ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דן שנר נגד בית ספר לסיעוד שליד המרכז הרפואי זיו :

בפני כבוד השופט הבכיר שאהר אטרש

התובע:

דן שנר
ע"י ב"כ עוה"ד נתן פנץ

נגד

הנתבעים:

  1. בית ספר לסיעוד שליד המרכז הרפואי זיו
  2. המרכז הרפואי ע"ש "רבקה זיו" צפת
  3. משרד הבריאות

ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז צפון

החלטה

(בעניין הוצאות המשפט)

1. ביום 25/2/2020 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, בגדרו הוסכם כי התובע יחזור ללימודים בבית הספר לסיעוד שליד המרכז הרפואי זיו, בתנאים כמפורט בגוף הסכם הפשרה.

2. בסעיף 6 להסכם הפשרה הוסכם, כי "לעניין הוצאות המשפט יטענו הצדדים בקצרה בכתב (עד 2 עמודים) ובית המשפט יפסוק האם תהיינה הוצאות משפט ובאיזה שיעור".

3. בטיעוניו הכתובים מבקש התובע לפסוק לטובתו הוצאות ראויות וגבוהות במיוחד, סכום שלא יפחת מסך 250,000 ₪. לטענתו, לפי מהותו של הסכם הפשרה נתקבלה עתירתו העיקרית, לפיה הוא יוחזר ללימודים.

התובע עמד על "ההוצאות העצומות אותן נאלץ התובע להוציא בפועל" - סך 94,000 ₪, בגין ייצוגו, אגרת משפט ומסירות אישיות.

התובע מבקש להתחשב בנזקים העקיפים שנגרמו לו בשל כך שהמשיך לעבוד כאלונקאי במקום לעבוד כאח מוסמך, משך תקופה ארוכה, וכן להתחשב בנזק הנפשי שנגרם לו.

התובע מבקש להתחשב בכך, שבמסגרת הסכם הפשרה הסכים לוותר על הפיצויים הכספיים בתביעתו.

לשיטתו של התובע, טענותיו היו סדורות ומגובות במסמכים, והתוצאה הסופית הייתה ברורה.

עוד טוען התובע, כי "הנתבעות זילזלו הן בבית המשפט והן בהליך עצמו, לכל אורך הדרך", בכך שלא טרחו להמציא לבית המשפט את המסמכים להם טענו, למרות התחייבותן המפורשת; עוד נטען, כי התנהלות הנתבעות גרמה להתארכות מיותרת של הדיונים.

התובע מבקש להתחשב בכך, כי "צוות בית הספר לאחיות (בראשות המנהלת) - לא נעתרו להצעות הפשרה של כבודו".

לבסוף, התובע מבקש להתחשב בכך, שכל הניסיונות של הנתבעים "להדביק" לתובע "אירועים מסכני חיים", לא היו ולא נבראו.

4. הנתבעים סבורים, כי אין מקום לחייבם בהוצאות או בשכ"ט עו"ד של התובע.

הנתבעים מבקשים לדחות את טענת התובע כאילו התקבלה תביעתו, שכן נקבע בפתח הסכם הפשרה "מבלי שצד מודה בטענות משנהו", כך שכל צד שמר על טענותיו.

הנתבעים מבקשים לדחות את ניסיונו של התובע לקבל בכסות של "הוצאות משפט" את הסעדים הכספיים עליהם ויתר בסעיף 5 להסכם הפשרה.

לשיטת הנתבעים, עמדתם שהושמעה לאורך כל הדרך הייתה, שההחלטה מושא התביעה ניתנה בסכמות וכדין ואין להתערב בה.

הנתבעים הבהירו בטיעוניהם, כי "השיקולים שעמדו לנגד עיני הנתבעות, במסגרת הפשרה, לא לפגוע בעתיד התובע ולאפשר לו הזדמנות נוספת להמשיך את דרכו, הזמן שחלף מאז הפסקת לימודי התובע (12/11/16) והתקווה כי חל בו שינוי עם השנים, ושהתובע השכיל להבין את השלכות מעשיו והזדמנות נוספת לשפר את התנהגותו המקצועית".

הנתבעים מבקשים לדחות את טענות התובע בגין הוצאות שהוציא, נזקים עקיפים, נזק נפשי ובגין ויתור על פיצוי כספי; לטענתם, אין מדובר בהוצאות משפט אם כי בראשי נזק, שנדרשו במסגרת התובענה, שעליהם ויתר התובע בסעיף 5 להסכם הפשרה.

לבסוף, הנתבעים טוענים כי הסכם הפשרה הושג למרות הערכת הנתבעים את המצב המשפטי בתיק, מתוך התחשבות בתובע, ועל מנת לחסוך בזמן שיפוטי יקר ובהוצאות מיותרות, ואין "להעניש" את הנתבעים על התנהלותם זו.

5. נקודת המוצא בסוגיית פסיקת ההוצאות הנה כי "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו" (תקנה 511 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). תקנת משנה 511(ב) מוסיפה וקובעת כי "החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512".

תקנת משנה 512(ב) לתקנות מתווה קווים מנחים לקביעת שיעור ההוצאות, ולפיה, על בית המשפט או הרשם להתחשב "בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון".

בהתאם להלכה הפסוקה, לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד לעניין פסיקת ההוצאות (ראו: ר"ע 8713/11 צאיג נ' ב' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, מיום 20/8/2017, רע"א 4164/16 טובים נ' קייקוב, מיום 11/9/2016).

6. מן הכלל אל הפרט.
בכתב תביעתו מיום 24/8/2016 ביקש התובע לצוות על השבתו ללימודים בבית הספר של הנתבעים ולחייב את האחרונים לפצותו בגין נזקיו השונים בסכום כולל של 332,400 ₪, וכן לחייבם בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

הלכה למעשה, הצדדים ניהלו את ההליך עד הישורת האחרונה. בית המשפט שמע את ראיות הצדדים, וכל שנותר הוא הגשת סיכומים בכתב. יחד עם זאת, בית המשפט המליץ ושב והמליץ לשני הצדדים "לבוא בדברים ישירות ביניהם ולבחון סיום ההליך בצורה מוסכמת במידת האפשר" (ראו: החלטה מיום 17/6/2019).

7. המגעים בין הצדדים נחלו הצלחה, ובעקבותיהם הוגש הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

8. מבחינת התוצאה האופרטיבית, נתקבלה תביעתו של התובע באופן חלקי ובתנאים בכל הנוגע לחזרתו ללימודים, אך לא נתקבלה בכל הנוגע לסעד הכספי. לו זו אף זו, הסכם הפשרה שהתגבש בין הצדדים אינו בבחינת הכרעה שיפוטית בצדקת טענתו של מי משני הצדדים. הצדדים היו מודעים לכך וציינו זאת מפורשות בפתח הסכם הפשרה: "מבלי שצד יודה בטענות משנו, לפנים משורת הדין ...".

ברי אם כך, שהתובע לא זכה בסעד לפי שורת הדין לאחר הכרעה שיפוטית, אלא "לפנים משורת הדין".

9. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי אכן נגרמו לתובע הוצאות משמעותיות בגין ניהול ההליך ואף נגרמה לו עגמת נפש בעקבות הפסקת לימודיו. יחד עם זאת, סביר להניח שגם לצד השני נגרמו הוצאות שונות.

10. אין בידי לקבל את טענתו של התובע, כי יש להביא במכלול השיקולים הרלוונטיים את סירובם של הנתבעים לקבל את הצעות הפשרה שהעלה בית המשפט במהלך הדיונים. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 17/6/2016, בית המשפט אינו כופה הצעות פשרה, וזכותו של כל צד לסרב להן מבלי שייזקף הדבר לחובתו.

11. כפי שעולה מטיעוני הנתבעים, הם ביקשו שלא לפגוע בעתידו של התובע וליתן לו הזדמנות נוספת להמשיך את לימודיו, וכאמור זאת לפנים משורת הדין.

12. כשם שהתובע היה בטוח בצדקת תביעתו כך גם הנתבעים היו בטוחים בצדקת הגנתם; בהעדר הכרעה שיפוטית, אין לתת עדיפות בעניין זה למי משני הצדדים.

13. לאור כל המקובץ לעיל, סבורני כי במכלול נסיבות העניין, אין זה ראוי לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ט ניסן תש"פ, 23 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.

חתימה


מעורבים
תובע: דן שנר
נתבע: בית ספר לסיעוד שליד המרכז הרפואי זיו
שופט :
עורכי דין: