ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון אשרוב נגד תאו ברהמן אוקרט :

לפני כבוד הרשם בכיר מיכאל שמפל

התובע:

אהרון אשרוב – ת. ז. 306417676

נגד

הנתבע:
תאו ברהמן אוקרט – ת. ז. 032941700

פסק דין

מונחת לפניי תביעה קטנה ע"ס של 33,400 ₪ שעניינה נזקים ממוניים ולא ממוניים שנגרמו לתובע בשל מעשיו הנטענים של הנתבע – זריקת ם ללא רשות של חפציו האישיים של התובע ע"י הנתבע שהיו מאופסנים במחסן של בניין דירות משותף בו התגוררו השניים (כך לטענת התובע).

כתבי הטענות:
בכתב התביעה נטען, כי התובע הינו בעלים של דירה בבית משותף בתל אביב (ואף התגורר בה במועדים הרלוונטיים לתביעה) ואילו הנתבע התגורר אותה עת בשכירות בדירה אחרת בבניין. בבניין ישנו מחסן המשמש את כלל הדיירים ואף התובע עשה בו שימוש, שעה שאחסן בו חפצים אישיים, כאשר בעיקר המדובר בירחונים וספרים בתחום השחמט וכאלה המשמשים אותו כמדריך טיולים. התובע טען בכתב התביעה, כי בין יתר עיסוקיו הוא משמש כמדריך שחמט ומדריך טיולים והירחונים הספרים האמורים שימשו אותו בעיסוקיו אלה. בתאריך כלשהו בחודש נובמבר 2018, בשעות לילה, בתו של התובע (שהתגוררה ע מו באותה דירה) חזרה הביתה בשעה 24:00 לערך והבחינה בנתבע, יחד עם חבריו, מפנים את תכולת המחסן, לרבות חפציו של התובע. התובע ממשיך וטוען, כי ניסה לעצור את התובע ממעשיו, אך בהצלחה חלקית בלבד, היות וחלק מחפציו כבר נזרקו לפח אשפה מסוג "טמון", ממנו אין אפשרות להוציא חזרה את אשר נזרק לתוכו. בכתב התביעה לא הופיע פירוט החפצים שנזרקו כאמור, אלא רק צוין שמצורפת אליו רשימת פריטים. בפועל, רשימה זו לא צורפה ל העתק של כתב התביעה שהוגש לביהמ"ש , אך היא הוגשה במהלך הדיון ואתייחס אליה בהמשך (סומנה ת/1).

מנגד טוען הנתבע בכתב הגנתו, כי אכן פינה וזרק (יחד עם חבריו) מתוך המחסן חפצים כאלה ואחרים, אך המדובר היה בשקיות עם בקבוקים ועיתונים ישנים - אשפה לכל דבר ועניין. הנתבע עמד על כך, שלא זרק דבר מחפציו של התובע, וכל שביקש הוא לפנות מעט מקום במחסן המשותף בכדי שיוכל לאחסן בו אופניים חשמליים. הנתבע מוסיף ומציין, כי קיבל אישור מפורש מנציג וועד הבית לפינוי המחסן כאמור.
מהלך הדיון והעדים שהעידו בפניי :

בדיון שהתקיים בפניי ביום 6/5/2021 העידו התובע, בתו מיכל אשרוב , חברו רפאל דוידוב, הנתבע, נציג וועד הבית זאב פולקר ודייר נוסף שהתגורר בבניין במועדים הרלוונטיים לתביעה מר ניר דיאמנט (שני העדים האחרונים העידו מטעם הנתבע).

בתחילת הדיון התובע הגיש את רשימת הפריטים שלטענתו נזרקו כאמור ע"י הנתבע - רשימה אותה ערך בכתב ידו, כאשר ליד כל פריט נרשם ערכו הכספי (ת/1). הרשימה כוללת פירוט של ירחונים , שבועונים וכיוצ"ב בתחום השחמט (ב שפות העברית, האנגלית והרוסית), ספרים בתחום השחמט וההיסטוריה בשפה הרוסית ואנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" בשפה העברית. כמו כן נרשם באותה רשימה, כי הובע דרש פיצוי בגין עגמת נפש בסך 4,500 ₪ והוצאות משפט בסך 1,860 ₪ (ללא כל פירוט לפשר הסכום) . התובע חזר על הנטען בכתב התביעה והוסיף, כי חפציו האישיים אוחסנו הן בארגז והן נעטפו בעיתונים. כן ציין, כי איש מטעם וועד הבית לא פנה אליו (ואף לא ליתר הדיירים שעשו שימוש במחסן) בבקשה או בדרישה לפנות את המחסן והפעם הראשונה בה נעשתה אליו פניה כאמור היה מספר ימים לפני האירוע נשוא התביעה, כאשר המדובר בפנייתו של העד ניר דיאמנט, אשר ביקש מהתובע לפנות מעט מקום במחסן על מנת שיוכל לאחסן בו עגלת ילדים. התובע העיד, כי הסכים לבקשה זו, אך ציין, כי יתפנה לכך בתוך מספר שבועות וזאת בשל מצבו הרפואי שלא אפשר לו, אותה עת, לעסוק בפינוי המחסן. התובע חזר והדגיש, כי כל הירחונים, השבועונים והספרים שנזרקו ע"י הנתבע שימשו א ותו במסגרת עבודתו כמדריך שחמט ומדריך טיולים פעיל וכי בין היתר נזרקו ספרים וירחונים ישנים מאוד שלא ניתן להשיגם כיום, אף לא בחנויות ספרי יד שניה. התובע התקשה להסביר כיצד חישב את עלות כל אותם הספרים והירחונים ומדוע דורש הוא את הסכומים אשר דורש (כאשר המדובר, פחות או יותר, בסכום המתקרב ל-30,000 ₪). יצוין, כי התובע לא הגיש כל חוות דעת שמאי או מומחה אחר לשם תמיכה בטענותיו לעניין עלות החפצים שנזרקו לטענתו.

בתו של התובע חזרה על כל הנטען ביחס אליה בכתב הת ביעה ואישרה, כי המחסן היה מוזנח למדי. חברו של התובע מר רפאל דוידוב לא יכול היה לשפוך אור על האירוע נשוא התביעה , או ביחס לשאלה האם התובע אכן אחסן חפצים במחסן ובאילו חפצים מדובר, וכל שהעיד עליו היה בקשר לעיסוקו של התובע בתחום השחמט.

הנתבע העיד, כי ביקש מנציג וועד הבית זאב פולקר רשות לפנות מתוכו שקיות, חפצים ואשפה על מנת שיוכל לעשות בו שימוש לצורך אחסון אופניים חשמליים ומר פולקר אישר לו לעשות כן. הנתבע הודה, כי לא תלה בכניסה לבניין, בלובי או על דלת המחסן כל הודעוא מודיע, כי בכוונתו לפנות את תכולת המחסן ( חלקה או כולה) בתאריך מסוים וכן הודה, כי אף לא פנה באופן אישי בעניין זה לדיירי הבניין (ובכלל זה לתובע) ולא ביקש את רשותם לפנות את תכולת המחסן. הנתבע חזר וציין, כי למיטב ידיעתו היה זה מר פולקר אשר עדכן על כך את דיירי הבניין בעל פה (עמ' 3, שורות 17-19). הנתבע חזר והדגיש, כי הוא משוכנע בכך , שלא הוא ולא חברו שעזר לו במלאכת פינוי המחסן זרקו חפצים, ספרים, עיתונים וכיוצ"ב השייכים לתובע , אך מנגד הודה, כי כלל לא ידע מה, מכל אשר זרק , שייך לתובע, אם בכלל. הנתבע העיד, כי עד אשר התובע מנע ממנו את המשך פינוי המחסן, מלאכת הפינוי נמשכה 40 דקות (עמ' 3, שורות 29-30; עמ' 4, שורות 5-8).

נציג וועד הבית מר פולקר (אשר העיד, כאמור, מטעם הנתבע) העיד, כי פנה בעבר לתובע וביקש ממנו מפורשות לפנות את חפ ציו מהמחסן וכן העיד, כי אף הגדיל לעשות ותלה הודעה לפיה ככל שעד מועד מסוים המחסן לא יפונה, תכולתו תיזרק. מר פולקר הודה, כי אכן נתן אישור לנתבע לפנות את תכולת המחסן ( כולה או חלקה) על מנת לפנות בו מקום. דייר הבניין ניר דיאמנט העיד מטעם הנתבע , כי פנה לתובע בבקשה לפנות מקום במחסן על מנת שגם הוא יוכל לעשות בו שימוש, אך התובע לא שיתף פעולה ולא נענה לבקשה זו.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בכתבי הטענות, התרשמות מכל העדים שהעידו בפניי ועיון במוצגים הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה ולהלן הטעמים לכך:

ראשית, אני מוצא לנכון לקבוע כעניין שבעובדה, שהנתבע פינה מהמחסן וזרק חפצים השייכים לתובע, ללא רשותו ואף מבלי ליידע אותו על כך.

מצאתי את עדותם של התובע ובתו כאמינות, הגיוניות וסדורות אני נותן בהן אמון מלא. לעומת זאת, התרשמותי מעדות הנתבע שונה.

אין חולק, כי לצורך פינוי המחסן התובע נעזר בחבריו, כפי שהוא עצמו ציין בסעיף א.5 לכתב ההגנה. בעדותו שינה התובע במעט את גרסתו בעניין זה, זו שעה שטען כי נעזר רק בחבר אחד, אולם גם אם אניח שאכן מדובר היה בחבר אחד (ואיני מקבל שינוי גרסה זה), הרי שגם אותו חבר לא הובא ע"י הנתבע למתן עדות וזאת ללא כל הסבר או נימוק. תמוה בעיני, כיצד זה הנתבע מצא לנכון להעיד מטעמו את אחד משכניו (ניר דיאמט) שעדותו כמעט ולא תרמה דבר להגנתו, אולם מנגד לא מצא לנכון להעיד עד מרכזי מטעמו - אותו חבר שסייע בידו במלאכת פינוי המחסן ויכול היה לחזק את טענותיו , כי כל שפינו היה בקבוקים ועיתונים ישנים.

בהקשר זה , מחדלו של הנתבע המתבטא באי הבאתו למתן עדות של אותו חבר (או חברים) שסייע בידו לפנות את המחסן, בתמיכה לטענותיו כי לא זרק כל דבר בעל ערך, פרט לשקיות עם בקבוקים ועיתונים ישנים, יש בו בכדי להוות חזקה ולפיה, לו היה אותו עד מעיד, היה בעדותו בכדי לתמוך בגרסת התובע דווקא לפיה נזרקו גם נזרקו חפצים השייכים לו , או, לכל הפחות, חפצים נוספים מלבד אלה להם טען הנתבע (דוגמת ספרים, ירחונים וכיוצ"ב).

בעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, וב ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ -פד"י מ"ד (4) 595 602:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו".

וכן יפים דבריו של כבוד השופט י. קדמי בספרו "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') 917:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב."

איני נותן אמון בעדות הנתבע לפיה לא זרק דבר השייך לתובע היות וטענה זו סותרת חזיתית טענה נוספת שלו לפיה כלל לא ידע מה מכל אשר זרק שייך לתובע. שתי טענות אלה אינן יכולות להתקיים זו לצד זו, שהרי אם הנתבע אינו יודע מה שייך לתובע, כיצד יכול הוא לטעון פוזיטיבית, כי לא זרק דבר מחפציו?

זאת ועוד: מלאכת פינוי המחסן (עד לרגע בו נעצרה ע"י התובע) נמשכה כ-40 דקות לפי דברי הנתבע עצמו וכאמור, גם חברו (או חבריו) של התובע השתתף בה. איני מאמין, כי הנתבע ידע באופן מדויק מה מצוי היה בכל ארגז או שקית אותם זרק ובוודאי שאינו יכול להעיד מה בדיוק זרק חברו. סבור אני, כי משך 40 דקות בהחלט ניתן היה לזרוק מספר נכבד של שקיות, ארגזים וכיוצ"ב ולכן סביר בעיני, כי מבין כל אותם השקיות והארגזים שנזרקו, ה יו גם כאלה בהם איפסן התובע את ספריו, ירחוני השחמט ועוד כהנה וכהנה חפצים לפי הפירוט אותו הגיש כאמור בתחילת הדיון.

אני דוחה את עדותו של נציג וועד הבית מר פולקר לפיה עדכן את דיירי הבית בדבר פינוי המחסן, אך אני מאמין לו, כי אישר לנתבע לפנות בו מקום על דרך פינוי שקיות, ארגזים וכיוצ"ב. איני מאמין לעדותו בה ציין, כי תלה בכניסה לבניין הודעה בעניין פינוי המחסן ואפילו הנתבע לא טען זאת. התרשמתי, כי מערכת היחסים בין מר פולקר לבין התובע אינה מהמשובחות (בלשון המעטה) וכי מר פולקר עשה מאמצים גדולים במהלך עדותו להעיד לרעת התובע - יותר מאשר לטובת הנתבע. כמובן, שמר פולקר אף אינו יכול להעי ד דגר ביחס לחפצים שנזר קו ע"י הנתבע היות ולפי עדותו שלו עצמו שהה אותה עת בחו"ל.

אני מאמין לנתבע, כי אכן קיבל אישור בעל פה ממר פולקר לפנות את המחסן, אולם לטעמי, לא די בכך והיה עליו, בנוסף לאותו אישור בעל פה, ליידע את כל דיירי הבניין (באמצעות תליית הודעה בכניסה לבניין או על דלת המחסן, למשל) כי בכוונתו לפנות חפצים מהמחסן בתוך אי אילו ימים. זהו המינימום הנדרש ממנו, בנסיבות העניין. איני מצפה מהנתבע לעבור בכל דירה ודירה ו לשאול את הדיירים האם ישנו במחסן דבר מה השייך להם, אולם תליית הודעה ברורה ובולטת בכניסה לבניין, או בלובי הינה פעולה מתבקשת ואלמנטרית, בנסיבות אלה.

לו היה הנתבע מגיש נגד מר פולקר הודעה לצד שלישי, ייתכן מאוד והייתי מקבל אותה, כי לטעמי, גם מר פולקר אחראי לנזקיו של התובע, אולם הנתבע לא עשה זאת ולכן איני יכול לחייב את מר פולקר בתשלום כלשהו – לא כלפי התובע ולא כלפי הנתבע.

לאור קביעותי כי הנתבע התרשל בכך שזרק את חפציו של התובע, הרי שעלי לקבוע מה שיעור הנזקים אשר אירעו לו כפועל יוצא מרשלנות הנתבע.

ככלל אומדן נזק הינו ענין שבמומחיות ומשכך, על הטוען לנזק לצרף לתביעת ו חוות דעת האומדת את הנזק נשוא התביעה. האמור נכון במיוחד מקום בו מדובר בנזק (אובדן מלא - למעשה) של ירחונים, שבועונים וספרים ישנים בתחומי השחמט וההיסטוריה – חלקם אולי אף נדירים. היה על התובע לתמוך טענתו ביחס לשווי החפצים שנזרקו ע"י הנתבע בחוות דעת כלשהי - או של שמאי, או של מומחה לסוג זה של ספרות מקצועית, או במסמך כלשהו שנערך ע"י חנות לספרי יד שניה וכיוצ"ב. התובע בחר לתמוך את תביעתו אך ורק ברשימה אותה ערך בכתב ידו ובה רשם את שווי ה חפצים, אך אין די בכך.

ביהמ"ש העליון (כבוד הש' נ' הנדל) קבע במסגרת החלטה שניתנה ברע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30.1.18) כי הגמישות בביהמ"ש לתביעות קטנות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לביהמ"ש לתביעות קטנות לקבל תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.
נקבע כי:
"אשר לנטל ההוכחה שמטילים דיני הנזיקין על תובע, נקבע מימים ימימה כי –

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 335/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2 ) 800, 808-809 (1981); להלן: עניין אניסימוב).

אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט (6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי "על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות ( רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017); עניין אניסימוב, שם)".
(סעיף 4 להחלטה).

כיוון שכך ומשהתובע לא הציג בפני ראיות כלשהן הנוגעות לשווים הממשי של החפצים שנזרקו ע"י הנתבע, הרי שאין לי אלא לאמוד את השווי אך ורק בהתבסס על עוגמת הנפש הנובעת מאובדן החפצים ו/או הערך הסנטימנטלי הכרוך ב הם - נזקים אשר הואיל ואינם מוחשיים - נתונים להערכתו ואומדנו של בית המשפט. בבוחני את ה חפצים שנזרקו ע"י הנתבע ובהתחשב בסמכות המצומצמת המצויה בידי כאמור - הנני אומד את הנזק אשר נגרם לתובע בסך של 4,000 ₪ (ואזכיר, כי התובע עצמו דרש בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו פיצוי סך של 4,500 ₪).

סוף דבר- התביעה מתקבלת בחלקה . הנתבע ישלם לתובע סך של 4,000 ₪ וכן יישא בהוצאותיו בסך 1,000 ₪. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 15 ימים מהיום בו פסק הדין התקבל אצל הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אהרון אשרוב
נתבע: תאו ברהמן אוקרט
שופט :
עורכי דין: