ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עלי חסן נגד ניסים שובב :

לפני:

כבוד השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' תמר נוי
התובע
עלי חסן

ע"י ב"כ: עו"ד מאירי
-
הנתבע
ניסים שובב

ע"י ב"כ: עו"ד אלחייאני

פסק דין

התובע טוען כי עבד אצל הנתבע מאז שנת 20 01 ועד ינואר 2017 , כאשר פוטר ללא הודעה מוקדמת.
בגין תקופת עבודתו ונסיבות סיומה טוען התובע לזכאות לדמי חופשה, חגים, הבראה, שווי הפרשות לגמל, נסיעות, פיצויי פיטורין, ושווי הודעה מוקדמת.
עיקר טענת הנתבע בכתב הגנתו היא כי התובע כלל לא היה עובד שלו, אלא קבלן עצמאי עמו התקשר. למעשה מעבר לכך בכתב ההגנה אין אלא הכחשה כללית של טענות התובע לזכאות לרכיבים השונים. עם זאת בתצהירו ובחקירות שלפנינו העלה הנתבע גם טענות ביחס להיקף תקופת ההתקשרות הן מבחינת אורכה הכולל והן מבחינת מספר ימי העבודה בפועל באותה תקופה. אמנם בפתח סיכומיו יוצא התובע נגד הרחבת החזית בענין זה ואולם המועד להעלאת התנגדויות להרחבת חזית היה בעת ההרחבה עצמה. משלא הועלו אז, אין מקום להעלאתן בדיעבד. בהקשר זה ראוי להוסיף כי לא זו בלבד שהתובע לא התנגד להרחבת החזית אלא ש בהסכמת הצדדים בישיבת ההוכחות, נתקבלו לתיק יומני עבודה (שהוברר כי הם חלקיים ולא התייחסו לתקופה שמאז 9/16 ועד סיום העבודה ) שיש בהם כדי להשליך גם על סוגיה זו.

הכרעה

מהות היחסים בין הצדדים
נוכח המחלוקת היסודית בין הצדדים, תידון ראשית לכל מערכת היחסים ביניהם. בפתח דברנו נבהיר כי שוכנענו שהתובע היה עובד הנתבע וכי אין ממש בטענות הנתבע לענין זה.
בהקשר זה יצוין כי עדות הנתבע היתה בלתי מהימנה ובלתי קוהרנטית, ולא היה בה כדי לסתור מסמכים שצרף התובע לתצהירו. כך- התובע צרף לתצהירו שני תצהירים שערך לבקשת הנתבע ובתאום עמו (האחד לצרכי הליך מול לקוח של הנתבע, שנערך לבקשת הנתבע). משני המסמכים עולה כי הצדדים רואים עצמם כעובד ומעסיק. בתצהיר מ2015 מצוין בין היתר בסעיף 2 מפי התובע כי החל לעבוד אצל הנתבע בוילה של אותו לקוח בשנת 2011 ובסעיף האחרון מצוין כי חדל לעבוד בוילה בחודש אפריל 2012 בהתאם להוראת "המעביד"- קרי הנתבע. בתצהיר משנת 2016 שעוסק בהתחיבות התובע להחזר הלוואה שנטל מהנתבע, הוא מתייחס לכך שככל שלא ישלם חוב ההלוואה יהא הנתבע רשאי לקזז אותה מ"שכרו" וכי במקרה של הפסקת עבודתו אצל הנתבע, יהא חייב לפרוע ההלוואה מיידית. אין חולק ששני התצהירים נערכו בפני עורכי דין שאליהם פנה הנתבע עצמו.
נסיונות הנתבע בח"נ לתלות בצרכי ההליכים או בניסוח עורך הדין את האמור בתצהירים - לא שכנע. כך גם לא שכנע נסיונו להסביר הכיצד זה נתן הלוואה למי שהוא קבלן שאינו מתקשר עמו אלא באופן מזדמן, כשאין כל וודאות שיוכל לגבות אותה בחזרה (ר' עמ' 25 ש' 22 ואילך , עמ' 27 ש' 5-30 ).
גם עיון בתצהיר הנתבע עצמו אינו מלמד על העדר יחסי עבודה אלא על כך שסוכם עם התובע על תשלום "בקבלנות". תשלום "בקבלנות " אין משמעו התקשרות עם קבלן- שהרי כידוע ניתן להסכים עם עובד על תשלום לפי תוצרת.
מתוך דברי הנתבע עלה גם שהוא רואה הבדל משמעותי מאד בין התובע לבין מי שהוא עצמו מגדיר כ"קבלן" אלומיניום שהוא בעל מפעל לעצמו. למעשה גרסתו ביחס להבדל בין התובע לבין אותו קבלן אלומיניום (מר דאעוס) מדברת בעד עצמה- את התובע הוא רשם ביומני העבודה ואת מר דאעוס לא, את מר דאעוס הוא מפנה ללקוח להתקשרות ישירה ואילו עם התובע לא כך עושה.(עמ' 29).
אין גם חולק שלנתבע הוצאו היתרי העסקה על ידי התובע ועל שמו (כפי שצורפו לתצהיר התובע) וכן כי הנתבע היה מגיש הבקשות ואף ביטולי ההיתר.
טוען הנתבע, כי הוצאת היתר העסקה אין משמעה בהכרח לא רק יחסי עבודה אלא גם התקימותם לאורך כל תקופת ההיתר. חיזוק לכך נמצא גם מתוך עדות התובע (עמ' 15) ביחס לגב' פלוריקה אוסלנדר שמתצהיר הנתבע עלה כי הוציאה לתובע היתר עבודה על שמה החל מדצמבר 2016 ועד יוני 2017 - כשהתובע טוען כי כלל אינו מכיר אותה אישית ולא עבד אצלה , אלא היא מין "מתווכת" שמסוגלת להוציא היתרים גם למי שאינו נשוי לעבודה בתחום ישראל. עם זאת , מדברי התובע עלה שגם הוצאת אישור זה נועדה לאפשר לתובע לעבוד באופן "חוקי" בירושלים כאשר בלאו הכי הנתבע היה מכניס אותו לעבודה בתחום ישראל גם ללא היתר לכך, והדבר נעשה על דעת הנתבע. מכל מקום גם אם נקבל שדי בדברים אלה כדי להטיל ספק בכך שההיתר על שם "מעסיק" משמעו גם העסקה בפועל על ידו - עדיין משהנתבע בחר להנפיק היתרים עבור התובע- כעובד שלו- הרי שהנטל עליו להראות כי למרות זאת בתקופות ההיתרים, אין מדובר ביחסי עבודה.
זאת ועוד- הנתבע רשם את התובע ביומני העבודה שלו (כעולה מרישת עמ' 25 לפרוטוקול, נקרא התובע ביומנים בשם "עלאווי") מחד גיסא ולא המציא כל אסמכתא לכל חוזה התקשרות קבלני עם התובע מאידך גיסא. בחקירתו טען הנתבע כי הוא רושם ביומן העבודה גם קבלנים ואולם לא זו בלבד שלא הודגם דבר בענין זה ומדובר בטענה כללית בלבד, אלא שנסיונו להסביר כיצד התשלום ששולם לגבי חודש ספציפי לתובע אינו מתיישב עם טענה לעבודה קבלנית, אלא דווקא עם טענת התובע לעבודה כפועל על בסיס שכר יומי (ר' עדות הנתבע שם) לא צלח. הנתבע הסביר כי מדובר בתחשיב לפי ימי עבודה ומיד לאחר מכן ניסה לתקן ו אמר שמדובר בתשלום "על חשבון"- תיקון שאינו מתיישב.
האמור מתיישב גם עם מבחני הפסיקה בשאלת קביעת יחסי עובד מעסיק. כידוע המבחן העיקרי אך לא היחיד לקביעתם, הוא מבחן ההשתלבות על הפן החיובי והשלילי שבו – אף הנתבע אינו חולק על כך שלתובע לא היה כל עסק משלו (להבדיל למשל ממר דאעוס כמובא מעלה) . אין כל ראיה לקיום עסק ואף דברי הנתבע עצמו כדלהלן בדבר מצבו הכלכלי של התובע, והעדר התעסוקה מתיישב עם כך. אשר להשתלבות במפעל הנתבע- גם אם נניח שלא בכל עת היה לנתבע פרויקט כדי להעסיק את התובע בו, עדיין השתלב בעבודתו שם-עד כדי כך שהתובע עצמו טוען שגם מעבר לעבודה בתחום מקצועיותו- אינסטלציה, ביצע גם עבודות נוספות עבור הנתבע (כשזה האחרון מאשר אך טוען שמרחמיו על התובע שביקש להשתכר, העסיקו כך) . כאמור- גם האופן שבו ראו הצדדים יחסיהם בזמן אמת (כעולה למשל מהתצהירים עליהם חתם התובע) תומך בקיומה של מערכת יחסים כזו . מעדות התובע עלה כי מי שקבלו לעבודה הוא הנתבע וכי לפי דרישותיו של האחרון השתבץ בפרויקטים שונים שבצע הנתבע. גרסה זו לא נסתרה בעדות הנתבע.
אשר לקביעת תנאי ההעסקה והשכר-מעדיפים אנו את עדות התובע (אף שהובהר במסגרת חקירתו כי הגרסה שבתצהירו ביחס לסכומים שסוכמו אינה עומדת), וזאת מן הטעם כי לא הוצג כל הסכם קבלנות . מדברי שני הצדדים עלה כי הנתבע הוא שהיה חייב בתשלום לעובד ולא גורם אחר . כאמור גם הדווחים לצדדים שלישיים (כגון קמ"ט תעסוקה ובית המשפט בהליך האזרחי דלעיל) מצביעים על קיום יחסי עבודה. הנסיון להראות כי התובע היה עצמאי בהחלטותיו (רק כיון שהוא עצמו יודע כאיש מקצוע את תחום מקצועו (עמ' 24 ש'15) לא צלח. התובע הבהיר כי קיבל הוראות מ הנתבע ולעתים ממנהל תחתיו, סבאח. הובהר מעדות התובע כי עשה שמוש בכלים של הנתבע. הנתבע אמנם בח"נ טוען שלא כך הוא (ע' 25 ש' 20) ואולם גם אם נעדיף את עדותו, אין בכך כדי לאזן כלל האינדיקציות העולות מיתר המבחנים. גם רציפות הקשר ולו על פני תקופת ההיתרים , מצביעה על יחסי עו"מ.
בסכומיו מפנה הנתבע לנספח ה' לבקשה לביטול פסק דין. מסמך זה כלל לא הוגש במסגרת ראיותיו לגוף ההליך, והתובע בח"נ אף לא עומת עמו. משכך אין כל מקום להדרש למסמך זה.
אם כן סבורים אנו כי בין הצדדים נכרתו יחסי עובד ומעסיק.

תקופת העבודה
כאמור, לטענת התובע עבד אצל הנתבע ברציפות החל מ2011 ועד ראשית 2017. אלא שהיתרי ההעסקה שלו מתיחסים לתקופה מצומצמת יותר -מאז אוגוסט 2012 ועד אפריל 2016 כשמתוך שנים אלה סה"כ י שנם 3 שנים וחמשה חודשים (שאינם ברצף) של היתרים בתוקף. (ישנו רצף היתרים מ8/12-11/13 ומ2/14 עד 4/16). הנתבע טוען שמתוך תקופה זו לא עבד התובע בשנים שעד 2011 וכן לאורך תקופה מסוימת בין השנים 2012-2013. הנתבע לא טרח להצביע על תקופות אי העסקה על פי היומנים שאינן תואמות את היתרי ההעסקה.
התובע בחקירתו אמנם טען כי ביחס לשנים קודמות היו בידיו היתרים אך הנתבע היה נוהג לקחתם ממנו ולהשמידם, עד ש"למד" גם להשאיר לו צילומים, אלא שלא קבלנו גרסתו זו משני טעמים: א. עסקינן בגרסה כבושה שזכרה לא בא בתצהירו. ב. בקדם המשפט ביקש הנתבע דווקא לקבל צו המופנה לקמ"ט תעסוקה שיצביע על היקף היתרי ההעסקה שניתנו לתובע ועל שם מי ניתנו. כפי שפורט בהחלטה מן הדיון האחרון, הנתבע לא עשה דבר על מנת לממש בפועל צו זה ולהבטיח קבלת המידע. אלא שגם התובע יכול היה לעשות שמוש בצו ולפנות לקבל רשימת תקופות ההיתרים ושמות המעסיקים מבקשי ההיתרים כדי להוכיח קיום היתרים בתקופה שלפני ש"למד" לצלם אותם . המנעותו מכך מצביעה על כך שגם לו לא היה הדבר מועיל.
משכך, קובעים אנו כי תקופת ההעסקה היא בהתאם למופיע בהיתרי ההעסקה . ערים אנו לכך שמתוך נספחים ב' וג' לתצהיר התובע עולה כי היו קשרי עבודה גם בתקופות שקדמו למועדים לעיל ויתכן גם לאחריהן (אם כי ההלוואה ניתנה בחודש 4/16, בו עדיין היה היתר בתוקף ונפרעה במשך כשנה גם בתקופה שבה אין מחלוקת שלא היו יחסי עבודה, כך שיש מקום לסבור שהתקשורת בין הצדדים התקיימה גם ללא יחסי עבודה ביניהם. מכל מקום בהעדר אסמכתא לתקופות היתרים העולות על האמור, ובהנתן שלא היתה מניעה להצגתם, וגם כי מצינו שאין בהכרח רצף העסקה, לא מצאנו מקום להסתמך על נתונים חסרים. לכך סייג ביחס לשנת 2016- העולה מיומן העבודה לתקופה שעד 9/16. בחודשים אלה ממשיך שמו של התובע להופיע כמי שמקבל שכר (וגם מחזיר את חוב ההלוואה). על כן ולמרות העדר היתר מקבלים אנו כי התובע עבד. נכון הדבר גם ביחס לתקופה שעד חודש 12/16. הנתבע בחר שלא להציג יומני עבודה לתקופה זו ומשכך ונוכח הנטל המוטל עליו, תחשב אף תקופה זו בגדר תקופת העבודה.
שונה הדבר ביחס לתקופה שמאז 1/17 (ור' השינוי באופן פרעון ההלוואה החל מינואר 2017 בנספח 3 הנ"ל). כאמור, ההיתר הוצא ע"ש פלוריקה אוסלנדר. התובע התייחס לכך רק בח"נ ומשאין אסמכתא להעסקתו דווקא אצל התובע, מצאנו שלא לקבל גרסתו לפיה למרות האמור בהיתר , הועסק דווקא אצל התובע.
משכך, קובעים אנו כי התובע עבד אצל הנתבע במהלך התקופה שמאז אוגוסט 2012 ועד דצמבר 2016 כשמתוך שנים אלה סה"כ יש נם 4 שנים וחודש של עבודה בפועל. בכך אין כדי לקבוע כי בכל יום מימי ההיתרים , עבד התובע בפועל סוגיה זו תידון להלן:

היקף העבודה
לכאורה די ברישומי היתרי ההעסקה ובהעדר דוחות נוכחות מפורטים, כדי לקבוע את היקף ההעסקה. אכן צירוף יומני העבודה מאפשר בדיקה של היקף העבודה ואולם משמכחיש הנתבע (שעליו הנטל בנדון בהתאם להוראות חוק הגנת השכר התשי"א-1951) את היקף ההעסקה הנטען על ידי התובע, שומה עליו להראות את ההיקף האמתי מתוך רישומיו. הנתבע עשה כן באופן חלקי למדי בסכומיו , בהתיחס לשנת 2016 ועל בסיס יומני העבודה. משכך וככל שהדבר נוגע לתקופה זו, תתקבל גרסתו. בחירתו שלא לעשות כן ביחס לשנים קודמות משמעה כי אף הוא סבור שאין ממש בטענה לעבודה לא מלאה בשנים הללו. סכימת הנתונים שבסעיף 18 לסכומי הנתבע מעלה כי בחודשים 1-9/16, עבד התובע בממוצע 8.5 ימים בחודש. על כן אנו קובעים כי בכל יתר תקופת העבודה דלעיל (3שנים וארבעה חודשים) למעט בחודשים 1-9/16, עבד התובע במשרה מלאה ואילו בחודשים אלה עבד בהיקף משרה של 38%.זה איפוא ישקף את היקף משרתו של התובע בתקופת העבודה.

גובה השכר
כאמור התובע טוען כי קיבל שכר יומי. בתצהירו טען שעמד על 250 ₪ ליום ואולם בח"נ, לראשונה , פרס גרסה לפיה השכר הועלה במהלך השנים (עמ' 19 ) . לדבריו החל לקבל 170 ₪ ביום ורק ב2016 קיבל 250 ₪ ליום כשקודם לכן, קיבל 200- 220 ₪ ליום. מעדיפים אנו הגרסה הזו שדומה ששקפה אמת שציין התובע לפי תומו. ככל שתהא לכך משמעות לשם תחשיב רכיבי התביעה , יבוא הדבר לידי ביטוי .
בטרם נעמוד על תחשיבי רכיבי התביעה מצאנו לדחות את טענות הנתבע ביחס לתחשיבי זכויות התובע. בסכומיו טוען הנתבע כי היה על התובע להציג תחשיבי יועץ מס להוכחת גרסתו. אין הדבר הכרח בכל אופן ובוודאי שלא במקרה דכאן בו עד לסיכומים אין כל הכחשה לתחשיבים עצמם אלא מתמצית הטענה בהעדר יחסי עו"מ (ולאחר מכן גם ביחס להיקף העבודה). כמו כן איננו מקבלים תחשיבי הנתבע בסכומיו המתבססים על שיעור שכר המינימום. כאמור טענות בנדון לא הועלו בטרם הס יכומים ומעבר לכך, הובהר כי התובע קיבל שכר יומי שאינו בהכרח מבוסס על שיעור שכר המינימום.
משעמדנו על בסיס ההתקשרות נבחן רכיבי התביעה-

נסיעות
מצאנו כי דין התביעה ברכיב זה להדחות. א. התובע לא הביא כל אסמכתא לעלות הנסיעות הנטענת. ב. שוכנענו כי הנתבע הסיע את התובע לעבודה. (התובע עצמו אישר כי ראה בבוקר הדיון את הנתבע מסיע את פועליו (עמ' 18 ש' 18), היינו-כך נוהג הנתבע. ואף ציין כי גם לעבודה בירושלים לקח אותו הנתבע: "ניסים היה לוקח אותי דרך המחסום" (עמ 18 ש' 4),

חגים
דין התביעה ברכיב זה להדחות. כבר נפסק כי הטוען לזכאות לימי חגים צריך לפרט את ימי החג בגינם תובע. ברי כי ימי חג כנתבע, חלו גם בימי מנוחה שבועית ו/או בתקופות בהן התובע לא עבד ו/או לא עבד ביום שלפני וביום שלאחר אותו יום חג. משלא פורטו ימי החג להם היה זכאי התובע בהתאם להוראות צו ההרחבה בנדון, לא ניתן לפסוק לו דבר. משכך התביעה ברכיב נדחית.

הבראה
התובע תבע דמי הבראה על בסיס שנתיים של עבודה בסך כולל של 4563 ₪ (לפי 13 ימים*351) . כיוון שמצאנו כי חלקיות משרתו ב38% מתקופת העבודה של השנתים האחרונות (9 חודשים מתוך 24) היא 37% הרי שזכאי ביחס לתקופה זו לסך של 650 ₪ בגין דמי הבראה, ואילו ביחס ליתרת התקופה , בה קבלנו כי עבד בהיקף משרה מלאה, זכאי ל 2875 ₪. סה"כ זכאי לסך של 3525 ₪.בגין דמי הבראה .

חופשה שנתית
התובע טען לזכאות לדמי חופשה שנתית לפי 60 יום (לפי 250 ₪ ליום) עבור 3 שנים אחרונות ובסה"כ 15,000 ₪. . אף שהתביעה הוגשה כשנה לאחר סיום העבודה, עדיין היה התובע זכאי לשנה השוטפת . בהעדר טענה אחרת נניח כי אכן נצברו לתובע 60 ימי חופשה למשרה מלאה . עם זאת כאמור התובע לא עבד משרה מלאה במשך 9 חודשים . בהתחשב באמור זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 10,290 ₪.

פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה
רכיב זה נתבע על בסיס 12.5% הפרשה לחודש באופן שאינו מוסבר. ככל שהכוונה הן לרכיב התגמולים והן לרכיב הפיצויים, הרי שהתובע זכאי לרכיב הפיצויים באופן שאין בו משום כפל לתביעתו לפיצויי הפיטורין עצמם שידונו להלן. ככל שעסקינן בהפרשות "חלק עובד" , ברי כי אין מקום שהנתבע ישא בהן.
תחשיב התובע התבסס על משכורת חודשית של 5000 ₪, יש להניח כי על בסיס 20 ימי עבודה בחודש, ובמכפלת 6 שנים. מעבר לאמור לעיל דורש התחשיב תיקון גם כיון ש הובהר שהתובע לא השתכר כל תקופת העבודה 250 ₪ כגרסתו בתצהירו(ור' עדותו בעמ' 16 ש' 26 ואילך). לדבריו שם החל עבודתו בשכר של 170 ₪ ליום והגיע ל250 ₪ כאשר בראשית 2016 עוד עמד השכר על 200 או 220 ₪ כדבריו. בנסיבות אלה ובהעדר כל בהירות מצאנו להעמיד השכר היומי לשם החישוב על 200 ₪ ליום. ב. תקופת העבודה הינה כפי שנקבע מעלה 49 חודשים. ג. חלקיות המשרה היא כמצוין מעלה.
נוכח כלל האמור זכאי התובע לתשלום פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה על בסיס שנות עבודה שלא התיישנו, לפי 200 ₪ ליום ובחלקיות המשרה המתחייבת כדלעיל (פנסיה בלבד לפי 6.5% )בסך כולל של 13,356 ₪ .
הזכאות להפרשי הפרשות לפ"פ תידון במידת הצורך לאחר שתבחן זכאותו לפיצויים מכח החוק.

נסיבות סיום העבודה- פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת התובע פרט גרסה סדורה ביחס לנסיבות סיום העבודה שלו – גרסה עליה חזר בח"נ ושלא נסתרה. כך בפרוטרוט בסעיפים 14-15 לתצהירו וכן בח"נ בעמ' 21 העיד:
ש. הוא אמר לך ללכת אחרי שהוא היה בחופש.
ת. הוא לא היה בחופש. הוא היה אצל הבת שלו, הבת שלו הייתה צריכה ללדת, הוא היה משאיר את בנו אצלנו, הבן שלו בא ואמר לי בלילה אחרי שהתקשר אלי "אל תבוא לעבודה מחר" אמרתי לו מי אמר את זה, הוא אמר לי "אני אומר לך" התקשרתי לניסים והוא לא עונה, אחרי 4-5 ימים ניסים התקשר אלי אמר לי "תבוא לעבודה" בגלל שהוא היה צריך ממני את ההלוואה שלקחתי ממנו 10,000 ₪ עשינו הסכם איך אני מחזיר לו את הכסף, בסוף הוא אמר לי אל תבוא לעבודה מספיק.
מנגד, הנתבע בתצהירו פרט גרסה מעורפלת , ולא קוהרנטית (ס' 43-46 לתצהירו) ללא כל ציון מועדים וללא כל התיחסות לגרסה הספציפית ביחס לבנו וכיו"ב כפי שפרט התובע. לראשונה בסכומיו מעלה הנתבע טיעונים עובדתיים לענין יציאתו לחופשה בחו"ל שאין מקום להתיחס אליהם.
ך יוסף כי התובע תאר לפי תומו איך למרות שהשיג לעצמו היתר העסקה גם בירושלים, היה זה בטרם הסתיימה עבודתו אצל הנתבע ועל דעת הנתבע. בכך יש כדי לתמוך בגרסתו.
בנסיבות אלה אנו מעדיפים את גרסת התובע.
נוכח כך ובהתחשב בעקרונות דלעיל בענין היקף המשרה ותקופת העבודה ועל בס יס גרסת התובע לשכר של 6000 ₪ לחודש עבודה מלא, זכאי התובע ל פיצויי פיטורין בסך 21,165 ₪ ( לפי חלקיות המשרה במכפלת שעור שכר יומי אחרון ). יוער לענין זה כי בסיס החישוב היה סה"כ חודשי העבודה שקבענו מעלה , וככל שהיו הפסקות ביניהם כמפורט לעיל ובסכומי הנתבע- לא היו אלה הפסקות הקוטעות את רצף העבודה לענין חישוב הזכאות לפ"פ, בהתאם להוראות החוק.
משקבענו כי התובע פוטר ומשהאמנו לגרסתו כי לא ניתנה כל הודעה מוקדמת, זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בשווי חודש עבודה בסך כנתבע- 6000 ש"ח ₪.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע הרכיבים הבאים:
דמי הבראה בסך של 3525 ₪.
פדיון חופשה בסך של 10,290 ₪
פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה בסך של 13,356 ₪.
פיצויי פיטורין בסך של 21,165 ₪
דמי הודעה מוקדמת בסך 6000 ₪
מעבר לאמור ישא הנתבע בהוצאות התובע ובכלל זה גם נוכח ההארכה ה בלתי סבירה של ההליך והנסיונות לכל אורכו למנוע מיצוי מהיר שלו, וכן נוכח ההחלטה מיום 7 .7.19 בדבר פסיקת הוצאות בקשר לבקשה לביטול פסק דין בגינן זכאי התובע בנפרד להוצאות בסך של 2500 ₪ (כולל מע"מ) שיבואו בכלל ההוצאות להלן- בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ב' סיוון תשפ"א, (13 מאי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אלי קדוש, נציג ציבור עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

גב' תמר נוי , נציגת ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: עלי חסן
נתבע: ניסים שובב
שופט :
עורכי דין: