ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הדר מרגולין נגד פנחס לוין :

לפני כבוד ה שופטת קרן אזולאי

מבקש

הדר מרגולין

נגד

משיב
פנחס לוין

החלטה

1. לפניי בקשה לדחייה על הסף של בקשה לאישור פסקי בוררות.

2. אלה העובדות המרכזיות הרלוונטיות להחלטה. בין הצדדים להליך הנוכחי ולהליך הקשור (הפ"ב 59957-06-19), התנהלו הליכי בוררות. ביום 21.8.2011 ניתנו שני פסקי בוררות. בבקשות לא הובהר מה עלה בגורל פסקי הבוררות עד שנת 2017, עת הוגשה בקשה לאישורם לבית המשפט המחוזי. השתלשלות האירועים אגב הדיון בבית המשפט המחוזי תתואר בהרחבה בהמשך. ההליכים הנוכחיים החלו ביום 27.6.2019, אז הגיש המבקש בהפ"ב 59957-06-19 (להלן: לוין) בקשה לאישור פסקי הבוררות.

3. ביום 15.8.2019 ניתנה החלטה שהורתה ללוין להמציא את הבקשה לאישור פסקי הבוררות למשיב (להלן: מרגולין) ולהגיש על כך הודעה לתיק בית המשפט (כבוד הרשם הבכיר א' יחזקאל). ביום 9.9.2019 הודיע לוין שהמציא את הבקשה למרגולין, והאחרון לא הגיש תגובה לבקשה. ביום 24.9.2019 הגיש לוין בקשה לאשר את פסקי הבוררות בהיעדר תגובה. ביום 25.9.2019, ובהיעדר התנגדות, אישר כבוד הרשם הבכיר את שני פסקי הבוררות.

4. כשישה חודשים לאחר מכן, ביום 13.3.2020, הגיש לוין בקשה נוספת לבית המשפט, ובה טען כי תיק ההוצאה לפועל שפתח לצורך מימוש פסקי הבוררות נסגר, הואיל ונדרשה הבהרה באשר למועד התשלום מכוח פסקי הבוררות. ביום 15.3.2020 ניתנה החלטת הרשם הבכיר, שלפיה יש לבצע את התשלום בתוך 30 ימים מהמועד שבו אושרו פסקי הבוררות.

5. ביום 13.7.2020 הגיש מרגולין בקשה דחופה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ובקשה דחופה לביטול ההחלטה לאישור פסקי הבוררות אשר ניתנה במעמד צד אחד. בבקשה נטען כי לוין הטעה את בית המשפט, ולא יידע את בית המשפט על הליכים קודמים שהגיש בבית המשפט המחוזי לאישור פסקי הבוררות – אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר הגשת תגובה ותשובה – שעיקריהן יפורטו להלן – ניתנה ביום 31.8.2020 החלטת כבוד הרשם הבכיר, שלפיה הורה על ביטול ההחלטה המורה על אישור פסקי הבוררות. עוד נקבע בהחלטה כי טענות בנוגע לאישור פסקי הבוררות יש להעלות בגדרי בקשה לביטול פסק הבוררות, שתוגש בהליך נפרד (כבוד הרשם הבכיר א' יחזקאל).

בהמשך להחלטה זו, ביום 9.9.2020 הגיש מרגולין בקשה לדחות על הסף את הבקשה לאישור פסקי הבוררות מפאת קיומו של מעשה בית דין. הבקשה הוגשה בגדרי הליך נפרד (הפ"ב 22486-09-20). הלכה למעשה לא הוגשה בקשה פורמלית לביטול פסקי הבוררות. בהמשך לבקשה זו, שני ההליכים אוחדו (הפ"ב 59957-06-19, הפ"ב 22486-09-20).

6. בבקשת מרגולין לדחיית בקשת האישור על הסף תוארה השתלשלות האירועים והבקשות שהגיש לוין לבית המשפט המחוזי בירושלים. כך, נטען כי ביום 20.6.2019 הגיש לוין בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי. ביום 9.9.2019 ניתנה החלטה שדחתה את הבקשה לאישור פסק הבוררות, בנימוק שלפיו המסמכים שאישורם מבוקש אינם בגדר פסקי בוררות תקינים שניתן לאשר אותם, כיוון שאינם נושאים את חתימת הבוררים, אלא את חתימת מזכירות בית הדין בלבד. מרגולין טען כי החלטה זו יוצרת מעשה בית דין, ועל כן, דינה של הבקשה הנוכחית לאישור פסקי הבוררות להידחות על הסף. מרגולין הוסיף כי בהתאם להנמקת בית המשפט המחוזי ממילא אין לראות בפסקים שהוגשו פסקי בוררות, ועל כן, הבקשה כלל לא מצריכה הגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסקי הבוררות.

7. בתגובה לבקשה זו טען לוין כי מרגולין הודה שפסק הבוררות הוא מהימן, שריר וקיים, ולכן יש בכך כדי לאיין את הצורך בחתימת הבוררים על גבי פסקי הבוררות. לוין הוסיף כי מרגולין בעצמו פעל לאישור פסקי הבוררות. ביחס לטענה לעניין קיומו של מעשה בית דין נטען כי על אף שבית המשפט ביטל את אישור פסק הבוררות, מבחינה מהותית ניתן להתייחס להליך הנוכחי כאל בקשה לביטול אישור פסק בוררות ופסק דין שכבר ניתן, ומעשה בית דין – על פי טענה זו – אינו מהווה עילה לביטול פסק דין. לוין טען עוד כי הבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה לבית המשפט המחוזי בשגגה, הואיל ולא הייתה עוד בסמכותו, וכי מספר ימים לאחר הגשתה הבחין בטעות והגיש הליך חדש לבית משפט זה. עוד נטען כי הבקשה לאשר את פסקי הבוררות בהיעדר תגובה הוגשה אף היא בשגגה לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה, ונטען כי הבקשה הוגשה לבית משפט זה טרם נצפתה על ידי לוין ההחלטה של בית המשפט המחוזי המורה על דחיית הבקשה. לפי הטענה, מדובר בהתנהלות שנעשתה בתום לב. לוין טען עוד כי ההליך הנוכחי נפתח לפני שהיה מעשה בית דין שיכול למנוע מבית המשפט לאשר את פסק הבוררות. עוד נטען כי הואיל וההליך בבית המשפט המחוזי נפתח בשגגה שלא בערכאה הנכונה, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות ועל כן אינה מהווה מעשה בית דין. לבסוף נטען כי משעה שהבקשה הוגשה בתיק סגור, אין הטעמים במסגרתה מהווים את העילה המרכזית לדחיית הבקשה, ועל כן, גם מטעם זה אינם מהווים מעשה בית דין. לוין הוסיף כי מבדיקה שערך עם בית הדין של העדה החרדית ירושלים שנתן את פסק הבוררות עולה כי בתקופה שבה נחתם פסק הבוררות היה בית הדין חותם את כל פסקי הבוררות באמצעות המזכירות וללא חתימות הבוררים. חרף האמור, בתי המשפט נהגו לאשר את פסקי הבוררים. עוד נטען כי נציגי בית הדין הסכימו לחתום על תצהיר שכך היה.

8. בתשובה לתגובה טען מרגולין שמעולם לא הגיש בקשה לאישור פסק הבוררות, אלא בעת שלא היה מיוצג על ידי עורך דין הגיב לבקשה שהגיש לוין בשנת 2017 לבית המשפט המחוזי. עוד נטען כי ללא תלות בשאלת הסמכות העניינית, הבקשה לאישור נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בשים לב לכך שפסקי הבוררות נעדרים חתימות. על כן, נטען כי ממילא לא ניתן היה לפתוח הליך נוסף – זהה – בבית משפט השלום. עוד נטען כי לכל הפחות היה על לוין ליידע את בית משפט השלום על כך שניתנו החלטות קודמות על ידי בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי במכלול נסיבות העניין שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל, במובן זה שיש להורות על מחיקת הבקשה לאישור פסקי הבוררות. כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, בחינת השתלשלות האירועים מעלה קושי ממשי בהתנהלותו של לוין. הלכה למעשה, לוין הגיש בקשות מקבילות לאישור פסקי בוררות לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה. חרף העובדה שניתנו החלטות על ידי בית המשפט המחוזי, לוין לא הביא החלטות אלה לידיעת המותב שדן בבקשה לאישור פסקי הבוררות בהליך הנוכחי, באופן שהביא לכך שניתנו החלטות סותרות על ידי בתי המשפט. ספק בעיניי אם אין די בהתנהלות זו כדי להביא לקבלת הבקשה.

10. על מנת לעמוד על הטעמים ביסוד מסקנה זו, תפורט בהרחבה השתלשלות האירועים הרלוונטית. כאמור, בקשה ראשונה לאישור פסקי הבוררות הוגשה על ידי לוין לבית המשפט המחוזי עוד בשנת 2017. ממכלול המסמכים שהוגשו בהליך, עולה כי הבקשה לאישור נמחקה בשנת 2017, וזאת, כך נראה, הואיל ופסקי הבוררות לא נשאו את חתימת הבוררים אלא את חתימת בית הדין בלבד. ביום 21.6.2019 הגיש לוין את הבקשה לאישור פסקי הבוררים בשנית לבית המשפט המחוזי. חרף האמור, שישה ימים לאחר מכן הוגשה בקשה נוספת לאישור פסקי הבוררות לבית משפט זה. ביום 9.9.2019 – ובעוד הבקשה לאישור שהוגשה לבית משפט זה תלויה ועומדת – ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה (ההחלטה צורפה לבקשת מרגולין מיום 13.7.2020). בהחלטה נקבע, בין היתר, כך:

"ראשית, הבקשה הוגשה במסגרת תיק סגור מבלי שהמבקש טרח לציין זאת. כשמוגשת בקשה לתיק סגור, לא רק רצוי, אלא ראוי לציין זאת.
...
שלישית, המבקש מופנה להחלטות קודמות ובין השאר להחלטות מהתאריכים הבאים: 6.9.2017, 18.9.2017, 2.10.2017.

רביעית, בעניין ההחלטה מיום 6.9.2017, המבקש מופנה במיוחד לכך שכאמור שם, שהמסמכים שאישורם מבוקש אינם בגדר פסקי-בוררות תקינים שניתן לאשר אותם בפסק-דין מכיוון שאינם נושאים את חתימת הבוררים. זאת בניגוד להוראת סעיף 20 בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שעל-פיה 'פסק-הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה'.

על פסקי הבוררות מופיעה רק חתימת מזכירות בית הדין ולעניין זה כבר נפסק, כי אין די בכך, אלא נדרשת חתימת הבוררים עצמם (רע"א 1730/12 וולנר נ' רוזנצוויג (8.5.2012), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 7)." (הפ"ב 43067-05-17; כבוד הרשמת ת' בר-אשר)

כשבועיים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי שלעיל הגיש לוין בקשה לבית משפט זה לאישור פסקי הבוררות בהיעדר תגובה של מרגולין. כאמור, פסקי הבוררות אושרו במעמד צד אחד ביום 25.9.2019. בעקבות אישור פסקי הבוררות פתח מרגולין הליך בהוצאה לפועל לביצוע פסקי הבוררות. ביום 5.3.2020 נסגר תיק ההוצאה לפועל, בעקבות החלטת רשמת ההוצאה לפועל לפיה לא ניתן לדעת מאיזה תאריך יחושב המועד לתשלום מכוח פסקי הבוררות. לוין פנה, על כן, בבקשת הבהרה לבית המשפט. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 10.3.2020. בהחלטה מאותו יום נקבע כי: "בתיק זה מעולם לא ניתן פסק דין המאשר את פסק הבורר. לא ביום 25.9.2019 ולא בכל מועד אחר" (כבוד הרשמת ת' בר- אשר). שלושה ימים לאחר שניתנה החלטה זו, ביום 13.3.2020, הגיש לוין בקשה לבית משפט זה לקבוע את המועד לתשלום מכוח פסקי הבוררות. בהחלטה מיום 15.3.2020 נקבע כי יש לבצע את התשלום בתוך 30 ימים ממועד האישור (כבוד הרשם הבכיר א' יחזקאל). בהמשך להחלטה זו נפתח שנית תיק ההוצאה לפועל, ובעקבות זאת הוגשה בקשת לוין לעיכוב ההליכים ולביטול האישור של פסקי הבוררות.

11. התנהלות זו מעוררת קושי ממשי. גם אם אניח כי הבקשה הוגשה לכתחילה לבית המשפט המחוזי בשגגה ובתום לב, אין בכך כדי להבהיר מדוע מרגולין לא מצא לנכון למחוק את הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי טרם הוגשה בקשה נוספת לבית משפט זה. בהתאם לדברי לוין, הבקשה הנוכחית לאישור פסקי הבוררות הוגשה לבית משפט זה שישה ימים לאחר שהוגשה הבקשה לבית המשפט המחוזי. לכל הפחות במועד זה הבין לוין שהסמכות נתונה – לטענתו – לבית משפט זה ולא לבית המשפט המחוזי. מדוע, איפוא, לא הוגשה בקשה למחיקת ההליך בבית המשפט המחוזי? זאת ועוד, מדוע לא הוגשה בקשה מתאימה בחלוף כשלושה חודשים ולאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה? ואם באלה לא די, מדוע לא מצא לוין לנכון להציג את השתלשלות האירועים האמורה בגדרי הבקשה הנוכחית? אמנם לוין ציין בבקשתו לאישור פסקי הבוררות שהוגשה לבית משפט זה כי בשנת 2017 הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי – וצירף לבקשתו העתק מההחלטה שניתנה בשנת 2017 למחוק את הבקשה לאישור פסק בורר ולסגור את התיק. אולם, לוין לא תיאר את מלוא השתלשלות האירועים וההחלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי לאחר מכן, לרבות הגשת הבקשה הנוספת בשנת 2019. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לעובדה שבית המשפט המחוזי קבע במפורש שלא ניתן לאשר את פסקי הבוררות כמות שהם ובהיעדר חתימות הבוררים. יתירה מזו, בעקבות החלטת רשמת ההוצאה לפועל פנה לוין שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועד לפירעון החוב, חרף עמדתו לפיה בית המשפט המחוזי נעדר סמכות לדון בעניין. גם לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה (הואיל ופסקי הבוררות לא אושרו על ידו) לא מצא לוין לנכון להבהיר כי החלטות בית המשפט המחוזי ניתנו, לשיטתו, בחוסר סמכות. תחת זאת, ביום 13.3.2020 פנה לוין לבית המשפט הנוכחי בבקשה להורות על מועד הפירעון. גם בפנייה זו לא נזכרו ההחלטות הקודמות של בית המשפט המחוזי.

12. לא מצאתי ממש בנימוקיו של לוין מדוע החלטת בית המשפט המחוזי אינה מהווה מעשה בית דין. משעה שלוין בחר להתדיין בבית המשפט המחוזי, ושב והביא את עניינו לפני בית המשפט המחוזי גם בשנת 2019, לא היה מקום להגשת בקשה נוספת לבית משפט זה. בשום שלב לא העלה לוין טענה לחוסר סמכות של בית המשפט המחוזי – לא במועד הגשת הבקשה; לא לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה; ואף לא לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל. הטענה עלתה לראשונה בתגובה לבקשת מרגולין בהליך הנוכחי . מדובר בהתנהלות בעייתית, שגרמה לכך שניתנו הכרעות סותרות מבלי שלוין מיידע את בית המשפט על העובדה שניתנה החלטה קודמת. לזאת יש להוסיף כי גם אם קביעת בית המשפט המחוזי ניתנה בגדרי תיק סגור, מההחלטות עולה כי מדובר בחזרה על החלטה קודמת שניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 6.9.2017. כך, בהחלטה מיום 9.9.2019 ציין בית המשפט המחוזי במפורש כי: "... בעניין ההחלטה מיום 6.9.2017, המבקש מופנה במיוחד לכך שכאמור שם, שהמסמכים שאישורם מבוקש אינם בגדר פסקי-בוררות תקינים שניתן לאשר אותם בפסק-דין מכיוון שאינם נושאים את חתימת הבוררים". בנסיבות אלה, החלטה המתייחסת לקושי הנובע מכך שפסקי הבוררות אינם חתומים ניתנה עוד בשנת 2017, היינו, במועד שבו אין מחלוקת כי הסמכות העניינית נתונה הייתה לבית המשפט המחוזי. על כן, אין בטענה זו ממש.

13. במכלול נסיבות העניין סבורתני כי די בכך כדי לקבל את הבקשה ולמחוק את הבקשה לאישור פסקי הבוררות. למעלה מן הצורך יוער כי לוין אף לא הבהיר מדוע לגופם של דברים יש הצדקה לקבל החלטה שונה מההחלטה שהתקבלה בעניינו בעבר בבית המשפט המחוזי, ולפיה לא ניתן לאשר את פסקי הבוררות בהיעדר חתימה של הבוררים על פסקי הבוררות. לא הובהר אם חל שינוי כלשהו במצב העובדתי, וגם הטענות לגבי הנוהג ששרר בעבר בבתי הדין נטענו מבלי שתובא להן תשתית עובדתית או ראייתית כלשהי.

14. נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי צורך לדון בטענה שהעלה מרגולין ולפיה הבקשה לאישור כלל לא הומצאה לו וכי לוין הציג אישור מסירה שהתייחס לבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. כמו כן לא ראיתי צורך לדון בטענת מרגולין לפיה פסקי הבוררות אינם מחייבים אותו, הואיל והם כוללים תנאי מתלה. מדובר בתנאים הנוגעים לגופה של בקשת האישור, שכאמור, אין לדון בה, ולוּ במסגרת הנוכחית. על כן, אני מורה על מחיקת הבקשה. מרגולין יישא בהוצאות לוין בסך כולל של 6,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ג אדר תשפ"א, 25 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הדר מרגולין
נתבע: פנחס לוין
שופט :
עורכי דין: