ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נינט אזולאי נגד אהרון פוריאן :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובעת

נינט אזולאי ת.ז. XXXXXX216
ע"י ב"כ עוה"ד נידאל סיאגה ואח'

נגד

הנתבע
אהרון פוריאן ת.ז. XXXXXX358
ע"י ב"כ עוה"ד מנור פרנקל ואח'

פסק דין

לפניי תביעתה של התובעת לתשלום שיק על סך של 30,000 ₪ שנמשך מחשבונו של הנתבע ואשר חולל מחמת שניתנה הוראת ביטול.
דין התובענה להתקבל וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:
בעמ' 2, שורה 11 במקום "אשם" יש לרשום "אשלם" ובשורה 30 במקום "שדעתך" יש לרשום "דעתך".
בעמ' 4, שורה 16 במקום "ומועד" יש לרשום "ומועמד" ובשורה 31 במקום "ש"י" יש לרשום "₪".
בעמ' 5, שורה 13 במקום "שצריף" יש לרשום "שצירף" ובשורה 26 במקום "הזיק" יש לרשום "השיק".
בעמ' 12, שורה 27 במקום "החזקתי" יש לרשום "החזרתי".
בעמ' 25, שורה 31 במקום "מנוספים" יש לרשום "נוספים".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה נאמר מייד: מהעדויות שנשמעו ומהראיות שהוגשו אכן עולה תמונה מטרידה למדי. כך למשל, תובעת שמעידה על עצמה כי "אמרתי את זה לא מתוך האמת שזה שלי...הייתי חייבת לשקר..." אף שאין כמובן שום חובה בחוק או במוסר לשקר, תובעת אשר מבחינתה "לא שיקרתי, לא אמרתי את האמת..." הוא משפט לוגי, תובעת אשר ניבולי הפה שלה כלפי אחרים (עמ' 7-8 לתמליל השיחה בינה לבין הנתבע) מעוררים, חרף התנצלותה (עמ' 19), מורת רוח רבה, נתבע אשר בשיחה בינו לבין מר מוריס אבו (להלן: " מר אבו") מציין כי "לי אין הקלטה לא לא, אני יש לי טלפון פשוט אדוני" ובכל זאת מקליט את השיחה (פעולה שהיא כמובן מותרת), תובעת אשר זורקת לחלל האוויר סכומים שונים בתכלית ביחס לסכומים שניתנו לנתבע (תמליל השיחה בינה לבין הנתבע), עד מטעם התובעת אשר החליט, בשעה טובה, כי "הכל הופך להיות חוקי...מוצהר", משפט שיש בו כדי להעיד על מה שקדם לאותה הצהרה, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה.
ועדיין, כל אלו אינם שקולים כנגד היעדר ראיות ביחס לטענה המרכזית של הנתבע, או לפחות אחת מהן, כי הוא שילם למעלה ממיליון ₪ בקשר עם הלוואה בסך של 120,000 ₪ שנטל ממר אבו (ס' 38-40 להתנגדות) ופרע את ההלוואה שניתנה לו (ס' 56 להתנגדות). הנתבע אינו טורח לצרף ראיה כלשהיא ביחס לפירעון סכומים אלו ומסתפק במסמך שכותרתו "חוות דעת" של רו"ח כהן אודליה מטעמו אשר מציין פער עצום בין הנתונים הקשיחים לכאורה (ס' 1 למסמך האמור) לבין סכומים המבוססים בין היתר על הצהרותיו של הנתבע עצמו (ס' 3 למסמך) ואף לא טורח להעיד את רו"ח כהן כעדה מטעמו וזאת חרף העובדה כי לשיטתו מדובר במסכת של פרשת סחיטה אשר יש בה כדי להרעיד את אמות הסיפין (ס' 13 להתנגדות).
ואם לא די בכך הרי שלאחר שהנתבע טען בהתנגדות כי התובעת הינה למעשה צד קרוב מהבחינה השטרית הוא מעיד בחקירתו כי הצדדים לעסקת היסוד הם רק הוא ומר אבו (עמ' 14). בשלב זה של ההליך חייב היה הנתבע לבחור את קו ההגנה שלו וברי כי עדותו אינה מתיישבת עם הטענה כי התובעת היא צד לעסקת היסוד, טענה שניתן היה לתמוך אותה בהתבטאויותיה של התובעת בתמליל השיחה שבינה לבין הנתבע.
לגופו של עניין. התובעת אוחזת בידה שיק שנמשך מחשבונו של הנתבע ומספרו 1470117 ז"פ 28.12.2016 ע"ס 30,000 ₪ (להלן: "השיק"). השיק הוא לפקודת התובעת. התובעת הגישה את השיק לביצוע.
הנתבע הגיש התנגדות מנומקת ומפורטת בה טען כי את השיק מסר למר אבו וכי בינו לבין התובעת לא היו שום יחסי מסחר או יחסים אחרים (ס' 12 להתנגדות). עוד טען הנתבע כי לפני מספר שנים הלווה לו מר אבו סך כולל של 120,000 ₪ וזאת על פני מספר שנים (ס' 16 להתנגדות). הנתבע טען ביחס לנסיבות לנטילת אותה הלוואה וטען עוד כי כאשר ביקש להשיב למר אבו סכומים במזומן בקשר עם אותה הלוואה סירב לכך מר אבו ועמד על קבלת שיקים בלבד ועל כן הוא נאלץ לפרוס לו שיקים (ס' 24-25 להתנגדות). הנתבע צירף להתנגדות שני תמלילי שיחה, האחד עם מר אבו והשני עם התובעת וטען כי אף שבינו לבין התובעת אין " דבר וחצי דבר בענייני כספים ו/או התחייבויות אלו ו/או אחרות" טענה התובעת כי היא בעלת הכספים שהלווה לו מר אבו (ס' 31-32 להתנגדות). הנתבע שב על טענתו כי אין לו שום קשר עסקי לתובעת ורק החלטתו להביא את מערכת הסחיטה לסיומה חשפה את מעורבותה של התובעת. הנתבע טען כי במהלך השנים שילם בקשר עם אותה הלוואה סך של למעלה ממיליון ₪. הנתבע טען עוד כי יש לו "תיעודים מוקלטים, רבים ושונים" אשר מעידים כי אין מדובר בתביעה שטרית אלא בפרי באושים של מסכת סחיטה איומה שבוצעה ע"י מר אבו (ס' 44 להתנגדות). הנתבע טען כי התובעת ומר אבו אינם יודעים להסביר בגין מה הם תובעים את הכספים ואינם יודעים לומר מהי קרן ההלוואה. הנתבע טען כי התובעת הינה צד קרוב לשטר ועל כן עליה להוכיח כי נתנה לנתבע תמורה בעד השיק. עוד טען הנתבע לבטלות השיק מחמת עושק וטען כי בהתנהלותם של מר אבו והתובעת יש משום הונאה ורמייה של ממש. עוד טען הנתבע כי מר אבו ו/או התובעת "קיבלו את מלוא התמורה להלוואות" שניתנו לו ע"י מר אבו ובנסיבות אלו ההסכם העומד מכוח השטרות בוטל כדין ע"י חילול ההמחאות ועל כן אין התובעת זכאית לתמורה כלשהיא (ס' 56 להתנגדות).
קבעתי את ההתנגדות לדיון. בדיון נחקר הנתבע בקצרה ובתום חקירתו סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם. בהחלטה שניתנה בתום הדיון קבעתי כי ניתנת לנתבע רשות להתגונן כנגד השיק וזאת בכפוף להפקדת ערובה. הערובה שנקבעה הופקדה והתיק נקבע לשמיעת הראיות. הנתבע הגיש תצהיר שלו עצמו וצירף אליו את המסמך החתום בידי רו"ח כהן שכותרתו "חוות דעת". לטעמי אין מדובר בחוות דעת ערוכה כדין ולצורך הדיון נכנה את המסמך האמור "המסמך". התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה ושל מר אבו. אין בתצהירי התובעת ומר אבו טענות עובדתיות של ממש ורוב הטענות הן התייחסות לטענותיו ש הנתבע ופרשנות ביחס אליהם וכן התייחסות לדברים שצוינו בהחלטה שניתנה בדיון הראשון. אין צריך לומר כי התייחסות לעניינים אלו מיותרת לחלוטין שעה שעסקינן בתצהיר שאמור להיות עובדתי גרידא.
בדיון שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו המצהירים כולם ומאחר ובשל התארכות הדיון לא ניתן היה לשמוע סיכומים בעל פה נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב ואלו אכן הוגשו.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת היותה של התובעת צד קרוב לשיק. מחלוקת זו משפיעה כמובן על החזקות השונות הקבועות בפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). מחלוקת מהותית נוספת נוגעת לשאלת פירעון השיק.
דיון והכרעה
מסירת השיק למר אבו והכיתוב על השיק
אין מחלוקת כי השיק נמסר למר אבו ולא לתובעת. הנתבע עצמו טען כי לא מסר את השיק לתובעת עצמה. בחקירתו העיד הנתבע כי השיק היה פתוח כאשר הוא נמסר למר אבו ביום פירעונו של השיק והעיד כי "לא רשמתי את השם של התובעת אך את שאר הכיתוב על השיק רשמתי" (עמ' 2). הנתבע העיד כי "זה היה לאור האיומים והסחיטה". אם כיוון הנתבע לכך כי בשל איומים וסחיטה השאיר את שם הנפרע פתוח הרי שטענה זו לא הוכחה.
כפי שעלה מכתבי הטענות הרי שבין הנתבע לבין מר אבו מתנהל הליך נוסף בתיק 46800-04-17 במסגרתו הגיש מר אבו שיקים שנרשמו לפקודתו לביצוע והנתבע הגיש התנגדות. התיק המקביל קבוע לשמיעת הראיות והוא טרם הגיע לסיומו.
בנסיבות בהן אין מחלוקת כי קיימים שיקים שנרשמו לפקודתו של מר אבו (ראו גם ס' 25 להתנגדות) סבורני כי לא הוכח כי השארת שם הנפרע פתוח בשיק נושא התובענה נובעת מאיומים או מסחיטה. שאלת הסחיטה כרוכה כמובן בקביעת ממצא עובדתי ביחס לסכום שנפרע ע"י הנתבע בקשר עם אותה הלוואה בסך של 120,000 ₪ שניתנה לו לשיטתו אך בנסיבות בהן הנתבע לא הגיש ראיה כלשהיא ביחס לסכומים ששולמו בפועל למר אבו בוודאי שבתיק שבפנינו לא ניתן להגיע למסקנה כי עסקינן בסחיטה.
ובאשר לאיומים סבורני כי גם טענה זו לא הוכחה בתיק שבפנינו. שוכנעתי די הצורך כי עיקר חששו של הנתבע נבע מחשיפת עניין נטילת ההלוואה בפני בני משפחתו. ראו לעניין זה גם את דבריו של מר אבו בעמ' 10-11 לתמליל השיחה שבינו לבין הנתבע וכן את השאלה שהופנתה אליו בחקירתו (עמ' 25, שורה 32) המעידה על אופי האיומים הנטענים. ראו גם את עדותו של הנתבע ולפיה ”אני פחדתי מהמשפחה אצלי, פחדתי על הכבוד שלי…“ (עמ‘ 15) וכן את עדותו בעמ‘ 2. מובן כי עניין זה יכול להיחשב איום מבחינתו של הנתבע, וברי איום הוא מטבעו גם עניין סובייקטיבי אולם בכל הנוגע למימד האובייקטיבי של האיום הנטען סבורני כי עניין זה לא הוכח די צרכו ובכלל.
בחקירתו העיד הנתבע כי "יש לי בת עורכת דין והוא איים שאתגרש וייקח לי את הבית". בכל הכבוד הראוי, ספק רב אם בכוחו של הנתבע להביא לגירושים על רקע הנסיבות שתוארו ובכל מקרה גירושים הם בוודאי עניין סובייקטיבי מאוד.
בחקירתו העיד הנתבע כי ”יש לי הקלטות של נהגים שמוריס הלך אליהם ואמר שהוא יהרוס אותי והוא יוציא לי את הלב ויעשה לי בלאגן בבנק“. הקלטות אלו לא הוגשו והנתבע גם לא העיד את אותם נהגים כעדים מטעמו.
זאת ועוד, לא נטען כי הנתבע ביקש לרשום את שמו של מר אבו כנפרע בשיק וסורב. בנסיבות אלו סבורני כי בהשאירו את שם הנפרע פתוח וגם לא רשם על השיק "למוטב בלבד" הוא התיר, הלכה למעשה, למר אבו לסחר את השיק ו/או להשלים את שם הנפרע בשיק, בדיוק כפי שמאפשר ס' 19 (א) לפקודה הקובע כי ”היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו“.
בחקירתה העידה התובעת כי מר אבו הוא שרשם את שמה על השיק (עמ' 19) וכך גם אישר הנתבע בחקירתו (עמ' 13). מר אבו היה רשאי לעשות כן. הנתבע עצמו לא הגביל עניין זה ואין הוא יכול להלין עתה כי השיק הגיע לידיה של התובעת.
ההלוואה שניתנה לנתבע לשיטתו
לטענתו של הנתבע הוא קיבל ממר אבו הלוואה בסך כולל של 120,000 ₪ אשר ניתנה לו על פני מספר שנים. לא הוצגה כל ראיה בעניין זה ולא פורט בהתנגדות מתי ניתנו אותם סכומים, באיזה אופן ובאלו נסיבות. כל שנטען הוא בסך הכל קיבל הנתבע ממר אבו סך של 120,000 ₪. בחקירתו טען הנתבע כי הסכום ניתן לו על פני חמש שנים (עמ' 15). דברים אלו אינם מתיישבים עם האמור בס' 16 להתנגדות שם נטען כי הסכום ניתן על פני שנה וחצי.
ועוד, בחקירתו נשאל הנתבע מתי קיבל את ההלוואה והוא העיד כי ”הכל רשום לי אני לא זוכר. יש תאריכים ויש הכל…אני צריך להסתכל בפרוטוקולים…אני לא זוכר מתי קיבלתי את ההלוואה זה רשום“. הנתבע, חרף טענתו כי יש לו תיעוד ביחס למועדים בהם ניתנו לו כספים כנטען על ידו לא הציג שום ראיה בעניין זה. ההימנעות מהצגת ראיות פועלת לחובתו של הנתבע.
בנסיבות אלו בוודאי שאין שום אפשרות לקבוע כי השיק ניתן כנגד סכום של 30,000 ש“ח שניתן ע"י מר אבו באותו מעמד. האפשרות השנייה הינה כי השיק ניתן בקשר עם פירעון אותה הלוואה שנתינתה הושלמה קודם לכן.
בתמליל השיחה בינו לבין מר אבו אין שום התייחסות לסכומי ההלוואה שניתנה לשיטתו או לשיטת מר אבו. לעומת זאת, בתמליל השיחה שבין הנתבע לבין התובעת עומד הנתבע בעקביות על טענתו כי קיבל הלוואה בסך של 120,000 ₪ (עמ' 2 ועמ' 5 לתמליל) ואילו התובעת מצדה זורקת לחלל האוויר סכומים שונים. בעמ' 3 לתמליל אומרת התובעת כי הנתבע קיבל סך של 326,000 ₪. לאחר מספר דקות, בעמ' 9 לתמליל, טוענת התובעת כי "לא לקחת 120 אלף, לקחת 200 ומשהו" ואז בעמ' 11 לתמליל אומרת התובעת כי "לקחת 270" ואז בעמ' 19 אומרת כי "אתה קיבלת 300 אלף שקל". גרסתה של התובעת אינה עקבית והיא עשויה או על חוסר ידיעתה ביחס לעובדות או על תחכום באופן שהיא מנסה להותיר את העניין עמום למדי. מובן כי במצב בו הנתבע קיבל סך של 120,000 ₪ כפי שהוא טוען ייקל עליו להוכיח כי פרע את ההלוואה וזאת ביחס למצב בו קיבל הלוואה בסכום גבוה יותר.
מובן שיש גם להביא בחשבון את עניין הריבית, אם אכן הוסכם על ריבית. ודוקו, עניין זה של קביעת התנאים השבת ההלוואה אינו רק אינטרס של מר אבו אלא גם של הנתבע, נניח לצורך הדיון כי לשניהם אינטרס זהה בעניין זה וגם עניין זה של הריבית, אם אכן הוסכם על הלוואה נושאת ריבית, ואין חובה שכך יהא, משפיע על הסכום שיש להשיב.
נניח אפוא לצורך הדיון ולטובתו של הנתבע כי הנתבע אכן קיבל לידיו סך כולל של 120,000 ₪ ונניח גם כי לא הוסכם כי ההלוואה תישא הפרשי הצמדה וריבית. ראו לעניין זה עדותו של מר אבו שהעיד כי "לא היה שום ריבית, אני לא שוק שחור ואני הכי חוקי...". מובן כי תרחיש זה הינו המקל ביותר עם הנתבע והוא לצורך הדיון בתיק זה בלבד. נציין עם זאת כי ממילא עניין זה של ההלוואה הנטענת ותנאיה הם עניין שבין הנתבע לבין מר אבו ולא בין הנתבע לבין התובעת. במובן זה גם טענת העושק לה טוען הנתבע צריכה להיבחן במישור היחסים בין הנתבע לבין מר אבו.
מעמדה של התובעת
ס' 28 (א) לפקודה קובע מיהו אוחז כשורה ומונה שני תנאים בנוסף לנטילת השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו. סעיף קטן (1) קובע כי " נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא הייתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל" וסעיף קטן (2) קובע כי "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השוטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".
ס' 28 (ב) לפקודה קובע מתי זכות הקניין של מסחר השטר פגומה.
ס' 29 (ב) לפקודה קובע חזקה של אחיזה כשורה למעט אם הוכח כי הקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגומים ברמאות, בכפיה או באלימות ופחד או באי חוקיות שאז חובת הראיה מוחלפת עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר.
לטענתו של הנתבע השיק ניתן למר אבו ביום פירעונו, קרי ה – 28.12.2016. השיק הוצג לפירעון בבנק יום למחרת וחולל מחמת שניתנה הוראת ביטול. הנתבע לא הוכיח מתי נתן את הוראת הביטול אף שלא היה שום קושי להוכיח עניין זה. מר אבו לא נשאל בחקירתו מי קיבל לידיו את השיק. עם זאת, גם אם נניח כי השיק אכן ניתן ביום פירעונו אין הדבר סותר את האפשרות כי הוא נמסר ע"י מר אבו לתובעת עוד באותו יום ובמצב כזה התנאי הקבוע בס' 28 (א)(1) לפקודה מתקיים.
בכל הנוגע לזכות הקניין של מר אבו בשיק הרי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח בתביעה שלפנינו את אותם פגמים ברצון החופשי המנויים בס' 28 (ב) לפקודה. טענותיו של הנתבע הן בהחלט טענות ראויות ואם היה מוכיח הנתבע כי אכן קיבל הלוואה בסך של 120,000 ₪ ובעיקר אם היה מוכיח כי פרע עד כה למעלה ממיליון ₪ (גם במצב בו הוא קיבל סך של למעלה מ- 300,000 ₪ אם נסתמך על דברי הרהב של התובעת בשיחה בינה לבין הנתבע) היה הדבר יכול להוכיח אי חוקיות או רמאות. אלא שהנתבע, שהנטל מוטל עליו לא הוכיח עניין זה. הנתבע לא הוכיח אפוא כי מר אבו לא יכול היה להעביר את השיק לאמו, התובעת.
הקרבה בין צדדים לשטר אינה נקבעת על פי מבחן צורני אלא על פי מבחן מהותי. ועל פי מבחן זה הרי שהנתבע עצמו טוען, גם בחקירתו, כי עסקת היסוד הינה בינו לבין מר אבו בלבד וכי לתובעת עצמה אין כל קשר לעסקה ובכלל זה לשיק. טענותיו של הנתבע בהתנגדות הן טענות ראויות כמובן ולאחר פריסת המסכת העובדתית לשיטתו הוא ציין (ס' 47 וס' 49 להתנגדות) כי עסקינן בצדדים קרובים שטרית.
לעומת זאת, בחקירתו העיד הנתבע בבירור כי לא היה לו שום קשר עסקי עם התובעת, הוא לא קיבל ממנה כספים כלשהם, הוא לא פנה אליה ולא ביקש ממנה דבר וקיבל את הכספים ממר אבו בלבד (עמ' 11). הנתבע אישר בחקירתו כי השיחה בינו לבין התובעת התקיימה כמה שנים לאחר שקיבל ממר אבו את ההלוואה כנטען על ידו (עמ' 12 ועמ' 14). השיחה הינה מאוחרת אפוא למחלוקת הרלוונטית.
הנתבע טען בחקירתו כי "ואז התברר שהיא בעסק איתו...היא תמיד הייתה מעורבת...שניהם עשו קומבינה עליי" (עמ' 12). טענה זו לא הוכחה ולא ראיתי על מה היא נסמכת.
בכל הנוגע לתובעת עצמה הרי שטענתה כי היא זו שנתנה למר אבו את הסך של 30,000 ₪ והוא זה שנתן אותם, כפי שהתברר לה בדיעבד, לנתבע לא נסתרה. בחקירתה העידה התובעת כי את הסכום של 30,000 ₪ נתנה לבנה, מר אבו, והעידה כי "הוא לא אמר לי למה, זה הבן שלי אני לא אסמוך עליו שלא יחזיר לי? נתתי לו" והעידה כי אינה יודעת למי העביר מר אבו את הסכום. יש ספק ביחס לסיפא של הדברים שכן הפקדת השיק בחשבונה של התובעת יום לאחר פירעונו יכלה להביא את התובעת להבין כי הסכום שנתנה לבנה לשיטתה נמסר על ידו לנתבע אולם עניין זה אינו דרוש לצורך הכרעה.
מנגד, הנתבע אינו טוען כי מסירת השיק הייתה כנגד קבלת סכום ספציפי של 30,000 ₪ ממר אבו ולטענתו השיק נמסר כחלק מכלל השיקים שנמסרו למר אבו. ההתנגדות אינה מפרטת את נסיבות מתן השיק. אם נלך לפי תרחיש זה ונאמר כי השיק לא ניתן כנגד תשלום סך של 30,000 ₪ שהתקבל ממר אבו הרי שבמצב דברים זה התמורה בעד השיק ניתנה עוד קודם לכן בדמותה של אותה הלוואה בסך של 120,000 ₪. אם זהו מצב הדברים בוודאי שאין שום רלוונטיות לשאלת התמורה ביחסים שבין התובעת לבין הנתבע וגם לא ביחסים שבין התובעת לבין מר אבו, בנה. מכל מקום, טענתה של התובעת בחקירתה כי נתנה למר אבו סך של 30,000 ₪ (עמ‘ 19-20) לא נסתרה.
במצב דברים זה זכאית התובעת ליהנות מהחזקה הקבועה בס' 29 (א) לפקודה ולפיה "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה לו צד בעד ערך". לא עלה בידי הנתבע, שהנטל מוטל עליו, לסתור חזקה זו.
לעומת זאת, בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לתשלום של 30,000 ש“ח לנתבע והוא אישר כי נתן לנתבע סכום כאמור והעיד כי התובעת נתנה לו את הכסף האמור (עמ‘ 23-24). הנתבע לא נשאל האם כנגד תשלום זה ניתן לו השיק אך גם אם נניח כי זהו מצב הדברים הרי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח את פירעונו של השיק או את פירעונה של ההלוואה. בהקשר זה יש לציין כי בשיחה בינו לבין התובעת הנתבע אינו מאזכר כי קיבל סכום של 30,000 ש“ח והוא נוקב בסכומים נמוכים יותר (עמ‘ 3 ועמ‘ 20 לתמליל) ובנסיבות אלו מתעורר ספק האם אכן השיק ניתן כנגד תשלום מזומן של 30,000 ש“ח שניתן לנתבע ע“י מר אבו על פני הדברים בשיחה עם הנתבע ציינה התובעת כי "כל הצ'קים אני מפקידה אותם לחשבון שלי". דברים אלו אינם נכונים בלשון המעטה ואין חולק כי היו שיקים שנרשמו לפקודתו של מר אבו והופקדו לחשבונו. הנתבע התייחס לעניין זה בחקירתו והעיד כי אצל בא כוחו יש ראיות לכך כי השיקים הופקדו לחשבונה של התובעת. ראיה כאמור לא הוצגה והדבר פועל לחובו של הנתבע. בכל מקרה, המחלוקת בתיק זה נוגעת לשיק ספציפי ואין רלוונטיות לשיקים אחרים.
בשיחה עם הנתבע ציינה התובעת כי היא זו שנתנה לבנה כספים (עמ' 9) וציינה גם "זה שלי! הוא לא נתן לך כלום..הכל שלי...אני נתתי לבן שלי והוא נתן לך אותם כמו פראייר" (עמ' 15-16) ובהמשך העידה כי הכספים התקבלו ממנה (עמ' 19). בהמשך הסבירה התובעת כי "ממני, זה דרכו, אבל ממני..." (עמ' 20) ובהמשך ציינה שוב כי "אתה לקחת את הכסף ממני" (עמ' 25).
המקור לכספים שנמסרו לנתבע כאותה הלוואה לה הוא טוען אינו רלוונטי לענייננו. הנתבע אינו טוען כנגד ההלוואה עצמה אלא טוען כי פרע הרבה מעבר להלוואה שניתנה לו. אחת היא האם הכספים שקיבל הנתבע מקורם בתובעת או במר אבו עצמו. אין לעניין זה חשיבות לטעמי.
כך או אחרת, חרף הדברים שנאמרו ע“י התובעת באותה שיחה שתומללה שב הנתבע וטוען בחקירתו כי לו עצמו לא היה שום קשר עם התובעת בכל הנוגע לקבלת הכספים ואין גם טענה מצדו כי הוא שילם לתובעת כספים כהשבה של אותה הלוואה נטענת. בנסיבות אלו אין שום אפשרות לקבל את טענת הנתבע בס‘ 5 לסיכומיו.
העדויות שנשמעו מוכיחות בבירור כי דברי התובעת באותה שיחה הם דברי רהב שאין מאחוריהם דבר וכל כולם ניסיון, תוך שימוש בביטויים גסים ושאינם ראויים, להביא את הנתבע להמשיך ולשלם כספים נוספים. הוכח די הצורך כי הכספים ניתנו לנתבע ע“י מר אבו ולא ע“י התובעת. הנתבע העיד בחקירתו כי ”מעולם לא נתתי לתובעת שיקים ולא היה לי עסק איתה ולא לקחתי ממנה שקל“ והעיד עוד כי ”זה נכון שמי שהתנהלתי מולו בזמן אמת זה מוריס“.
הכרעה במחלוקת נעשית לפי מצב הדברים בזמן אמת ולא לפי סברות בדיעבד. הנתבע העיד בחקירתו כי ”מהתובעת לא קיבלתי כלום, היא הייתה הצינור להעברת הכספים“. עוד העיד הנתבע בחקירתו כי הקשר של התובעת היה עם מר אבו ולא עמו (עמ‘ 16).
בחקירתה העידה התובעת כי ידיעותיה הן על סמך מה שאמר לה מר אבו, בנה. טענה זו לא נסתרה ובהתחשב בהודאתו של הנתבע ולפיה לו עצמו לא היה שום קשר עם התובעת היא גם נשמעת סבירה.
בחקירתה נשאלה התובעת ביחס לתוכנו של תמליל השיחה בינה לבין הנתבע והיא העידה כי ”אמרתי את זה לא מתוך האמת שזה שלי אלא בשביל להחזיר את הכסף של הבן שלי, הייתי חייבת לשקר ולהגיד אבל זה לא שלי זה של מוריס“ והעידה כי ”בהקלטה שיקרתי בשביל להגן על הבן שלי. כל אמא רוצה להגן על הבן שלה. שיקרתי לטובת הבן שלי“. גם ביחס למקור הכספים העידה התובעת בחקירתה כי ”לא שיקרתי, לא אמרתי אמת והכל בשביל להגן על הבן שלי. לא לקחתי שום הלוואות“.
לא בכל יום מודה בעל דין כי הוא שיקר. במובן זה יש פן חיובי מסוים בכך כי התובעת מודה בכך וזאת בבחינת ”מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם“ (משלי, כח', יג') אך ברי כי הדבר אינו ממעיט מחומרת הדברים. בעל דין שמשקר בהזדמנות אחת מוחזק כמי שיכול כמובן גם לשקר בהזדמנות אחרת. הדבר ראוי לגינוי מכל וכל. בעל דין אשר משקר אינו ראוי לאמון של בית המשפט.
עם זאת, בכל הנוגע למחלוקת עצמה שקריה של התובעת אינם רלוונטיים לענייננו. מי שאמור להוכיח את פירעון השיק לכל הפחות, אם לא את ההלוואה כולה, כמו גם את סכום ההלוואה, הוא הנתבע. לא התובעת ולא מר אבו. ואלו האחרונים גם אינם אמורים לסייע בידי הנתבע להוכיח את טענותיו.
לנוכח כל האמור סבורני כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח פגם באחיזתה של התובעת בשיק. לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי במועד שבו קיבלה התובעת לידיה את השיק היא ידעה על אותה רמאות ו/או סחיטה ו/או עושק שלהם טוען הנתבע ואשר ממילא לא הוכחו. לא עלה בידי הנתבע גם לסתור את טענתה של התובעת כי מסרה לבנה 30,000 ש“ח.

פירעון הלוואה ו/או השיק
לשיטתו של הנתבע השיק נמסר למר אבו בקשר עם אותה הלוואה בסך של 120,000 ₪. כאמור, הנחת המוצא לצורך הדיון הינה כי הנתבע אכן קיבל לידיו סך כולל של 120,000 ₪ וכי לא הוסכם כי ההלוואה תישא הפרשי הצמדה וריבית.
מנקודה זו ואילך הדברים הם פשוטים בתכלית: על הנתבע להוכיח פירעון של אותה הלוואה ללא קשר לשיק נושא התובענה. לכל הפחות על הנתבע להוכיח את פירעונו של השיק בדרך אחרת. הנתבע לא עמד בנטל להוכיח עניין זה ולא ניכר גם כי עשה מאמץ להוכיח עניין זה בתיק שלפנינו. יכול והנתבע מרכז את מאמציו בתיק המקביל המתנהל בינו לבין מר אבו אולם הדבר אינו פוטר אותו מלהוכיח גם בתיק שלפנינו את אותה טענה לפירעון ההלוואה כפי שהוא טוען בס' 56 להתנגדות. ראו לעניין זה התייחסות בהחלטה שניתנה בדיון הראשון (עמ‘ 6, שורות 5-6).
הנתבע טען כי שילם עד כה למעלה ממיליון ₪. לא מצאתי שום עדות לנתון זה בתמלילי השיחות שהוגשו.
בתמיכה לטענתו כי שילם עד כה למעלה ממיליון ₪ צירף הנתבע לתצהירו את המסמך של רו"ח כהן. לא זו בלבד שהנתבע לא העיד את רו"ח כהן כעדה מטעמו ובכך מנע מהתובעת את הזכות הבסיסית לחקור את רו"ח כהן אלא שגם בהתעלם מעניין זה סבורני כי אין שום אפשרות לקבל את האמור במסמך ככתבו וכלשונו.
ראשית, ס' 1 למסמך מתייחס לשיקים מחשבונו של הנתבע ושנפרעו ע"י מר אבו בין התאריכים 01.10.2013 ועד ליום 08.01.2017. נתון זה הוא לכאורה מדויק. אלא מאי? לא צורפה ראיה כלשהיא שתתמוך בנתון האמור. ברי כי לא היה שום קושי להציג את צילומי אותם שיקים שנפרעו לידיו של מר אבו ואשר סכומם הוא 194,405 ₪ כנטען. הדבר לא נעשה ויש בכך כדי לפעול לחובתו של הנתבע ויש לראות בכך משום הימנעות מהצגת ראיה רלוונטית.
שנית, ס' 2 למסמך מתייחס לתשלומים בגין שירותים שניתנו לנתבע ע"י מר אבו. לא ראיתי כיצד תשלום עבור שירותים אלו מוכיח את פירעון ההלוואה ו/או השיק ובכל מקרה גם לעניין תשלומים אלו, שיש להניח כי רשומים בספריו של הנתבע, לא הוצגו ראיות כלשהן וגם בכך יש כדי לפעול לחובתו של הנתבע.
שלישית, ס' 3 למסמך מתייחס לכלל התשלומים ששולמו ומציין כי הסך הכולל ששולם הינו 1,252,370 ₪ כלומר למעלה ממיליון ₪ מעבר לסכום הנקוב בס' 1 למסמך. לא זו בלבד שלא הוצגה ראיה כלשהיא ביחס לסכום האמור אלא גם שרו"ח כהן מציינת במסמך בהגינותה כי הנתון האמור בסעיף זה הינו, בין היתר, על פי הצהרתו של הנתבע.
בכל הכבוד הראוי, הצהרה אינה ראיה. היא עדות של מי שיש לו עניין מובהק במחלוקת. היא אינה עדות אובייקטיבית ואף שהיא כמובן עשויה להתברר כנכונה הרי שבוודאי שכל עוד לא נקבע כי כך אירע אין שום אפשרות לקבוע כי הצהרה זו נבדקה באופן כלשהוא ע"י רו"ח כהן.
זאת ועוד, לא ראיתי כיצד מתיישבת הטענה המובאת המסמך כי בוצעו תשלומים במזומן עם טענתו של הנתבע בהתנגדות ולפיה מר אבו סירב דווקא לתשלומים במזומן ועמד על כך כי יימסרו לו דווקא שיקים.
לנוכח כל האמור סבורני כי לא ניתן לייחס משקל כלשהוא לאמור במסמך של רו"ח כהן וזאת מבלי לפגוע כמובן ביושרה ובמקצועיותה.
ואם לא די בכך הרי שבחקירתה לא נשאלה התובעת האם היא עצמה קיבלה מהנתבע כספים כלשהם. במצב זה בוודאי שאין שום אפשרות לקבל את הטענה כי פירעון ההלוואה נעשה באמצעות תשלומים לתובעת וכאמור גם הנתבע אינו טוען כי שילם דבר לתובעת עצמה .
בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לפירעון ההלוואה ולפירעון השיק. הנתבע העיד "אם היה משלם לי היה יורד השיקים" והסביר כי הכוונה היא כי "אם היה נותן לי שיקים הוא היה לוקח את השיק שנתן". מר אבו שלל קבלת תשלום מזומן וטענה זו לא נסתרה. מובן כי קיים קושי מובנה בהוכחת תשלום מזומן אך אם בחר הנתבע לשלם למר אבו במזומן, אף שאין טענה כזו בהתנגדות, הדבר רובץ לפתחו. מר אבו העיד באופן נחרץ כי "על חשבון השיקים מעולם לא קיבלתי" והעיד כי "יש שיקים שנפרעו, השיקים שהוגשו לביצוע אף פעם לא נפרעו. מזומן אף פעם לא קיבלתי". עדות זו לא נסתרה ולא הובאה ראיה כלשהיא לסתור.
ודוקו, אם היה הנתבע מוכיח כי פרע סך של 194,405 ₪ כפי שנטען בס' 1 למסמך היה מקום לדרוש הסבר מניח את הדעת ממר אבו לפירעון האמור. אלא שראיה כאמור לא הוגשה וטענתו של הנתבע נותרה טענה בעל פה שאין לה שום ראיה תומכת. במובן זה עדותו של הנתבע הינה עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה סיוע בחומר הראיות במובן ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971.
זאת ועוד, בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לתמליל שיחה שהוגש בתיק המקביל (עמ‘ 17). התמליל לא הוגש בתיק שבפנינו לא ניתן להתייחס לתוכנו. מה שכן רלוונטי לענייננו הוא כי הנתבע העיד כי יש לו הקלטות של אנשים נוספים, כי שגם נטען בהתנגדות, אך חרף האמור לא צירף ראיות נוספות שיכולות לתמוך בטענותיו. עניין זה פועל גם הוא לחובתו.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי הנתבע להוכיח לא את פירעון ההלוואה במלואה ולא את פירעון השיק. בנסיבות אלו טענתו כי התובעת ו/או מר אבו קיבלו את מלוא התמורה להלוואות אשר ניתנו לו (ס' 56 להתנגדות) נדחית.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל לא מצאתי כי עומדת לנתבע הגנה כלשהיא מפני התובענה השטרית.
לפיכך אני מקבל את התובענה במלואה. התובעת זכאית להמשיך בהליכים בתיק ההוצל"פ שמספרו 525482-03-17 וזאת בכפוף לאמור בס' 58 להלן.
בכל הנוגע לשאלת הוצאות המשפט לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות חרף התוצאה וכל צד יישא בהוצאותיו. הבאתי בחשבון הן את העובדה כי בשל מחדלה של התובעת הפך הדיון שנקבע ליום 31.12.2018 לדיון סרק והן את עדותה של התובעת אשר כאמור העידה כי אינה בוחלת בשקרים. השיקולים בעת פסיקת הוצאות משפט הם מגוונים והם יכולים לחרוג מהמחלוקת עצמה ומהתוצאה לגופו של עניין.
סבורני כי בעל דין אשר מעיד על עצמו כי הוא שיקר ולא אמר אמת אינו ראוי שייפסקו לטובתו הוצאות משפט. אמנם בנסיבות ענייננו עדותו של הנתבע עצמו מוכיחה כי הדברים שאמרה התובעת בשיחה בינה לבין הנתבע היו דברי רהב שאין בהם ממש אך העובדה כי התובעת לא בחלה בהעלאת טענות שקריות וניסתה לתרץ אותן כניסיון להגן על בנה (עמ' 19 ועמ' 21) משל היה ינוקא הזקוק להגנה בוודאי שחייבת להיות מובאת בחשבון בעת פסיקת הוצאות.
על מנת לאפשר לנתבע להסדיר את התשלום ללא צורך בנקיטת הליכי הוצל"פ ניתנת לנתבע אפשרות לשלם את החוב בתיק ההוצל"פ עד ליום 10.11.2020.
בכל מקרה מובהר כי התשלום או המשך ההליכים בתיק ההוצל"פ, לפי העניין, יבוצעו לאחר שהתובעת תדאג לתשלום המחצית השנייה של האגרה.
ניתן היום, י"ח תשרי תשפ"א, 06 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נינט אזולאי
נתבע: אהרון פוריאן
שופט :
עורכי דין: