ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פאוזיה קולסניקוב נגד מוריה שרותי נקיון אחזקה ושמירה בע"מ :

לפני:

כבוד הרשמת אימאן נסראלדין

התובעת
פאוזיה קולסניקוב
ע"י ב"כ: עו"ד ורקליס
-
הנתבעת
מוריה שרותי נקיון אחזקה ושמירה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד ארן

פסק דין

לפני תביעת התובעת לזכויות סוציאליות מכח צווי ההרחבה בענף הניקיון, כפי שהשתנו מעת לעת, וכן מכח צו העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, התשע"ג-2013 (להלן: "צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים"), בגין תקופת העסקתה במרכז הרפואי זבולון.
בהעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים, הגישו הצדדים תחשיבים מטעמם וסיכמו טענותיהם בכתב (עמ' 4, ש' 27-28).
העובדות המוסכמות
הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי ניקיון.
התובעת הועסקה בשירותי הנתבעת בעבודות ניקיון והוצבה במרכז הרפואי זבולון, כאשר מזמינת העבודה היא קופת חולים כללית.
תקופת העבודה היא מיום 1.2.07 ועד ליום 28.2.19.
התובעת פוטרה מעבודתה.
התובעת הועסקה כעובדת בשכר שעתי בתעריף אחרון 29.12 ₪.
התובעת הועסקה בהיקף משרה חלקי שהצדדים חלוקים לגביו.
במועד סיום העסקתה, קיבלה התובעת לידיה את הסכום שהיה צבור לזכותה בקופת הפיצויים בסך 50,456 ₪ וכן שילמה לה הנתבעת סכום נוסף בסך 7,926 ₪, זאת לאחר הגשת התביעה (עמ' 1, ש' 16-17).
על יחסי העבודה חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הניקיון, כפי שהשתנו מעת לעת.
דיון והכרעה
צווי ההרחבה החלים על יחסי העבודה בין הצדדים אין חולק, כי על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה משנת 1979 (עד חודש פברואר 2014) וכן צו ההרחבה בענף הניקיון משנת 2014.
לטענת התובעת, נוסף לתחולת צווי ההרחבה בענף הניקיון, על יחסי העבודה חלות גם הוראות צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים, זאת החל מחודש ספטמבר 2013, מועד החלתו מכוח חוק העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, תשע"ג-2013 (להלן: "חוק העסקת עובדים"). התובעת מפנה בסיכומיה להגדרת 'גוף ציבורי' בסעיף 1 לחוק העסקת עובדים לפיה:
""גוף ציבורי" - גוף מתוקצב, גוף נתמך ותאגיד בריאות כהגדרתם בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985;"

וכן להגדרת "תאגיד בריאות" בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") לפיה:
""תאגיד בריאות" - עמותה, אגודה שיתופית, חברה או כל גוף משפטי אחר הכשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות, המוכר שירותי בריאות בתוך בית חולים ממשלתי או תוך שימוש במתקני בית חולים כאמור;"
לדידי התובעת, די בכך שמדובר בגוף מתוקצב באופן מלא או חלקי על מנת לקבוע, כי מדובר בגוף ציבורי; עוד הפנתה התובעת בסיכומיה לכך שהשם הנוכחי של הגוף הציבורי "קופת חולים כללית" הוא "שירותי בריאות כללית". התובעת צירפה לסיכומיה רשימת הגופים הציבוריים, כפי שהם מוכרים במנהל הרכש הממשלתי, הכוללים בין היתר "שירותי בריאות כללית" (נספח א').
מנגד, טענה הנתבעת כי על יחסי העבודה חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הניקיון, בנוסחם במועד הרלוונטי לתביעה; וכי אין תחולה לצו העסקת עובדים בגופים ציבוריים על יחסי הצדדים, שכן מזמינת העבודה "קופת חולים כללית" אינה בגדר "גוף ציבורי", כהגדרתו בחוק העסקת עובדים וממילא אין ברשימת "מנהל הרכש הממשלתי" שצורפה לסיכומי התובעת כדי להעיד על כך.
הנתבעת הוסיפה, כי בניגוד לטענת התובעת, מזמינת העבודה "קופת חולים כללית" "אינה מוכרת שירותי בריאות בתוך בית חולים ממשלתי או במתקניו" ומשכך היא אינה עונה להגדרת "תאגיד בריאות" כהגדרתו בחוק יסודות התקציב.
אשר להכרעתי – על יחסי העבודה חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הניקיון, בנוסחם במועד הרלוונטי לתביעה; נוסף לאמור, בשים לב לכך שהתובעת הועסקה באמצעות הנתבעת בעבודות ניקיון בבית חולים זבולון, כאשר מדובר בגוף מתוקצב כהגדרתו בחוק יסודות התקציב – הרי שעל יחסי הצדדים חלות גם הוראות צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים, אשר הוחל מכח חוק העסקת עובדים, זאת החל מיום 1.11.13, שכן התובעת הועסקה כאמור בבית חולים זבולון לפני ה- 6.8.13, יום תחילתו של חוק העסקת עובדים (ראו: סעיף 9 לחוק העסקת עובדים).
היקף משרת התובעת
מעיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה (נספח א') עולה, כי בהתאם לנתוני שכרה של התובעת לרבות המרכיבים שבאים בגדר חלף שכר, הרי שהיקפי משרתה של התובעת במהלך התקופה שלא התיישנה הם כדלקמן:
6/12-12/12: התובעת הועסקה בממוצע כ- 180 שעות בחודש = 9 7% משרה;
2013: התובעת הועסקה בממוצע כ- 165 שעות בחודש = 89% משרה;
2014: התובעת הועסקה בממוצע כ- 167 שעות בחודש = 90% משרה;
2015: התובעת הועסקה בממוצע כ- 166 שעות בחודש = 89% משרה;
2016: התובעת הועסקה בממוצע כ- 165 שעות בחודש = 89% משרה;
2017: התובעת הועסקה בממוצע כ- 169 שעות בחודש = 91% משרה;
2018: התובעת הועסקה בממוצע כ- 170 שעות בחודש = 92% משרה;
2019: התובעת הועסקה בממוצע כ- 168 שעות בחודש = 92% משרה;
דמי הבראה
התובעת עותרת לתשלום הפרשי דמי הבראה בגין שבע שנות העסקתה האחרונות, קרי החל מחודש יוני 2012 וטענתה זו נסמכת על צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש שפורסם ביום 8.1.17, במסגרתו בוטל סעיף 7 לצו ההרחבה הבסיסי (1998), אשר הגביל את תקופת הזכאות לדמי הבראה לשנתיים האחרונות להעסקה. לטענת התובעת, בשים לב למועד סיום העסקתה (פברואר 2019), הרי שהוראות צו ההרחבה המרחיבות את תקופת ההתיישנות עד שבע שנים ממועד סיום ההעסקה חלות עליה. לתמיכה בטענתה, הפנתה התובעת בסיכומיה (בסעיף 2.2) לפסיקה של בתי דין אזוריים לעבודה בה נקבע, כי די בכך שהעובד סיים את עבודתו לאחר מועד פרסום הצו החדש על מנת שהוראותיו לעניין ההתיישנות יחולו עליו. לדידי התובעת, בשים לב לתקופת העסקתה ולהוראות צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים, הרי שהיא היתה זכאית לדמי הבראה בגין 60.42 ימי הבראה, עת מתלושי השכר עולה, כי שולמו לה דמי הבראה בגין 51.34 ימים בלבד.
בהתאם להיקפי המשרה שחושבו על ידי התובעת בסעיף 2.3 לסיכומיה, התובעת היתה זכאית לשיטתה לדמי הבראה בגין 55.35 ימי הבראה ולפיכך התובעת עתרה לתשלום הפרש דמי הבראה בגין 4.01 ימים במכפלת 426 ₪ ליום ובסך הכל 1,708.26 ₪.
מנגד, טענה הנתבעת כי לשיטתה התיקון לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש שפורסם בינואר 2017 אינו חל רטרואקטיבית ומאפשר ממועד התיקון בלבד לצבור רעיונית את הזכות לתבוע דמי הבראה לשבע השנים האחרונות. לדידי הנתבעת, מעיון בתלושי השכר כמו גם בטבלת תחשיבי הנתבעת עולה, כי במהלך השנתיים האחרונות שולם לתובעת בעבור מלוא דמי ההבראה המגיעים לה ואף שולם לה סך של 114 ₪ ביתר; לחלופין, אף אם תיבחן זכאות התובעת לדמי הבראה במהלך שבע השנים האחרונות (מחודש יוני 2012), בהתאם להיקפי משרת התובעת המפורט ים בסעיף 9 לסיכומי הנתבעת עולה, כי לשיטת הנתבעת שולם לתובעת סך של 2,682 ₪ ביתר.
אשר להכרעתי – בשים לב למועד סיום העסקת התובעת, פברואר 2019, מועד המאוחר למועד פרסום צו ההרחבה החדש בדבר תשלום דמי הבראה, במסגרתו בוטל הסעיף המגביל את זכות פדיון ימי ההבראה בעת סיום ההעסקה לשנתיים האחרונות בלבד – הרי שהתובעת זכאית לתשלום דמי הבראה בגין שבע השנים הקודמות למועד הגשת התביעה, קרי מחודש יוני 2012.
מעיון בטענות הצדדים ובהודעות התחשיבים מטעמם אשר הוגשו לתיק ביום 10.11.19 עולה, כי המחלוקת ביניהם ניטשת בשאלת מספר ימי ההבראה להם התובעת היתה זכאית בשבע השנים האחרונות – שאלה הנגזרת מתחולת צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים – וכן משאלת היקפי המשרה בפועל.
מתחשיב שנערך על ידי בית הדין הנסמך על תחולת צווי ההרחבה בענף הניקיון וצו העסקת עובדים בגופים ציבוריים עולה כדלקמן:
6/12-12/12 (שנה שישית) – 4.08 ימים (7 X 7/12) * 371 ₪ שווי יום הבראה * 9 7% משרה = 1,468 ₪
2013 (שנה שביעית) – 6.74 ימים (מיום 1. 11.13 לפי צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים (9/12 X 7) + (2/12 X 9) * 423 ₪ שווי יום הבראה * 89% משרה = 2, 541 ₪
2014 (שנה שמינית) – 9 ימים * 427 ₪ שווי יום הבראה * 90% = 3,459 ₪
2015 (שנה תשיעית) – 9 ימים * 425 ₪ שווי יום הבראה * 89% = 3,404 ₪
2016 (שנה עשירית) – 9 ימים * 421 ₪ שווי יום הבראה * 89% = 3,372 ₪
2017 (שנה אחת עשר) – 10 ימים * 424 ₪ שווי יום הבראה * 91% = 3,858 ₪
2018 (שנה שתים עשר) – 10 ימים * 427 ₪ שווי יום הבראה * 92%= 3,928 ₪
2019 (שנה שלוש-עשר) – 1.66 ימים (10 X 2/12) * 427 ₪ שווי יום הבראה * 92% = 65 5 ₪
מחיבור הסכומים המפורטים לעיל עולה, כי התובעת היתה זכאית לדמי הבראה בסך 22,685 ₪. מעיון בתלושי השכר עולה, כי בתקופת הזכאות, שולמו לתובעת דמי הבראה בסך 23,386 ₪ ומשכך התובעת אינה זכאית להפרשי דמי הבראה ותביע תה ברכיב זה נדחית.
פדיון חופשה שנתית
התובעת עותרת לתשלום פדיונם של 17.52 ימי חופשה, תוך הפניה לתלוש השכר לחודש העבודה האחרון, פברואר 2019, בו צוין, כי יתרת ימי החופשה השנתית עומדת על 18.63 ימים ולאחר תשלום פדיון חופשה בחודש מרץ 2019 בגין 1.10 ימים בלבד, הרי שהתובעת זכאית לשיטתה לפדיונם של 17.52 ימי חופשה בסך 3,806.50 ₪, זאת לפי היקף משרתה ב- 12 חודשי עבודתה האחרונים – 93.21% (סעיף 3 לסיכומי התובעת). התובעת הפנתה לפסיקה בה נקבע לטענתה, כי חזקה היא שתלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם ומשקפים את העבודה שבוצעה בפועל, אלא אם הוכח אחרת בראיות מהימנות ונטל ההוכחה לקיום הטעות בתלושי השכר מוטל על העובד; וכי היתרה המופיעה בתלוש השכר מהווה 'הודאה' מטעם הנתבעת בעצם החוב ומאיינת את תקופת ההתיישנות לגבי שנים קודמות. עוד הפנתה התובעת לתלוש השכר הראשון בתקופת ההתיישנות, ינואר 2016, ולכל התלושים העוקבים עד למועד סיום ההעסקה, מהם עולה לטענתה, כי הזכאות ל- 18 ימי חופשה בתשלום נלקחה בחשבון הזכאות בכל חודש; בכך לטענת התובעת, הודיעה הנתבעת בכתב על זכאותה ליתרת ימי חופשה ויש לחייבה בתשלום פדיונם של 17.53 ימי חופשה המאושרים על ידה ואשר בהתאם לפסיקה מהווים את חלק הזכאות שלא שולם לתובעת עבור תקופת ההתיישנות.
מנגד, טענה הנתבעת כי בהתאם לחוק ולפסיקה יש לחשב את ימי החופשה המגיעים לתובעת בגין שלוש השנים האחרונות, בצירוף החודשים השוטפים של השנה האחרונה ולהשוות את הסכומים ששולמו לתובעת בתקופה זו כדמי חופשה, כאשר בענייננו עולה, כי בתקופת הזכאות בה הועסקה התובעת חמישה ימים בשבוע, היא זכאית לתשלום עבור 69 ימי חופשה ובפועל שולם לה בגין 68.46 ימים ומשכך בתלוש השכר האחרון לחודש מרץ 2019 שולם לה בגין יום חופשה נוסף; בנסיבות אלה, הרי שלא נותרו לזכות התובעת ימי חופשה לפדיון. הנתבעת הפנתה לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין – בן ציון זיסמן, מיום 3.5.17 לתמיכה בטענתה (סעיפים 11-13 לסיכומי הנתבעת).
אשר להכרעתי – בית הדין הארצי לעבודה נדרש לאחרונה לשאלה דומה לזו שהתעוררה לפני ופסק כדלקמן (ע"ע (ארצי) 11647-12-18 צומת מהנדסים-תכנון, תאום וקידום פרויקטים בע"מ – אופיר קאופמן, מיום 11.11.19):
"8. עוד טוענת המערערת, ולמעשה זו טענתה המרכזית, כי מאחר ומיתרת ימי החופשה של המשיב לא נמחקו "יתרות ימי חופשה שלא נוצלו", כשהכוונה היא לימי החופשה מעבר לאמור בסעיף 7 בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן - החוק), אין לשעות ליתרה שצוינה בתלוש השכר. לטענת המערערת, את תביעת המשיב לפדיון חופשה יש לבחון על פי הנפסק בעניין פינדיורין (ע"ע (ארצי) 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין – בן ציון זיסמן (3.5.17)). קרי, יש לחשב יתרת ימי החופשה לפדיון בראי האמור בסעיפים 7 ו- 31 לחוק חופשה שנתית ובמנותק ממספר הימים הנקוב בתלוש השכר.
טענה זו אין בידינו לקבל. מעסיק מחויב על פי דין לפרט בתלוש השכר את "מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה" (ראו סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"א-1951, ביחד עם פריט 4(5) לתוספת לחוק זה, ההדגשה שלנו). ההנחה היא כי מספר ימי החופשה הנקוב בתלוש השכר מבטא את אומד דעת המעסיק באשר ליתרת ימי החופשה על פי החוק לה זכאי העובד לענין ניצולם בפועל ופידיונם (ככל שהסתיימו יחסי העבודה). ככל שהמעסיק מבקש לטעון אחרת הרי שעליו הנטל לשכנע בכך. את האמור בענין פינדיורין יש לקרוא כמתייחס לנסיבות בהן תלושי השכר אינם כוללים פירוט נכון של מאזן החופשה, קרי "מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה". ואם נבקש לתת תמונה שלמה, במקום בו תלושי השכר כוללים פירוט נכון של מאזן החופשה, הרי שהימים הנקובים בהם יעמדו לזכות העובד אף אם הם נובעים, כולם או חלקם, מהתקופה שקדמה למועד ההתיישנות."

קביעה זו יפה ונכונה גם בענייננו. הנתבעת לא הציגה בפני בית הדין כל ראיה אובייקטיבית המלמדת, כי הנתון המצוין בתלוש השכר לחודש פברואר 2019 בנוגע ליתרת ימי החופשה הוא נתון שגוי; בנסיבות אלה ועת על פני הדברים נראה, כי תלושי השכר בענייננו כללו פירוט נכון של מאזן החופשה – התובעת זכאית לפדיונם של 17.53 ימים כנתבע על ידה.
פדיון החופשה יחושב בהתאם לסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. שלושת החודשים הרצופים המלאים ביותר בשנה האחרונה הם אוקטובר עד דצמבר 2018, בהם שולם לתובעת שכר מצטבר בסך 15,189.6 ₪ ובחלוקה ל- 90 יוצא, כי ערך יום חופשה לפדיון הוא 168.77 ₪.
לאור האמור, בגין 17.53 ימי חופשה זכאית התובעת לפדיון חופשה שנתית בסך 2,958 ₪.
דמי חגים
התובעת עותרת לתשלום דמי חגים בגין 10 ימי חג עבורם לא זכתה לטענתה לתשלום, כמפורט בסעיף 5 לסיכומיה:
שמחת תורה (יום שני) 8.10.12
ראש השנה ב' (יום שישי) 6.9.13
ראש השנה ב' (יום שישי) 26.9.14
שביעי של פסח (יום שישי) 29.4.16
סוכות (יום שני) 17.10.16
יום כיפור (יום רביעי) 12.10.16
ראש השנה ב' (יום שישי) 22.9.17
יום העצמאות (יום חמישי) 19.4.18
סוכות (יום שני) 24.9.18
יום כיפור (יום רביעי) 19.9.18
לטענת התובעת, היא זכאית לתשלום דמי חגים גם עבור ימי החג שחלו בימי השישי שכן בצווי ההרחבה בענף הניקיון קיימת הסתייגות רק ביחס לימי חג שחלו בשבת ולא בימי המנוחה השבועית; עוד נטען בהקשר זה, כי התובעת עבדה עד ליום 13.12.12, ששה ימים בשבוע, ולבקשת התובעת היא הפסיקה לעבוד בימי שישי, כמשתקף מפנייתה לנתבעת (נספח ג' לסיכומי התובעת).
התובעת מבקשת לפסוק לה דמי חגים בסך 2,171.2 ₪, זאת בהתאם להיקף משרתה בשנה האחרונה שעמד לשיטתה על 93.21%.
מנגד, טענה הנתבעת כי במהלך תקופת הזכאות (מחודש יוני 2012) התובעת היתה זכאית לתשלום בעד 47 ימי חג שלא חלו בימי שישי ושבת, זאת נוכח העובדה, כי אף לשיטת התובעת כמו גם למקרא מכתבה מיום 13.12.12 – הרי שהתובעת לא הועסקה בימי שישי ושבת; בנסיבות אלה, ובהתאם לפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חגים בעד חגים שחלו בימי שישי. בהתאם לפירוט בסעיף 23 לסיכומי הנתבעת, הנסמך על זכאות התובעת ל- 5 ימי חג בשנת 2012 ו- 7 ימי חג בכל אחת מהשנים 2013 עד 2018, וכן על היקפי המשרה הנטענים על ידי הנתבעת בכל אחת משנות העבודה עולה לשיטת הנתבעת, כי התובעת זכאית ליתרת דמי חגים בסך 135 ₪ בלבד, סכום אותו יש לקזז כנגד הסכומים ששולמו לתובעת ביתר.
אשר להכרעתי – מטענות הצדדים כמו גם למקרא מכתב התובעת לנתבעת מיום 13.12.12 (נספח ג' לסיכומי התובעת) עולה, כי החל מאותו המועד, התובעת הועסקה בפועל חמישה ימים בשבוע, בימים א' עד ה'; התובעת לא עבדה בימי שישי ושבת ושולם לה שכר שעתי. בנסיבות אלה, ובהעדר מחלוקת, כי בתקופת הזכאות התובעת לא עבדה בימי שישי בשבוע, הרי שלא היתה לה זכאות לדמי חגים בעד ימי חג שחלו בימי שישי, שכן הרציונל לתשלום דמי חגים לפיו העובד יזכה ליום מנוחה מבלי ששכרו ייפגע מכך – לא מתקיים בענייננו. כך פסק בית הדין הארצי לעבודה בסוגיה זו (ע"ע (ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – ולנטינה פרנצב , מיום 1.6.15, סעיף 8 לפסק הדין והאסמכתאות שם, א.נ.):
"לאור הרציונאל האמור נקבע כי עובד שאינו עובד חודשי אינו זכאי לימי חג "החלים בשבת". נקודת המוצא היתה שממילא אותו עובד אינו עובד ביום שבת. בהתאמה, עובד יומי שעובד בקביעות בימים א' – ה', אינו זכאי לדמי חג בעד יום חג שחל ביום שישי. ממילא עובד כאמור לא הפסיד יום עבודה בשל חג שחל ביום שישי. את צו ההרחבה יש לפרש כקובע זכאות לכך שעובד המפסיד יום עבודה בשל חג מבין תשעת החגים הנקובים בצו ההרחבה, זכאי לתשלום דמי חגים בגין החג האמור"

מעיון ברשימת ימי החגים שחלו בתקופת הזכאות (צורפה להודעת התובעת מיום 10.11.19 כנספח 4/א ) ובהתאם להיקפי המשרה בכל אחת משנות העבודה הרלוונטיות עולה כדלקמן:
6/12-12/12: 5 ימי חג * 184.96 ₪ שווי יום מלא * 9 7% משרה = 897 ₪
2013: 7 ימי חג (ללא יום הבחירות 22.1.13 ששולם בגינו וללא חג ראש השנה ב' שחל ביום שישי 6.9.13) * 184.96 ₪ שווי יום מלא * 89% = 1,152 ₪
2014: 7 ימי חג (ללא חג ראש השנה ב' שחל ביום שישי 26.9.14) * 199.84 ₪ שווי יום מלא * 90% = 1, 259 ₪
2015: 7 ימי חג (ללא חג שביעי של פסח שחל ביום שישי 10.4.15) * 200 ₪ שווי יום מלא * 89% = 1,246 ₪
2016: 7 ימי חג (ללא חג שביעי של פסח שחל ביום שישי 29.4.16) * 207 ₪ שווי יום מלא * 89% = 1,290 2017: 7 ימי חג (ללא חג ראש השנה ב' שחל ביום שישי 22.9.17) * 215 ₪ שווי יום מלא * 91% = 1,370 2018: 7 ימי חג (ללא חג שביעי של פסח שחל ביום שישי 6.4.18) * 233 ₪ שווי יום מלא * 92% = 1,500 ₪
מחיבור הסכומים המפורטים לעיל עולה, כי התובעת היתה זכאית לדמי חגים בסך 8,714 ₪. מעיון בתלושי השכר עולה, כי בתקופת הזכאות, שולמו לתובעת דמי חגים בסך 8,011 ₪, כאשר מעיון בטבלה שצורפה לתחשיבי התובעת כנספח 4/ב עולה, כי נשמטו ממנה התשלומים הבאים:
הפרשי חג בסך 231.20 ₪ בחודש 11/2012
תשלום בסך 215.04 ₪ בחודש 04/2017
תשלום בסך 460.1 ₪ בחודש 09/2018
על יסוד האמור, עולה כי התובעת זכאית להפרשי דמי חגים בסך 703 ₪.
הפרשי פיצויי פיטורים
לטענת התובעת, בגין תקופת עבודתה מיום 1.2.07 ועד למועד פיטוריה ביום 28.2.19, היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 62,247.69 ₪ (בהתאם לתחשיב המצוין בסעיף ד' להודעת התובעת מיום 10.11.19), הנסמך על ההלכה הפסוקה בעניין ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ – Adhenom, מיום 4.6.17, להלן: "הלכת משאבים"), ובניכוי הסכום ששוחרר לתובעת מקופת הפיצויים (50,456 ₪) והסכום ששולם לה לאחר הגשת התביעה (7,926 ₪) – התובעת זכאית לשיטתה להשלמת פיצויי פיטורים בסך 3,865.69 ₪ (סעיף 6 לסיכומים).
מנגד, טענה הנתבעת כי בהתאם להלכת משאבים, יש לחשב את ממוצע השכר לפי כל שנות העסקת התובעת ולא 12 החודשים האחרונים בלבד. לשיטת הנתבעת ובהתאם לתחשיב לצורף להודעתה מיום 10.11.19, השכר הקובע עומד על 4,833 ₪ ובמכפלת 12.08 שנות העסקה, הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 58,382 ובקיזוז הסכום שהיה צבור בקופת הפיצויים ושוחרר לטובת התובעת (50,456 ₪), הרי שהתובעת היתה זכאית להפרש בסך 7,926 ₪ אשר שולם לה בסמוך להגשת כתב ההגנה ולפיכך דין התביעה ברכיב זה להידחות.
אשר להכרעתי – בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בהלכת משאבים, הרי שממוצע שעות העבודה של התובעת בתקופת עבודתה, לגביה הוצגו בפני תלושי שכר (נספח א' לכתב התביעה), הוא 169 שעות לחודש ובמכפלת השכר השעתי האחרון, 29.12 ₪, עולה כי השכר הקובע עומד על 4,925 ₪.
על יסוד האמור ובמכפלת מספר שנות העבודה (12.16 שנים) יוצא, כי התובעת היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך 59,921 ₪; בניכוי הסכום ששוחרר לתובעת בתום תקופת עבודתה (50,456 ₪ בהתאם לטופס 161 שצורף לכתב התביעה ) והסכום ששולם לה לאחר הגשת התביעה (7,926 ₪) עולה, כי התובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,539 ₪.
הפרשות חסרות לפנסיה (חלק מעסיק תגמולים)
לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי חלף הפרשות חסרות לפנסיה בסך 890.53 ₪, כמפורט בתחשיב המצוין בסעיף 4 לסיכומי התובעת, לפיו:
בתקופה מיוני 2012 עד אוגוסט 2013: לפי פרק י"ב(1) לצו ההרחבה בענף הניקיון משנת 1979 התובעת היתה זכאית להפרשה לתגמולים בשיעור 6% משכרה המצטבר (לרבות שכר יסוד, חופשה, מחלה וחגים) בסך 60,186.78 ₪ ובסך הכל זכאית לסך 3,611.21 (טבלת השכר המבוטח לתקופה זו צורפה כנספח 3/א להודעה מיום 10.11.19).
בתקופה מחודש ספטמבר 2013 עד יוני 2015: בהתאם לטבלת השכר המבוטח הכולל הבראה, חופשה, מחלה, חגים, ותק ושעות נוספות (נספח ב' לסיכומי התובעת), השכר המבוטח בתקופה זו עמד על 99,393.83 ₪, כך שהתובעת זכאית להפרשה לתגמולים בשיעור 7% בסך 6,957.57 ₪.
עבור התקופה מחודש יולי 2015 עד פברואר 2019: השכר המבוטח בתקופה זו עמד על 221,652.70 ₪ (נספח 3/ג להודעה מיום 10.11.19) + הפרשי דמי הבראה הנתבעים בסך 1,708.26 ₪ + הפרשי דמי חגים נתבעים בסך 2,171.42 ₪ = 225,532.38 ₪ - כך שזכאות התובעת להפרשה בשיעור 7.5% מסתכמת בסך 16,914.93 ₪.
הפרשות מרכיב הנסיעות בתקופה מחודש ספטמבר 2013 עד פברואר 2019: תשלום הנסיעות בתקופה זו מסתכם בסך 9,224.60 ₪ כמשתקף מהטבלה שצורפה כנספח 3/ד להודעה מיום 10.11.19, כך שהתובעת זכאית להפרשה בשיעור 5% בסך 461.23.
סך הכל התובעת היתה זכאית לשיטתה להפרשה לתגמולים בסך 27,945.34 ₪ ובניכוי הסכום שהופקד בקופה בסך 27,054.81 ₪ (נספח ה' לכתב התביעה) עולה, כי התובעת זכאית ליתרה בסך 890.53 ₪.
מנגד, טענה הנתבעת, כי הפרישה לזכות התובעת את מלוא הכספים המגיעים לה וזאת אף אם תתקבל טענתה בדבר תחולת צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים על יחסי הצדדים. הנתבעת ציינה, כי הפער בתחשיבי הצדדים נובע משלושה מקורות:
הפרשה לפנסיה בגין הפרשי זכויות – עת לטענת הנתבעת אין מקום להפרשה לתגמולים בגין רכיב פדיון חופשה שנתית המשולם לעובד בתום יחסי העבודה, כך שגם אם התובעת זכאית לפדיון חופשה אין כל מקום לבצע הפרשה בגינו.
הפרשה לפנסיה בגין הפרשי דמי הבראה ודמי חגים – לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לכל יתרה ברכיבים אלה ומשכך אין כל מקום לביצוע כל הפרשה בגינם.
השכר הקובע – לדידי הנתבעת, חישוב שכרה האמיתי של התובעת ושיעור ההפרשות הנכון מראה, כי לחלופין, אף אם תתקבל טענתה בדבר תחולת צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים, הרי שבמהלך התקופה שטרם התיישנה, הנתבעת הפרישה לזכות התובעת כספים לקרן הפנסיה כדין ואף ביתר כמפורט להלן (סעיף 19 לסיכומי הנתבעת) :
06/2012-10/2013: 65,851 ₪ (שכר כולל) * 6% = 3,951 ₪
11/2013-06/2015: 80,969 ₪ (שכר + הבראה + ותק) * 7% = 5,667 ₪
07/2015-02/2019: 216,721 ₪ (שכר + הבראה + ותק) * 7.5% = 16,254 ₪
11/2013-02/2019: 8,830 ₪ (החזרי נסיעות) * 5% = 441 ₪
כך שהתובעת זכאית לכל היותר להפרשה בסך 26,313 ₪ ובניכוי הסכום שהופקד בקופה (27,067 ₪), עולה, כי לתובעת הופרש ביתר סך של 754 ₪.
אשר להכרעתי – בשים לב לנקבע לעיל בדבר תחולת צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים על יחסי העבודה החל מיום 1.11.13 ; היעדר זכאות התובעת להפרשי דמי הבראה; זכאות התובעת להפרשי דמי חגים בסך 703 ₪; לכך שבניגוד לתשלום דמי חופשה המשולם לעובד כחלף שכר עבודה, פדיון חופשה הוא תשלום המשולם לעובד בעת סיום העבודה וכנובע ממנה ולא בעקבות עבודה כך שאין המדובר בחלף שכר ובהתאם, הרי שלא מדובר ברכיב בגינו יש לבצע הפרשה לפנסיה בהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, וכן מבחינת תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה עולה, כי התובעת היתה זכאית להפרשה לתגמולים כמפורט להלן:
בתקופה מיוני 2012 עד אוקטובר 2013:
שכר כולל בסך 67,747.02 ₪ * 6% = 4,065 ₪
בתקופה מחודש נובמבר 2013 עד יוני 2015:
שכר כולל (לרבות הבראה + ותק+ שעות נוספות) בסך 91,833 ₪ * 7% = 6,428 ₪
עבור התקופה מחודש יולי 2015 עד פברואר 2019:
שכר כולל (לרבות הבראה + ותק + שעות נוספות) בסך 219,349 ₪ + הפרשי דמי חגים בסך 703 ₪ = 220,052 ₪ * 7.5% = 16,504 ₪
עבור רכיב הנסיעות בתקופה מחודש נובמבר 2013 עד פברואר 2019:
סך הכל תשלום נסיעות בתקופה זו 8,830 * 5% בסך 4 42 ₪
מחיבור הסכומים הנ"ל עולה, כי התובעת היתה זכאית להפרשה לתגמולים בסך 27,439 ₪ ובניכוי הסכום שהופקד בקופה בסך 27,054.81 ₪ (נספח ה' לכתב התביעה) עולה, כי התובעת זכאית לפיצוי חלף הפרשות חסרות בסך 384 ₪.
שי לחג
בכתב התביעה, עתרה התובעת לתשלום שי לחג בגין השנים 2014 עד 2018 בסך 2,147.20 ₪ (סעיף 6.ו.). בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי התובעת מתעלמת בתביעתה מהיקפי משרתה בשנים הרלוונטיות ואף אינה מפחיתה מסכום התביעה את הסכומים ששולמו לה בפועל בתקופה הנתבעת בגין שי לחג בסכום מצטבר בסך 2,141 ₪, כך שלכל היותר התובעת זכאית להפרש של 6 ₪ בלבד (סע' 41-45 לכתב ההגנה).
בפתח הדיון שהתקיים בפני ביום 9.9.19 הודיעה התובעת לבית הדין, כי היא חוזרת בה מהתביעה ברכיב שי לחג (עמ' 1, ש' 15).
במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענת התובעת בסיכומיה בדבר זכאותה לשי לחג עבור חגי ראש השנה 2012, פסח 2013 ובחודש ספטמבר 2019 בסך 637.50 ₪ (סעיף 7 לסיכומים) והתביעה ברכיב זה נדחית.
סוף דבר
על יסוד האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
פדיון חופשה שנתית בסך 2,958 ₪
דמי חגים בסך 703 ₪
הפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,539 ₪
הפרשות חסרות לפנסיה בסך 3 84 ₪
הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.19 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
התביעות לתשלום דמי הבראה ושי לחג – נדחות.
בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ , אשר ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז ניסן תש"פ, (10 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: פאוזיה קולסניקוב
נתבע: מוריה שרותי נקיון אחזקה ושמירה בע"מ
שופט :
עורכי דין: