ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אלי סלח :

בפני כבוד השופטת נבילה דלה מוסא, סגנית נשיא

תובעת

מדינת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז צפון – אזרחי

נגד

נתבעים

  1. אלי סלח
  2. צחיאל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יהושע רובין

פסק דין

לפני תביעה לפינוי וסילוק יד, וכן סעד כספי בגין דמי שימוש ראויים על סך של 1,344,000 ₪, שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בשל פלישה למקרקעין – רצועת חוף בכנרת, וניהול עסק לאחסנת סירות ואופנועי ים, ללא הרשאה כלשהי מצד התובעת ותוך מניעת גישה חופשית של הציבור לחוף.

התביעה
התובעת, מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות" ו/או "המדינה"), הינה הבעלים הרשום של חלק מחלקות 5 ו-6 בגוש 15069 וחלק מחלקה 8 בגוש 15728 מאדמות טבריה על שפת הכנרת. המדובר ברצועת חוף באורך של כ-180 מ' ובשטח של כ-3,683 דונם (להלן: "המקרקעין" ו/או "שטח הפלישה").
הנתבע 1 – מר אלי סלח (להן: "הנתבע") הינו מנהל הנתבעת 2 – צחיאל בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), ובעל המניות היחיד.
לטענת התובעת הנתבעים ו/או מי מטעמם פלשו לפני שנים רבות למקרקעין ומאז הפעילו וממשיכים להפעיל במקום עסק של אחסון סירות ומתן שירותים למנויים הכוללים שירותי אחסון סירות למשך כל השנה וכן ניתנים שירותים לאופנועי ים. השטח מגודר וניתן לאחסן בו כ-66 סירות.
הנתבעים פלשו למקרקעין וגידרו אותם והתקינו שער חשמלי, כמו כן, הקימו סככת צל מקונסטרוקציית פלדה, סככה נוספת מפח וקונטיינר, בנוסף סללו לאורך רצועת החוף כביש אספלט.
התובעת שלחה לנתבעים התראות בעניין הפלישה, בשנת 2013, חרף זאת לא טרחו לפנות את המקרקעין והמשיכו בהפעלת העסק.
התובעת הוסיפה, כי חברת חמי טבריה בע"מ (להלן: "חמי טבריה"), הינה חוכרת של מקרקעין הגובלים עם המקרקעין שבפלישה והמצויים דרומית להם, וכי הנתבעים חתמו, ככל הנראה , עם חמי טבריה על הסכם להפעלת חוף במקרקעין המוחכרים לה על ידי הרשות כפי שצוין בהסכם אשר מתחדש מעת לעת (להלן: "הסכם ההפעלה"). והפעילו, בהתאם להסכם ההפעלה, חוף במקרקעין שבחכירת חמי טבריה.
הנתבעים לא הסתפקו בהפעלת קטע החוף על פי הסכם ההפעלה שחתמו עם חמי טבריה אלא פלשו למקרקעין מושא התביעה והמצויים צפונית לשטח המוחכר לחמי טבריה ושם ניהלו עסק לאחסון סירות.
כעולה מהסכם ההפעלה שני הצדדים להסכם ידעו על הפלישה של הנתבעים לשטח הפלישה ואף הצהירו כי ידוע לשני הצדדים שלגבי שטח הפלישה אין חוזה חכירה בתוקף עם הרשות.
עוד ציינה התובעת כי במהלך השנים, פנתה חמי טבריה מספר פעמים לתובעת בבקשה להחכיר לה את שטח הפלישה אולם פניותיה נענו בשלילה שכן עמדת התובעת היתה כי יש להשאיר את השטח פתוח לציבור.
התובעת הוסיפה, כי ייעודם התכנוני של המקרקעין שבפלישה הינו חוף רחצה ונופש. וכי במעשיהם הנתבעים הסיגו גבול התובעת מבלי לקבל לכך אישורה או הסכמתה, הפיקו רווחים על חשבון הציבור והתעשרו שלא כדין.
עוד טענה התובעת כי היות והמקרקעין שבפלישה הם חלק מסביבה חופית הרי שנודעת חומרה יתירה לפגיעה בהם כפי שעולה מהחוק לשמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004. התובעת הוסיפה כי גם הפסיקה הכירה בחשיבות השמירה על הסביבה החופית ומניעת ייחודם לקבוצות מצומצמות בעלות אמצעים ואישרה את פעולות הרשויות שנעשו לצורך מיגור התופעה של פגיעה בסביבה החופית.
התובעת עותרת לסעד של פינוי וסילוק יד וכן הריסת כל הבניה במקרקעין. עוד עותרת התובעת לסעד כספי, בהתאם לחוות דעת שמאי שניתה על ידי גב' לילך בן פורת, בגין דמי שימוש ראויים לשנים 2008-2014, בסך של 1,344,000 ₪.
בסיכומיה התובעת טענה כי מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט, הוכח שהנתבעים פלשו ותפסו חזקה במקרקעין. עוד הוסיפה, ההיתרים שניתנו לנתבעים על ידי רשויות התכנון בוטלו, הנתבע הודה שהוא זה שמפעיל את העסק והוא מחזיק בשטח הפלישה ושעד ליום מתן עדותו בבית המשפט הוא ממשיך להפעיל את העסק.
כמו כן, בהחלטה בעניין מתן צו הפסקת שימוש, בית המשפט התייחס להודאת הנתבע בשימוש המיוחס לו והרווחים שהוא מפיק ודחה את טענת הנתבע בעניין שיהוי ואכיפה בררנית.
התובעת הוסיפה כי מטעם הנתבעים הוגש אך ורק תצהיר עדותו הראשית של הנתבע שבו העלה טענות משפטיות בלבד. הנתבעים לא הגישו ראיה כלשהי לתמיכה בטענותיהם בדבר שיהוי, השתק ואכיפה בררנית. הנתבע טען בצורה כללית וסתמית אודות הנזק שייגרם לו ולהשקעותיו כתוצאה מהפינוי, מבלי אף לצרף מסמך כלשהו או חוות דעת.
התובעת הוסיפה כי בשל צמידות המקרקעין לשטח שהוקצה לחמי טבריה הדבר גרם לעיכוב באיתור הפלישה מצד התובעת.
עוד הוסיפה התובעת כי טענת הנתבע לקיומו של היתר בתוקף עבור 6 חניות לא הוכחה ולא הוצגה מטעמו כל ראיה בעניין. מה גם לטענתה מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה מטעם הנתבעים ואף לא בתצהיר הנתבע.

ההגנה
הנתבעים הכחישו את הטענות המועלות נגדם בכתב התביעה וטענו כדלקמן:
אין כל יריבות בין הנתבע 1 לתובעת על כן יש לדחות את התביעה נגדו.
התובעת מעלימה עובדות מהותיות מבית המשפט ומגישה תביעתה בחוסר תום לב. וכי למרות שהזכות לה טוענת התובעת היא זכות קניינית, התובעת אינה נהנית מאוטונומיה מוחלטת בבואה להגן על חזקתה במקרקעין.
התובעת לא נתנה הסבר לשיהוי בהגשת התביעה וכי קיימת מניעות ו/או השתק ו/או שיהוי בלתי סביר, מצד התובעת שמונעים ממנה הסעדים להם היא עותרת. וכי בשל השיהוי האמור הנתבעת 2 ניצבת בפני קשיים ראייתיים ויש לפרש זאת לחובת התובעת.
במשך השנים נוצרה הסתמכות מצד הנתבעת 2 שגרמה לה להשקיע כספים רבים במקרקעין ובכך שינתה מצבה לרעה והדבר נזקף לחובת התובעת.
התובעת נוהגת באכיפה בררנית בכל הנוגע לסילוק יד הן ביחס לחמת גדר בע"מ שמחזיקה שטחים רבים ללא חוזי חכירה והן ביחס לגופים נוספים המחזיקים שטחים לא מבוטלים, שלא כדין.
הנזק שייגרם לנתבעת 2 כתוצאה מהפינוי גדול יותר מהנזק שייגרם לתובעת כתוצאה מאי פינויה של הנתבעת 2 .
הנתבעת 2 הודתה בעובדת כניסתה למקרקעין שבפלישה מלפני שנים רבות והודתה בהפעלת העסק, אולם לטענתה התובעת ידעה על כך ושתקה.
בסיכומיהם הנתבעים טענו, כי המדינה נתנה לנתבע רשות להשתמש במקרקעין ולנהל בהם עסק וזאת החל משנת 1996 ובהמשך הרשות ניתנה לנתבעת 2. וכי ההרשאה יצרה אצל הנתבעים ציפייה סובייקטיבית שהתגבשה לכדי הסתמכות, אף אם לא הגיעה לכדי הבטחה מנהלית. וכי יש ליתן לציפייה והסתמכות תוקף משפטי מחייב.
על מנת להוכיח את ההרשאה שניתנה, הנתבע פנה ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שזה יאשר את ההרשאה אולם פנייתו טרם נענתה.
כאן המקום לציין כי הטענה לעניין ההרשאה שניתנה לא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהיר הנתבע וכמובן שלא הוצגו פרטים אודות נסיבות מתן ההרשאה.
עוד נטען, כי השיהוי בנקיטת הליכים על ידי התובעת והענקת היתרים ורישיונות להפעלת עסק על ידי רשויות התכנון תומכת בטענה כי התובעת נתנה רשות לשימוש במקרקעין.
באשר לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם התובעת טענו הנתבעים כי חוות הדעת מוטעית עת החישוב נערך לפי קרקע למגורים ולא קרקע לאחסון. עוד נטען לגבי חוות הדעת של המודד כי היא מתעלמת מששת החניות המקורות שלגביהן ניתנו על ידי רשויות התכנון היתרים לצמיתות שלא בוטלו.

העדויות
מטעם התובעת: העיד מר אלון זרבל – מפקח ברשות מקרקעי ישראל, אשר נתן תצהיר עדות ראשית עליו נחקר בחקירה נגדית. וכן מר אלי גבאי – מנהל יחידת עיטם ברשות הטבע והגנים והשמירה על הסביבה החופית, שנתן תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה נגדית. כמו כן הוגשה חוות דעת שמאית של גב' לילך בן פורת וחוות דעת של המודד מר ראתב סבאג. שני המומחים נחקרו על ידי ב"כ הנתבעים.
מטעם הנתבעים: העיד הנתבע 1 שנתן תצהיר עדות ראשית עליו נחקר חקירה נגדית.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

הנתבעים מחזיקים במקרקעין ומנהלים עסק
כאמור הנתבע טען לחוסר יריבות עם התובעת ועתר לדחיית התביעה נגדו.

מחומר הראיות שהונח לפני לא נותר ספק כי שני הנתבעים מחזיקים במקרקעין ומנהלים בהם עסק. הדבר נלמד הן מתצהירי עדות ראשית שהוגשו על ידי התובעת ואשר לא נסתרו והן מהסכמי ההפעלה שבין הנתבעים לבין חמי טבריה בהם קיימת הודאה בפלישה למקרקעין, והן מהודאת הנתבע עצמו הן מחקירתו לפני מר אלי גבאי והן מחקירתו לפני. הודאת הנתבע אף עולה מהחלטת בית המשפט בהליך שנוהל בעניין צו ההפסקה המנהלי.
עוד יצוין כי במכתב תגובה, מיום 24.11.2013, (נספח 18 לתצהיר ת/1) למכתבי ההתראה שנשלחו לנתבעים בשנת 2013, הנתבעים הודו בפלישה שכן צוין מפורשות כי: "מרשי אינו מכחיש כיום כי חלק ניכר מהשטח המושכר שייך לכם ועל כן מיד עם קבלת הפטור ממכרז ייפנה אליכם לכריתת חוזה פיתוח לשטח בין הצדדים." (סעיף 8 למכתב). ועוד צוין: "כאשר מרשי חתם על הסכם עם חב' חמי טבריה בע"מ כלל לא ידע כי חלק מהמתחם שהשכיר על פי החוזה הינו בבעלות המ ינהל. זאת ועוד מרשי ובתום לב מוחלט הקים את המתחם, ניהל ומנהל אותו מזה עשרות שנים." (סעיפים 5-6 ל מכתב).
כמו כן בהסכם ההפעלה מתאריך 28.2.2011 שנחתם בין חמי טבריה לבין הנתבעים (נספח 13 לתצהיר ת/1) נקבע באופן מפורש כי פג תוקפו של הסכם החכירה בין חמי טבריה לבין מ ינהל מקרקעי ישראל בחלקה 5 גוש 15069, דבר אשר מלמד כי הנתבעים אכן ידעו על קיומה של פלישה וכי שטח זה הוא בבעלות המדינה.
יתירה מזו, הנתבעים טענו בסיכומיהם כי לנתבע ניתנה הרשאה על ידי התובעת עוד בשנת 1996 להשתמש במקרקעין ולנהל בהם עסק וכי בהמשך ניתנה הרשאה גם לנתבעת 2 . דבר אשר מלמד כי גם הנתבע מחזיק ומשתמש בשטח הפלישה ואין ממש בטענתו להיעדר יריבות.
מכאן דין טענת העדר היריבות שהעלה הנתבע להידחות. הוכח כי שני הנתבעים מחזיקים במקרקעין ומנהלים בהם עסק.

רשות במקרקעין
האם הנתבעים הצליחו להוכיח זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין.

בסיכומיהם טענו הנתבעים כי ניתנה הרשאה על ידי המדינה משנת 1996 הן לנתבע ובהמשך לנתבעת 2 להחזיק ולהשתמש במקרקעין, אולם טענה זו נותרה כטענה סתמית שלא פורטה כדבעי וללא כל הוכחה.
הנתבעים לא פירטו נסיבות ההרשאה, על ידי מי ניתנה ואיך ניתנה, והדבר אף לא עלה בכתב ההגנה מטעמם ואף לא בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע. שכן הנתבעים לא הצביעו על עובדות המתגבשות לכדי זכות משפטית להמשיך ולהחזיק במקרקעין, לא פירטו מכוח מה הם סבורים שקיימת להם זכות במקרקעין על אף העובדה שהמקרקעין בבעלות המדינה.
הנתבעים טענו כי ההרשאה נלמדת מהעובדה שהם קיבלו היתרים ורישיונות לבנייה והפעלת עסק במקרקעין.
דין טענה זו להידחות שכן וכפי שהוכח בפני, ההיתרים הנטענים בוטלו על ידי רשות התכנון שעל החלטתה הוגש ערר על ידי הנתבעים שנדחה על ידי ועדת הערר המחוזית, בהחלטה שניתנה בתאריך 14.1.2015. על החלטה זו הוגשה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים שנדחה , בפסק דין שניתן בתאריך 12.8.2015. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון שגם הוא נדחה , בפסק דין שניתן בתאריך 18.12.2017 (ראו נספחים 7, 7א-10 לתצהיר ת/2).
באשר להיתר להפעלת 6 מקומות חניה במקרקעין ושנטען כי לא בוטל והוא בתוקף לצמיתות, טענה זו נותר ה בעלמא ולא הוצגו ראיות להוכחתה על כן היא נדחית .
לאור האמור הנתבעים לא הצליחו להוכיח זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין.

שיהוי
הנתבעים טענו כי המדינה נקטה בשיהוי רב וגרמה לנתבעים ציפייה שהביאה להשקעות רבות בנכס והתנהלה בחוסר תום לב, העלימה עובדות מעיני בית המשפט לכן אינה זכאית לסעדים המבוקשים על ידה.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן על פי המגמה הקיימת בהלכה הפסוקה כשעסקנן במקרקעי ציבור בתי המשפט לא ממהרים להכיר בזכויותיהם של פולשים, לאור אופייה הייחודי שנועד לרווחת הציבור בכללותו, גם בנסיבות שבהן הרשות נקטה בשיהוי רב ולא פעלה לאורך שנים לשם עמידה על זכויותיה.

כך למשל בע"א 3846/13 מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.7.2015) (להלן: " עניין היפר-חלף"), בית המשפט קבע כי אין להכיר במוסד הרישיון, ובמיוחד הרישיון מכללא כשעסקנן בפלישה למקרקעי ציבור , אך ורק מעצם העובדה שהרשות הציבורית נמנעה מלנקוט בהליכי פינוי כנגד הפולשים ולא מחתה על כך. (אני ערה לכך שהנתבעים לא העלו טענה "לרישיון מכללא" באופן מפורש אך יפים הדברים שצוינו בהקשר זה לענייננו), וכדברי בית המשפט בפסקה 4 לפסק דינו של כבוד הש' מזוז :
"... אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה.
כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות. לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור. מציאות מורכבת זו היא שעמדה ביסוד חקיקת חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 המחיל דינים מיוחדים באשר לסילוק פולשים ממקרקעי ציבור.
יתרה מזו, בניגוד לבעל מקרקעין פרטי, שברצונו פועל נגד הפולש למקרקעיו וברצונו הוא מוחל על זכויותיו, כאשר מדובר במקרקעי ציבור קיימת מערכת של דינים של המשפט המינהלי - הדיוני והמהותי - החלה על ניהולם של מקרקעי ציבור והענקת זכויות בהם. ברשות הציבורית אין סמכות לאיש להעניק זכויות במקרקעי ציבור על ידי העלמת עין מפולש או על ידי מחדל בפעולה לפינויו של הפולש. הענקת זכות במקרקעי ציבור נשלטת על ידי שורה של דינים: אלה הקובעים מי הם בעלי הסמכות להחליט על הענקת הזכות, אלה הקובעים את ההליך המתחייב למתן זכות, כגון הצורך במכרז, וכמובן דיני המשפט המינהלי המהותי השולטים על כל החלטה מינהלית, לרבות חובות השוויון, העדר שיקולים זרים, התאמה לאינטרס הציבורי ועוד.
ראוי עוד לציין לענין זה, כי ברשויות ציבוריות קיימת הפרדה בין גורמי הפיקוח, שתפקידם לאתר פולשים ולפעול נגדם, לבין הגורמים בעלי הסמכות להעניק הרשאה לשימוש במקרקעין. על כן לא ניתן לייחס למחדלם של גורמי הפיקוח לאתר פולש או לפעול נגדו, הסכמה של בעלי הסמכות ברשות להעניק הרשאה להחזיק או להשתמש במקרקעיה." (ההדגשה שלי-נ' ד' מ')

כך גם כבוד השופט רובינשטיין בעניין היפר-חלף ציין שיש לפעול בחומרה נגד פלישה למקרקעי ציבור, והדגיש שאין לתת יד להנצחת פלישה גם מקום שבו פעלו הרשויות באיטיות ובכבדות כנגדה, וכדבריו בפסקה ל':
"'אשוב ואטעים את החומרה שבה יש לראות את תופעת הפלישה למקרקעי ציבור שלא כחוק, ואת החשיבות במענה הולם מצד הרשויות שלא ליתן ידיהן להנצחתה של פלישה זו [...] בענייננו נקבע, כי המבקשים אינם בעלי זכויות במקרקעין ופלשו אליהם שלא כדין. ועולה מכך כפועל יוצא כי אין הבטחות מן העיריה יכולות לחייב את המשיבה, בחינת "עושה סחורה בפרתו של חברו" (בבלי בבא מציעא ל"ה, ב') '.
ועוד 'בית משפט זה לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות' (רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה ב' (2005)). וגם 'לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור' (רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (2005)).
לא. המקובץ מכל אלה הוא, כי צריכות להתקיים לטעמי נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעיקרון לבית עולמו." (ההדגשה שלי-נ' ד' מ')
סיכומי של דבר – בעניין היפר-חלף שלעיל בית המשפט העליון קבע שעל בתי המשפט לנקוט במשנה זהירות בבואם לבחון מעשה פלישה למקרקעי ציבור, ולא לתת יד לתוצאה שמביאה להנצחתו, וגם בנסיבות שבהן השתהו הרשויות בעשיית מלאכתן לאורך שנים רבות, בהתחשבות בקשיים הניצבים לפני רשויות המדינה בכל הקשור בפיקוח מקרוב ובטיפול היעיל בפלישות, שאינן מעידות כלל על הסכמה של הרשות להחזקת הפולש בנכס שנועד לכלל הציבור ולרווחתו.
כמו כן, בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל -רשות הפיתוח (19.08.2015) (להלן: "עניין נחום") כבוד השופט זילברטל ציין תוך שהוא מפנה לעניין היפר -חלף כי: "... לאחרונה הובעה בפסיקת בית משפט זה גישה שונה, לפיה לעולם לא יתגבש רישיון מכללא במקרקעי ציבור, כפי שיפורט וידון להלן (ע"א 3846/13 מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.7.2015)."
בענייננו וכאמור הנתבעים לא הוכיחו כל זכות מכוח דין להמשיך ולהחזיק במקרקעין. הנתבעים טענו בעלמא לציפייה והסתמכות וגרימת נזק, טענות שהועלו ללא כל הוכחה או פירוט ולו מינימלי.
עוד אדגיש, שבענייננו המדובר הוא ברצועת חוף באורך של 180 מ' ובשטח של 3.683 דונם, והם חלק מסביבה חופית, כאשר יש לשמור על הגישה החופשית הניתנת לכלל הציבור לחוף, ואין לתת יד להנצחת הפלישה של הנתבעים.
לעניין מהות ההשקעה הכספית שבוצעה במקרקעין, מהותה והיקפה, לא הוצגו ראיות על אודות כך, ואף לא פירוט על אודות ההשקעות והנזק העלול להיגרם לנתבעים כתוצאה מקבלת התביעה כפי שלא הוצגו ראיות על אודות הרווחים שהפיקו הנתבעים מהשימוש במקרקעין.
על כן גם טענה זו דינה דחייה.

אכיפה בררנית
על פי ההלכה הפסוקה הנטל להוכחת הטענה של "אכיפה בררנית" של רשות מנהלית, מוטל על שכמו של מי שטוען לכך:
"... טענת אכיפה בררנית אינה רק טענה משפטית עקרונית. היא, קודם כל, טענה עובדתית, וכפי שציין השופט י' זמיר בעניין זקין: "רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת" (שם, בעמ' 307)." ראו ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (12.8.2012) (ההדגשה שלי-נ' ד' מ')

עוד נפסק בע"פ 6237/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל (6.9.2016):
"הלכה היא כי כדי שתתקבל טענה של אכיפה בררנית – אין די בהוכחת דמיון בין מקרים בהם התקבלו החלטות שונות, אלא יש להראות כתנאי מוקדם לקבלת הטענה כי הבחנה זו בין המקרים הדומים נעשתה בחוסר סבירות, או משיקולים לא עניניים." (פסקה 7) (ההדגשה שלי-נ' ד' מ')

בענייננו הנתבעים העלו טענה זו בצורה סתמית וכללית. לפני לא הוצגו ראיות כלשהן בעניין האכיפה הבררנית הנטענת, שכן אין בנמצא נתונים המעידים על מהות קבוצת השוויון שעמה נמנ ים הנתבעים, ולא פורטו המק רים שבהם בוצע ה על ידי המדינה אכיפה , במקרים דומים, בצורה שונה בחוסר סבירות או משיקולים לא ענייניים כלפי מי שנמנה עם אותה קבוצה וכיוצא בכך (ראו סעיף 14 לעניין סלכגי שלעיל).

מטעם זה דין הטענה לאכיפה בררנית להידחות.

הסעד הכספי
התובעת טוענת כי מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט קמה לה הזכות להשבת הרווחים שהופקו שלא כדין ממקרקעי ציבור.
הנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם לטענת התובעת בדבר זכותה להשבת הרווחים אולם טענו כי אין לקבל את חוות הדעת השמאית היות והיא מבוססת על חישוב של קרקע למגורים ולא קרקע לאחסון.
עסקינן בטענה שנטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי שכן לא הוגשה על ידי הנתבעים כל חוות דעת מטעמם המפריכה את אשר נקבע בחוות הדעת מטעם התובעת כמו כן בחקירתו הנגדית של המומחה על ידי ב"כ הנתבעים לא נתבקש כלל להתייחס לטענה זו ולא הוצגו בפניו שאלות כלשהן בעניין .
ומשכך הנתבעים כשלו לסתור אותה חוות הדעת.

לסיכום
לאור כל האמור לעיל הנני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, יחד ולחוד, כדלקמן:
להרוס תוך 4 חודשים מיום קבלת פסק הדין את הבניה הקיימת במקרקעין, לפנות את המקרקעין מכל מבנה קבוע או יביל ומכל חפץ או מבנה אחר או נטיעה או עץ, תוך כדי החזרת המצב לקדמותו כאשר המקרקעין פנויים;
לסלק תוך 4 חודשים מיום קבלת פסק הדין את ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם מהמקרקעין;
להפסיק כל שימוש שנעשה במקרקעין וזאת לא יאוחר מתום 4 חודשים מיום קבלת פסק הדין ;
להימנע ול חדול לאלתר מביצוע כל עבודת בניה במקרקעין;
להימנע מכל פעולה או דיספוזיציה בקשר למקרקעין, למעט הפעולות הקשורות להריסת הבנייה הקיימת במקרקעין ופינויים;
לשלם לתובעת סך של 1,344,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ כולל מע"מ כחוק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח אייר תש"פ, 22 מאי 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אלי סלח
שופט :
עורכי דין: