ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאפט בע"מ נגד חנן שוייצר :

בפני כבוד ה שופט שרון דניאלי

תובעים

מאפט בע"מ

נגד

נתבעים
חנן שוייצר

החלטה

לפניי בקשת הנתבע להעברת תיק זה לבית משפט השלום במחוז באר שבע, בשל היעדר סמכות מקומית לדון בתביעה.
אסקור בקצרה את טענות הצדדים בכתבי הטענות, וכן את טענותיהם בשאלת הסמכות המקומית.

רקע עובדתי
ביום 16.2.21 הגישה התובעת תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 17,550 ₪. התובעת הינה חברה פרטית בע"מ העוסקת, בין היתר, בייצור ושיווק מוצרי מזון לבעלי חיים, ואילו הנתבע הינו בעל עסק למכירת מזון לבעלי חיים שרכש סחורה מהתובעת במהלך שנת 2016.
אין חולק כי מקום מושבה של התובעת הינו ביישוב צור יגאל במחוז מרכז, ואילו מקום מושבו של בית העסק של הנתבע הינו במושב כמהין, במחוז באר שבע.
בכתב התביעה נטען כי הסחורה סופקה לנתבע באמצעות חשבוניות והמשלוח אושר באמצעות חתימה על החשבונית.
בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי לבית משפט השלום בכפר סבא הסמכות המקומית לדון בתביעה זו בשל "המקום שנועד לקיום ההתחייבות".
כבר בכתב ההגנה טען הנתבע כי אין לבית משפט השלום בכפר סבא הסמכות המקומית לדון בתביעה זו, שכן הנתבע הינו תושב באר שבע, מקום העסק שלו מצוי במושב כמהין בדרום, ואף שמקום אספקת הסחורה היה אמור להיות במושב כמהין הרי שכפי שעולה מהחשבוניות שצורפו לכתב התביעה, הסחורה סופקה בייש וב רהט, שאף הוא מצוי במחוז באר שבע.
על כן הפנה הנתבע להוראת תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן – התקנות החדשות), לפיה שתי החלופות הנוגעות לשאלת הסמכות המקומית ("מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע" או "במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים"), מלמדות כי הסמכות המקומית מוקנית לבתי המשפט השלום במחוז באר שבע.
לאחר העלאת הטענה, ולאחר שהתיק נותב לדיון לפניי ביום 9.9.21, הגיש הנתבע בקשה מקדמית בנדון, וביום 25.4.21 הורי תי לתובעת להגיב לבקשה. ביום 2.5.21 ניתנה תגובתה המפורטת.
בתגובתה טענה התובעת כי על פי דין, התחייבות חוזית – קרי, תשלום במקרה זה – יש לקיים במקום מעונו של הנושה. לטענתה, הלכה היא כי המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום התחייבות הינו מקום עסקו של הנושה, בהיעדר הסכמה אחרת, וכי הלכה זו נשאלה מהדין המהותי מסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כי "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע".
אם כך, טוענת התובעת, משלא הוסכם אחרת, המקום שנועד לביצוע החיוב הינו מקום עסקה של התובעת, בצור יגאל.
התובעת הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון, ובין היתר להחלטה ב רע"א 1372/16 חברת יציקות מק שלי בע"מ נ' גורסקי אריה (נבו, 2016), וכן להגיון שביטאה פסיקה זו, לפיו אין מקום שספק שירות ייאלץ להגיש את תביעותיו השונות ברחבי הארץ, ולא במקום מושבו.
עוד טענה התובעת כי תקנה 7(א) לתקנות החדשות "אימצה ... את החלופה של מקום ההתחייבות ואף הרחיבה אותה למקום ההתחייבות או המחדל, ומכאן שהלכות בית המשפט העליון מתקיימות כיום ביתר שאת".

דיון והכרעה
תקנה 7(א) לתקנות החדשות קובעת כדלקמן (הקו התחתי הוסף, הח"מ):
"תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים ואם היתה התובענה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו הם מצויים; אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שעליו הוסכם ".
ראוי להשוות נוסח זה לנוסח ההוראה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות הישנות) . תקנה 3(א) לתקנות הישנות קבעה כי תובענה שאינה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

ניתן לראות, כי תקנה 7(א) צמצמה את החלופות שהיו קיימות בתקנה 3(א) לתקנות הישנות , והיא מעלה שתי חלופות אפשריות בלבד: מקום מגוריו או עסקו של הנתבע או מקום המעשה או המחדל ששלו תובעים. שתי החלופות הללו הופיעו בתקנות הישנות, אך שלוש חלופות נוספות שהיו בתקנות הישנות, לרבות "מקום יצירת ההתחייבות" ו" המקום שנועד, או היה מכוון, לקיום ההתחייבות", הושמטו בתקנות החדשות.
לטעמי, צמצום החלופות מבטא עמדה המקלה עם הנתבע, ומקשה במובן זה על בעל הדין המגיש את התביעה.
אכן, לכאורה עמדה זו נוגדת את עמדת הפסיקה טרם תיקון התקנות החדשות, אך צמצום החלופות מדבר בעד עצמו.
בהקשר זה לא ניתן להתעלם גם מהוראת תקנה 7(ב) לתקנות החדשות העוסקת בכתב תביעה בשל פרסום או סחר באינטרנט. תקנה 7(ב) רישא מאפשרת את הגשת התביעה ב"מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע", ובכך מבטלת את חשיבותה של שאלת הסמכות המקומית, בשל אופיה של רשת האינטרנט. לכאורה, בכך היא מבטאת עמדה כי במציאות המסחרית המודרנית, ובפרט במקרים של מסחר מקוון, השאלה הגיאוגרפית מאבדת מחשיבותה.
אלא, שבמקביל, תקנה 7(ב) סיפא קובעת כי אם מגיש התביעה הוא "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, הרי שהתביעה תוגש במקום עסקו או מגוריו של הנתבע בלבד.
אכן, בענייננו לא מדובר בהכרח ב"עוסק" ולא מדובר בעיסקת סחר באינטרנט, אך ניכר שהוראת תקנה 7(ב) סיפא מבטאת עמדה מקלה כלפי הנתבע, בכל הקשור לשאלת הסמכות המקומית, וכתוצאה מכך אף תחייב "עוסק" להגיש את תביעותיו בבתי משפט שונים ברחבי הארץ. זוהי גישה שונה מזו שבוטאה בפסיקה טרם תיקון התקנות החדשות, אך לטע מי היא מבטאת עמדה ברורה, כאמור לעיל.
התובעת טענה כאמור כי התקנות החדשות "אימצה ... את החלופה של מקום ההתחייבות ואף הרחיבה אותה למקום ההתחייבות או המחדל". בהקשר זה, אפנה לדבריו של פרופ' ישי רוזן-צבי בספרו "הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים" (הוצאת נבו, 2021). הוא אמנם מציין כי לתפיסתו " יש לפרש בהרחבה את תקנה 7(א) לתקנות החדשות כך שתכלול חלק מן הזיקות שהיו כלולות בתקנות הישנות והושמטו מן התקנות החדשות " (ע' 82), אך בבואו לפרש את המונח "מעשה או מחדל", הוא סבור כי שלוש החלופות שיש לקרוא לתוך מונח זה הן "ניהול משא ומתן בחוסר תום לב... מקום יצירת ההתחייבות ומקום המסירה של הנכס". לשיטתו, התשובה לשאלה מהו "מקום יצירת ההתחייבות", היא "מקום כריתת החוזה", וכשמדובר בחוזה שנכרת בעל-פה, "יש לבדוק היכן נכרת החוזה בפועל (דהיינו היכן נעשה הקיבול) ואותו מקום ייחשב למקום יצירת ההתחייבות" (שם, ע' 83).
אציין, כי אין בכתב התביעה התייחסות למקום יצירת ההתחייבות, וכן גם אין חולק כי הסחורה סופקה במחוז דרום.
התובעת, לעומת זאת, מבססת את הזיקה המקומית ל"מקום שנועד לקיום ההתחייבות", ולא ל"מקום יצירת ההתחייבות". כאמור, חלופה זו הופיעה בתקנה 3(א)(3) לתקנות הישנות, אך הושמטה בתקנות החדשות.
אציין, כי במישור החוזי, בניגוד למישור הנזיקי, "המעשה או המחדל" המקימים את עילת התביעה הם פעמים רבות התשלום, וליתר דיוק אי התשלום, כמו שנטען בתביעה כאן. אך במציאות העיסקית בה אנו חיים, בה תשלומים נעשים בהעברות בנקאיות באמצעות אתרי אינטרנט, יישומונים וכיו"ב, פרשנות לפיה מקום "המחדל" (קרי, אי התשלום) הינו במקום העסק של התובע, הינה אנכרוניסטית, בפרט בהיעדר כל טענה בדבר הסכמה שהתשלום היה צריך להיעשות במקום מושבה של התובעת.
על רקע זה, גם הפניית התובעת לסעיף 44(א) לחוק החוזים לפיה אם לא נקבע מקום חיוב, החיוב צריך להיעשות במקום עסקו של הנושה, מאבדת מכוחה.
עיון בנתונים שאינם במחלוקת בתיק זה מלמד כי הסחורה שסופקה על פי הנטען, סופקה במחוז דרו ם, ושם גם מצויים מקום עסקו ומקום מגוריו של הנתבע. לא ניתן לייחס את מקום "המחדל", קרי אי התשלום, למקום מושבה של התובעת. על כן, אני מקבל את טענת הנתבע כי הסמכות המקומית בתיק מוקנית לבית משפט השלום במחוז באר שבע.
עוד ראוי להעיר כי הדיון בשאלת הסמכות המקומית נגזר פעמים רבות מזהותם של הצדדים. כך, הגשת תביעות נגד בעלי דין מוחלשים בחברה מחוץ למקום מושבם על ידי בעל דין בעל ממון ומשאבים משפטיים רבים, עלולה לפגוע בעקיפין בגישתם לערכאות של המוחלשים, ועל כן נכון להגן על אלו ולא לאפשר יתרון דיוני לא מוצדק במקרים המתאימים.
מן העבר השני, לעיתים גם התובע עלול להימצא נפגע בשל הצורך לנהל הליכים משפטיים ברחבי הארץ נגד נתבעים שונים, על רקע דומה. לא בכדי ניתנה לבעלי דין דוגמת התובעת האפשרות לקבוע בהסכם כי סמכות השיפוט תוקנה למחוז בו הם מצויים. התובעת לא עשתה כן במקרה שלפנינו.
במקרה כאן, התובעת הינה חברה בע"מ המספקת סחורה לספק משנה. וודאי שאין פערי כוחות לטובת הנתבע, ובהיעדר הסכם על מקום השיפוט במחוז מרכז, אני דוחה את עמדתה.

סיכומו של דבר
מכוח סמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת הדיון בתיק זה לבית משפט השלום במחוז דרום.
התובעת תישא בהוצאות בקשה זו בסך 750 ₪, שישולמו לנתבע בתוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מאפט בע"מ
נתבע: חנן שוייצר
שופט :
עורכי דין: