ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף שנעאה נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת לאה שלזינגר שמאי

מבקש

יוסף שנעאה

נגד

משיבות

  1. מדינת ישראל
  2. משטרת ישראל-פניות נהגים

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982.
על המבקש הוטל קנס בגין עבירת מהירות (דו"ח תנועה מס' 90513951179) מיום 28.08.2019.
לטענת המבקש, הוא לא קיבל את ההודעה אודות הדו"ח מסיבה שאינה תלוי בו ולא עקב הימנעות מלקבלו. לטענתו, הוא למד על קיומו של הדוח רק לאחר שעורך דינו פנה למשרד הרישוי על מנת לחדש רישיונו .
כמו כן טען המבקש, כי עיון באישור המסירה מלמד, שהוא אינו עומד בדרישות החוק.
בנוסף טען המבקש, כי כלל לא עבר את העבירה המיוחסת לו . לטענת ו, אחיו היה בעל חזקה ברכב ולכן מבקש להסב הדוח אליו. בנוסף טען המבקש , כי מצלמת 3 A אינה אמינה.
לבקשה צורף תצהיר הנהג הנטען.
הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, אשר התנגדה לה מאחר והדו"ח נשלח לכתובתו של המבקש ביום 10.09.2019 אולם הוחזר בציון "לא נדרש", המהווה כהמצאה כדין.
עוד צוין על ידי המשיבה כי מדובר בשיהוי רב בהגשת הבקשה.

דיון והכרעה
ראשית , הבקשה אינה נתמכת בתצהיר המבקש וכבר מטעם זה יש לדחותה. ר' בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם.

אף לגופו של עניין, דינה לדחות כפי שיפורט להלן:
סעיף 229(ה) ל חוק סדר הדין הפלילי קובע , כי: "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
גדרי הזמן הקבועים בסעיף 229 ל חוק סדר הדין הפלילי מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו.
משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229 (א)(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229 (ח2) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

בנסיבות שכאלה, קבע בית המשפט העליון, כי יש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת, כי אישום תלוי ועומד נגדו – ראה לעניין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י.
סעיף 230 לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט וליתן אפשרות למבקש להישפט מנימוקים שיירשמו. היינו, לשון החוק באה להורות, כי אין להיעתר להודעה מאוחרת כדבר שבשגרה, אלא אם יש בפי המבקש נימוקים טובים וראויים המצדיקים את איחורו.
תקנה 44א ל תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד- 1974 קובעת: " בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 230א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".
דהיינו אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין, חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.
המבקש לא הציג כל ראיה, שיש בה כדי לסתור את "חזקת המסירה", הקמה עם משלוח הדו"ח בדואר רשום. אין די בטענות בעלמא, כי המבקש לא קיבל את הדוח מסיבות שאינן תלויות בו זאת לאור העובדה, שהכתובת המופיעה באישור המסירה של הדוח היא כתובתו של המבקש.
זאת ועוד; על אישור המסירה ציין הדוור את שמו ("אמיר") וכן את מועד ביצוע המסירה 22.10 ו-23.10.
כפי שנפסק גם לאחרונה ברע"פ 5356/20 טחאן נ. מדינת ישראל, (12.8.2020), על אישור המסירה להיות ממולא בפרטיו החיוניים שיש בהם כדי לשקף את דרך המסירה, ואולם "לא ניתן להסתפק לעניין זה בטענה כללית בדבר אי קבלת הזימון לדיון, ועל הטוען שלא קיבל את הזימון כדין להסביר כיצד התיעוד החסר פגם ביכולתו להוכיח טענה זו (רע"פ 1581/20 אבו חמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.3.2020))."

משמעות הדבר, כי החזקה שבתקנה 44 לא נסתרה ומכוחה, המסירה למבקש הינה כדין.
לו היה המבקש מבקש לסתור חזקה זו, היה עליו להמציא אישור מרשות הדואר מה עלה בגורל הדוח ואישור המסירה או למצער למלא אחר האמור בפסיקת בי"המש העליון כאמור לעיל. משלא עשה כן , אין לו להלין אלא על עצמו.

יתר על כן, המבקש לא ציין מתי נודע לו לראשונה על קיומו של הדוח ולא צירף אסמכתא לביסוס טענה זו . משלא גילה המבקש כל הפרטים והעובדות הרלוונטיות לבית המשפט, ניתן להניח, כי בקשתו הוגשה בשיהוי, אף זאת מבלי ליתן הסבר לכך.
היה על המבקש להגיש בקשתו להישפט מיד כשנודע לו כי אישום תלוי ועומד נגדו. משלא עשה כך המבקש, לא מתקיים בעניינו צידוק להארכת מועד. ר' רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מד"י מפי כב ' הש' רובינשטיין .

9. כבר נפסק, כי נקבע בפסיקה שאי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראו לעניין זה ע"פ 6920/07 חסון נ' מ"י וכן עפ"ת(מרכז) 29393-11-09 שלום מיכאלי נ' מ"י מפי כבוד השופטת נגה אהד.

10. לעניין טענת המבקשת ל"עיוות הדין"בכל הנוגע למצלמות "א/3" לאור פסה"ד בתיק פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) - בעפ"ת 7334-12-18 בן דוד נגד מדינת ישראל, (26.02.18), קבע ביהמ"ש המחוזי בירושלים כי:
"טענת המערער לפיה, כביכול, פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפל"א 4745-08-13 יכול להצדיק, הוא כשלעצמו, בקשה להארכת מועד להישפט כשנה לאחר ביצוע העבירות ולאחר שהקנסות שולמו, היא טענה שאינה יכולה להתקבל. משמעותה האמיתית של טענת המערער היא, כי יש לראות בפסק-הדין בפל"א 4745-08-13 כאילו היה הוא תקדים מחייב או פסק-דין היוצר השתק פלוגתא בין המדינה ובין כל נאשם שהוא בעבירת תעבורה, שיסודה בצילום במצלמת א/3, גם לאחר שהנאשם הודה והורשע בביצוע עבירות אלו. טענה זו דינה להידחות. פשיטא שפסק-דין של בית משפט שלום - ובכלל זה פסק-הדין בפל"א 4745-08-13 - אינו בבחינת תקדים מחייב. וראו סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה, שקובע כי הלכות בית המשפט העליון הן, והן בלבד, שמהוות תקדים מחייב".
11. במקרה דנן כאמור, לא מצאתי, כי יש לרפא מחדלו של המבקש ע"י פתיחת שער בית המשפט בפניו. יתרה מכך, וחשוב לא פחות, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מתן אורכה להישפט במקרים כגון דא מהווה מדרון חלקלק שאחריתו מי ישורנו והאינטרס הציבורי מחייב למנוע הצפה של בתי המשפט, העמוסים ממילא, שלא לצורך.

12. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף שנעאה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: