ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון סבח נגד נציבות שירות המדינה :

לפני: כבוד השופטת רויטל טרנר

התובע/המבקש:
אהרון סבח
ע"י ב"כ: עו"ד אילה הוניגמן

-
הנתבעים/המשיבים:

  1. נציבות שירות המדינה
  2. אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה
  3. נציב שירות המדינה

ע"י ב"כ: עו"ד מור סלם מטעם פרקליטות מחוז צפון

החלטה

רקע כללי
מונחת לפני בקשתו של המבקש ליתן צו מניעה זמני הקובע כי החלטת המשיב ים מיום 5.1.21 בדבר השעייתו מתפקידו, התקבלה בניגוד לדין ותוך הפרת זכויותיו, ועל כן היא בטלה.
ביום 17.1.21 נערך דיון בבקשה במסגרתו טענו הצדדים את טיעוניהם וכן נחקרו העדים (המבקש ועו"ד תמר פודל מאגף המשמעת בנציבות שירות המדינה). לאחר תום הדיון, הגישו הצדדים סיכומים בכתב, והבקשה הועברה למתן החלטה.
התשתית העובדתית
בטרם פירוט העובדות, יודגש כי החלק העובדתי שיפורט להלן בתמצית והדרוש לביסוס החלט ה זו, הוא לכאורי בלבד. אין ודאות שהעובדות הלכאוריות שייקבעו במסגרת החלטה זו, הן אותן העובדות שייקבעו במסגרת פסק הדין בתיק העיקרי. בהתאם יפורטו להלן העובדות הלכאוריות כפי שאלה הובאו במסגרת כתבי ט ענותיהם של הצדדים לרבות המסמכים המצורפים.
המבקש מועסק כממונה צוות מפענחים/בודקים בבית המכס נהר הירדן ברשות המיסים. מר ממו ברו מועסק כבודק במעבר הירדן ברשות המיסים, והוא בן לעדה האתיופית (להלן: המתלונן).
ביום 24.11.20 הוגש כנגד המבקש כתב תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, לאחר קבלת קובלנה ביום 10.11.20 מאת מר ערן יעקב, מנהל רשות המיסים. כתב התובענה מייחס למבקש שני אישומים שעניינם ביצוע עבירות משמעת בהתאם לסעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: החוק).
על פי הנטען, ברקע הגשת האישומים עמדו אירועי מחאה של בני העדה האתיופית על רקע האירוע בו נורה למוות מר סלומון טקה ז"ל על ידי שוטר.
על פי האישום הראשון, ביום 4.7.19 אמר המבקש למתלונן את הדברים הבאים: "מה זה ההפגנות האלה, אתם האתיופים צריך להרוג את כולכם, אם זה הייתי אני הייתי נותן לכולכם כדור בראש, וההוא שמת לא היה צריך לקבל כדור בחזה אלא כדור בראש כי הוא עבריין וחבל שלא מתו לכם עוד 100". עוד על פי האישום אמר המבקש למתלונן: "אם לא טוב לכם פה אתם יכולים לעוף חזרה לאתיופיה" וכי אילולא היה עובד מדינה היה משתתף גם הוא בהפגנות ומתנהג כמו העבריינים כי זה "מושרש בכם וכך חונכתם מהבית". לפי האישום, במעשים המתוארים התבטא המבקש באופן גזעני ופוגעני והפר את הוראה 42.224 לתקשי"ר והתנהג התנהגות שאינה הולמת.
על פי האישום השני, ביום 9.7.19 המבקש זומן למשרדי הביטחון של המכס בלוד לצורך בירור האישום הראשון. בכניסה למתקן, התבקש המבקש לחתום על טופס אבטחת מידע, סירב והחל להרים את קולו כלפי המאבטח. עוד על פי האישום, כאשר הגיע למקום קב"ט הבניין, אשר הסביר למבקש כי מדובר בטופס רגיל שכל מי שמגיע לבניין צריך לחתום עליו, חלץ המבקש את נעליו והפשיל את מכנסיו למספר שניות, על אף שלא התבקש לעשות זאת. לפי האישום, במעשים אלו פגע המבקש במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראה 42.224 לתקשי"ר והתנהג התנהגות שאינה הולמת.
ביום 7.12.20 נשלח למבקש מכתב בדבר טיעונים לעניין אפשרות השעיה וניתנה לו אפשרות להעלות את טיעוני בכתב עד ליום 15.12.20.
ביום 8.12.20 פנה המבקש באמצעות באת-כוחו בבקשה לקיים שימוע בעל-פה. הבקשה נענתה בחיוב, והמבקש העביר לנציבות מסמכים שונים לקראת ישיבת השימוע. השימוע התקיים ביום 16.12.20 באמצעות היוועדות חזותית. פרוטוקול השימוע נשלח באמצעות דואר אלקטרוני לבאת-כוח המבקש באותו היום.
ביום 5.1.20 ניתנה החלטה של נציב שירות המדינה בהתאם לסעיף 47 לחוק על השעיית המבקש עד לתום ההליכים המשמעתיים נגדו. עוד נקבע כי ההחלטה תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק המשמעתי נגד המבקש.
כנגד החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני.
טענות הצדדים בתמצית
המבקש טוען כדלקמן:
המבקש כופר באמירות והביטויים המיוחסים שלו בכתב התובענה. לטענתו, בשיחה המתוארת לא נאמרו אמירות גזעניות והציטוטים חלקיים הוצאו מהקשרם באופן מוטעה. ביחס לאירוע הפשלת המכנסיים וחליצת הנעליים, טוען המבקש כי התבקש לחתום כי אין עליו כל חפץ אסור, וכדי להראות כי אינו נושא כל מכשיר או כלי אסור, חלץ נעליו והפשיל מעט את מכנסיו לשניות בודדות. מעשים אלו אינם מהווים הפרת משמעת ואינם מצדיקים השעיה.
רוב רובן של ההשעיות של עובדי מדינה הינן ביחס לעובדי מדינה המצויים בהליך פלילי או הליך משמעתי לאחר הליך פלילי, ולא ביחס לעובדי מדינה המצויים בהליך משמעתי. האישומים המיוחסים למבקש, ככל שיוכחו, אינם מצדיקים פיטורים מהשירות הציבורי, ולכן גם אינם מצדיקים השעיה, זאת במיוחד כאשר העבירות המיוחסות לו אין עמן קלון. בהקשר זה מוסיף וטוען המבקש כי אם ההערכה הינה שהעובד לא יפוטר אף אם יואשם ויורשע בעבירה המיוחסת לו, אין להשעותו מהעבודה, ובמקרה דנן כתב התובענה אינו ברף המוביל לאמצעי משמעת של פיטורים, ולכן אין מקום להשעיה.
בהחלטת ההשעיה נפלה טעות עובדתית מהותית, שכן נרשם שהמבקש הינו הממונה של המתלונן, ואילו בפועל בין המבקש למתלונן אין יחסי כפיפות. מדובר בעובדה קריטית בכל הנוגע לאישום הראשון ולחומרה המיוחסת למבקש באישום זה. המבקש גם אינו בתפקיד בכיר אלא ממונה על שישה עובדים בלבד, ולכן אין לראותו כעובד בכיר.
המבקש נעדר כל עבר פלילי או משמעתי, הוא עובד ותיק ומוערך מבחינה מקצועית ואישית ומעולם אל עלו טענות כלשהן כלפיו.
ההשלכות הכלכליות והחברתיות של ההשעיה על המבקש קשות מאוד, שכן הוא בן 56, מפרנס עיקרי אשר מתמודד עם קשיים כלכליים נוכח תקופת הקורונה, ולו ולרעייתו בת שנולדה לאחר טיפולי פוריות ממושכים. עוד נטען בהקשר זה כי משך תקופת ההשעיה הצפויה ארוך ביותר, והפגיעה הכלכלית והחברתית תהא בלתי סבירה בנסיבות העניין.
חלף פרק זמן ארוך ביותר בין האירועים נשוא כתבי האישום לבין ההשעיה, מעל שנה וחצי, והמבקש לא הושעה בהשעיה דחופה ולא הועבר מתפקידו, ויש בכך כדי להראות שאין פגיעה באינטרס הציבורי או תדמית השירות הציבורי.
לא נשקלו באופן ראוי אפשרויות להעביר את המבקש מתפקידו חלף ההשעיה.
נוכח כל אלו, טוען המבקש כי סיכויי ההליך גבוהים ביותר, ובמאזן הנוחות יש לקבוע כי הנזק שייגרם לו מהמשך ההשעיה גבוה מהנזק שעשוי להיגרם, אם בכלל, למשיבים מעיכוב ההשעיה על להכרעה בטענות המבקש במסגרת התביעה העיקרית.
המדינה טוענ ת כדלקמן:
ההחלטה על ההשעיה מסורה לשיקול דעתו של הנציב, ובית הדין אינו מתערב בהחלטה אף אם היה סבור כי היה מגיע להחלטה אחרת. במקרה דנן, החלטת הנציב ראויה ומידתית, ולא נפל בה כל פגם או חריגה ממתחם הסבירות. הנציב שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות האישומים המיוחסים למבקש, אופי העבירה, תפקידו של המבקש ומעמדו, ההשלכות על המבקש, נסיבותיו האישיות וכן רמת הענישה הראויה והמקובלת.
למבקש נערך שימוע כדין, מכלול השיקולים פורטו בהרחבה בהחלטת הנציב, וכן ניתנה התייחסות לטענות המבקש שהועלו במסגרת השימוע.
הנציב שקל גם את שנות הוותק של המבקש, ואת ההשלכות הכלכליות של ההשעיה, איזן את מכלול השיקולים אל מול האינטרס הציבורי, והפנה את המבקש לאפשרות לנקוט בהליכים שיש בהם כדי לעזור לו מבחינה כלכלית בתקופת ההשעיה.
המבקש הודה בחקירתו כי הוא משמש כממונה על צוות של לפחות שישה עובדים, כאשר בחלק מן התקופה היה ממונה ישיר של המתלונן. המבקש עובד ותיק ובכיר באתר השיקוף, ונוכח מעמדו, ציפיות השירות הציבורי גבוהות ביחס להתנהלותו.
העבירות המיוחסות למבקש הינן חמורות. מדובר באישומים המגלים פגם חמור לכאורה בהתנהלות של המבקש.
תפקידו של בית הדין אינו לבחון האם העבירות בגינן הועמד המבקש לדין הן כאלו המצדיקות דרישת אמצעי משמעת של פיטורים, ואם התשובה שלילית אזי אין מקום להשעיה – במסגרת קבלת החלטת הנציב על השעית עובד, אין מקום לבחון את אשמתו או חפותו של העובד, ולכן אין גם מקום להכריע בשלב זה האם העבירות מצדיקות סנקציה של פיטורים אם לאו. החלטה על השעיה והחלטה על פיטורים הן שתי החלטות נפרדות, אשר בבסיסן שיקולים שונים, ואמצעי המשמעת המבוקש בהליך המשמעתי הינו רק אחד השיקולים בהחלטת הנציב על השעיה. ב מקרה דנן, נוכח האישומים החמורים, עמדת אגף המשמעת היא נקיטת אמצעי של פיטורים, אולם ההחלטה תתקבל בסופו של דבר על ידי בית הדין המשמעתי, ואין בכך כדי להגביל את סמכות הנציב בהחלטה על ההשעיה.
תכלית ההשעיה היא להרחיק באופן זמני עובד משירות המדינה כהגנה על תדמית שירות המדינה ואמון הציבור. במקרה דנן, אין ספק כי תדמיתו של השירות הציבורי תיפגע ככל שהמבקש ימשיך בתפקידו נוכח כתב האישום המשמעתי והעבירות המיוחסות לו.
יצוין כי במסגרת הבקשה טען המבקש כי החלטת ההשעיה נכנסה לתוקפה ביום 5.1.21, באופן רטרואקטיבי ובניגוד לדין, שכן נמסרה לידיו רק ביום 7.1.21. בהתאם, הודיעה המדינה במסגרת תשובתה כי מאחר וההחלטה הומצאה למבקש רק ביום 7.1.21, תחל ההשעיה מיום המצאת ההחלטה והמבקש יקבל שכר עד למועד זה ככל שעבד באותם הימים.
התשתית הנורמטיבית ביחס להליכים זמניים
תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר חלה על הליכים לסעדים זמניים בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) , תשנ"ב-1991, קובעת כדלקמן:
"(ד) בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוד הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר את השיקולים הבאים:
(1) הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להיגרם לאדם אחר או לעניין ציבורי;
(2) אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד נועד הסעד הזמני;
(3) תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני."

בע"ע (ארצי) 30914-04-10 שמחה בוסי נגד רשות הגנים של אגודת ישראל (12.9.10) סוכמה ההלכה הפסוקה בנוגע לתנאים הנבחנים בעת הכרעה בבקשה לסעדים זמניים, באופן הבא:
"כאשר מוגשת בקשה למתן סעד זמני עלינו לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים עיקריים: קיומה של זכות לכאורה, הנבחנת באמצעות בדיקתם של סיכויי התביעה העיקרית, וקיומה של הצדקה למתן סעד טרם בירור התביעה לגופה, הנבחנת באמצעות "מאזן הנוחות" (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, החלה בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991).
בין התנאים "מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות". היינו, ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות; כך גם להיפך... יחד עם זאת, ברי כי הן הזכות לכאורה והן מאזן הנוחות חייבים לעמוד ברף מינימאלי, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן סעד זמני" (רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ. המרכז הכירורגי ירושלים, מיום 10.3.09).
שאלות משנה המסייעות להכרעתנו נוגעות להתנהגותם של בעלי הדין, תום ליבם, מועד הפנייה לבית הדין והאם הנו נגוע בשיהוי, דרך הפנייה לבית הדין לרבות ניקיון כפיים, והאם מתן סעד זמני הנו צודק ומידתי בהתחשב בכלל נסיבות העניין. כלשון מחוקק המשנה – עלינו לבחון "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (תקנה 362(ב)". על הלכה מושרשת זו שב וחזר בית הדין הארצי (ראו למשל בר"ע (ארצי) 24480-10-19 ארז כהן נגד הטכניון מכון טכנולוגי לישראל (13.11.19)).

התשתית הנורמטיבית לעניין השעיה מעבודה במסגרת הליכי משמעת הלכה פסוקה היא כי "תכלית ההשעיה הינה הגנה על שמו הטוב של השירות הציבורי ועל אמון הציבור בו. תכלית זו היא 'תכלית חיצונית להאשמות האמורות להתברר במסגרת ההליך המשמעתי'. עוד נועדה ההשעיה להגן על מקום העבודה בו הועסק העובד המושעה, נגדו תלויה ועומדת תובענה משמעתית, באמצעות ניתוק זמני בין העובד וסביבת עבודתו..." (בר"ע (ארצי) 54417-11-14‏ מדינת ישראל- נציבות שירות המדינה נ' פרופ' אייל וינקלר (12.1.15) .
סמכות ההשעיה מעוגנת בסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), ואמות המידה החולשות על הפעלת שיקול הדעת להפעלת סמכות זו נקבעו בדב"ע (ארצי) נד/3-120 יחיאל שבח נ' ראש עירית תל אביב יפו (2.3.94):
"(א) אופי העבירה, היקפה וחומרתה; (ב) תפקידו של העובד הנדון, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה; (ג) מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה, וכן מידת ההשפעה על המוסד בעבודה והמשמעת בעבודה, כתוצאה מההעמדה לדין או מפתיחת חקירה משמעתית או חקירה פלילית נגד העובד; (ד) מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד הנדון; (ה) התחשבות בהתנהגות קודמת של העובד הנדון; (ו) התחשבות בנסיבות אישיות מיוחדות של העובד הנדון; (ז) התייחסות ערכאות השיפוט המשמעתיות לעבירות מסוג העבירה המיוחסת לעובד הנדון ואמצעי המשמעת שהוטלו בגין אותן עבירות. ...במכלול השיקולים האמורים יש להביא בחשבון גורם נוסף בעל משקל רב, והוא כי לשימוש באמצעי ההשעיה יש תוצאות כלכליות ואישיות קשות כלפי העובד המושעה (דב"ע מש/138-3 חיים שוורץ – עירית תל אביב יפו, פד"ע כא' 174, 179) כמו כן יש להביא בחשבון את האפשרות שהעובד הנדון יחזור בתום תקופת ההשעיה לעבודתו". עוד נקבע בפרשת וינקלר כי "השיקול העיקרי לעניין הפעלת סמכות ההשעיה לפי הוראת ס' 47(א) הוא טובת הציבור והשירות מצד אחד ומניעת שרירות ופגיעה בעובד שבו מדובר מעבר למתחייב להשגת מטרת ההשעיה".
בכל הקשור לביקורת השיפוטית על החלטת הנציב, נקבע בבר"ע (ארצי) 32506-02-19 מדינת ישראל נ' אופיר לוי (26.2.19) (להלן: פרשת לוי), כי "אין בית הדין נכנס לנעלי הנציב ושוקל מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. בית הדין נדרש לבחון האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו במסגרתה נעשו בגדר הסמכות כפי שהוקנתה לנציב בדין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות, בתום לב ותוך שמירה על כללי הצדק הטבעי."
במילים אחרות, בית הדין אינו נכנס לנעלי הגורם המשעה, בבואו לברר אם נפל פגם בהחלטה להשעות עובד מתפקידו, והוא אינו נדרש לשקול מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. בית הדין נדרש לבחון את החלטת הנציב על דרך של ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית, דהיינו, האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו במסגרתה נעשו בגדר הסמכות כפי שהוקנתה לנציב באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב (דב"ע (ארצי) נב/3-70 בן-חיים נ' מדינת ישראל , פד"ע כד 54, בעמ' 61 (1992); ע"ע (ארצי) 1435/02 מדינת ישראל נציב שירות המדינה נ' דראוושה , 29.1.2003).
הכרעת בית הדין בבקשה
אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שמיעת העדים ועיון במסמכים הקיימים לפני נכון לעת עתה, הגעתי לכלל מסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות. להלן אפרט את הנימוקים המצטברים מדוע שלא ליתן למבקש את הסעד המבוקש , תוך הפנייה לעיקרי הדברים מתוך החלטת הנציב.
ראשית, לעניין מהות האישומים, כאשר שוקל נציב שירות המדינה האם להשעות עובד, הוא אינו בוחן את אשמתו או חפותו של העובד, שהרי נושא זה תלוי ועומד בפני בית הדין למשמעת בשלב הכרעת הדין על יסוד חומר הראיות. מעבר לכך, כפי שטוענת המדינה, מדובר באישומים חמורים המגלים לכאורה פגם בהתנהגות המצופה מעובד מדינה. לא שוכנענתי כי נפל פגם במתן דגש לחומרתם של האישומים על ידי הנציב עת שקל את מכלול השיקולים:
"נגע האלימות והגזענות פשה בחברה הישראלית, ומצב בו הוגשה נגדך תובענה המייחסת לך עבירות שעניינן אלימות מילולית שעה שאתה משמש כעובד ציבור, שומה עליי להעדיף את האינטרס הציבורי הטומן בחובו שמירה על תדמית שירות הציבורי ואת הצורך לשמר את האמון שמפקיד הציבור ברשויות השלטון. רבות נכתב בפסיקה על נגע האלימות שיש להילחם בו, ובכלל זה אלימות מילולית בעלת פן גזעני. בעניין זה ראה, בין היתר, את שנקבע בבש"פ 1869/13 יעקב אברהם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.4.2013)".
הנציב סקר בהחלטתו במפורט את עמדת המבקש ביחס לאישומים כפי שנטען על ידו במעמד השימוע: " טיעוניך מתמקדים בעיקרם, בתמצית, בכפירתך באישום הראשון המיוחס לך ותוך כל גרסתך לאירוע כי הציטוטים הגזעניים לא נאמרו על ידך, וכל היותר הדברים הוצאו מהקשרם, ... מסרת את גרסתך בנוגע לאישום השני המיוחס לך; טענת כי האמירות המיוחסת לך אינן מאפיינות את הסביבה המשפחתית והמקצועית שלך; ... הכחשתך את המיוחס לך באישום הראשון, ובכלל זה טענתך כי הדברים שנאמרו הוצאו מהקשרם, וכן גרסתך למיוחס לך באישום השני, מקומן להתברר במסגרת התיק המשמעתי נגדך. ההחלטה להשעות עובד אינה כוללת הכרעה בשאלת חפותו. כמו כן, אין זה במסגרת תפקידי לבחון את חומר הראיות ולהעריכו". עמדתו של הנציב בנוגע לכך כי אין בשלב זה לברר את נכונות האישומים, תואמת כאמור את פסיקתם של בתי הדין לעבודה בהקשר זה, ועולה בבירור מההחלטה כי טענותיו של המבקש בהקשר זה היו לנגד עיניו של הנציב עת שקל את מכלול השיקולים.
שנית, טענתו המרכזית של המבקש הינה כי העבירות בהן הוא מואשם אינן מצדיקות פיטורים, גם אם יתבררו כנכונות, ועל כן אין מקום להורות על השעיה. אכן, כפי שמציינת המדינה בסיכומיה וכפי שעולה מעדותה של עו"ד פודל, השעיה נבחנת לרוב מקום בו התובע, לאחר ההתייעצות הנדרשת, סבור כי העבירות הן כאלו המצדיקות פיטורים. אולם, אין מקום במסגרת ההליך שלפני לקבוע כי עבירות הנוגעות לאמירות גזעניות ואלימות מילולית בהכרח אינן מצדיקות פיטורים. מדובר בקביעה מרחיקת לכת, אותה מנסה המבקש לבסס על שני מקרים בודדים בהם התנהלו הליכים משמעתיים כנגד עובדים בשל אמירות גזעניות ושלא הסתיימו בפיטורים על אף הרשעה והעובדים גם לא הושעו: בד"מ 20/16 מדינת ישראל נ' אליהו מלכה, מיום 27.11.18, בו הורשע עובד משרד התחבורה באמירות גזעניות כלפי בני העדה הדרוזית, ובד"מ 46/19 מדינת ישראל נ' רחל שוהם, מיום 20.11.19, בו הורשעה גזברית במשרד העליה והקליטה בעמירות גזעניות כלפי עובדת ממוצא רוסי.
האם יש לקבוע כי שני מקרים אלו מצדיקים קביעה כי ככלל אישומים הנוגעים לאמירות גזעניות אינם מצדיקים השעיה שכן אינם מצדיקים פיטורים? לעמדתי התשובה על כך שלילית, שכן אין לפסול בשלב זה את האפשרות כי אמירות גזעיות כן מצדיקות פיטורים, בנסיבות המתאימות לכך ובהתחשב במכלול שיקולים הכוללים לא רק את טיבו של האישום אלא גם את נסיבות ביצועו וכן נסיבותיו האישיות של העובד. יש ליתן משקל לעמדתי גם לטענת המדינה, אשר לא הופרכה בשלב זה, כי טרם נדונו בפני בית הדין המשמעתי תיקים רבים בהם העביר ה המיוחסת לעובד הינ ה אמירות גזעניות או אלימות , וכי התיקים המשמעתיים בעלי אמירות גזעניות המגיעים לפתחו של אגף המשמעת אינם רבים ולרוב הם מינוריים יותר מבחינת אופי ההתבטאות. בהקשר זה יצוין בד"מ 40/20 נציבות שירות המדינה נ' שמואל חג'בי, מיום 16.9.20, במסגרתו הואשם העובד באמירת אמירות גזעניות כלפי עובד ממוצא אתיופי כאשר אמר לו "תגידו תודה שהביאו אתכם מהג'ונגל בספק אם אתם יהודים" וכן השליך ביצה לעבר ראשו של אותו עובד. כנגד העובד התנהל הליך משמעתי והעובד הושעה מעבודתו. בהמשך, העובד הודה במסגרת הסדר טיעון באישום ובעבירות המשמעת שיוחסו לו, ואמצעי המשמעת שנגזרו עליו היו נזיפה חמורה, פסילה מרשות הכבאות עד גיל 67 והפקעת מחצית משכורת. מקרה זה מהווה דוגמה להליך משמעתי שהתנהל בשל אמירות גזעניות חמורות, והעובד הושעה מעבודתו, בדומה לעניינו של המבקש.
מעבר לכך, ההחלטה על ההשעיה הינה בסמכות הנציב והיא ניתנת בטרם הוכרעו האישומים ובמטרה להגן על אינטרס השירות הציבורי כאשר מתנהלים כנגד עובד הליכים משמעתיים, ואילו החלטה איזה אמצעי המשמעת לבקש לאחר הרשעה הינה בסמכות התובע. עוד יצוין, כי ההחלטה בדבר פיטורים תתקבל בסופו של דבר, אם בכלל, על ידי בית הדין המשמעתי, בהתחשב במכלול שיקולים שיעמדו בפניו ועל בסיס נסיבות העניין, ואין בכך כדי להגביל את סמכות הנציב בהחלטה על השעיה נוכח מהות האישומים וכל התנאים האחרים המפורטים בהחלטתו.
בהקשר זה מקובלת טענת המדינה כי ההחלטה על ההשעיה והתוצאה של ההליך המשמעתי אינן קשורות בקשר בלתי נפרד, וקבלת טענת המבקש משמעותה כי במקום בו לא הושעה העובד, לא ניתן יהיה לבקש את פיטוריו. מעבר לכך, גם המבקש עצמו טוען בסיכומיו כי "אם ההערכה הינה שהעובד לא יפוטר ... אין להשעותו, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", ומכאן משתמע כי אף לעמדתו במקרים מסוימים ניתן לבקש השעיה גם מקום שהתובע סבור מראש כי העבירות אינן צפויות להוביל לפיטורים.
שלישית, לעניין בכירותו של המבקש ויחסי הכפיפות בינו לבין המתלונן, בחקירה הנגדית ציין המבקש עצמו כי תפקידו "ממונה צוות מפענחים", החל משנת 2010, וכן ציין כי המתלונן היה כפוף אליו במשך מספר שנים. המבקש גם הודה כי מלבד מנהל האתר, הוא העובד הבכיר במשמרת וממונה על צוות עובדים. מדברים אלו עולה כי המבקש הינו הדמות הבכירה השנייה במדרג ההיררכי באתר, ובתקופה מסוימת אף שימש כממונה ישיר על המתלונן. הנציב כתב בהקשר זה בהחלטתו כ ך: "החשדות המיוחסים לך בוצעו, לכאורה, במסגרת תפקידך כממונה צוות מפענחים/ בודקים, משכך הציפייה ממך גובהה יותר. העובדים שנכחו באירוע, עיניהם נשואות אליך כמי שבכיר מהם ואף שימש כמנהלם ועל כן האחריות מוטלת עליך לשמש דוגמה גדולה עוד יותר". בהינתן דבריו של המבקש עצמו בפנינו, אין לומר כי מתן משקל לתפקידו של המבקש ולבכירותו באתר מהווה חוסר סבירות המצדיק התערבות של בית הדין.
רביעית, טוען המבקש כאמור כי עברו המקצועי הינו ללא רבב. טענה זו נטענה על ידי המבקש גם בשימוע, והיא נלקחה בחשבון במכלול השיקולים על ידי הנציב, כאשר באיזון אל מול האינטרסים הנוגדים, קבע כי הכף נוטה להגנה על תדמיתו של השירות הציבורי: "שנות הוותק הרבות, פועלך ומסירותך למקצוע נלקחו במכלול השיקולים, ובכלל זה מכתבי ההוקרה וגיליונות ההערכה שצירפת. כמו כן, נסיבותיך המשפחתיות, לרבות אלו הנוגעות למצבך הכלכלי. יחד עם זאת באיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין הפגיעה בעובד, נוכח עבירות המשמעת המיוחסות לך, עלי ליתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי." במובן זה, הנציב בחן את הפגיעה האפשרית במבקש ואת ותקו הרב ומקצועיותו, ובאיזון הכולל לא סבר כי הכף נוטה לצידו, ולא מצאתי כי יש להתערב בשיקול דעת זה.
חמישית, בכל הנוגע לבחינת תפקיד חלופי, קבע בית הדין הארצי בפרשת לוי כי " סמכות ההעברה היא כלי לצמצום ההשלכות הפוגעניות של ההשעיה וזאת במקרים מתאימים בהם תכלית ההשעיה ניתנת להשגה באמצעים פחות פוגעניים וכחלק מחובת המידתיות. הנציב חייב איפוא להידרש לאפשרות זו, ואולם ההחלטה אם לעשות בה שימוש בסמכות אם לאו נתונה לשיקול דעתו, ובמובן זה היא רשות ולא חובה, בכפוף לבחינת נסיבות המקרה ובהתאם לשיקולים המתאימים (ע"ע (ארצי) 5064-03-11 מדינת ישראל נ' מנשה עזרא (11.4.11) )."
במקרה דנן, קבע הנציב בהחלטתו לעניין זה כי העברתו של המבקש לתפקיד אחר תשדר מסר שלילי הן לציבור העובדים והן לציבור האזרחים , דבר שיביא לפגיעה בתדמית ובאמון הציבור בשירות הציבורי , נוכח מהות האישומים המופנים כלפי המבקש. לא מצאתי כי קביעה זו חורגת ממתחם הסבירות, שעה שהנציב בחן את אפשרות העברת ו של המבקש לתפקיד אחר, אולם בחר שלא לעשות כן נוכח חומרת החשדות שעניינם אמירות בעלות אופי גזעני שנאמרו על ידי המבקש לכאורה במסגרת תפקידו כממונה ופוטנציא ל הפגיעה בתדמית השירות הציבורי: "השארתך במקום העבודה בשלב זה בו הודגש נגדך תובענה בגין ביצוע עבירות חמורות הפוגעות בטוהר המידות, במסגרת תפקידך ברשות המיסים, תהווה פגיעה חמורה באמון הציבור בשירות הציבורי, תפגע במשמעת שירות המדינה ותעביר מסר שלילי לציבור העובדים ולציבור כללותו. תפקידך כממונה ברשות המיסים מטיל עליך אחריות לשמש דוגמה ומופת בכלל ולכפופים לך בפרט. אדגיש כי נציבות שירות המדינה מוקיעה תופעות של גזענות ובכלל בין עובדי השירות הציבורי בפרט ויש לפעול במיגור התופעה במקומות בהם העניין נדרש. משהחשדות נגדך הם כאלה, בשלב זה, אין מנוס מהשעייתך." בהקשר זה יש ליתן את הדעת לא רק למסר השלילי אשר עלול להיות מוצג מאי-השעייתו של המבקש כלפי העובדים בכללותם, אלא גם לתדמית השירות הציבורי בעיני אותה אוכלוסייה שכלפיה נאמרו הדברים לכאורה.
שישית, המבקש לא הגיש עד עתה תביעה עיקרית. המבקש גם לא ביקש ארכה להגשת התביעה, וממילא גם לא ניתן על ידי בית הדין היתר לאי-הגשת התביעה בתיק העיקרי. מטרת הסעד הזמני היא להבטיח את ביצוע פסק הדין בתובענה העיקרית, ועל הסעד הזמני לשרת את הסעד העיקרי. על כן, משלא הוגשה תובענה עיקרית על ידי המבקש עד עצם היום הזה, ממילא אין מקום למתן סעד זמני. בבר"ע (ארצי) 36369-09-16 נופר נ' מדרשת שדה בוקר בנגב ( 13.10.2016), צוינו הדברים הבאים: "ככלל, למעט במקרים חריגים, יימנע בית הדין מליתן סעד זמני, אשר נועד להוות כלי עזר ולשרת את ההליך העיקרי, ללא הגשת תביעה עיקרית. סעד זמני יינתן, לפיכך, טרם הגשת תביעה עיקרית רק בנסיבות דוחקות, כגון פיטורים מידיים, ובכפוף לחיוב בהגשת כתב תביעה בתוך פרק זמן נקוב... בענייננו, לא היתה כל סיבה מבוררת להימנעות מהגשת התביעה העיקרית בצוותא חדא עם הגשת הבקשה לסעד זמני... [ש]ניתן היה לייחס לאי הגשת התביעה העיקרית משקל נכבד בדחיית הבקשה לסעדים זמניים."
משלא הוגשה התביעה העיקרית, הרי שלא ניתן לעמוד על השונות בין הסעד הזמני לבין הסעד העיקרי. ייתכן כי הסעד העיקרי שיהיה מבוקש על ידי המבקש בתביעה הראשית (שטרם הוגשה), יהיה סעד זהה לסעד המבוקש בהליך הזמני שלפנינו – קרי, צו עשה לבטל את ההחלטה המשמעתית בעניינו של המבקש. בהקשר זה נקבע כי בית הדין אינו ממהר ליתן צו זמני שהוא בעל אופי מנדטורי ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתביעה הראשית, והוא ינקוט זהירות יתירה במתן הסעד הזמני המבוקש (בר"ע (ארצי) 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה (4) 225; רע"א 1998/07 בדארנה נ' עזבון המנוח עלי בדר בדארנה, ניתן ביום 11.6.2007). אומנם, אין בזהות הסעד המבוקש במסגרת הבקשה לסעד זמני לסעד המבוקש בתביעה העיקרית כדי להצדיק באופן מוחלט הימנעות ממתן סעד זמני, אולם עניין זהות הסעדים, בהצטרפו ליתר הנימוקים המפורטים בהחלטה זו, מטה את הכף לדחיית הבקשה (בר"ע (ארצי) 5497-12-12 פלס נ' גני עומר בע"מ , 18.12.2012).
שביעית, לאחר כל האמור לעיל אוסיף כי מאזן הנוחות פועל אף הוא לחובת המבקש, שכן גם אם הוא צודק בטענותיו – ניתן לפצותו בגין אובדן הכנסותיו במסגרת ההליך העיקרי ובצורת פיצוי כספי. אשר לטענה לפיה ההשעיה מביאה לפגיעה בפרנסתו של המבקש, הרי שמעבר לכך שמדובר בטענה כספית אשר איננה נשקלת במאזן הנוחות מקום בו מדובר בסעדים זמניים מהסוג בו עסקינן, הובהר ל מבקש עוד בהחלטת הנציב שעומדת לרשותו האפשרות להגדלת שכר בתקופת ההשעיה , וכפי שטוענת המדינה, בתום ההליך המשמעתי ובמידה ותוצאתו תהיה שאין כל יסוד לטענות כנגד המבקש, ישולמו לו משכורותיו עבור תקופת ההשעיה.

לסיכום
אסכם ואומר כי לא מצאתי שבהחלטת ההשעיה נפל פגם המצדיק התערבותו של בית הדין בשיקול הדעת של נציב שירות המדינה. כאמור, בנסיבות המעשים שמיוחסים למבקש, ובהינתן תפקידו כממונה, לא ניתן למצוא בהחלטה זו חוסר סבירות או ליקוי המחייב ביטולה. הנציב היה ער לכל טענותיו של המבקש ואיזן אותן כנגד השיקולים הנוגעים לשמירה על השירות הציבורי. על כן, דין הבקשה להידחות.
בשלב זה לא ניתן צו להוצאות, והנושא יוכרע במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בתוך ההליך.
ההחלטה ניתנת לערעור ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 ימים ממועד קבלת ההחלטה.

הנחיות לגבי המשך ניהול ההליך – התובע יגיש כתב תביעה בהליך העיקרי תוך 14 ימים, ולאחר מכן ייקבעו סדרי הדיון ביחס להמשך ההליך.

ניתנה היום, כ"ג שבט תש"פ (5 פברואר 2021) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: אהרון סבח
נתבע: נציבות שירות המדינה
שופט :
עורכי דין: