ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ניצן בק נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים) מר אדהם פלאח
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב גולד נברג

התובע
ניצן בק
ע"י ב"כ: עו"ד ראמי שומר
מטעם הלשכה לסיוע משפטי

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי עינב גולן

פסק דין

התביעה בתיק זה עניינה תשלום גמלת ילד נכה מוגדלת.

רקע עובדתי

התובע יליד 1994.

ביום 11.8.04 הגישה אמו של התובע לנתבע תביעה לגמלת ילד נכה. התובע נבדק על ידי הוועדות ונקבעה לו ביום 16.3.05 זכאות לגמלת ילד נכה בשיעור 100% בשל תסמונת אספרגר, החל מיום 11.8.03 (12 חודשים רטרואקטיבית למועד הגשת התביעה).

ביום 16.7.06 הגישה אמו של התובע תביעה לקצבת ילד נכה בגין אחיו של התובע, ונקבעה לאחיו זכאות החל מיום 16.7.05 בשיעור 100%.

סעיף 222ב(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), קובע כי אם למבוטח שני ילדים או יותר, שבעד כל אחד מהם משתלמת גמלת ילד נכה, תוגדל הגמלה בעד כל ילד בשיעור של 50%.
בהתאם להוראת סעיף זה, הגמלה בגין אחיו של התובע הוגדלה ב50%, אך הגמלה בגין התובע לא הוגדלה וזאת בשל טעות במערכת הממוחשבת של הנתבע.

ביום 5.7.12 מלאו לתובע 18 שנים והוא הוזמן לוועדה רפואית מדרג ראשון להיבדק כבגיר, ונפסקה לו נכות רפואית בשיעור 40% בגין אותה תסמונת. לאחר מכן נקבעה לתובע ביום 21.8.12 נכות תפקודית בשיעור 100% לצמיתות.

נוכח ליקויו של התובע ובהתאם להוראת סעיף 304 לחוק, הקובע כי "נוכח המוסד כי הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשלו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או בהשגחתו נמצא הזכאי... כמקבל גמלה", מונתה אמו של התובע ביום 9.10.12 כמקבלת גמלת התובע.

לאחר שהתברר לנתבע כי לא שולמה קצבה מוגדלת כאמור בסעיף 222ב(א) לחוק, נשלחה הודעה להורי התובע ביום 28. 7.15 בה הם עודכנו על הטעות ועל תשלום רטרואקטיבי בגין הפרשי הגמלה לתקופה שבין 1.8.11 ועד 2.10.12 (מועד תחילת הזכאות לגמלת נכות כבגיר ). בשלב זה שולם להורי התובע סך של 20,228 ₪.

הורי התובע פנו לנתבע בדרישה לשלם את הפרשי הגמלה החל ממועד ההכרה באחיו כנכה, כלומר מי ום היווצרות הזכאות לגמלה – 16.7.0 5.

הנתבע הודיע להורי התובע ביום 28.07.16 כי הוחלט לאשר את תשלום הגדלת הגמלה רטרואקטיבית גם לתקופה שבין 01.08.08 ועד 31.07.11 כלומר הגדלת הגמלה רטרואקטיבית במשך שבע שנים מיום גילוי הטעות ועד הגעת התובע לגיל 18 שנים ו שלושה חודשים. באותו מועד, הנתבע שילם להורי התובע הפרשי גמלה נוספים בסך של 48,865 ₪, וכן סך של 3,517 ₪ בגין פיצוי הלנה.

ביום 11.06.19 הגישה אמו של התובע לבית הדין את התביעה בתיק, בגין הפרשי הגמלה עבור התקופה שמיום 16.7.05 (מועד זכאות אחיו של התובע לגמלת ילד נכה) ועד ליום 31.7.08. ביום 19.08.19 הוגש כתב תביעה מתוקן , בו נרשם כי הוא מוגש מטעם התובע, באמצעות ייצוג הסיוע המשפטי. הנתבע הגיש בקשה לדחייה על הסף בטענת התיישנות, שכן ההחלטה בעניין נשוא התביעה נשלחה כאמור ביום 28.7.16 ואילו התביעה הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות (מועדים)).

ביום 30.10.19 התקיים דיון בנוכחות באי כוח הצדדים, במסגרתו טען ב"כ התובע כי התביעה הוגשה בשמו של התובע ולא בשמה של אמו, וכי התביעה אינה נוגעת להחלטת הנתבע משנת 2016 אלא מדובר בתביעה עצמאית של התובע כבגיר לתשלום רטרואקטיבי של התוספת אשר הייתה אמורה להיות משולמת בגינו בשנים 2005 עד 2008.

לאחר הדיון, הודיע הנתבע כי לעמדתו לתובע אין כלל זכות עמידה היות ומדובר בגמלה של ההורה ולא של הילד, ובכל מקרה חלה התיישנות לגבי מועד הגשת התביעה לבית הדין.

בהתאם למהות המחלוקות המשפטיות שבין הצדדים, ניתנה החלטה על הגשת סיכומים. לאחר שהוגשו הסיכומים, התיק עבר למתן החלטה.

טענות הצדדים

התובע טוען כי הוא זכאי לקבלת תוספת הגמלה החל מיום ההכרה בזכאות אחיו לגמלת ילד נכה, כלומר מיום 16.07.05. לגישת התובע, גמלת ילד נכה הינה גמלה המשולמת לידי הוריו רק מכוח היותם אפוטרופוסי ם, שכן מדובר בגמלה של הילד. לכן, לתובע זכות עמידה היות והוא תובע את זכותו הוא.

התובע מוסיף וטוען כי הזכאות לגמלת ילד נכה הינה אוטומטית/אבסולוטית אשר לא נדרש לבצע כל פעולה בכדי לקבלה ובפרט לא נדרש ת הגשת תביעה לנתבע על-מנת לקבלה. אי תשלום הגדלת הגמלה לא נבע מהתרשלותו או מחדלו של התובע כי מהתרשלותו או מחדלו של הנתבע. הואיל ואין הנתבע נדרש לבצע כל פעולה על מנת לקבל את הגדלת הגמלה הרי, לגישת הנתבע, שאין תחולה לסעיף 296 לחוק, כי אם לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

לגישת התובע, תחילת מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה הינה רק מיום 28.07.15 בו קיבל את מכתב הנתבע. עד למועד זה לא ידע כי אינו מקבל את הגדלת הגמלה, וזאת בשל מחדלו של הנתבע לעדכן את הורי התובע על הרכב הגמלה, מחדל המהווה הטעיה. בהתאם לכך, והואיל ולא מדובר בתביעה לגמלה אלא בזכאות אוטומטית, הרי שמיום מכתב הנתבע, 28.07.15 , עומדות לתובע שבע שנים לפנות לערכאות ולתבוע את הגדלת הגמלה .

בכל הנוגע להתיישנות מהותית של עצם הזכאות, טוען התובע כי הוא זכאי להפרשי גמלה בגין כל תקופת זכאותו, כלומר מיום 16.07.05, שכן יש להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות ולראות את זכאותו לתבוע את הגמלה במשך שבע שנים מהמועד בו הגיע לגיל 18. עוד טוען התובע בהקשר זה כי לפי סעיף 363א לחוק יש לראות בהגדלת הגמלה שלא שולמו לו כ"חוב של גמלה", על כן יש לשלמו ממועד תחילת היווצרותו, היות ואין שיהוי או התיישנות.

הנתבע טוען כי גמלת ילד נכה, כמו גם הגדלת הגמלה, הינה גמלה של הורי הילד ולא של הילד עצמו. הזכאות לגמלה אינה של התובע ועל כן אין לו זכות עמידה, ולילד אשר מלאו 18 שנים אין זכאות להגיש תביעה רטרואקטיבית על גמלת ילד נכה אם הוריו לא עשו זאת. התביעה הראשונית שהוגשה לבית הדין אף הוגשה בשם אמו של התובע, כאשר התובע מופיע ככזה רק בכתב התביעה המתוקן.

הנתבע מוסיף וטוען כי הגמלה המוגדלת לא שולמה להורי התובע בשל טעות אשר התגלתה בבדיקה אקראית. במועד זה שולם הסכום הרטרואקטיבי המרבי אשר חושב לפי שבע שנים אחרונות מיום גילוי הטעות, ועד היות התובע בגיר . התשלום בגין שבע שנים רטרואקטיבית נעשה בהתאם לנוהל הנתבע בדבר "תשלומים רטרואקטיביים בגמלאות" מיום 17.06.15, נוהל אשר הוצג לטענת הנתבע לבית הדין הארצי והתקבל על ידו.

עוד טוען הנתבע כי התובע, כמו גם הוריו, יודעים על החלטת הנתבע בתביעתם לכל הפחות מיום 28.07.16. התביעה לבית הדין הוגשה רק ביום 11.06.19. בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק, תקופת ההתיישנות היא של שנה מיום החלטת הנתבע, משכך יש לדחות את תביעת התובע בשל התיישנות. התיישנות זו נכונה גם לתובע עצמו, אם יוחלש לו זכות עמידה, וגם להוריו.

דיון והכרעה

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין התביעה להידחות, מהטעמים אותם נפרט להלן.

כאמור לעיל אין בפנינו כל מחלוקות עובדתיות, אלא שאלות משפטיות בלבד, שעניינן זהות הזכאי לגמלה והתיישנות התביעה. נדון בשאלות אלו כסדרן.

מיהו הזכאי לגמלה?

הוראות סעיפים 222-222ב לחוק הינן (ההדגשות אינן במקור):
"222(א) השר, לאחר התייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, יקבע הוראות, תנאים ושיעורי סכומים בדבר - (1) תשלום דמי מחיה בעד ילדו הנכה של מבוטח או של מי שהיה מבוטח ונפטר כתושב ישראל, אם עיקר זמנו של הילד מוקדש ללימודים או להכשרה מקצועית;
...
מיום 19.7.1995
תיקון מס' 1
ס"ח תשנ"ה מס' 1533 מיום 19.7.1995 עמ' 353 ( ה"ח 2389)222א. השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, יקבע הוראות ומבחנים בדבר תשלום גמלה בשל ילד נכה לפי סעיף 222, לתקופה שקדמה להגשת התביעה לגמלה, ובלבד שלא תשולם גמלה לפי הסעיף האמור לתקופה העולה על 12 החודשים שבתכוף לפני הגשת התביעה לגמלה, ואם הוגשה בקשה לבדיקה מחדש בהתאם להוראות שנקבעו לפי סעיף 222 – לתקופה העולה על 12 החודשים שבתכוף לפני הגשת הבקשה כאמור; השר רשאי באישור ועדת העבודה והרווחה לקבוע תקופות קודמות שונות, בהתחשב בסוג הליקוי שממנו סובל הילד הנכה ובסוג הגמלה המגיעה בעדו.
מיום 10.4.1997
תיקון מס' 15
ס"ח תשנ"ז מס' 1623 מיום 10.4.1997 עמ' 154 ( ה"ח 2589)
הוספת סעיף 222א

מיום 1.4.2004
תיקון מס' 68
ס"ח תשס"ד מס' 1920 מיום 18.1.2004 עמ' 95 ( ה"ח 64)
החלפת סעיף 222א
הנוסח הקודם:
222א. השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, יקבע הוראות ומבחנים בדבר תשלום גמלה בשל ילד נכה לפי סעיף 222, לתקופה שקדמה להגשת התביעה לגמלה, ורשאי הוא לקבוע תקופות קודמות שונות, בהתחשב בסוג הליקוי שממנו סובל הילד הנכה ובסוג הגמלה המגיעה בעדו.222ב. (א) היו למבוטח שני ילדים או יותר שבעדם משתלמת גמלה לפי סימן זה, תשולם הגמלה בעד כל ילד כאמור בשיעור העולה בחמישים אחוזים על השיעור הקבוע לפי סעיף 222."

תקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה), תש"ע-2010, קובעות את הזכאות לגמלת ילד נכה. סעיף 1 לתקנות מגדיר "ילד" כך – "ילדו של מבוטח או של מי שהיה מבוטח ונפטר כתושב ישראל, לרבות ילדו החורג או המאומץ שטרם מלאו לו 18 שנים". הגדרה זו מלמדת כי ה"מבוטח" הינו ההורה של הילד, ולא הילד עצמו. סעיף 7 עוסק בבדיקה מחדש, ולפיו "המוסד יבדוק ויקבע מחדש את הזכאות לגמלה ואת שיעורה, אם הגיש הזכאי לגמלה בקשה לבדיקה מחדש והמציא אישור מרופא כי חלה החמרה במצבו של הילד." סעיף 8 לתקנות עוסק בהגשת תביעה חדשה ולפיו "נדחתה תביעה לגמלה לפי תקנות אלה, רשאי התובע להגיש תביעה חדשה, ובלבד שחלפו 6 חודשים מיום שבו נדחתה באחרונה תביעתו לגמלה; לתביעה חדשה כאמור יצרף התובע אישור רפואי בדבר החמרה שחלה במצבו של הילד." סעיף 9 מוסיף וקובע כי "הוכנס ילד נכה למוסד ... או נמסר למשפחת אומנה, יודיע על כך מקבל הגמלה למוסד לביטוח לאומי בתוך שלושה שבועות ."

מלשון החוק והתקנות עולה כי גמלת ילד נכה משולמת למבוטח, אשר הינו הורהו של הילד הנכה, בעד הילד הנכה, שכן מקבל הגמלה, אשר נדרש להודיע על שינוי במצבו של הילד, הינו ההורה ולא הילד בעל הלקות. מבחינת משמעותן הלשונית של הוראות החוק והתקנות, מוטב גמלת הילד הנכה הינו הורה הילד הנכה.

אף תכליתן של הוראות החוק והתקנות לעניין גמלת ילד נכה, כפי שנדון בעניין בן חמו , היא השתתפות בהוצאות הנגרמות להורים לילד נכה, באובדן היכולת לעבוד בשל הטיפול בילד או בצורך לשכור מטפל לשם כך. כלומר תכליתן של הוראות חוק אלו היא ההורה המטפל בילד הנכה, ההורה הוא מוטב הגמלה. בעניין מוסקל נדונה תביעת הורים לגמלה בגין ילדתם הנכה, אשר נסמכו בין היתר על סעיף 10 לחוק ההתיישנות הקובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". בית הדין הארצי דחה טענה זו וקבע באופן ברור כי הזכאות לגמלת ילד נכה הינה זכאות של הורי הילד: "...הזכאות לתשלום הגימלה במקרה שלפנינו אינה של הילדה עצמה. גימלת הילד הנכה משתלמת לפי סעיף 222 לחוק ולפי תקנות 4-1, ו-11 "בעד הילד הנכה". הזכות להגשת תביעה "בעד הילד הנכה" הינה להורה המבוטח שהילד נמצא עמו, והגימלה "...תשולם לידי ההורה שהילד הנכה נמצא עמו..." (תקנה 5(ב)) ."

מן המקובץ עולה כי הזכאות לגמלת הילד הנכה, וגם להגדלת הגמלה לפי סעיף 222ב(א) לחוק, הינה זכאות של ההורה. כפי שנפסק בעניין דנילוב, "רציונל טיעונו של ב"כ התובע, כל ילד נכה יוכל להגיש ערר בנוגע לדחיית תביעת הוריו לגמלת ילד נכה לאחר הגיעו לגיל 18, מכוח סעיף 10 לחוק ההתיישנות (לפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה"), וברור כי הדבר עומד בסתירה מוחלטת לתכליתה של הגמלה, ולהלכה הפסוקה אשר הדגישה כי לא נועדה לצורך החזר רטרואקטיבי."

על כן, התביעה בתיק זה הינה למעשה של אמו של התובע, שכן התובע אינו זכאי לתבוע בגין אי קבלתה בתקופה בה היה קטין.

מהם כללי ההתיישנות החלים על התביעה?
התיישנות דיונית – סעיף 296(א) לחוק

סעיף 296(א) לחוק קובע כדלקמן: "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה." הוראת חוק זו קובעת כלל התיישנות דיוני ייחודי לתביעות כנגד המוסד לביטוח לאומי. בענייננו עילת התביעה נולדה כאשר הודיע הנתבע להורי התובע כי החלטתו הינה לשלם הפרשים רטרואקטיבית לשבע שנים בלבד, ולא ממועד תחילת הזכאות. בהקשר זה נציין גם את סעיף 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1970, הקובע כי "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע".

התובע טוען כאמור כי הגדלת גמלת הילד הנכה בהתאם לסעיף 222ב(א) לחוק הינה "זכות אוטומטית" אשר אין צורך להגיש תביעה על מנת לממשה, על כן אין תחולה להוראות סעיף 296(א) לחוק. טענה זו אין בידנו לקבל.

ישנן זכויות אשר קבלתן מותנית בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי או לגוף אחר. ביניהן ניתן למנות את הזכאות לתשלום דמי תאונה ואף את הזכאות לגמלת ילד נכה בעצמה. קיימות גם זכויות שקבלתן אינן מותנת בהגשת תביעה בפועל. מקובלת עלינו, וגם על הנתבע במקרה זה, כי הזכאות להגדלת גמלת ילד נכה אינה מותנית בהגשת תביעה בפועל. עם זאת, גם כאשר זכאות לגמלה אינה מותנית אך אינה ניתנת, מסיבה זו או אחרת, יש לתבעה. אי קיומה של התניה אינו מבטל את הצורך לתבוע את הזכות.

הוראות חוק ההתיישנות, מהן יש להקיש לענייננו, עורכות אבחנה זו באופן ברור. סעיף 2 לחוק ההתיישנות מורה: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."
חוק ההתיישנות מבחין בין תובענה, כלומר "הליך אזרחי לפני בית משפט", לבין תביעה אשר היא הדרישה לקיום הזכות. ההתיישנות חלה על התביעה, כלומר על היכולת לדון בבית המשפט בתביעה במסגרת תובענה. מכאן נגזר שגם אם אין התניה של הגשת תובענה על מנת לממש תביעת זכות מסוימת, עדיין מתיישנת תביעת הזכות. אף סעיף 5 לחוק ההתיישנות, אשר קובע את תקופת ההתיישנות לשבע שנים, מבחין במפורש בין תביעה לבין תובענה, ומורה כי תביעה מתיישנת אף אם לא הוגשה תובענה בגינה.

בעניין אורי מור נדונה הסוגיה של חובת המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה אף בלא הגשת תביעה כאשר המידע על הזכאות לגמלה נמצא בידי המוסד. בפסד הדין נאמרו הדברים הבאים אשר יפים לענייננו:
"אכן, לפי תקנה 5 לתקנות הגשת תביעות מוסמך המוסד לשלם גמלה "מסוג מסויים" בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע אף אם לא הוגשה לו תביעה. אלא שהוראה זו אינה מחייבת את המוסד לעשות כן ועל כל פנים, אין היא שוללת את הוראות החוק המחייבות הגשת תביעה."
"עצם העובדה כי בידי המוסד מצוי מידע כלשהו הנוגע לזכאי לקיצבה שמקורו במוסד או בגורם שלטוני אחר (למשל – מס הכנסה), אינה מלמדת שהגשת תביעה לגמלה הינה מהלך מיותר או בלתי נחוץ. אדרבה, כללי מינהל תקינים מחייבים את המוסד לשלם כספי ציבור על בסיס תביעה מסודרת לגמלה בה מוכיח המבוטח רצונו לקבל אותה והיא נבדקת כראוי ובמידת הצורך מאומתת בעזרת מידע אחר או נוסף הקיים במוסד."

כאמור, בשל טעות הנתבע לא שילם להורי התובע גמלה מוגדלת לה היו זכאים. כתוצאה מכך נאלצו הורי התובע להגיש תביעתם לנתבע, ומאוחר יותר להגיש תביעתם לבית דין זה. הגשת תביעה (ובלשון חוק ההתיישנות – תובענה) לא הייתה תנאי למימוש הזכות, אך נדרשה במקרה זה.

לכן, סעיף 296(א) לחוק וסעיף 1(ב) לתקנות (מועדים) חלים על תביעה לגמלה אף אם הגשת התביעה לא הייתה תנאי למימוש הזכאות לגמלה , כלומר , על מקרים בהם נאלץ מבוטח לתבוע זכאותו כיוון שלא קיבלה.

סעיף 27 לחוק ההתיישנות מורה: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי." כלומר, אין הוראות חוק ההתיישנות מבטלות את הוראות סעיף 296(א) לחוק.

העולה מכך הוא כי מאחר והורי התובע לא קיבלו את הגדלת הגמלה לה היו זכאים, בשל טעות הנתבע, ולאחר שהתגלתה הטעות קיבלו גמלה בגין תקופה קצרה מזו שלגישתם הם זכאים לה – נצרכו הורי התובע לתבוע את מימוש זכותם. תביעה זו הוגשה כשלוש שנים לאחר שיודעו הורי התובע על החלטת הנתבע בעניינם. משכך אנו מוצאים כי התביעה התיישנה, משלא הוגשה תובענה בגינה בהתאם להוראות סעיף 296(א) לחוק , ודינה להידחות.

אף אם היינו קובעים כי זכות העמידה בענייננו נתונה לתובע, ולא להוריו, הרי שבמועד בו התגלתה הטעות, התובע כבר היה בגיר. אין לקבל את טענתו כי יש להחיל במצב זה את סעיף 10 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה", שכן כפי שנקבע גם בפרשת מוסקל, סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע כי אין בהוראות חוק ההתיישנות כדי לבוא במקום הוראות ספציפיות הקבועות בחיקוק אחר, ובענייננו סעיף 296(א) לחוק או סעיף 1(ב) לתקנות (מועדים).

התיישנות מהותית – חוק ההתיישנות

גם אם היינו קובעים כי אין תחולה לסעיף 296(א) במקרה זה, אלא להוראות חוק ההתיישנות, לא הייתה משתנה התוצאה.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות מורה כי תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, מתיישנת בתוך 7 שנים. גמלת ילד נכה הינה גמלה מתחדשת אשר הזכאות לה נוצרת בכל חודש מחדש וניתנת בגין כל חודש בפני עצמו. מכאן עולה כי ההתיישנות על תביעת זכאות לגמלת ילד נכה (או הגדלת הגמלה) היא בגין החודשים אשר לא התיישנה הזכות לתבוע בגינם. אין משמעות ההתיישנות, כגישת התובע, כי ניתן במשך 7 שנים להגיש תביעה בגין כל תקופת הזכאות.

בחינת תקופת ההתיישנות, קביעת נקודת הזמן של "מרוץ ההתיישנות", נעשית ביחס ללידת עילת התובענה, כמוגדר בסעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מרוץ ההתיישנות עוצר בתקופה בה התובע לא יכול היה לדעת על עילת התביעה, כמוגדר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
אין חולק כי הורי התובע לא ידעו על עילת התביעה קודם ליום 28.07.15 ואין חולק כי לאחר יום זה ידעו הורי התובע על החלטת הנתבע, ההחלטה היוצרת את עילת התביעה, וכי זהו היום ממנו החלה תקופת ההתיישנות.

התובע טוען להטעיה מצדו של הנתבע, על פי הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בכך שלא גילה להורי התובע, ביודעין, את הרכב הגמלה שקיבלו, ובכך מנע מהם לגלות כי לא משולמת להם הגדלת הגמלה בגין התובע. אין אנו יכולים לקבל טענה זו. עילת התביעה נוצרה כאשר הנתבע גילה את טעותו, דיווח עליה להורי התובע ואף שילם להם את הגדלת הגמלה (בגין תקופת ההתיישנות לגישתו). אנו ערים לכך כי נדרשה התכתבות בין הצדדים, אשר כללה אף מעורבות עורכי דין, בטרם שילם הנתבע את הסכום הסופי כמפורט לעיל. עם זאת, אין בכך כדי לראות בהתנהגות הנתבע כ"התנהגות פסולה", כמוגדר בכותרתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

טענת התובע כי בשל היותו קטין בעת הזכאות להגדלת גמלה חלות הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות ולכן עילת תביעתו לא התיישנה אינה יכול להתקבל. כמפורט לעיל מצאנו כי הזכאים להגדלת הגמלה היו הוריו של התובע ולא התובע עצמו, על כן עילת התביעה היא שלהם, וכבגירים לא עצר "מרוץ ההתיישנות" את מהלכו ביחס לעילת התביעה. גם אם היינו מקבלים כי התובע הוא בעל זכות לקבלת הגמלה הרי שביום היווצרותה של העילה, ביום ידיעת התובע כי הוא זכאי לקבלת הגדלת הגמלה, היה כבר התובע בגיר. כבגיר היו חלים עליו כללי ההתיישנות הרגילים של חוק ההתיישנות.

העולה מהאמור לעיל הוא כי החלת כללי ההתיישנות המהותיים על התביעה מובילה למסקנה כי זכאות הורי התובע הייתה יכולה להיות לכל היותר למשך שבע שנים לאחור מיום היווצרות עילת התביעה. בפועל קיבלנו הורי התובע מהנתבע את זכאותם להגדלת הגמלה במשך שבע שנים לאחור, כלומר קיבלו מהנתבע את זכאותם המקסימאלית.

הנתבע הציג בסיכומיו נוהל פנימי לעניין תשלום רטרואקטיבי. לשון הנוהל:
"3. אחריות המוסד – תשלום עד 7 שנים רטרואקטיבית "אחריות המוסד" – טעות אקטיבית במעשה או במחדל, של פקיד התביעות או של המערכת הממוחשבת.
עומק התשלום הרטרואקטיבי: עד 7 שנים מהמועד בו התגלתה הטעות, בהתאם לחוק ההתיישנות."
הנחיות נוהל זה, אשר בהתאם להן פעל הנתבע במקרנו, תואמות להוראות חוק ההתיישנות ומטיבות עם המבוטח ביחס להוראות סעיף 296 לחוק.

היות והנתבע שילם להורי התובע את הפרשי הגמלה שבע שנים רטרואקטיבית למועד בו התגלתה הטעות, הרי שהזכאות להפרשי גמלה בגין התקופה הקודמת לכך - התיישנה.

עוד נעיר, כי טענת התובע כי יש לראות בהגדלת הגמלה שלא שולמה על-ידי הנתבע כ"חוב" לפי סעיף 363א, טענה שנזנחה בסיכומים, אינה יכולה להתקבל. סעיף 363א לחוק עוסק בתשלום חוב דמי ביטוח של מבוטח למוסד, ולא ניתן להקיש ממנו לענייננו.

לסיכום

הזכאות להגדלת הגמלה הינה של הורי התובע , אשר ידעו על זכאותם החל מיום 28.07.15 לכל הפחות, עת הודיע להם הנתבע על טעותו. סעיף 296 לחוק ותקנה 1(ב) לתקנות (מועדים) חל על מקרה זה, על כן תביעת הורי התובע התיישנה מבחינה דיונית. מעבר לכך, הנתבע שילם להורי התובע את זכאותם להגדלת הגמלה בגין 7 שנים לאחור מיום גילוי הטעות. תביעת ההורים לקבלת הגדלת הגמלה בגין התקופה הקודמת לכך התיישנה מהותית היות ומדובר בגמלה מתחדשת.

התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

היות ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח סיוון תש"פ (10 יוני 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אדהם פלאח
נציג ציבור (עובדים)
רויטל טרנר, שופטת
מר זאב גולדנברג
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: ניצן בק
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: