ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליאור שלומי נגד ויז'נסיל בע"מ :

לפני:

כבוד הרשמת מרב חבקין

התובעת
ליאור שלומי
ת.ז. XXXXXX059
-
הנתבעת
ויז'נסיל בע"מ
ח.פ. 513555276

פסק דין

בפניי תביעה לתשלום הפרש פיצויי פיטורים, הפרשות ל תגמולים, הוצאות נסיעה, דמי חגים ודמי הבראה.

תמצית העובדות

הנתבעת היא חברה העוסקת בשיווק צעצועים.

התובעת עבדה בנתבעת מיום 13.5.10 עד ליום 20.6.17.

התובעת פוטרה בשל צמצום פעילות הנתבעת.

עד לשנת 2015 עבדה התובעת כעובדת בשכר שעתי 3 ימים בשבוע (בימים א', ג', ה'). בחודשים 1/2015 -3/2015 עבדה התובעת כעובדת בשכר שעתי 5 ימים בשבוע.

החל מחודש 4/2015 עבדה התובעת כעובדת במשכורת ושכרה עמד על סך 5,000 ₪ לחודש.

התובעת מתגוררת במושב כפר יעבץ ועד לחודש 12/2016 המשרד בו עבדה היה באותו יישוב. בתקופה זו לא שולמו לתובעת הוצאות נסיעה. בהמשך, המשרד עבר לחדרה ולתובעת שולמו הוצאות נסיעה.

מטעם התובעת העידה היא לבדה, ומטעם הנתבעת העיד מר שחר ורדי (להלן – ורדי).

לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו בפניי ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

הפרש פיצויי פיטורים והפרשות לתגמולים

אשר פיצויי פיטורים: התובעת טענה כי סכום פיצויי הפיטורים המגיע לה הוא 22,859 ₪.

יצוין כי על פי תחשיב הנתבעת סכום פיצויי הפיטורים המגיע גבוה יותר (נ/4). הואיל והתובעת לקחה בחשבון את הסכום הנמוך, ובהתאם ערכה תחשיב , יש לפסוק לה על פי תח שיב זה.

לטענת התובעת בכתב התביעה , ועל פי דוח קרן הפנסיה מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (להלן – קרן הפנסיה) שהופק ביום 15.4.19 (וצור ף לתביעה) נצבר בקופת פיצויים סך 13,499 ₪ .

בנוסף, לתובעת שולם סך 5,206 ₪ בהמחאה בגין השלמת פיצויי פיטורים (נספח 3 א לכתב ההגנה).

משכך, קיבלה התובעת ברכיב פיצויי פיטורים סך 18,705 ₪.

ההפרש בין סכום הפיצויים המלא לטענת התובעת לבין הסכום ששולם הוא 4154 ₪.
יצוין, כי התובעת טענה, שהיא זכאית להפרש פיצויים בסך 4,163 ₪ (749 ₪ השלמת הפרשות לקרן פנסיה וכן 3414 ₪ בגין השלמת פיצויים מלאים) . כאמור , הסכום אינו מדויק וההפרש הוא 4,154 ₪ בלבד .

טענת הנתבעת, כי יש לקחת בחשבון סכום נוסף שהועבר לקרן פנסיה, נדחית. זאת משום שדוח קרן הפנסיה, שצורף לכתב התביעה , כבר כולל את הסכום הנוסף בסך 6,111 ₪ שהפקידה הנתבעת בקרן פנסיה ביום 9.1.17 (נספח 2 א לכתב ההגנה).

כך עולה מה שוואה בין דוח הפקדות לקרן הפנסיה שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה (נספח 1 א) בו נרשם כי ברכיב פיצויים נצבר סך 11,510 ₪ בלבד, לבין דוח שצורף לתביעה לפיו ברכיב פיצויים נצבר כאמור סך 13,499 ₪. הפרש דומה קיים גם ברכיב תגמולים מעסיק.

הנה כי כן, בדוח שצורף לתביעה נכלל גם סך 6,111 ₪ ששולם על ידי הנתבעת לקרן הפנסיה. עוד יודג ש, כי סכום זה ששולם כלל גם רכיב תגמולים חלק עובד . לכן , תחשיב הנתבעת , המייחס את מלוא הסכום , שהועבר לקרן הפנסיה ביום 9.1.17 להפרשות מעסיק בלבד אינו נכון.

לסיכום, התובעת זכאית להפרש פיצויי הפיטורים בסך 4,154 ₪.

הפרשות לתגמולים: בהתאם לתחשיב התובעת ובקיזוז הסכומים שהופרשו ברכיב תגמולים, התובעת זכאית להפרש בסך 747 ₪ . תחשיב התובעת לא נסתר.

לסיכום, התובעת זכאית להפרש חלף הפרשות מעסיק לתגמולים בסך 747 ₪.

דמי הבראה

כידוע, הזכות לדמי הבראה קמה לאחר שנת עבודה. את תחשיב דמי ההבראה יש לערוך בהתאם להיקף המשרה ולוותק התובעת.

לאחר עיון בתחשיב שהגישה התובעת ביום 11.11.19 ובתחשיב הנתבעת בכתב ההגנה מצאתי שיש להעדיף את תחשיב התובעת.

תחשיב הנתבעת אינו לוקח בחשבון צבירת ימי הבראה בהתאם לוותק.

לדוגמה, בשנת 2015 הייתה התובעת זכאית ל-7 ימי הבראה בשנה בתעריף 378 ₪, ו במכפלת היקף משרה של 95% (לגרסת הנתבעת) הייתה זכאית לסך 2514 ₪ דמי הבראה בשנה . לפי כתב ההגנה (נספח 1 ג), הנתבעת חישבה את הזכאות לדמי הבראה לשנת 2015 בסך של 1810 ₪ בלבד (12 X 150.8).

הואיל ותחשיב הנתבעת נערך בחסר, אין לקבלו. יש להעדיף את תחשיב התובעת , המבוסס על הנתונים הנכונים של גובה דמי הבראה, ומספר ימי זכאות במכפלת היקף משרה, ובקיזוז הסכומים ששולמו בתלושים.

הנתבעת לא סתרה את תחשיב התובעת ברכיב זה.

לסיכום, התובעת זכאית להפרש דמי הבראה בסך 2,552.5 ₪.

דמי חגים

התובעת טענה בתביעה, כי היא זכאית לתשלום הפרשים בגין דמי חגים בתקופה עד לשנת 2015 .

בכתב התביעה לא נערך תחשיב נכון. הדרישה התייחסה למלוא ימי החג , בעוד שנדרש להתייחס רק לחגים שחלו בימים בהם התובעת הייתה אמורה לעבוד , ובהתחשב בכך שעבדה במרבית התקופה הרלבנטית בימים קבועים 3 פעמים בשבוע בלבד .

בסיכומיה התובעת תיקנה את הדרישה והפחיתה את תביעתה לסך של 1523 ₪ (עמ' 13 ש' 14).

צו ההרחבה – הסכם מסגרת 2000 החל על כלל עובדי המשק, קובע כי הזכאות לחגים קמה לאחר שלושה חודשי עבודה, אין זכאות לימי חג שחלו בשבת, וכן יש להראות , כי העובד עבד יום לפני החג וביום שאחריו.

על פי הלכה פסוקה, כאשר מבררים תביעה לדמי חגים, בשלב הראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו יום לפני החג ויום לאחר החג. על פי הלכה פסוקה, הנטל להוכיח היעדרות התובע יום לפני החג ויום לאחריו מוטל על המעסיק, וכך גם לגבי הנטל בשאלה, האם מדובר בהיעדרות שאינה בהסכמת המעסיק (ראה ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור נ' גז חיש בע"מ (4.5.15) ).

בכתב ההגנה נטענה טענה סתמית, כי דמי החגים שולמו במלואם. הנתבע גם לא טען להתיישנות התביעה.

עיון בתלושים מעלה, כי בשנים 2010 – 2012 כלל לא שולמו דמי חגים. גם בשנת 20 13 קיים חסר בתשלום 2 ימי חג (בספטמבר ובמרץ) .

התובעת זכאית לדמי חגים, ככל שהחג חל באחד הימים בו הייתה אמורה לעבוד . היעדרות התובעת יום לפני החג ואחריו היא בגדר היעדרות בהסכמת המעסיק נוכח מתכונת עבודה קבועה.

בהתחשב בכך שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, בחוסר בתשלום כעולה מתלושי השכר , וכן בעובדה, כי הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי, מתקבלת התביעה לדמי חגים במלואה בהתאם לסכום הנתבע בסיכומים.

לסיכום, התובעת זכאית להפרש דמי חגים בס ך 1523 ₪.

הוצאות נסיעה

נטל ההוכחה בעניין הזכאות להחזר הוצאות נסיעה מוטל על העובד. כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהעובד נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה ( ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

בעניין ע"ע (ארצי) 100/06‏ ‏ עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע (22 .5.06) נפסק כי :
"ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית".
ובהמשך:
"'מבחן ההִזקקות' לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו ".

ומן הכלל אל הפרט:
התובעת העידה, כי מדדה את המרחק מביתה למשק בו מצוי המשרד והתוצאה הייתה 639 מטר (עמ' 7 ש' 11) . המדידה בוצעה באמצעות גלגל מדידה וכך העידה התובעת (עמ' 7):
"הבאנו גלגל מדידה, איפסנו אותו בכניסה לבית והלכנו את כל המסלול מהבית שלי עד משק 12 וזה היה במסלול שבו הלכתי לעבודה".

בנוסף ביצעה התובעת מדידה באמצעות מד המרחק במכונית.
הנתבעת בכתב ההגנה טענה, כי לפי מפת גוגל נמדד מרחק של 450 מטר מבית התובעת למקום העבודה. קודם לדיון הנתבעת הגישה לתיק צילומי אוויר ומדידות באמצעות GPS לפיהם המרחק מבית התובעת למקום העבודה אינו עולה על 500 מטר.

כעולה מעדויות הצדדים, התובעת ערכה מדידה של המסלול בכביש במושב. הן המדידה בגלגל מדידה והן במד מרחק ברכב בוצעו באותה הדרך בכביש .

לעומת זאת, ורדי ערך מדידה של מסלול הכולל שבילים , ולא דרך כביש הנסיעה ברכב .

התובעת העידה בחקירה נגדית (עמ' 8 ש' 14- 17):
ש. זה הדואר, ופה זה מגרשי טניס וכדורסל, נכון?
ת. כן.
ש. במגרשי הטניס יש מעבר מסודר עד המשק שהלכת בו?
ת. כן. אבל בד"כ הלכתי מהכביש.
ובהמשך (עמ' 9 ש' 11 – 12):
ש. נכון שבין הבית לדואר יש שביל?
ת. זה לא שביל מסודר.

ורדי העיד בחקירה נגדית (עמ' 12 ש' 12 – 17):
ש. דרך העפר/שביל של גן שעשועים מהכביש למשק, ממגרשי הטניס למשק, האם אפשר לנסוע שם ברכב?
ת. לא. זה שביל אופניים, שביל הליכה, זה מושב.
ש. השביל מהדואר לבית שלי, יש שם חול ובחורף בוץ ואי אפשר ללכת משם?
ת. השביל מסודר. גם במדרכה רגילה יש בוץ. אבל זה מושב ולא עיר.

התובעת אישרה, כי ורדי הסיע אותה פעמים רבות בחזרה לבית. וכך העידה (עמ' 7 ש' 32 – עמ' 8 ש' 1):
כשאני לקחתי אותך הביתה בחזרה והרבה פעמים לקחתי אותך כי הגעת ברגל, הורדתי אותך בסיבוב של התחנת דלק דואר?
ת. נכון.

כאמור, נטל ההוכחה מוטל על התובעת . מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח זכאות להפרשים בגין הוצאות נסיעה.

ראשית, ובנוגע למבחן ההיזקקות , המצריך בדיקת המרחק מהבית לעבודה, אני סבורה כי יש הצדקה לקחת בחשבון את המרחק בהתאם למסלול הכולל שבילי הליכה, כפי שנמדד על ידי ורדי. אין חובה לקחת בחשבון את המרחק בכביש הנסיעה , אף אם התובעת הלכה (או נסעה) לרוב בדרך זו .

מדובר במושב וקיימים שבילי עפר מסודרים המיועדים להליכה. גם התובעת אישרה שלפעמים הלכה בשביל, אם כי לרוב הלכה דרך הכביש.

העובדה, כי התובעת בחרה בפועל ללכת דרך הכביש , עת קיימת דרך סבירה אחרת , שהיא קצרה יותר , אינה מצדיקה להתחשב במסלול הליכ תה בפועל.

לא נסתרה טענת הנתבעת, כי קיים שביל חלופי. כאמור, התובעת אף הודתה כי הלכה גם בשביל זה. כל עוד מדובר במסלול סביר , ולא דרך שהמעבר בה אינו אפשרי, או שמסיבות טופוגרפיות המעבר בה קשה, ניתן לקבל את מדידת הנתבעת כמשקפת את המרחק מבית התובעת לעבודה.

הואיל ועל פי מדידה זו מדובר במרחק הליכה ברגל של 500 מטר ולא מעבר לכך, חזקה כי התובעת לא נדרשה לתחבורה כדי להגיע לעבודה ולא מתקיים מבחן ההיזקקות.

שנית, ידוע כי מעסיק פטור מתשלום הוצאות נסיעה מקום בו סיפק לעובדו הסעה על חשבונו (ד"ר י. לובוצקי , שם, פרק 16 עמ' 5). התובעת הודתה , כי פעמים רבות ורדי הסיע אותה לביתה. גם עניין זה לקחת בחשבון אך מובהר כי הדבר מצוין בשולי הדברים , שכן הטעם העיקרי לדחיית התביעה הוא שלא שוכנעתי שהתקיים מבחן ההיזקקות.

עוד יש להבהיר, כי טענת התובעת שהגיעה עם הרכב לעבודה על מנת לצאת באמצע יום עבודה לשירותים , אינה משנה ממסקנתי. המבחן בשאלת הזכאות להוצאות נסיעה הוא מבחן ההזקקות לתחבורה על מנת להגיע לעבודה, ולא סיבות אחרות הקשורות לפעילות באמצע יום העבודה.

לסיכום, לא שוכנעתי, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח שהייתה זקוקה לתחבורה להגיע לעבודה. זאת בהתחשב בעובדה , כי מדידת מרחק שביצעה הייתה בכביש ולא בדרך חלופית סבירה.

כאמור, מדידה של המרחק באותה דרך סבירה, הכוללת שבילי הליכה במושב , הביאה לתוצאה של פחות מ-500 מטר . עדות ורדי בעניין זה נתמכה בצילומים שהגיש , ולא נסתרה.

כללו של דבר, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. די בכך ששוכנעתי , כי המדידה שנערכה על ידה לא התייחסה לדרך הקצרה ביותר הקיימת, שהיא סבירה בנסיבות העניין , בהתחשב בכך שמדובר במושב. משלא הוכיחה התובעת את מבחן ההיזקקות, ומנגד מדידת הנתבעת הצביעה על תוצאה שאינה עולה על 500 מטר דין התביעה להידחות.

לסיכום, נדחית התביעה לתשלום הוצאות נסיעה.

טענת קיזוז

בכתב ההגנה נטען , כי יש לקזז מהתביעה את שעות העבודה החסרות של התובעת בשנים 2016 – 2017. טענה זו נדחית .

על פי הפסיקה, אין להעלות טענת קיזוז מקום בו מדובר בהטבה שנכללת בתנאי העבודה ואין המעסיק רשאי לבטל הטבה חד צדדית כתגובה לתביעה שהוגשה כנגדו ( ראו לדוגמה: ע"ע (ארצי) 45431-09-16‏ ‏ אלכס גורביץ נ' מדינת ישראל -רשות המיסים (16.1.18)).

בהתאם, לא ניתן להעלות טענת קיזוז בדיעבד בהתייחס לשעות עבודה חסרות. זאת בהיעדר כל ראיה לכך שהנתבעת דרשה השלמת השעות , או התריעה בפני התובעת, כי תקזז שכר עבודה בזמן אמת. לא הוכח, כי הנתבעת הקפידה במעקב אחר שעות העבודה בזמן אמת, ואפשרה לתובעת לתקן את החסר בזמן עבודתה . על כן, אין להתיר טענת קיזוז בדיעבד. אף לא נטען וממילא לא הוכח, כי תשלום השכר המלא היה עקב טעות באותם חודשים בהם על פי הנטען היה חסר בשעות העבודה.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה את הסכומים הבאים:
א. השלמת פיצויי פיטורים בסך 4,154 ₪.
ב. השלמת חלף הפרשות לתגמולים 747 בסך ₪.
ג. דמי הבראה בסך 2552.5 ₪.
ה. דמי חגים בסך 1523 ₪.
סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (29.4.19) ועד התשלום המלא בפועל.

אשר להוצאות: מחד גיסא יש להתחשב בסכום ה זכייה החלקי, ומאידך גיסא, יש לקחת בחשבון כי מדובר בזכויות מכוח משפט העבודה המגן, ואף אם הסכומים חלקיים עדיין אין מדובר בסכום זניח יחסית לסכום התביעה.

כשיקול בפסיקת ההוצאות, יש לקחת בחשבון, כי התובעת אינה מיוצגת בהליך ועל כן היו לה הוצאות בעיקר בשל הטרחה הכרוכה בהכנת התביעה והתייצבות לדיונים. אמנם התובעת טענה, כי נעזרה בשירותי עו"ד לצורך הכנת התחשיבים , אך לא המציאה נתונים או מסמכים בעניין גובה ההוצאות.

נוכח השיקולים שצוינו לעיל, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ אשר אם לא ישולמו במועד האמור ברישא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד התשלום המלא בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ט"ז ניסן תש"פ, (10 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: ליאור שלומי
נתבע: ויז'נסיל בע"מ
שופט :
עורכי דין: