זה יש לראות במבקש כמי שהודה בביצוע העבירות אף אם תשלום הדו"ח לא בוצע בפועל על ידו (ראו סעיף 229(ח) לחוק וכן רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל (22.11.15)).
זאת ועוד, הרי שטענת המבקש לעניין החשש מפני עיוות דין לפיה יש בידיו היכולת להוכיח כי לא ביצע את העבירה, הינה טענה כללית שנטענה בעלמא, כאשר המבקש נמנע מלפרט את טענותיו לגופו של עניין.
לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד סיוון תשפ"א, 25 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בני בראל
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: