ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נג'וא מיעארי נגד מ. מ. ג'דיידה מכר :

בפני כבוד ה שופט וויליאם חאמד

תובעים - מבקשים

  1. נג'וא מיעארי
  2. בילאל מיעארי
  3. באסל מיעארי

נגד

נתבעות - משיבות

  1. מ. מ. ג'דיידה מכר
  2. חורי אברהים ובניו תשתיות ופיתוח בע"מ

החלטה

מבוא

בקשה למתן סעד זמני, אשר צומצם לאור הסכמת הצדדים בדיון מיום 11.04.21 לפיו התבקש צו ארעי המורה למשיבות להימנע מלתפוס חזקה או לבצע עבודות בחלק מחלקה 56 בגוש 18528 בכפר ג'דידה – מכר, המתייחס לחלק של תוואי הדרך המקביל לגדר בחלקת המבקשים ואינו אוסר על המשך העבודות בתוואי בדרך בחלקים שאינם מול הגדר.

המבקשת מס' 1 הינה בעלים רשום של זכויות בחלקה 56 גוש 18528 (להלן:" החלקה") מאדמות ג'דידה – מכר, והמבקשים 2-3 הינם שני בניה, אשר מחזיקים כדין בחלק מהחלקה . על החלקה חלה תוכנית ג/7973, לפיה יועד שטח לתוואי דרך, כביש מס' 141, העובר בין חלקה 56 הנ"ל לבין חלקה 54 שמצפונה לה.

המשיבה 1, באמצעות המשיבה 2, מבצעת סלילה של דרך, היא כביש 141, בהתאם לתכנית מתאר מקומית מאושרת.

התקיימו שני דיונים בפניי, ובהמשך הוגשו סיכומיהם של המבקשים ושל המשיבה 1, והמשיבה 2 הגישה הודעה לפיה היא מצטרפת לסיכומיה של משיבה 1.

טיעוני המבקשים

לטענת המבקשים, המשיבות החלו בביצוע סלילת כביש 141 ותפסו חזקה בשטח שבייעוד דרך, ללא ביצוע הפקעה כדין, לפיכך, קיימת למבקשים זכות לכאורה להגנה, שכן הם הבעלים והמחזיקים כדין בחלקה ותפיסת החזקה בחלק ממנה מהווה מעשה פלישה פסול. לאור האמור, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, כאשר ה יעתרות לבקשה משמעה שמירה על המצב הקיים עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית, בעוד דחייתה, משמעה תפיסת חזקה בקניינם ללא זכות בדין, וסלילת דרך בתוך חלקתם והריסת גדר שהמבקשי ם בנו והשקיעו בה את מיטב כספם.

לטענת המבקשים, באין הפקעה אין זכות לתפיסת חזקה על ידי המשיבה, ובהתאם לפסיקה, תפיסת חזקה על ידי רשות עוד בטרם ננקטו כל ההליכים הקבועים בדין, אינה חוקית והיא מזכה את בעלי המקרקעין בנקיטת הליכי סילוק יד נגד הרשות. לטענתם, הגשת תשריט חלוקה תכנונית ואישורו על ידי הועדה לתכנון ובניה אינו מייתר ביצוע הליך הפקעה כדין.

אשר לתצהיר, עליו מבססת המשיבה את עיקר תשובתה לבקשה, אשר, כביכול, נחתם על ידי מי מהמבקשים עת הגישו את הבקשות להיתרי בנייה במסגרתם הם מוותרים על שטח הדרך, טוענים המבקשים כי אין המשיבה יכולה לתלות יהבה בתצהיר שלא הוצג, לא ידוע מי חתם עליו ואף הנוסח שלו אינו ידוע. זאת ועוד, אשר לטענת המשיבה בדבר טפסי ביקורת מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה, בהם נרשם, כי בין תנאי היתרי הבנייה מופיע תנאי של ויתור על שטח לדרך, ולפיכך, לטענתה, אין צורך בהפקעה, טוענים המשיבים כי מהרישום "ויתור על שטח לדרך" לא ברור היכן ממוקמת הדרך, מה תנאיה וגודלה וכן לא ניתן להסיק כי מדובר בקטע המיועד לדרך בהתאם לתכנית מתאר ג/7973 או כי המדובר בשטח המצוי בקטע שמבפנים לגדר, לגביו מבוקש צו המניעה.

אשר לטענת השיהוי שנטענה על ידי המשיבה, טוענים המבקשים כי הבקשה הוגשה עת בשלה העת להגשתה ולפיכך יש לדחות את טענת השיהוי.

בהתייחס לטענת אי ההמצאה שנטענה על ידי המשיבה, טוענים המבקשים כי משני אישורי המסירה שהוצגו בפני בית המשפט רואים כי הן ההמצאה עבור המועצה והן ההמצאה עבור החשב המלווה, התקבלו בידי אותו אדם, דבר המוכיח כי טענת העדר ההמצאה עבור החשב המלווה הינה נעדרת תוכן.

טיעוני המשיבות

לטענת המשיבות, בהתאם לסעיף 34א' לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש), הקובע חובת מסירה של כתבי בי - הדין לחשב המלווה של המועצה, הרי שבמקרה של אי מסירת כתבי בי- הדין לחשב המלווה, לא התקיימה המצאה כדין, זאת אף אם כתבי בי- הדין הומצאו לידי העירייה, והדבר מהווה פגם בהמצאה אשר מביא לבטלות הצו.

עוד טוענות המשיבות כי הבקשה למתן הצו הוגשה בחלוף שנה מאז שהמשיבה 1 יידעה את המבקשים על כונתה לסלול את הדרך וכי עוד ביום 28.06.16 מסר מהנדס המועצה למבקשים הודעה על כוונת המועצה לסלילת הכביש, כאשר המכתב נמסר להם ידנית בנוכחות חבר המועצה, מכך עולה כי המבקשים השתהו בפנייתם לבית המשפט במשך תקופה של 5 שנים, ולמעשה ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו מאומה, כאשר הדרך כבר בתהליך סלילה והמועצה הקימה במקום גדרות על מנת לסמן את גבולות החלקות אל מול גבולות הכביש.

זאת ועוד, המדובר בדרך מאושרת לפי תכנית מתאר ג/ 7973 אשר אושרה בשנת 2001, כאשר המבקשים לא התנגדו לתכנית, וחתמו בשנת 2002 על הסכם חלוקה מאושר לחלקה, על בסיס אותה תכנית , וייחדו את תת חלקה 56/6 לדרך. תכנית החלוקה מס' 39/2002 אושרה ביום 10.07.02, ו לפיה וויתרו המבקשים על החלק הרלוונטי של חלקתם שהופרש לצורך סלילת הדרך לטובת המועצה. כמו כן, המבקשים הגישו בקשות לקבלת היתרי בניה, כאשר אחד מסעיפי ההחלטה למתן היתרים כאמור היה הגשת תצהיר מטע מם בו הם מוותרים על שטח מגרש 56/ 6 לטובת סלילת הדרך. לטענת המשיבות, אלמלא הוויתור הנ"ל, לא היו המבקשים מקבלים היתרי בנייה.

עוד טוענות המשיב ות כי המבקשים ב יצעו עבירה של בנייה לא חוקית בתוואי הדרך, על ידי הקמת הגדר הרלבנטית, ובעקבות זאת נפתחה נגדם חקירה והוצאו נגדם צווי הריסה להריסת הגדר שבנויה בתוואי הדרך שהמשיבות עושות לסלילתה.

עוד טוענות המשיבות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, שכן, מדובר בהליך סלילה והרחבה של דרך, והפסקת העבודה בה עלולה לגרום לעיכוב במתן שירותים לתושבי היישוב ול פגיעה ברווחתם, וכן עלול הדבר לגרום לביטול התקציב של הפרויקט במידה והמשיבה 1 לא תעמוד בלוח הזמנים שהוכתב לה על יד המשרד הממשלתי המממן את הפרויקט.

דיון והכרעה

השאלה המרכזית שעומדת בפתחו של הליך למתן סעד זמני היא, אם מתן הצו לסעד זמני הוא הכרחי במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט בשלב מוקדם ולפני בירור התביעה לגופה (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פד"י מ"ז(1) 45).

מטרתו העיקרית של הסעד הזמני היא שמירה על מצב קיים ומניעת שינויו, בעוד ההליך העיקרי תלוי ועומד, או הפסקת פגיעה חמורה אשר מצדיקה בנסיבות העניין התערבות שיפוטית בשלב מקדמי. הנטל להוכיח הנסיבות הנ"ל מונח לפתחו של העותר למתן סעד זמני.

במסגרת הדיון בבקשה למתן סעד זמני, על בית משפט לברר דבר קיומן של ראיות לכאורה להוכיח את עילת התביעה, ומידת הנזק שעלול להיגרם למבקש, במידה והתביעה תתקבל, לעומת נזק שעלול להיגרם למשיב, במידה והתביעה תדחה.

מלבד שני הרכיבים הנ"ל של ראיות לכאורה ומאזן הנוחות, יביא בית משפט במניין שיקוליו דבר ניקיון כפיו של המבקש ותום ליבו, מידת השיהוי בהגשת הבקשה למתן סעד זמני, וזהות הסעד הזמני לסעד העיקרי, כאשר לפי ההלכה הנוהגת, זהות הסעד הזמני לסעד העיקרי אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לדחיית הבקשה לסעד זמני, שעה שבית המשפט הגיע למסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לבסס את עילת התביעה וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת התובע (רע"א 2059/98 וולטה ייצוב קרקע בע"מ נ' P.R.S מדיטרניין בע"מ, פד"י נ"ב(4) 721).

כאמור, המבקשים צמצמו את בקשתם לסעד זמני לאסור על המשיבות לתפוס חזקה או לבצע עבודות בחלק מחלקה 56 הרלבנטית, שהינו בייעוד דרך, לפי תכנית מתאר מקומית מאושרת, כאשר חלק זה של החלקה נמצא בין גדר קיימת, הבנויה בתוואי הדרך, לבין בית המגורים הקיים על החלקה הנ"ל.

אין חולק כי המבקשת 1 היא בעלים רשום של זכויות בחלקה 56 הרלבנטית, כאשר בין השותפים לחלקה זו נערך הסכם חלוקה מחייב מיום 15/6/02, ולמבקשת יוחד מגרש מס' 56/5. על מגרש זה הקימו המבקשים 2 ו- 3, בניה של המבקשת 1, שני בתי מגורים, לפי היתרים כדין ( 4-6 לסיכומי המבקשים ).

המבקשים לא חולקים על כך כי בשנת 2001 אושרה תכנית מתאר מקומית ג'דידה מכר, מס' ג/7973, לפיה, אושר תוואי דרך בשטח שבין חלקה 56 הנ"ל לבין חלקה 54. דרך מאושרת זו היא כביש 141 ( סעיף 7 לסיכומי המבקשים ).

יוצא כי, המשיבה 1, באמצעות המשיבה 2, מבצעת סלילה של דרך מאושרת, לפי תכנית מתאר מקומית מאושרת כאמור, כאשר תכנית זו נכנסה לתקוף עוד בשנת 2001, לפני כעשרים שנים. עבודה זו של סלילה של דרך ציבורית מאושרת מבוצעת כדין, בהתאם לדיני התכנון, ובהתאם לתכניות החלות על המקרקעין הרלבנטיים.

הטענה של המבקשים, כי לא ניתן לתפוס חזקה בחלק שבבעלות המבקשת 1 בטרם בוצעה פעולת הפקעה של זכויותיה של המבקשת בחלק זה, דינה לדחייה. ביצוע תכנית מתאר מקומית הינו סמכות במישור התכנוני, בעוד שביצוע פעולת הפקעה של זכויות במקרקעין הינו במישור הקנייני. אין ליצור זיקה ותלות בין שני אפיקים אלה. ביצוע תכנית מתאר, שאושרה על ידי רשויות התכנון והיא בתוקף מזה שנים, אינו תלוי בביצוע הפקעה של זכויות הפרט בחלק המסוים, שהרשות המקומית מבקשת לבצע בו את הוראות התכנית המאושרת. ההפקעה של הזכויות בחלק זה של הקרקע אינו תנאי מקדים והכרחי לשם מימוש תכנית מתאר מאושרת.

שהרי, רשות מקומית רשאית לתפוס חזקה בקרקע שבבעלות הפרט על ידי ביצוע הפקעה של זכויותיו של זה, או מתוקף תכנית מאושרת של רשויות התכנון לפיהן חלק זה של הקרקע מיועד לצורכי הציבור, או על ידי העברה מרצון של זכויות הבעלים לטובת הרשות המקומית , לרבות על ידי וויתורו של זה על זכויותיו לטובת הרשות. המדובר בשלושה מסלולים שונים, נפרדים ועצמאיים, שאין חובה כי יתקיימו יחד לשם תפיסה של קרקע על ידי הרשות המקומית מאת הבעלים הפרטי.

מלבד העובדה כי המשיבה 1 מבקשת לתפוס חזקה בחלק של המגרש 56/5 מכוח תכנית מתאר מקומית מאושרת, כאמור, הרי שזכותה לתפוס חזקה כאמור קמה גם מכוח וויתורם של המבקשים על חלק זה, לטובת ייעודו לדרך ציבורית לפי התכנית המאושרת הנ"ל, כאשר וויתור כאמור ניתן במסגרת בקשתם של המבקשים 2 ו- 3 לקבל היתרי בניה מאת רשויות התכנון להקים בית מגורים על המגרש 56/5. היתרי בניה כאמור ניתנו למבקשים הנ"ל, בהסתמך על תכנית חלוקה מוסכמת בין כלל הבעלים של הזכויות בחלקה 56, ובהסתמך על כך כי הבקשות לקבלת היתרים כאמור הוגשו בהתאם לתכנית המתאר המאושרת הנ"ל, לפי יועד חלק מהמגרש 56/5 לדרך ציבורית, והיתרי בניה כאמור ניתנו בהסתמך על אלה ( היתר מס' 20030148 והיתר מס' 20050415 – ראה סעיף 27 לסיכומי המשיבה 1 ). בנסיבות הנ"ל, מנועים המבקשים היום מלטעון כי למשיבות אין זכות לתפוס חזקה בחלק של תוואי הדרך ולסלול את הדרך המאושרת, כאשר הם קיבלו היתרי בניה והקימו את בתי המגורים שלהם בהתאם להיתרים אלה על חלקה 56, מכוח אותה תכנית מתאר מאושרת. לא ניתן לקבל היתרי בניה בהסתמך על תכנית מתאר מאושרת, ולהקים מבנים לפי אלה, ובצד זאת להתנגד לתפיסת חלק של הקרקע, שלפי אותה תכנית מתאר מיועד לדרך, ולהתנגד לביצוע אותה תכנית מתאר.

המבקשים טוענים כי לא הוצג מטעם המשיבות אותו תצהיר, שלפי הנטען, ניתן על ידיהם במסגרת הבקשה לקבל ת היתרי בניה, ולפיו, הם וויתרו על זכויותיהם בחלק המיועד לדרך 141, כטענת המשיבות. אכן, המשיבות לא הציגו את התצהיר הנטען. יחד עם זאת, העובדה כי היתרי הבניה ניתנו מכוח תכנית מתאר מאושרת, בהתאם לבקשות מטעם המבקשים 2 ו- 3, לקבל היתרי בניה מכוח אותה תכנית ובהתאם לתכנית חלוקה מחייבת, יש לראות בדבר כהצהרה בפועל של המבקשים כי הם משלימים עם קיומה של אותה דרך מאושרת, ומודעים לכך כי היתרי הבניה לא היו ניתנים אילו הבקשות והתכניות מטעם המבקשים לא היו תואמות את הוראות תכנית המתאר המאושרת. הטענה של המשיבה 1 כי במסגרת בקשותיהם של המבקשים לקבלת היתרי בניה בשנת 2003 הם סימנו את החלק המיועד לדרך 140 הנ"ל, לא נסתרה על ידי המבקשים, שלא חלקו עליה מפורשות ולא טענו כי אותם שני היתרים כאמור ניתנו מתוקף תכנית מתאר מקומית אחרת.

בצד אלה, ובאשר לטענת המבקשים כי דחיית הבקשה לסעד זמני תביא להריסה של גדר שהם הקימו ממיטב כספם, הרי אין חולק כי אותה גדר הוקמה בתוואי הדרך 141, ומשכך, בניגוד להוראות תכנית המתואר שבתוקף. המבקשים לא ביקשו לחלוק על טענת המשיבות כי אותה גדר הוקמה ללא היתר. נסיבות אלה מובילות למסקנה כי אותה גדר הוקמה שלא כדין, ועצם קיומה בשטח מהווה פגיעה בזכויות הציבור ובאינטרס הציבורי בדבר מימוש תכנית מתאר בתוקף, על ידי סלילה של דרך מאושרת, שמיועדת לשרת את כלל הציבור.

על כן, הריני לקבוע כי המבקשים לא הציגו ראיות לכאורה להוכיח את עילת התביעה, ובמידה ויש לראות בטענותיהם, לרבות להעדר הליך של הפקעה של זכויותיהם והעדר וויתור מ צדם על זכויותיהם בחלק המיועד לדרך, כמקימות ראיה לכאורה להוכחת עילת התביעה, הרי שעוצמתן של ראיות אלו לוקה בחולשה ממשית.

באשר למאזן הנוחות, הרי שזה נוטה בבירור לטובת המשיבות. עניין הוא בסלילה של דרך ציבורית מכוח תכנית מתאר בתוקף מזה עשרים שנה. דרך זו אמורה לשרת ציבור רחב, ולקיים אחר הוראות בתוקף של רשויות התכנון, תוך השקעה של משאבים כספיים ממשיים לטובת מימוש פרויקט כאמור. הנזק שייגרם לציבור עקב מתן צו המניעה הזמני עולה בהרבה על זה שעלול להיגרם למבקשים במידה והבקשה לסעד זמני תידחה. קל וחומר שעה שמדובר בחלק במגרש לגביו ידעו המבקשים כי הוא מיועד לדרך ציבורית, ואף עניינה של דרך זו היה חלק מהבקשה לקבלת היתר בניה למבקשים, אשר בהסתמך על אותה תכנית מתאר מאושרת, קיבלו היתרי בניה והקימו את בתיהם על המגרש הנ"ל. האינטרס הציבורי מחייב לקיים אחר תכניות מתואר בתוקף, וזה ייפגע עמוקות במידה ואלו לא תבוצענה, במיוחד במידה ומניעת ביצוע התכנית הוא תוצאה של התנגדות של מי שנהנה מאותה תכנית מתאר מאושרת, עם קבלת היתרי בניה מתוקפה.

עוד אפנה להחלטת בית המשפט העליון, בתיק עע"א 161/21 זכי כמאל ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה רכס הכרמל ( פורסם בנבו ), שם ציין כבוד השופט יצחק עמית כי:

"אשר לשיקולי מאזן הנוחות. אכן, סלילת הכביש עשויה להקשות על החזרת המצב לקדמותו ככל שיתקבל ערעורם של המבקשים...
ואולם, דומה כי חלק עיקרי של המחלוקת בין הצדדים נסב על הריסת הקיר המקיף באופן חלקי את המקרקעין. מבחינה זו, גם אם בסופו של יום יתקבל ערעור המבקשים לאחר הריסת הקיר, הרי שמדובר בנזק הניתן לפיצוי כספי...
עוד מנגד עומד על הפרק אינטרס ציבורי חשוב, הוא הסדרת הבניה בשכונת מגורים בה מאות תושבים לפחות, וסיוע בחיבורה לדרכים נוספות ושטחי ציבור, באופן שיקדם את רווחת התושבים. בהקשר זה אציין כי לטענת המשיבה 1 קיימת דחיפות בסלילת כביש 3, שכן הביצוע נשען על תקציב ממשלתי מוגבל בזמן, וככל שלא ינוצל לייעוד שנקבע לו – ייתכן שיילקח ויאבד".

גם בעניינם של המבקשים כאן יש לציין כי במידה ובמסגרת פסק הדין, לכשיינתן, תתקבל תביעתם למתן צו מניעה קבוע, ניתן להורות למשיבות להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה בטרם נהרסה הגדר ובטרם נסללה הדרך בחלק במגרש 56/5 שבין הגדר לבין מבנה המגורים שם, ובמידה והדבר לא יהא ניתן לביצוע, לחייב את המשיבות לפצות את המבקשים בגין תפיסת החלק הנ"ל במגרשם, סלילת הדרך והריסת הגדר הקיימת.

סוף דבר

אני דוחה את הבקשה לסעד זמני.

הוצאות בגין הליך ביניים זה תובאנה בחשבון במסגרת פסק הדין, לכשיינתן.

קובע קדם משפט ליום 20/6/21 שעה 12:00.

ההחלטה מיום 22/2/21 האוסרת על המשך ביצוע העבודות, מבוטלת.

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נג'וא מיעארי
נתבע: מ. מ. ג'דיידה מכר
שופט :
עורכי דין: