ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורית סדיס נגד צפורה בנרוש :

בפני כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר

התובעת:

אורית סדיס
ע"י ב"כ עו"ד מוניר עראידה

נגד

הנתבעת:

צפורה בנרוש
ע"י ב"כ עו"ד אילן נמני

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הוא בשאלה האם הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת ס"ע 26381-01-13 בבית דין האזורי לעבודה בחיפה ביום 24.11.2013, מ קים מחסום ביחס לתביעה השטרית דנן.

רקע ההליך ופרוצדורה בתמצית
אני מוצא לנכון להביא מקצת מרקע ההליך והתנהלות הצדדים בתיק זה.
תחילתו של ההליך בבקשה לביצוע שטר שהגישה התובעת בלשכת ההוצאה לפועל בעכו ביום 25.11.2015 במסגרת תיק הוצל"פ מס' 515767-11-15 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל") לגביית עשרה שיקים ע"ס 2, 000 ₪ כ"א ובסה"כ 20,000 ₪, אשר נמשכו מחשבון הנתבע ת לפקודת התובעת ולא נפרעו בעת הצגתם לפרעון בבנק.
הנתבעת הגישה לתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" לפיה נטען כי ביום 24.11.2013 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת הליך אחר שהתנהל בבית הדין לעבודה, לפיו סוכם כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 18,514 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של התביעות בין הצדדים.
בהחלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל מיום 14.07.2016 נדחתה בקשת הנתבעת בטענת "פרעתי" ונקבע כי טענות הנתבעת אינן מתאימות להליך המבוקש .
בשל כך, הגישה הנתבעת ביום 18.09.2016 התנגדות לביצוע שטר והתיק עבר לבית משפט זה.
ביום 22.02.2017 התקיים לפניי דיון בהתנגדות שבמהלכו הגיעו הצדדים להסדר דיוני בנוסח הבא:
"בהמלצת ביהמ"ש, ונוכח הטענות שהועלו ע"י שני הצדדים ובשים לב לכך כי טענות הצדדים קשורות להסכם פשרה שהושג בין הצדדים בביה"ד לעבודה וקיבל תוקף של פסק דין, כאשר קיימת מחלוקת בקשר לפרשנותו של סעיף 1 באותו הסכם פשרה, הצדדים יפנו לבית הדין לעבודה בבקשה ו/או תביעה מתאימה בעניין פרשנות סעיף 1.
הצדדים רשאים גם לנסות ולפנות בבקשה מתאימה ומוסכמת במסגרת תיק ההוצל"פ לצורך מתן החלטה ע"י הפנייתם בשאלת הבהרה לבית הדין לעבודה.
ב"כ הצדדים יגישו הודעת עדכון לתיק תוך 60 ימים מהיום. בשלב זה מוסכם כי תינתן לנתבעת רשות להתגונן, כמובן מבלי להודות באף טענה מטענות הצדדים. שאלת ההוצאות תידון בסוף ההליך".
ההסדר הדיוני הנ"ל קיבל תוקף של החלטה וקבעתי תזכורת פנימית ליום 03.05.2017 לצורך קבלת הודעת עדכון מהצדדים.
ביום 25.05.2017 הגישה התובעת הודעת עדכון לפיה, הוגשה בקשה לבית הדין האזורי לעבודה לצורך קבלת הבהרה. יוער, כי הצדדים לא פעלו לפי המלצתי ולא ביצעו פנייה באמצעות תיק ההוצאה לפועל לצורך הבה רת פסק הדין. בכל מקרה, בית הדין לעבודה נתן החלטה לפיה אינו מוסמך להבהיר פסק דין בהעדר פניה מתאימה מרשם ההוצאה לפועל לפי הוראת סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
התובעת ביקשה בהודעת העדכון הנ"ל כי בית המשפט יפנה בשאלת הבהרה לבית הדין האזורי לעבודה. בהחלטתי מיום 26.05.2017 הבהרתי שוב לצדדים כי בית המשפט אינו מוסמך להפנות שאלת הבהרה לבית הדין האזורי לעבודה אלא רשם ההוצאה לפועל בלבד. כמו כן, המלצתי לצדדים לנסות ולהגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט.
ביום 04.06.2017 ביקש ב"כ התובעת לקבוע דיון הוכחות בתיק. בהחלטתי מאותו יום ראיתי לקבוע דיון מקדמי בנוכחות ב"כ הצדדים במטרה לקדם את ההליך.
ביום 06.09.2017 התקיים לפניי דיון במעמד ב"כ הצדדים. במהלך הדיון הגיעו ב"כ הצדדים להסכם פשרה כולל שקיבל תוקף של פסק דין, בנוסח הבא:
"שמענו את הדברים וההערות של ביהמ"ש בעקבות החלטת בית הדין לעבודה שקבע כי אינו מוסמך לפרש את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת ההליך המשפטי שננקט בפניו, ואנו מסכימים לכך כי התביעה בתיק האזרחי תימחק וכי תיק ההוצל"פ מס' 515767-11-15 יישאר פתוח למשך 60 ימים מהיום. עד אז על התובעת לפנות בהליך משפטי מתאים ו/או בתביעה משפטית לבית הדין לעבודה בקשר להסכם הפשרה וככל שלא תעשה זאת תוך 60 ימים מהיום (עד ליום 6.11.17) תיק ההוצל"פ ייסגר.
במידה וכן תוגש תביעה לבית הדין לעבודה, במסגרת 60 הימים, מוסכם על הצדדים כי תיק ההוצל"פ יישאר פתוח למשך 6 חודשים מאותו מועד, קרי עד ליום 6.5.18, אך ההליכים בו יעוכבו החל מהיום ועד למתן החלטה אחרת.
בתאריך הנ"ל (6.5.18) תיק ההוצל"פ ייסגר. יחד עם זאת, אין בכך כדי לפגוע בזכותה של התובעת לבקש החייאת תיק ההוצל"פ, ככל שההליך המשפטי שיוגש לבית הדין לעבודה לא יתייחס ולא יכלול את השיקים נשוא תיק ההוצל"פ.
הצדדים מסכימים כי ביהמ"ש יפסוק הוצאות לפי שיקול דעתו ועל סמך החומר הקיים בתיק.
באותו דיון אישרתי את הסכמות הצדדים וקבעתי בפסק הדין כי התובעת תישא בהוצאות משפט של הנתבעת בסך 750 ₪.
יום למחרת, הגיש ב"כ התובעת בקשה לביטול פסק הדין שאישר את הסכמות הצדדים. הנתבעת התנגדה לבקשת התובעת.
ביום 24.09.2017 דחיתי את בקשת התובעת וקבעתי כי בניסובת העניין בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה לביטול פסק הדין או שינוי פסק הדין וכי יש לנקוט בהליך המשפטי המתאים.
ב"כ התובעת הגיש ערעור על החלטתי מיום 24.09.2017 בפני בית המשפט המחוזי בחיפה.
ביום 14.05.2018 ובהעדר התייצבות הנתבעת לדיון בערעור, התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך הכרעה בטענות הצדדים.
עם קבלת פסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי, קבעתי ישיבה מקדמי ת ליום 18.10.2018. מועד הדיון נדחה לבקשה הצדדים ליום 29.10.2018.
במהלך הדיון המקדמי לא הגיעו הצדדים להסכמות ועל כן קבעתי דיון הוכחות ליום 28.02.2019 והוריתי לשני הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ומטעם הגב' מאיה דוגן. ב"כ התובעת ביקש לזמן לדיון ההוכחות את הגב' מאיה דוגן ואת עו"ד מרדכי הופמן אשר ייצג את התובעת בהליך שהתנהל בבית הדין לעבודה (להלן: "ב"כ התובעת"). הנתבעת הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה בלבד ולא ביקשה לזמן עדים .
דיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 28.02.2019 נדחה לבקשת הצדדים ליום 17.07.2019. לדיון ההוכחות לא התייצבה הנתבעת אלא התובעת ועדיה בלבד, ועל כן נחקרו עדי התובעת בלבד ונקבע דיון הוכחות נוסף לחקרית הנתבעת ליום 14.08.2019.
ב"כ הצדדים ביקשו בהסכמה לדחות את מועד ההוכחות שהיה קבוע ליום 14.08.2019. בהחלטתי מיום 12.08.2019 נעתרתי לבקשה וביקשתי מהצדדים לתאם מועדים חדשים במהלך הפגרה על מנת שלא לעכב את ההכרעה בתיק.
למרבה הצער, הצדדים לא פעלו לפי החלטתי אלא שתיאמו מועדים לחודש 11/2019. על כן, הוריתי שוב לצדדים בהחלטתי מיום 23.08.2019 לתאם מועדים קרובים יותר. רק ביום 01.09.2019 הוגשה בקשה לקביעת מועד הוכחות ליום 05.09.2019, קרי 4 ימים לאחר הגשת הבקשה ויומנו של בית המשפט לא אפשר זאת, ועל כן קבעתי דיון הוכחות ליום 06.11.2019.
ביום 06.11.2019 נחקרה הנתבעת בחקריה הנגדית ולבקשת הצדדים ניתן צו להגשת סיכומים בכתב.
יום למחרת דיון ההוכחות הגיש ב"כ התובעת בקשה לתיקון הפרוטוקול ובהחלטתי מאותו יום הוריתי לו להגיש את בקשתו בשנית בצירוף עמדת הצדי השני. ב"כ התובעת לא פעל לפי החלטתי וזנח למעשה את בקשתו.
שני הצדדים הגישו סיכומים בכתב לצורך מתן פסק דין בתיק.
יוער, כי בתביעה שלפניי סברתי, כי הצדדים היו יכולים לייתר את המחלוקת ביניהם גם מחוץ לכותלי בית המשפט, אבל לצורך זה הייתה דרושה נכונות שלא התקיימה ביניהם.
כהוראת תקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית ויתייחס לטענות העיקריות של הצדדים.
תמצית העובדות ועיקר טענות הצדדים
ביום 14.01.2013 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת לבית דין האזורי לעבודה בחיפה לתשלום פיצויי פיטורים בסך כ- 36,000 ₪ לתקופת העבודה של התובעת אצל הנתבעת משנת 2002 ועד שנת 2011. תביעת התובעת אוחדה עם תביעת עובדת נוספת בשם מאיה ד וגן (אשר הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
ביום 24.11.2013 התקיים דיון שבמהלכו, ו בהמלצת כבוד בית הדין האזורי לעבודה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, שז ה לשונו:
ב"כ הצדדים:
אנחנו מסכימים שאם יקבע שהתובעות זכאיות לפיצוי פיטורים, הרי שהסכום הכולל לו זכאית התובעת 1, אורית סידיס כפיצוי פיטורים לכל תקופת העבודה הוא 26,449 ₪ והסכום הכולל לו זכאית התובעת 2, מאיה דגן, כפיצוי פיטורים לכל תקופת העבודה הוא 23,855.5 ₪.
הצדדים מודיעים לבית הדין, כי הם מקבלים את הצעת הפשרה כדלקמן:
לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות התובעות כנגד הנתבעת, ומבלי שצד מודה בטענות משנהו ולצרכי פשרה בלבד, תשלם הנתבעת לתובעת 1 סך של 18,514 ₪ נטו כפיצוי פיטורים ולתובעת 2 סך של 16,699 ₪ נטו כפיצוי פיטורים.
הסכום ישולם לתובעות ב- 15 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 10.12.13 ובכל 10 לחודש שלאחריו, עד לסילוק מלוא הסכום בפועל. הנתבעת תעביר לב"כ התובעות את הסכומים האמורים באמצעות העברה בנקאית לחשבונו: בבנק הפועלים, סניף 713, עכו, חשבון מס' 213299 ע"ש עו"ד מרדכי הוכמן.
במקרה של איחור של 30 ימים ומעלה בביצוע אחד התשלומים או באופן מצטבר יעמיד את יתרת התשלום לעומת הזכאות המלאה המצויינת בראשית הפרוטוקול (בסך 26,449 ₪ לתובעת מס' 1 ו- 23,855.5 ₪ לתובעת מס' 2) לפרעון מיידי.
לאחר ביצוע המפורט לעיל, מצהירים הצדדים שאין להם ולא תהיינה טענות ותביעות זה כנגד זה בגין כל תקופת העבודה וסיומה, וכל הנובע ממנה.
הצדדים מבקשים מבית הדין ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה דלעיל, ללא צו להוצאות ולהורות על החזר האגרה.
באותו יום אישר כבוד בית הדין האזורי לעבודה הסכמת הצדדים הנ"ל ונתן לה תוקף של פסק דין. יוער כי ביום 25.11.2013 נסרק לתיק בית הדין הסכם הפשרה החתום על ידי כל הצדדים וב"כ הצדדים.
התובעת פתחה ביום 25.11.2015 (שנתיים לאחר סיום ההליך בבית הדין האזורי לעבודה), תיק הוצאה לפועל לגביית עשרה שיקים שקיבלה מהתובעת לזמן פרעון שבין 09.01.2013 ועד 23.06.2013, כמפורט בבקשת הביצוע בתיק ההוצאה לפועל .
בהתנגדות לביצוע שטר טענה הנתבעת כי בין הצדדים שררו יחסי עובד מעביד בין השנים 2002-2011, כאשר התובעת נטשה יחד עם עובדת נוספת את מקום העבודה דבר שהביא להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים. נטען כי בעקבות זאת ניסו הצדדים להגיע להסכמות כוללות בגין הכספים המגיעים לתובעת מהנתבעת, והנתבעת אף פרסה מספר שיקים לתובעת בהתאם להסכמות ביניהם. בשל מצב כלכלי גרוע, השיקים שניתנו לתובעת לא כובדו וחשבון הנתבעת הוגבל . לאור זאת ביקשה התובעת לממש את זכויותיה והגישה תביעה לבית הדין לעבודה.
לטענת הנתבעת, ביום 24.11.2013 הגיעו הצדדים להסכם פשרה כולל בנוסח הנ"ל. הנתבעת הוסיפה כי השיקים שלא כובדו היו חלק מהסכם הפשרה בין הצדדים שהושג בבית הדין לעבודה. לטענת הנתבעת, התובעת שיקרה לאורך כל המו"מ בין הצדדים כאשר טענה כי השיקים מוחזקים בנאמנות בידי עו"ד מרדכי הוכמן והבטיחה כי יושמדו על פרעון הפשרה דבר שלא נעשה, אלא שהתובעת בחרה לפתוח תיק הוצאה לפועל למימוש השיקים בניסיון נואל להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת.
בתגובתה להתנגדות מיום 20.11.2016 טענה התובעת, כי הפשרה אליה הגיעו הצדדים בבית הדין לעבודה לא "בלעה" את השיקים נשוא תיק זה, שכן השיקים שולמו כשכר עבודה ולא נכללו ולא נתבע ו בהליך שהתנהל בבית הדין לעבודה שעניינו פיצויי פיטורים בלבד. לטענת התובעת אין כל קשר בין השיקים לבין ההליך הקודם בבית הדין לעבודה, מה גם שסכום השיקים הכולל עומד על 20,000 ₪ בו בזמן שסכום הפשרה עמד ע"ס 18,514 ₪ הנופל מסכום השיקים ומתייחס כאמור לפיצויי פיטורים בלבד.
בתצהיר עדות ראשית של התובעת חזרה היא על טענתה כי ההליך המשפטי שהתנהל בבית הדין לעבודה התייחס אך ורק לזכאותה, יחד עם עובדת נוספת, לפיצויי פיטורים. נטען כי בשל בעיות כל כליות לא שולם לתובעת שכר עבודה תקופה ממושכת ועל כן היא קיבלה שיקים דחויים מהנתבעת על סך כולל של 20,000 ₪ שלא נפרעו. נטען כי לאחר חילול השיקים פנתה התובעת לעו"ד מרדכי הוכמן כדי לתבוע פיצויי פיטורים וכי הפשרה אליה הגיעו הצדדים מתייחסת לפיצויי הפיטורים בלבד, וכך נכתב מפורשות בצמוד לסכום הפשרה. התובעת טענה לחוסר תום ליבה של הנתבעת לאור ההליך המשפטי וחוסר ה היגיון בגרסת הנתבעת. מטעם התובעת הוגש כאמור תצהיר נוסף של ה גב' מאיה ד וגן לתמיכת טענות התובעת. באותו תצהיר נטען כי הנתבעת שילמה לגב' מאיה שיקים עבור שכר עבודה, כאשר שיקים אלו כן נפרעו במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתחה הגב' מאיה נגד הנתבעת, וכי בנוסף לכך היא קיבלה פיצויי פיטורים בהתאם להסכם הפשרה בבית הדין לעבודה.
הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה ולסלקה על הסף. לטענתה, פסק דין שניתן בהליך קודם שאישר הסכם הפשרה בין הצדדים מהווה מעשה בית דין, השתק עילה ו השתק פלוגתא, אשר נכרת תוך ידיעה ברורה שכל המחלוקת וכל הסכסוך מסתיים, ומשתיק את התובעת מלטעון כי הנתבעת חייבת לה עבור השיקים שלא נפרעו נשוא התביעה דנן.
מנגד, טענה התובעת שיש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, כי השקים לא נכללו בהליך הקודם מאחר והתביעה בבית דין לעבודה (ההליך הקודם) מתייחסת אך ורק לפיצויי פיטורים בלבד ולא לשכר עבודה ששולמו דרך השקים נשוא תביעה דנן, ולאור זה, ה סכם הפשרה לא יכול לכלול רכיב שאיננו כלול בתביעה.

דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שבחנתי לעומק את כתבי הטענות של הצדדים, התצהירים והנספחים וכן לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים והעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי ולאחר שעיינתי בכל הראיות שהוגשו לתיק וכן סיכומי ב"כ הצדדים המלומדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אבהיר טעמיי;
ככלל, התובע בהליך אזרחי נושא בנטל להוכיח את תביעתו ועליו להוכיח כי הוא זכאי לתשלום הנטען מהנתבע, וזאת בהיותו המוציא מחברו ועליו הראיה. נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים: הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו.
יחד עם זאת, השאלה על מי רובץ נטל ההוכחה, נקבעת על-פי הדין המהותי, כאשר נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט.
בענייננו התביעה מבוססת על עילה שטרית. בהקשר זה נטל ההוכחה הפוך והוא מוטל על הנתבע ת, אשר מבקשת להתגונן מפני השטר, שכן פקודת השטרות (נוסח חדש) קובעת מספר חזקות לטובת התובע מכוח השטר. כך למשל קובע סעיף 20(ג) לפקודת השטרות כי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר"; וסעיף 29(א) לפקודת השטרות קובע את חזקת התמורה בזו הלשון "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". ראו לעניין זה גם ספרו של שלום לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה), בעמ' 291 : "לזכות נפרע האוחז בשטר עומדת חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודה. על פי הפרשנות המקובלת, חזקה זו מניחה הנחה כפולה : כי הוסכם מלכתחילה על מתן תמורה כנגד השטר, וכי תמורה זו ניתנה בפועל, ומקבל השטר קיים את חלקו בהסכם. משום כך רובץ הנטל על המושך להוכיח כי התמורה נכשלה".
בכל מקרה, בהליך האזרחי אין על בעל הדין, עליו מוטל נטל ההוכחה, להוכיח את גרסתו מעבר לספק סביר אלא להוכיח כי גרסתו, העולה מן העובדות אותן הציג, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הצד השני. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו (להרחבה ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון בע"מ, פ"ד סא (3), בעמ' 18 (2006)).
חשוב לציין עוד, כי בהתאם להלכה הפסוקה, בין צדדים קרובים, כמו במקרה דנן, דינו של שטר כדין חוזה . כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על-פי שטר עומדת להם גם כנגד חבות על-פי חוזה. אמת, השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עיסקת היסוד. קשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על-פי השטר, כי חבותו השטרית לא קיימת עוד או פחותה היא לאור עיסקת היסוד. ושוב, הגנה זו עומדת לחייב רק כלפי אוחז "סתם". היא אינה עומדת לחייב כלפי אוחז כשורה (ראו: דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי פד נה (4) 193, בעמ' 196).
על מנת לבחון אם עילת התביעה דנן נכללת או לא נכללת בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בהליך בבית הדין לעבודה ואם השיקים נשוא התביעה "נבלעו" בהסכם הפשרה ואם הנתבעת עמד ה בנטל המוטל עליה , יש לבחון את עילת התביעה הנטענת וכן הסכם הפשרה והשלכותיו .
התביעה דנן מבוססת על שיקים שקיבלה התובעת מהנתבעת לפני פתיחת ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה ולפני הסכם הפשרה. כמו כן, כל השיקים שהיו בידי התובעת חוללו באי פרעון עד ליום 23.06.2013, קרי לפני לכריתת הסכם הפשרה. לפיכך, יש לבחון את טענות הצדדים לאור סעיפי הסכם הפשרה ופרשנותו .
קודם שאדון בעילת התביעה ובהשלכותיו של הסכם הפשרה על זכויות הצדדים, אייחד דברים למהותו של הסכם פשרה, בכלל , ואופן פרשנותו, בפרט.
"פשרה" הוגדרה בפסיקת בת י המשפט כהסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם. למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית, הן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה החשובה לענייננו הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי - מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית-המשפט (ראו: רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3), 49 בעמ' 60). ככלל, פשרה ככל הסכם, גם אם קיבלה תוקף של פסק דין, מחייבת את הצדדים הנוטלים בה חלק בתנאים שסוכמו ואותם ראו הצדדים כהוגנים בעת כריתת ההסכם .
כאמור, בהסכם הפשרה יש וויתור על זכויות. בהקשר זה של וויתור על זכויות פסק לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 7379/18 הדר יצחקי נ' רון יצחקי (18.12.2019) כי כתב וויתור "שואב את כוחו הנורמטיבי מהסכמת הצדדים, דהיינו מכוח דיני חוזים. נקודת המוצא היא אפוא כי כתב הוויתור הוא ככל חוזה אחר, אשר ניתן להעלות כלפיו טענות חוזיות, לרבות טענה לפגם בכריתה (לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; להלן: חוק החוזים) ... האפשרות לתקוף כתב ויתור במסגרת הליך משפטי, או לבקש את ביטולו על יסוד טענה של פגם בכריתה, מעוררת קושי אינטואיטיבי. בבסיסו של כתב ויתור עומדת השאיפה למנוע התדיינויות משפטיות, על כל הכרוך בכך, והתדיינות נוספת לגבי תוקפו של כתב הוויתור או היקפו מסכלת את מטרתו של כתב הוויתור. דהיינו, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה חוזית, ורצונם המשותף הוא למנוע הליכים משפטיים עתידיים, יש קושי בכך שאחד מהם יחזור ו"יגרור" את חברו לבית המשפט. לכאורה אין לדבר סוף, ותוצאה זו פוגעת בסופיות הפשרה, בוודאות המשפטית וכמובן גם באינטרסים של הנתבע ...".
הסכם פשרה אשר מקבל תוקף של פסק דין ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים והגושפנקה שניתנה להסכמה על ידי בית המשפט (ראו: ע"א 7024/97 ניסים עדיקה נ' אהוד תמיר, פ"ד נד(5) 826 (2000)). פסק דין המאשר הסכם פשרה בין צדדים, עשוי, ובמקרים מסוימים אף צריך, להשתיק תביעות חדשות באותן עילות, מכוח הכלל של מעשה בית-דין.
בכל מקרה, הסכם פשרה הוא מסמך הנתון לפרשנות כמו כל חוזה. בית משפט העליון דן ארוכות ורבות בדבר פרשנותם של חוזים, וביחס שבין לשון החוזה לבין תכליתו כפי שהיא משתקפת בנסיבות חיצוניות לחוזה; והובעו במסגרת זו גישות שונות. בענייננו, הסכם הפשרה נכרת בין הצדדים לאחר כ ניסתו לתוקף של תיקון מס' 2 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שעניינו פרשנות חוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים בנוסחו החדש קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים, שהיה לאחר הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט(2) 265 (1995)), הוקנה מעמד בכורה ללשון החוזה. כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו , כך שאין חולק שהלשון מהווה נקודת מוצא לכל הליך פרשני, ובין היתר נפסק כי כל זמן שלשון החוזה ברורה וחד משמעית וזו מלמדת באופן מפורש מהו אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, הבכורה בהליך הפרשני תינתן לה (להרחבה ראו: ע"א 87/15 אורי צבי נורדן נ' גיורא גרינברג (16.10.2017) והאסמכתאות המצוטטות שם).
לאחרונה חזר בית המשפט בדנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.04.2020) על עקרונות פרשנות החוזים בעקבות הלכת אפרופים ותיקון חוק החוזים והדגיש כי : "הלכת אפרופים קבעה כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מבחינה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו (הלכת אפרופים, בעמ' 311). זוהי התכלית הסובייקטיבית של החוזה. עוד קובעת הלכת אפרופים כי רק במקרים שבהם אין כל אפשרות לאתר את התכלית הסובייקטיבית, על בית המשפט המפרש את החוזה לפנות לתכלית האובייקטיבית שלו, המושפעת בין היתר מעקרון תום הלב ומשיקולי היגיון, יעילות עסקית ושכל ישר (שם, בעמ' 313). עקרונות פרשניים אלה אומצו לאורך השנים בפסיקת בתי המשפט ואף אושררו בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) (להלן: עניין מגדלי הירקות). לאחר שנכנס לתוקפו תיקון מס' 2 לחוק החוזים הבהיר בית המשפט כי התיקון אימץ למעשה את השיטה הפרשנית שנקבעה בהלכת אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות ( רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (26.2.2012) (להלן: עניין סהר)). עוד הדגיש בית המשפט כי לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו וכי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה תואמת את המשמעות הפשוטה העולה מקריאת לשון החוזה ..."
כאמור, בבחינת אומד דעת הצדדים יוקנה עיקר המשקל לביטוי החיצוני של הרצון כפי שהוא משתמע מלשון ההסכם וגם מנסיבות כריתתו.
על כן, נפתח בלשון הסכם הפשרה בין הצדדים ונפנה אם כן לפרשנותו המילולית של סעיף 4 להסכם הפשרה, ונתמקד במילים: " לאחר ביצוע המפורט לעיל, מצהירים הצדדים שאין להם ולא תהיינה טענות ותביעות זה כנגד זה בגין כל תקופת העבודה וסיומה, וכל הנובע ממנה ". סבורני כי נוסח זה איננו יכול להתפרש באופן צר, כפי שהתובעת טוענת לו, שכן לשונו ברורה ומעידה על כך שכוונת הצדדים הייתה לסילוק הטענות והתביעות בעבר, בהווה ובעתיד בכל הקשור והנובע מתקופת העסקתה של התובעת אצל הנתבעת .
אמנם בפתיח של הסכם הפשרה, וכן בסעיף 1 להסכם הפשרה נרשם כי הסכום המשולם הוא עבור פיצויי פיטורים, יחד עם זאת סעיף 4 שבא בהמשך הסכם הפשרה הדגיש מפורשות השלכות הסכם הפשרה על תביעות וטענות הצדדים לא רק בגין סיום תקופת העבודה אלא במהלכה וכל הנובע ממנה.
זאת ועוד, ברישא של סעיף 1 להסכם הפשרה נכתב כי תשלום סכום הפשרה מביא לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת כנגד הנתבעת .
לשון ההסכם ברורה ומפורשת ואין היא נזקקת לכל פרשנות סבוכה ולכל ראיות נוספות. ברור מתוכה כי הצדדים רצו "לנקות את השולחן" ולהביא לסיום כל הסכסוכים שביניהם. התרשמתי שלא בכדי הוכנס סעיף 4 להסכם הפשרה למרות שהצדדים התייחסו קודם לכן לנושא פיצויי הפיטורים בלבד. ברור מלשון הסכם הפשרה כי מדובר בסיום התביעות והטענות בכל הקשור והנובע מיחסי העבודה בין הצדדים. חיזוק לכך ניתן למצוא כאמור ברישא של סעיף 1 להסכם הפשרה והשימוש בביטוי "כל תביעות התובעת כנגד הנתבעת".
בענייננו הצדדים לא רק שמעו הוראות הסכם הפשרה והסכימו להן, אלא שאישרו בחתימתם תוכן ההסכמות וחזקה על הצדדים כי ידעו והבינו את הפשרה עליה חתמו, ואין לקבל טענה לפיה אדם לא הבין או לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראו: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נז (2) 599 (2000)) ואין זה המקרה. יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש העליון בע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק מזרחי, פ"ד נח (2) 125, בעמ' 149 (2003) שם נפסק כי "כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא... עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה...".
נוכח האמור, ולאור החזקה הפרשנית לפיה פרשנות החוזה היא לרוב זו שתואמת את משמעותו הפשוטה והטבעית של הכתוב בו, העולה מקריאתו על רקע הקשרו הכללי (ראו: ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק (08.08.2018)) , אני קובע כי יש להעדיף כאן את פרשנות הנתבעת, על זו שמציעה התובעת.
מעבר לדרוש, המסקנה בדבר העדפת פרשנות ה נתבעת מתחזקת גם נוכח הנסיבות החיצוניות להסכם הפשרה, כאשר בין אלה יש לשקול את ההקשר והמעמד בו הושג הסכם הפשרה.
בענייננו, הסכם הפשרה שכלל סעיף וויתור בנוסח הנ"ל, הושג במהלך דיון שהתקיים בבית הדין לעבודה בנוכחות הצדדים וב"כ הצדדים אשר ניסחו, ערכו והסבירו את הסכם הפשרה, ואף הצדדים וב"כ הצדדים חתמו עליו.
בהקשר זה העידה התובעת כדלקמן (שורות 23-32 בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 17.07.2019):
"ש. יש לך שיקים משנת 2013. התביעה הוגשה בינואר 2013 בבית הדין לעבודה. בפרוטוקול הדיון של פסק הדין היה ב-24.11.13. אני מפנה אותך לנספח ב' לתצהיר שלנו. האם את מאשרת את החתימה שלך על הסכם הפשרה?
ת. כן. אני מאשר את החתימה שלי על פרוטוקול ההסכמה. עו"ד הוכמן היה גם כן בביהמ"ש.

ש. ביהמ"ש הקריא בפנייך את פסק הדין, עוה"ד הסביר לך על מה את חותמת?
ת. כן. הקריאו לי והוא הסביר לי.

ש. בזמן שהייתם בדיון, אמרת לעו"ד הוכמן, היית איתו בקשר בפרק זמן הזה?
ת. תמיד הייתי איתו בקשר.
ובהמשך עדותה העידה התובעת כדלקמן (שורות 29-32 בעמ' 11 לפרוטוקול מיום 17.07.2019):
ש. כשעו"ד הגיע לסכמה על הסכום, את אומרת שאת לא זוכרת מה היה, הם סגרו ביניהם ואת לא זוכרת למה הסכמת לסכום הזה?
ת. יכול להיות שהסבירו לי ואני לא הייתי במיטבי. אמרו לי משהו ואני לא זוכרת. אני לא רוצה לומר דברים שאני לא יודעת.
עינינו רואות כי התובעת הודתה כי הקריאו והסבירו לה את הסכם הפשרה ותוכנו . ב"כ התובעת אף אישר בחקירתו הנגדית כי הסביר לתובעת את תוכן הסכם הפשרה לפני החתימה (ראו עדות ב"כ התובעת בשורה 5 בעמ' 17 לפרוטוקול מיום 17.07.2019). כמו כן העדה הגב' מאיה דוגן אישרה בחקירתה כי הסכם הפשרה הוסבר לנוכחים (ראו עדות הגב' מאיה בשורה 10 בעמ' 20 לפרוטוקול מיום 17.07.2019).
יתר על כך, בעת כריתת הסכם הפשרה, כל השיקים נשוא התביעה השטרית היו בידי התובעת מחוללים באי פרעון, שכן תאריכי פרעון השקים היו בתקופה שבין 09.01.2013 לבין 23.06.2013 בו בזמן שהסכם הפשרה נכרת ביום 24.11.2013, כך שתאריך פירעון השיק האחרון היה חמשה חודשים לפני כריתת הסכם הפשרה בין הצדדים. התובעת ו/או ב"כ התובעת לא סייגו את הסכמתם לוויתור על טענות ותביעות הדדיות בדרך כלשהי ולא התייחסו בכלל לשיקים כנושא השנוי במחלוקת.
בהקשר זה אני דוחה את טענת התובעת לפיה הנתבעת היא זו שהייתה צריכה לציין עניין השיקים ככלול בהסכם הפשרה, וזאת לאור הוויתור שבסעיף 4 על הטענות והתביעות בעבר, בהווה ובעתיד. על התובעת היה לרשום "ברחל בתך הקטנה" כי הסכם הפשרה אינו כולל את השיקים המצויים בידיה.
זאת ועוד, עיון בכתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה מראה על התובעת כן התייחסה בסעיף 5 לתביעתה לעניין תשלום שכר העבודה ואי כיבוד שיקים (שהוחלפו בשיקים נשוא התביעה) וכך העיד גם ב"כ התובעת בעדותו הראשית (ראו עמ' 14 לפרוטוקול מיום 17.07.2019), ובכל זאת לא הוחרג נושא השיקים מסעיף 4 להסכם הפשרה.
נוסף על כך, הנתבעת התייחסה בהתנגדותה מפורשות לנסיבות חתימת ההסכם ולעניין השיקים כאשר נטען כי נאמר לה שהשיקים נמצאים בידיו הנאמנות של ב"כ התובעת וכי הובטח לה כי יושמדו לאחר פרעון התשלומים על פי הסכם הפשרה. לאור גרסתה המפורטת של הנתבעת כבר בשלב ההתנגדות, ניתן היה לצפות שהתובעת תדגיש בתצהירה את טענתה לפיה הסכם הפשרה לא "בלע" את השיקים וכי לגביהם לא היה כל ויתור או הבטחה להשמדה . ואולם, התובעת נמנעה מלהתייחס לטענות הנתבעת ולא העלתה בתצהירה תגובה לטענות הנתבעת. הימנעותה של התובעת מלציין את הדברים בתצהירה ומלהתמודד עם טענות הנתבעת בהקשר זה, עומדת לחובתה.
יתרה מזו, במהלך חקירתה הנגדית העלתה התובעת לראשונה טענה חדשה שלא נטענה קודם לכן ביחס לשיקים עת טענה כי דיברה עם הנתבעת אחרי הסכם הפשרה ונאמר לי כי הנתבעת תשלם לה אותם (כך גם העידה הגב' מאיר בחקירתה). מייד לאחר מכן תיקנה התובעת את עצמה וטענה כי עורכי הדין דיברו על זה בעת ההסכם אם כי היא לא זוכרת נושא השיקים (ראו עדות התובעת בשורות 1-3 בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 17.07.2019). וטענה בהמשך חקירתה כי לא דיברה עם הנתבעת לאחר הסכם הפשרה ביחס לשיקים נשוא התביעה (ראו עדות התובעת בשורות 27-29 בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 17.07.2019). הדברים מלמדים על סתירות ותמיהות שאינן מתיישבות עם מכלול הראיות בתיק ושיש בהן כדי לערער את אמינות גרסת ה של הת ובעת אשר התרשמתי כי הייתה מגמתית .
גרסת התובעת לא הייתה אחידה גם בהקשרים נוספים . בתהציר עדות ראשית טענה התובעת בסעיף 9, כי ביום הגשת תביעתה לבית הדין לעבודה לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת כי השיקים שקיבלה מהנתבעת לא יפרעו.אולם, בעדותה במהלך חקירתה הנגדית ציינה התובעת כי בזמן שהייתה אצל עוה"ד לצורך הגשת תביעתה לבית הדין לעבודה ידעה ששיק אחד כן חזר (ראו שורות 8-9 בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 17.07.2019) אם כי בהמשך עדותה שינתה גרסתה וחזרה על הטענה שהועלתה בתצהירה (ראה שורות 19-21 בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 17.07.2019).
שוכנעתי, כי בנסיבות העניין אי החרגת נושא השיקים מהסכם פשרה הכולל סעיף וויתור גורף מלמדת על וויתור התובעת במפורשת על העילה השטרית שהייתה שוכנת בפועל בתקופה הקודמת להסכם הפשרה (ראו והשוו: תמ"ש (י-ם) 43505-11-11 י.ד. נ' ב.ב. (02.12.2012)).
טענת התובעת ועדיה בדבר ההפרדה בין השיקים, לבין התביעה והסכם הפשרה וכי היא רשאית לפתוח תיק הוצאה לפועל לגבייתם ולכן לא קיבלו ביטוי בהסכם הפשרה , אינה מתקבלת על הדעת נוכח העובדה כי כל השיקים כבר חוללו באי פרעון חודשים רבים לפני חתימת ההסכם, בו בזמן שהשקים שניתנו לגב' מאיה עבור שכר עבודה נפרעו על ידי הנתבעת, בין אם בהוצאה לפועל או ב דרך אחרת, לפני כריתת הסכם הפשרה. כך שמדובר בשני מקרים שונים.
זה המקום לציין, כי התובעת העידה לפניי כי הסכם הפשרה נקב בסכום שמסלק את כל התביעות ולא התייחס לרכיבים פרטניים כגון שכר, הבראה, מחלה נסיועות וכו' (ראו עדות התובעת בשורות 25-28 בעמ' 23 לפרוטוקול מיום 06.11.2019 וכן שורות 17- 21 בעמ' 24 לפרוטוקול מיום 06.11.2019, ושורות 16-18 בעמ' 25 לפרוטוקול מיום 06.11.2019).
התרשמתי מהראיות ועדויות הצדדים כי הסכמת הצדדים בהליך בבית הדין לעבודה לא ניתנה בחלל ריק. היא הייתה חלק מהסכמה כוללת שנועדה להביא את הסכסוך בין הצדדים לכדי סיום, ללא צורך בהתדיינות משפטית נוספת בגין השיקים .
אמנם לחובת הנתבעת נזקפת העובדה כי לאחר חתימת הסכם הפשרה, ולכל היותר, לאחר פרעון התשלומים נשוא הסכם הפשרה היא לא קיבלה לידיה חזרה את השיקים, וכי בפסיקה נקבע כי "שטר שנפרע מקומו בידי החייב הפורע" (ראו: ע"א 336/60 חיים הלל נ' עזבון המנוח אהרן ימיני, פ"ד טו 19, בעמ' 23), והדברים אף עולים בקנה אחד עם הוראת סעיף 51(ד) לפקודת השטרות [נוסח חדש], התשי"ז- 1957, הקובע כי על האוחז בשטר למסור אותו באופן מידי למי שפרע אותו. ברם, כל עניין ועניין יידון לפי נסיבותיו. בענייננו, טענתה של הנתבעת בדבר פרעון השיקים מתיישבת עם הוראות הסכם הפשרה ופרשנותו, ובמיוחד ההוראה הנוגעת לסעיף 4 שבהסכם הפשרה. זאת ועוד, יש לתת משקל לטענת הנתבעת כי הובטח לה כי השיקים יושמדו לאחר פרעון הפשרה. טענה שלא נסתרה על ידי התובעת. כמו כן יש לשים לב למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביום 25.11.2015 שהיה כשנתיים לאחר כריתת הסכם הפשרה, ולאחר פרעון כל התשלומים נשוא הסכם הפשרה. התובעת לא נתנה כל הסבר משכנע שיכול היה לתמוך בגרסתה כשנשאלה למה לא נפתח תיק הוצאה לפועל לגביית השיקים לאחר חילול כל השיקים באמצע 2013 או לאחר חתימת הסכם הפשרה בין הצדדים, והדבר אומר "דרשני" (ראה עדות התובעת בשורה 28 בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 17.07.2 019).
מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הפשרה קויים והתובעת קיבלה לידיה את הסכומים נשוא הסכם הפשרה שהוסכם עליהם ובכך למעשה מוצו זכויות הצדדים, ו נוכח הסכם הפשרה אשר לא צויין בו כל סייג המתייחס להחרגת השיקים באופן שמותיר לתובעת את האפשרות לנקוט בהליכים לפרעונם ולאור פרשנות הסכם הפשרה על רקע נסיבות כריתתו כמתואר לעיל – אני קובע כי יש לקבל את פרשנות הנתבעת להסכם הפשרה וכי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת גרסת ה כי הסכם הפשרה הקים מחסום ביחס לתביעה השטרית דנן.
לפני סיום מצאתי לציין, כי לא נעלמו מעיני טענות נוספות של התובעת וכי הניסוח של הסכם הפשרה עשוי לעורר שאלות נוספות: כיצד הוסכם להתפשר על סמוך הנמוך מקרן השיקים שבידי התובעת וכיצד השיקים שניתנו לגב' מאיה נפרעו, זאת בנוסף לסכום הפשרה? ומנגד טענות הנתבעת כיצד הסכימה התובעת להתפשר, לשיטתה, על מחצית מסכום תביעתה בגין פיצויי פיטורים. יחד עם זאת, שאלות אלה מקומן אינו בהליך שלפניי מה גם שאין בפניי ניתונים מלאים בקשר לתביעת התובעת ביחס לתביעת הגב' מאיה . בכל מקרה וככל שהתובעת סבורה כי הייתה טעות או הטעיה בעת גיבוש ההסכמות, רשאית הייתה (ואולי עדיין) לנקוט בהליך משפטי, נפרד עצמאי ומתאים. הדיון בטענת הטעות ו/או ההטעיה אינו מתאים להליך שלפניי.
סיכום
לאור האמור והמקובץ לעיל, אני קובע כי התובעת כשלה בתביעתה וכי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה להוכחת גרסתה, ולפיכך אני דוחה את התביעה.
אשר לשאלת ההוצאות וחרף התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שבחנתי התנהלות שני הצדדים בתיק לא ראיתי לעשות צו להוצאות. לפיכך, כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ו' אייר תש"פ, 30 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אורית סדיס
נתבע: צפורה בנרוש
שופט :
עורכי דין: