ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיסא חמאדה נגד מוסך שגב בע"מ :

לפני כבוד השופטת הבכירה, רים נדאף

התובע

עיסא חמאדה
ע"י ב"כ עו"ד ניקולא בולוס

נגד

הנתבעים
1.מוסך שגב בע"מ
2.הכשרה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שאדי אלמאדי

פסק דין

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד שנת 1958, במהלך עבודתו אצל נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). ה נתבע הינו מעסיקו של התובע בתקופה מיום 01.01.89 ועד ליום 30.06.11. נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הייתה המבטחת של הנתבע במועדים הרלוונטיים.

התובע טוען לנזק מסוג מיקרוטראומה שנגרם לשתי ידיו עקב עבודתו אצל הנתבע.

הנתבעים כפרו בנסיבות הפגיעה, בקשר הסיבתי, ובחבותם לשלם לתובע כל פיצוי בגין הנזק הנטען, וכן טענו שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

על פי הנטען, עבד התובע בשירות הנתבע בתפקידים שונים עד שנת 2011, והחל מיום 02.07.2012 עבד התובע אצל מעביד אחר.

בכתב התביעה תיאר התובע את פגיעתו כדלקמן:
"כתוצאה מתנאי עבודתו הנ"ל החל התובע לסבול מכאבים בשתי כפות הידיים, רדימות של כל האצבעות בכפות הידיים וזאת בשל המכשירים הרוטטים שהיה עובד בהם. בדיקת ה- EMG שבצע ביום 25/4/13, הדגימה כי התובע סובל מתסמונת התעלה הקרפלית, ניכרת מימין ובינונית משמאל". (סעיף 7 מכתב התביעה) .

לגישתו של התובע, אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא שמרו על כללי הזהירות והבטיחות בעבודה, ובנסיבות המתוארות, נטל ההוכחה רובץ על הנתבעים להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדם. לחלופין ומטעמי זהירות, טען התובע כי הנתבעים נהגו ברשלנות עת שהנהיגו שיטת עבודה בלתי בטוחה; אפשרו לתובע להשתמש בכלים רוטטים משך שעות ארוכות; לא נקטו באמצעי זהירות מספקים כדי למנוע את קרות האירוע; נהגו בחוסר סבירות .
התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונה עבודה, ונקבובע נכות יציבה בגינה בשיעור של 9.75%.

על פי הנטען, עובר לתאונה, היה התובע אדם בריא בגופו ובנפשו, עבד במקצועו והשתכר סך של 6,047 ₪ לחודש. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נפגע כושר עבודתו והשתכרותו של התובע . נוכח האמור לעיל והאמור בכתב התביעה, עתר התובע לנזק על סך 327,217 ₪.

הנתבעים 1 ו-2 הכחישו את טענות התובע, וטענו כי יש לסלק התביעה על הסף התיישנות. לטענת הנתבעים, אין כל ממש בגרסת התובע בדבר הקשר הסיבתי בין הנזק אליו טוען לבין עבודתו בשירות הנתבע, ולכן אין לנתבעים כל אחריות לנזק הנטען.

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות כל צד מטעמו. נוכח הפער מונה מומחה מטעם בית המשפט, דר' מיכה רינת- מומחה לכירורגיה אורתופדית וכירורגיה של היד (להלן: "מומחה בית משפט").

דיון הוכחות התקיים ביום 15.09.20. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעים העיד מר משה אורגד, הבעלים של מוסף שגב בע"מ (להלן: "מר אורגד"). כן נחקר המומחה מטעם בית המשפט, דר רינת.
ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:
לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות והיעדר אחריות, ואנמק;

התיישנות
משהועלתה טענת התיישנות על ידי הנתבעים, אדון בה תחילה.
לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. הנתבעים מפנים, בין היתר, לע"א 10591/06 אליו אדרש בשורותיי הבאות.

כידוע, תביעת נזיקין מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בעוולת הרשלנות, אשר הנזק הוא אחד מיסודותיה, נולדת עילת התובענה ביום שבו אירע הנזק, ואם הנזק לא נתגלה ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק (סעיף 89(2) רישא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מקום שעילת התובענה נקבעת על-פי יום התגלות הנזק, תתיישן התביעה, אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (סעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]):
"(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

כפי שניתן לראות, סעיף 89 יוצר הבחנה בין שני מקרים: (1) תובענה שעילתה מעשה או מחדל; ו-(2) תובענה שעילתה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל. קרי, תובענה שבה הנזק הינו אחד מיסודות העוולה. נדמה כי, המקרה בו אנו עסקינן נופל בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

העולה מהאמור בסעיף 89(2) הוא שאין להגיש תובענה כעבור 7 שנים מהיום שבו נגלה הנזק. כן אין להגיש תובענה כאמור כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק (סעיף 89(2) לפקודה), הכל לפי המוקדם. מכל מקום, לא יידחה מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות מעבר ל- 3 שנים מיום אירוע הנזק.

בעניין זה, הדגישה הפסיקה חזור והדגש, כי הסיפא של סעיף 89(2) אינה מאפשרת להאריך את התקופה בת ה-7 שנים, וכי מטרתה היא לקבוע מועד סופי ואחרון להגשת התביעה אשר יחול בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותה עת טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים מיום גילוי הנזק (ראה מניין רבים ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת – אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531-532 (1986)).

על מטרתו של סעיף 89(2) הטיבה כבוד השופטת א' פרוקצי'ה בע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (ניתן ביום 12.07.10) (להלן: "עניין יפרח") לנמק כי:
"סעיף 89(2) מבטא, על כן, "כלל גילוי" ספציפי, אשר נועד למקרה שבו קיים פער של זמן בין מועד התרחשותה של עוולה נזיקית למועד שבו התגלה רכיב הנזק שבה (ענין זמיר, בעמ' 128). מטרתו של כלל זה, בין היתר, להושיט סעד לניזוק שסבל מנזק סמוי שסימניו הופיעו רק במרוצת הזמן, ולמנוע את התוצאה הקשה שעלולה להיווצר אם תקופת ההתיישנות תסתיים בטרם נודע לו דבר הנזק (ענין בוכריס, בעמ' 557); בדומה לכלל הגילוי הקבוע בהוראת סעיף 8 ל חוק ההתיישנות, גם כלל זה נועד להשעות את מרוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על "כוח התביעה" שבידו."

ודוק, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מהוו ה חריג להסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע, למעשה, כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם.
כידוע, הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע, משזה מבקש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו מחמת התיישנות.

מן הכלל אל הפרט; כאמור, התובענה מתבססת על עוולת הרשלנות. הנזק הינו אחד מיסודות האחריות הנזיקית, מכאן כי חל לגביה סעיף 89(2) לפקודה שהובא בהרחבה לעיל (השווה: ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929, 932-933 (1968) ).

בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי הנזק- המחלה שאובחנה כמיקרוטראומה- ארעה לכל המאוחר בשנת 2006. לביסוס טענה זו מפנים הנתבעים לחקירתו של התובע עצמו, הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית. טול לדוגמה תשובתו בחקירה הראשית כדלקמן:
"ש. הציגו פה בפני המומחה מסמך משנת 2006, כביכול היית אצל רופא המשפחה, רופא המשפחה אמר או כתב שיש לו חשד את הבעיה ממנה אתה סובל היום – תסמונת התעלה הקרפלית. מה עשית מאז 2006 עד לניתוח שעברת?
ת. היה לי נימול ביד ולא יכולתי להמשיך לעבוד. הוא שלח אותי לבדיקות בכל מיני מקומות, העניין לא נגמר ועד שהגעתי בסוף למסקנה לעשות ניתוח. " (שורות 9-13 בעמ' 13 לפרוטוקול).

תשובתו לעיל עולה בקנה אחד אף עם תשובותיו בחקירתו הנגדית כדלקמן :
"ש. אבל לפני שתי דקות אמרת שכשאתה מאמץ את היד אתה מרגיש נימול.
ת. כן.
ש. אז הנימול מהעבודה, כי לא עשית דברים אחרים.
ת. נכון. אמרתי לך שעברתי תקופה ארוכה עם הנימול שהייתי עוד במוסך שגב, לפני שעברתי לשחר.
ש. הרגשת נימולים בידיים בתקופה שעבדת במוסך שגב?
ת. נכון.
ש. במוסך שגב התחלת לעבוד בשנת 89'.
ת. התחלתי שם בשנת 87' אבל בשנת 89' שינו את שם החברה.
ש. וכשעבדת בשנת 89', 92', 93' היו לך נימולים בידיים והרגשת כאבים בידיים?
ת. כן.
ש. היית חוזר הביתה אחרי יום עבודה עם כאבים בידיים ונימולים בלילה.
ת. נכון.
ש. וככה היה כל הזמן שעבדת שם.
ת. כן.
ש. אמרת שיש לך כאבים ושאתה חייב להמשיך לעבוד.
ת. כן, מחוסר ברירה." (שורות 17-33 בעמ' 15 לפרוטוקול).

מנגד טען התובע כי דין טענת ההתיישנות להידחות , היא נטענה בעלמא מבלי לתמכה בכל ראיה שהיא. התובע מפנה בסיכומיו, בין היתר, לעדותו של המומחה מטעם בית המשפט בכל הקשור למסמך משנת 2006 כדלקמן :
"ש. תסביר לי, כי אני טוען שבשלב מסוים בשנת 2004 הוא כבר גילה את הנזק.
ת. הדברים מדברים בעד עצמם. אני רואה את המסמך הזה שעומד בפניי מפברואר 2006 ש. ביום 16.2.06 זה הביקור.
ת. הביקור נערך 2006.
ש. ז"א בשנת 2006 יש כבר תיעוד על התעלה הקרפלית.
ת. נכון, חשד לתסמונת התעלה הקרפלית.
ש. האם זה סביר בעיניך שלפי המחקרים הרפואיים השונים, שהנזק התגבש והנכות תתגבש מעל 30 שנים מתחילת החשיפה בתנאי העבודה.
ת. לדעתי הנזק מתגבש לאורך כל שנות העבודה.
ש. אבל הוא ממשיך לעבוד עם התסמונת, אני שואל, רק אחרי 30 שנים יש לו תסמונת התעלה הקרפלית?
ת. לא, כבר קודם לפי הרישום הזה שהראית לי, וגם תוך כדי המשך עבודתו." (שורות 14-25 לפרוטוקול).

הקטע הנ"ל בעדותו של המומחה מטעם בית המשפט, ואשר צוטט על ידי ב"כ התובע, יש בו, לטעמי, כדי לתמוך דווקא בטענת ההתיישנות של הנתבעים. לפי המומחה, סביר כי התסמונת התגלתה לפני שנים רבות, תוך שהוא (המומחה) נסמך על המסמך משנת 2006, שלדעתו של המומחה "מדבר בעד עצמו".

לאחר עיון בחומר הראיות, והתרשמות מהעדויות, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת ההתיישנות, ואנמק;
כאמור נפסק בעניין יפרח, כי בחינת היקפו של הנזק לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות מתבססת על מבחן הסבירות: "התחרשותו של נזק ממשי שאדם סביר היה תובע בגינו, פותחת את מרוץ ההתיישנות במועד היוודעו של נזק כזה (ראה פס' 33 מפסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בעניין יפרח וכל ההפניות שם). עוד נקבע , כי משנתגלה נזק אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו (שם).

ולענייננו, התובע בעצמו העיד כי הוא סבל שנים ארוכות מאותו נזק (ראה סעיפים 29-30 לעיל, וכן ראה שורות 13-16, 22-31 בעמ' 15 לפרוטוקול, ושורות 1-2 בעמ' 16 לפרוטוקול). יחד עם זאת, התובע, וסיבותיו שמורות עמו, החליט לישון על זכויות במשך שנים. אחיזה למסקנה זו ניתן אף למצוא באישור הרופא מיום 02.01.2006 (סומן נ/1) אליו מפנים הנתבעים, בו צוין כי:
(א) הביקור משנת 2006 הוא ביקור חוזר מתאריך 30.12.2004, שבו התובע התלונן על כאבי יד ימין לאחר חזרה פיזית ביד. כשהכאב היה בשתי הידיים;
(ב) בממצאי הביקור צוין כי ישנו "חשד לתסמונת מנהרה קרפלית".

ניתן לראות אפוא, שהתובע פנה בשנת 2004 עם כאב בידיו אחרי עבודה, וביום 02.01.2006 התגלה חשד לתסמונת מנהרה קרפלית בידיו, הוא הממצא שבגינו תובע היום, ובגינו נקבעה לו נכות כאמור.

ניתן לומר אפוא, כי סימנים ראשונים למחלתו של התובע התגלו לאורך השנים בהן עבד בשירות הנתבע (ראה סעיף 30 לעיל). סימנים נוספים התגלו בשנת 2004 (ראה נ/1 לעיל), ונודע לתובע על מחלתו באופן ודאי לכל המאוחר בשנת 2006 במהלך הביקור אצל הרופא, דר' אסדי אחמד, שם נרשם כי קיים "חשד לתסמונת מנהרה קרפלית". לכן, יהא נכון לקבוע כי מניינה של תקופת ההתיישנות החל לכל המאוחר במועד זה (2006) למרות שהוא החל לסבול מאותן תופעות עוד שנתיים קודם לכן, לפי התיעוד הרפואי כאמור. התובע היה מודע לכאביו ומגבלותיו החל משנת 2004, וגם אם נאמר שלא ייחס לכך חשיבות, או לא ידע על התפתחות סימני מחלה כלשהם באותה שנה, הרי אין יותר ספק בשנת 2006, בעת שהרופא בודק את התובע ומציין כי קיים חשד לתסמונת התעלה הקרפלית.

מאז שנת 2006 ועד להגשת התביעה בשנת 2018 עברה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, כך שזכות התביעה של התוב ע לתבוע בגין אותו נזק, התיישנה, הרי עברו יותר מ- 10 שנים מאז גילוי הנזק בשנת 2006 (ובוודאי גם מאז גרימת הנזק לכל המואחר בשנת 2004) ועד להגשת התביעה, במובן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

בסיכומי התובע הועלתה הטענה לפיה הנזק הלך והחמיר לאורך השנים, אך אין בעובדה זו כדי להשעות או להפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות. התביעה בה עסקינן נסבה כולה על נזק מסוג מיקרוטראומה, כזה שמטבעו מתפתח בהדרגתיות לאורך השנים (ראה שורות 19-20 מחקירתו של דר ' רינת, עמ' 5 לפרוטוקול). ברור כי נזקו של התובע התפתח בהדרגתיות ולא הופיע בהבזק אחד, הרי שמועד אבחנתו של הנזק בהיקף ממשי, הוא מועד הגילוי, הפותח את מרוץ ההתיישנות. אך גם אם נלך לפי גרסת התובע בסיכומיו, כי בשנת 2010 התחיל התובע לסבול מכאבים ורדימות בכפות ידיו (ראה סעיף 6 לסיכומים), הרי גם אז תקופת ההתיישנות חלפה לכל המאוחר בשנת 2017. ואם אין די בכך, גם אם נלך לפי המועד של ביצוע בדיקת ה- EMG בשנת 2013 בו אובחנה בוודאות תסמונת התעלה הקרפלית, הרי במועד זה התובע עבד במקום עבודה אחר. מכאן כי התביעה כנגד הנתבע התיישנה בכל מקרה .

ולסיכום, אני קובעת כי נזקו של התובע התגלה לכל המאוחר בשנת 2006. משהתחיל התובע לחוש בנימול וכאבים כמתואר על ידו, היה עליו כאדם סביר לפעול לבירור הקשר הסיבתי בין המחלה לבין עיסוקו, והיה פונה בסמוך לבחון אפשרות קיומה של זיקה סיבתית בין הכאבים שחש, לבין עבודתו שהייתה כרוכה בשימוש בכלים כבדים ובהפעלת כוח פיזי כבד. הוכח כי מודעותו לזיקה הסיבתית חלה לכל המאוחר בשנת 2006, וכי ממועד זה ועד להגשת התביעה בשנת 2018 חלפה תקופת ההתיישנות.

האחריות:
למעלה מהצורך יצוין כי גם אם התביעה לא הייתה מתיישנת, הרי דינה להידחות לגופו של עניין מחמת היעדר אחריות, משלא הוכח קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין התרשלות כלשהי מטעם הנתבע.

לטענתו של התובע, ישנו קשר סיבתי בין עבודתו הפיזית כמכונאי רכב בשירות הנתבע לבין הנזק הנטען. בהקשר זה, מפנה התובע לממצאי המומחה מטעם בית המשפט לפיהם קיים קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו.

כבר אומר כי קביעת "הקשר הסיבתי המשפטי ", להבדל מהקשר הסיבתי הרפואי, הינו בסמכותו ובשיקול דעתו של בית המשפט. המומחה אינו הקובע בשאלת "הקשר הסיבתי". עניין זה מסור לסמכותו ולהכרעתו של בית המשפט שצריך לשקול הן ההיבטים המשפטיים והן העובדתיים כדי לבחון האם קם "קשר סיבתי משפטי".

לשיטתו של התובע, גרסתו שנמסרה בבית המשפט הינה אמינה ואחידה, ויש בה כדי לתמוך בגרסתו לפיה סביבת העבודה גרמה לנזק בידיו. לטענתו של התובע, עבודתו כמכונאי רכב, שימושו במכשירים רוטטים, שעות העבודה, ותדירות השימוש במכשור הידני והמכני, אינם סבירים ומהווים גורם סיכון לגרימת נזקים גופניים בשתי הידיים; על כן טען התובע כי קיים קשר סיבתי מובהק בין תנאי עבודתו לבין הפגיעה בכפות ידיו (ראה סעיף 26 לסיכומי התובע).

עוד טען התובע, כי לא ניתנה לו ההדרכה הנדרשת לגבי הסיכונים הכרוכים בעבודתו ודרכי מניעתן. לשיטתו של התובע, מעביד סביר יכול היה לצפות בפועל את התרחשות הנזק והיה עליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה לעובדיו.
לטענתו של התובע, שימוש בכלי עבודה מסוימים גרם לתופעה, ולכן יש להטיל על המעביד את האחריות לכך. בהקשר זה מפנה התובע לת"א 5493/00 אלדד יעקב נ' אליאנס חברה לצמיגים בע"מ.

מנגד טענו הנתבעים, כי התובע לא הצליח להוכיח את הקשר הסיבתי הנטען. לטענתם, התובע תיאר במהלך חקירתו את תנאי עבודתו הפיזית הרגילים שאינם קשורים לכל התרשלות מצד הנתבע. הנתבעים עוד טענו, כי התובע לא הביא עדים נוספים לתמיכה בגרסתו, וכי יש לזקוף זאת לחובתו.

התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדות התובע, ובשים לב למכלול הראיות בתיק, לא מצאתי מקום לתת אמון בגרסתו. ויודגש, אני מאמינה לתובע כי נגרם לו נזק, אך לא הוכח בפניי שהנזק הינו תוצאה מעבודתו בשירות הנתבע, ואנמק;

תחילה יצוין כי מקובלת עליי טענת הנתבעים, לפיה המדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאין לה בחומר הראיות כל סיוע ראייתי חיצוני. יתרה מכך, גם ניסיונות ההסבר של התובע לקשר שבין הנזק לעבודת ב שירות הנתבע אינם משכנעים.

במהלך חקירתו, תיאר התובע סביבת עבודה סבירה בעיניי. אין ספק כי העבודה במוסך כמכונאי רכב הינה עבודה פיזית אשר כרוכה בהפעלת כוח גופני ובשימוש בכלים כבדים, אך התובע לא הצליח להוכיח את התרשלות הנתבעים בניהול אותה סביבה.

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי הוא עבד מספר שנים משמעותי בתפקיד של מנהל מוסך ולא כמכונאי רכב כפי שתואר בכתב התביעה. אחיזה לכך ניתן אף למצוא בעדותו של מר אורגד, מנהל הנתבע, העד מטעם הנתבעים, עת שציין:
"ש. תספר לבית המשפט על תקופת העבודה שלו אצלכם.
ת. המוסך שלנו היה בתחילת דרכו ליד מושב שנקרא קורנית, בשנת 86' עברנו לכרמיאל, עברתי עם הצוות שהיה לי בקורנית, רכשנו מוסך קיים ואיחדנו את שני הצוותים, התובע היה בצוות של כרמיאל, תוך תקופה די קצרה הצוות המקורי שהיה אצלנו עזב ונשאר אצלנו רק הצוות של כרמיאל. היינו שם במבנה שכור, אחרי 4 שנים עברנו למבנה שלנו. בתחילת הדרך התובע היה מכונאי ראשי, אני זוכר אותו בזיכרון שלי כבר כמנהל עבודה, אבל בתחילת הדרך, אולי שנתיים או קצת יותר הוא היה מכונאי ולאחר מכן כשעברנו למבנה החדש שלנו בוודאות הוא היה מנהל עבודה. זה היה בתחילת שנת 90-91'.
ש. ובתור מנהל עבודה, מה היה תפקידו?
ת. הוא פיקח על העובדים, הוא חילק את העבודה לפי כרטיסי העבודה, הוא בדק שהם עשו מה שרשום בכרטיסי העבודה, הוא היה עושה נסיעות מבחן, מסכם כרטיס עבודה ומעביר אותם למשרד." (שורות 22-30 בעמ' 21 לפרוטוקול).

ודוק, כעולה מגרסתו של מר אורגד, החל משנות התשעים המוקדמות עבד התובע בתור מנהל עבודה, וגרסתו של עד ההגנה גם לא נסתרה בחקירתו הנגדית, נהפוך הוא. בחקירתו הנגדית אישש העד את גרסתו שנמסרה בחקירה הראשית (ראה שורות 7-8ב, 19-20 בעמ' 23 לפרוטוקול ושורות 5-9 בעמ' 24 לפרוטוקול).

התרשמתי כי עד ההגנה הינו עד מהימן, עדותו היית ה אמינה ועקבית, הן בחקירתו הראשית והן בנגדית. מדבריו עולה כי כאמור כי הת ובע עבד שנים רבות החל משנות התשעים כמנהל עבודה בשירות הנתבע, ללא צורך בהפעלת כוח פיזי כפי שתואר על ידי התובע.

פועל יוצא מכל האמור לעיל הוא שעדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, שלא מצאתי לה כל סיוע ראייתי ממשי. אף לא מצאתי לתת אימון באותה עדות לגבי אופי עבודתו של התובע במשך השנים.

סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש ), התשל"א - 1971 קובע כי:
"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ואלה המקרים:
(1).....
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

סעיף 54 הוא מעין אזהרה שהפנה המחוקק לבית המשפט, כי נדרשת דרגה גבוהה יותר של מהימנות ואמון, שעה שבית המשפט מבקש להסתמך על עדותו היחידה של בעל הדין. הדעה אינה נוחה מגרסתו של התובע, ולטעמי לא התקיימו נימוקים המצדיקים קבלת גרסתו או הסתמכות עליה כעדות יחדיה כדי להרים את הנטל הכבד המוטל על התובע.

כאשר עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בפקודת הראיות, בית המשפט נדרש לנהוג במשנה זהירות, במיוחד כשעולים ספקות ממכלול הראית בתיק, לרבות בעדויות ההגנה. (ראה: ת.א. (חיפה) 719/96, דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (2002); ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733; ע"א 761/79, פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48; ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (2008) ועוד ארוכה הרשימה).

כאן המקום לציין כי גם בהנחה שהתובע אכן עבד בעבודה פיזית כל שנות שירותו אצל הנתבע (למרות שהוכח שזה לא היה) , ואף הפעיל כוח פיזי ועבד עם כלים רוטטים כאמור, לא ברורה אחריותו של הנתבע בנסיבות אלו. לא מצאתי מקום לקבל את טענות ב"כ התובע בסיכומיו כי הנתבע התרשל בכך שהעסיק את התובע בתנאי עבודה אלו. גם לא ברור מה היה על הנתבע לעשות ולא עשה באופן שגרם להתפתחות הנזק. התובע הוא מכונאי רכב במקצועו, ועבד במכונאות רכב, ולא הוכח בפניי לא מעשה ולא מחדל מצד הנתבע שיחוב עליהם בגין הנזק שנגרם לתובע כאמור.

50. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה לפיה לא הרים התובע את הנטל להוכיח את החבות המשפטית, לא הוכח בפניי כי התסמונת אירעה בעקבות התרשלותו של הנתבע, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.
51. משנדחתה התביעה במישור החבות, איני מוצאת מקום לדון כלל בשאלת גובה הנזק.

52. לסיכום, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"א אדר תשפ"א, 05 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עיסא חמאדה
נתבע: מוסך שגב בע"מ
שופט :
עורכי דין: