ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלה טרזדרוב נגד מרכז רפואי מאיר :

לפני: כבוד השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (מע סיקים) גב' רונית ירדן
נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל

התובעת
(המבקשת)
אלה טרזדרוב
ע"י ב"כ עו"ד אנה גפטלר
-
הנתבע
(המשיב)
מרכז רפואי מאיר
ע"י ב"כ עו"ד גלית גולן

החלטה

1. בפנינו בקשה למתן סעדים ארעיים וזמניים דחופים שהגישה המבקשת ביום 22.10.19, בה עתרה ליתן סעד ארעי במעמחד המורה על ב יטול החלטת הפיטורין שנתקבלה בעניינה ושנכנסה לתוקף מיידי ב- 4.9.19 וזאת עד לדיון במעמד הצדדים; לצו עשה זמני במעמד 2 הצדדים המורה על ביטול הפיטורין והחזרת המבקשת לעבודה עד לברור התביעה שתוגש בתוך 7 ימים; לצו הצהרתי הקובע כי ועד העובדים הפר חובתו בייצוג הולם לרבות חובת נהול מו"מ לפיטורי עובדת קבוע( ה); לצו הצהרתי הקובע כי לאור הייצוג הבלתי הולם יש לבטל או להצהיר על בטלות הפיטורין.

טוענת המבקשת כי מאז נודע לה על החלטת הפיטורין, פעלה לגייס כספים לבקשה המוגשת מוקדם ככל שניתן וללא שיהוי. מדובר בהחלטה פגומה של המשיב, ללא הסכמה אמיתית של הוועד, לפיטורי עובדת קבועה שעבדה כשנה ותשעה חדשים ככֹח עזר, עבודה החשובה לה בהיותה אם חד הורית, לקטין בן 4 הסובל מבעיות התפתחותיות ואמה השוהה בישראל תחת חסותה וללא מעמד (חולה בדמנציה וזקוקה לטפול והשגחה) והכל לאחר התעמרות מתחילת העבודה.

לאור מצבה האישי כאמור, היה חשוב לה כי יתחשבו בבקשותיה לשיבוץ בסידור העבודה אך בקשותיה לא כובדו ע"י גב' גרוס (האחות האחראית; "גרוס").
בכל תקופת העסקתה לא היו תלונות ונזיפות כנגדה.
בסוף 2018 פנתה המבקשת לגרוס והודיעה כי בכוונתה להתחיל ללמוד סעוד וזו אישרה את לימודיה ואכן מ- 3.2019 החלה ללמוד מתוך אהבה למקצוע; מסרה לגרוס לבקשתה את תוכנית הלמודים, תוך שהבהירה כי התוכנית אינה קבועה ועלולה להשתנות וביקשה להוריד משמרת – בקשה שסוּרבה.
אז ניסתה מזלה אצל סגנית מנהלת מח' הסעוד ("שולה") – ושוב סוּרבה.

ב- 8.5.19 נודע למבקשת על שינוי בתוכנית הלמודים ב- 15.5.19 וגרוס צעקה עליה לעיני כל המטופלים שבמסדרון, רופאים, אחיות ועוד, ותוך שלא הרשתה לעובדיה להחליף עם התובעת משמרות, ולכן פנתה המבקשת לגרוס שתחליף אותה עם עובדים שהיו מוכנים להתחלף.

ב- 15.5.19 שלחה המבקשת לגרוס תזכורת, וגרוס התקשרה למבקשת שנכחה בלמודים, וצעקה עליה, כך שהסטודנטים שמעו אותה ודיברה אליה בזלזול.
בעצת מרכזת הלימודים כתבה מכתב הסבר ושלחה בפקס.
כעבור שבועיים פנתה אליה שולה ואמרה שהיא רשומה אך לא עובדת וכי היא יכולה לחזור לעבודה במחלקה שלה.

הגם שחשה כי כבודה נרמס והיא הושפלה, ביקשה כי הענין ויחסיה עם גרוס ילובנו, ותוך שהיא רוצה לעבוד בלי מתח. כששמעה שולה את בקשתה אמרה כי על המבקשת להמתין עד שיקראו לה. לאחר מספר ימים חזרה אליה שולה ודרשה כי תתפטר – אחרת תפוטר וינשלוה מזכויותיה.
המבקשת שהיתה מבוהלת שלא תקבל פ"פ ולא תהא לה הכנסה – הגישה מכתב התפטרות למזכירת ההנהלה ("יפעת"), שהמליצה לה לא להגישו, וביקשה שיחה עם ההנהלה, שהתקיימה ביוני 2019 בנוכחות גב' ג'ניה (נציגה מהוועד), שולה וגרוס. גרוס העלתה "רשימת תלונות מנומקת (תיק תפור כהלכתו)" שתכשיר פיטוריה הפסולים של המבקשת, והכתה בתדהמה את המבקשת.
"מספר ימים" לאחר שיחה זו הוזמנה המבקשת לשימוע ל- 14.8.19, כשלאותו יום היה קבוע לאִמה ראיון במשרד הפנים ולפיכך, שלחה מכתב לדחיית השמוע, בקשה שסוּרבה.
המבקשת קיבלה מכתב פיטורין ב- 3.9.19 במייל, ופוטרה ללא זכות להביע טענותיה ולשכנע המשיב שלא לפטרה.

למחרת, אחות מוסמכת ממחלקה אחת פנתה אליה וביקשה כי תעבוד במחלקתה, והופתעה מאד שהמבקשת פוּטרה, שכן היתה עובדת מסורה.
בעקבות כל הארועים נאלצה לעזוב לימודיה כי רצתה ועדיין מעוניינת לחזור לעבודתה.

טוענת המבקשת כי היא עותרת לסעד אכיפה, הגם שטוענת היא להתעמרות והתנכלות, לאור מצבה האישי כמתואר לעיל וכמתחייב מחובת תום הלב של המשיב, כשפיצוי כספי לא יפצה את כבודה ולא ישיב אותה למעגל התעסוקה, ומשעל ביה"ד לחנך את ציבור המעסיקים לשוויוניות.
הליך הפיטורים לוקה בפגמים רבים מהותיים היורדים לשורשו של הליך. לא ניתנה למבקשת הזדמנות אמיתית להשמיע גרסתה, מה גם שבקשתה לדחות את ישיבת השימוע – סוּרבה, כך שפוטרה בלא שניתנה לה זכות בסיסית לשימוע. לא פורטו בפניה הטענות כנגדה ולא ניתנה לה האפשרות לשכנע את בעל הסמכות , מה גם שהוסתרו ממנה המסמכים הרלוונטיים.

אין בנמצא פרוטוקול שימוע ויש להניח איפוא כי תום הלב של המעסיק לא חל, כשלא שקל נסיבותיה האישיות, כשבתי הדין לאחרונה אינם נרתעים מלאכוף יחסי עבודה, וכשעסקינן במעסיק ציבור.
יש לשמור על המצב הקיים, מאזן הנוחות נוטה בברור לטובת המבקשת, אין שיהוי, שכן יחסי העבודה הופסקו מיד והיא עשתה כל שביכולתה ע"מ לגייס כספים ולממן עלויות שכ"ט והיא באה בנקיון כפיים מלא, כשעשתה מאמצים כנים ואמיתיים לחסוך ההליך המשפטי, לרבות הסכמתה להפסיק לימודיה.

2. ביום 23.10.19 התקיים בפנינו דיון בבקשה.
המבקשת הסבירה את "עיתוי" המסירה לצד שכנגד (שלא עפ"י ההחלטה מ- 22.10.19).

משלא הושגה הסכמה – טענו הצדדים טענותיהם:
המבקשת חזרה על טענותיה, והוסיפה וטענה כי יש להשיבה לעבודתה, לאור נסיבותיה האישיות ומשהיא המפרנסת היחידה של בנה הקטין ושל אמה, שאין לה סטטוס בישראל והיא חולת דמנציה; על ביה"ד להתייחס למצבה הקשה של המבקשת, כשהמשיב הוא גוף גדול, הכ ף נוטה לטובתה, כי תפלט ממעגל העבודה.

עוד טענה כי ההתכתבויות שהציגה המשיבה אינן מוכרות לה, כי היא עובדת קבועה ולא זמנית, וכי לא ידעה שהיא בנסיון; עוד טרם נרשמה ללימודים שאלה את גרוס איך ישתלבו לימודיה בעבודתה, וזו השיבה כי יש עוד הרבה זמן.
עם תחילת לימודיה מסרה לאחות האחראית את תוכנית הלימודים וציינה כי המערכת אינה קבועה ועלולה להשתנות ואף ביקשה להוריד משמרת – בקשה שס ורבה. לכן פנתה להנהלה, לשולה וביקשה להשתבץ במחלקה אחרת.

כשנתבקשה להתייחס לבקשת המשיב לדחייה על הסף, השיבה כי יש לה מחלוקת לטענות שהעלה המשיב ובמהות יש להתייחס לנסיבותיה ולכך שהכף נוטה לטובתה.

המשיב עתר לסילוק על הסף של הבקשה , משלא הוגש כתב תביעה, וכשניתנה לו התראה של שעות ספורות ע"מ להערך לדיון.
יש לסלק הבקשה על הסף, משמדובר בבקשה לצו עשה, להקים מחדש את יחסי העבודה, שהסתיימו, כשהבקשה הוגשה למעלה מחודש וחצי ממועד הפיטורין ולמעלה מחדשיים ממועד השימוע אליו לא התייצבה. – די בכל אלה לסילוק הבקשה על הסף וחיוב המבקשת בהוצאות הן לטובת המשיב והן לטובת המדינה. מדובר בזלזול ממשי.

לגופא טען כי המבקשת החלה עבודה בביה"ח ככוח עזר לתקופת נסיון בת 3 שנים (ב' , 8.1.18 ), כאמור בכתב המינוי שהציג.
נערכו לגביה 2 הערכות ביצועים ב- 2018 וב- 2019 בהן הוער לה על שינויים תדירים בשיבוציה, הוער לה על שיחות טלפון אישיות במהלך המשמרת, על יחס לא הולם ואגרסיבי למטופלים.
המבקשת התחילה לימודיה בלי לקבל אישור מהגורמים בביה"ח, הקטינה משמרות וביקשה לקיימן רק בסופ"ש.
המבקשת עצמה הביעה רצונה לעזוב אם לא יסתדר שיבוצה, כי החשוב לה זה הלימודים.
המשיב מפרט השתלשלות העובדות מאפריל 2019 ביחס לפניות למבקשת ותשובותיה/אי עמידתה במשמרות אליהן שובצה/הודעתה בשלב מאוחר על אי התייצבותה, עד כי כך, שבמאי וביוני 2019 כלל לא התייצבה לעבודה, כלומר – נטשה עבודתה.

בשיחה מ- 13.6.19 ביקשה המבקשת לחזור למשרתה וצויינו בפניה העדרויותיה הבלתי מוצדקות מהעבודה והליקויים בעבודה, ואף שוחחה עם הוועד.
נמסר למבקשת ב-3.7.19 ששוקלים הפסקת עבודתה. המבקשת שובצה למשמרות, אך לא הגיעה אליהן.
ב- 6.8.19 זומנה בכתב לשימוע ליום 14.8.19 לשקילת סיום עבודתה ובו פירוט השתלשלות העניינים – כשהמבקשת לא צרפה המכתב. סוכם עמה בשיחה על קיום השימוע ב- 13.8.19; פנה אח"כ מי שהציג עצמו כאחיה, וטען שהמועד לא נוח לעוה"ד של המבקשת.
המבקשת לא פנתה באמצעות עו"ד (ולא ציינה שמו) ולא התייצבה, ולפניית המזכירה השיבה: "אמרתי שאני עסוקה" וטרקה הטלפון. במהלך השבועיים שאח"כ, לא פנתה המבקשת בכתב או בע"פ וב- 4.9.19 התקבלה החלטה לסיום עבודתה – כשגם אחריה לא פנתה למשיב בכתב או בע"פ.

המבקשת לא הגישה כתב תביעה; מדובר בבקשה לצו עשה – וצריך נסיבות מיוחדות כדי להעתר לבקשה כזו ואין די בהוכחות לכאורה; עפ"י ההלכה לא ינתן צו , מקום שניתן לפצות בתשלום כספי.

מדובר בפיטורין כדין, בבקשה שהיא בשיהוי, בחות"ל, ובלא שטרחה ליתן התשתית העובדתית, הרלוונטית, לא צרפה המסמכים הבסיסיים מה גם שמדובר בלב לבה של הפררוגטיבה הניהולית ומטעמים סבירים, ודאי כשמדובר בעובדת בנסיון, כשבטרם השימוע ניתנו לה הזדמנויות בשיחות רבות, ואף לא התייצבה לשימוע שתואם עמה.

3. בתֹם הדיון המלצנו לצדדים לנסות להגיע לפתרון, ולהודיע בתוך 7 ימים (ולאחר שנסגר הפרוטוקול).

המשיב עתר (30.10.19) כי תנתן החלטה, משבתום 7 הימים לא פנתה המבקשת למשיב.

המבקשת השיבה כי ביה"ד הורה למשיב לעשות מאמצים לשבצה באחת המחלקות (ובנגוד לטענת המשיב כי היה עליה לפנות למשיב), ובבקשת המשיב אין כל אזכור למאמציו להחזיר המבקשת לעבודה. המבקשת חזרה על טענותיה בדבר הצורך שלה בעבודה.
נקבע בהחלטה כי הצדדים יפעלו כפי שהוצע ויודיעו, כשלא נתייחס לטענות גופא שטענו להם הצדדים.

המבקשת טענה כי פנתה למשיב בדוא"ל ב- 4.11 וב- 5.11 וטלפונית למשרד ב"כ המשיב – אך לא נענתה. שוב פנתה ב- 6.11 ונענתה שלא מצא המשיב לנכון להחזיר המבקשת לעבודה.
המבקשת מתייחסת למסמכים שהגיש המשיב בדיון וטוענת כי הם מסולפים ומעוותים וחזרה על טענותיה ועיקר הסיבות להחזרתה לעבודה.

הובהר בהחלטה כי לא ביקשנו כי תמָצא מחלקה להעסקת המבקשת, אלא כי יעשה נסיון להשגת פתרון.
המבקשת חזרה וביקשה כי תנתן החלטה, ונתאפשר למש יב להגיב לטענות המבקשת שנטענו לאחר הדיון.

המשיב לא הגיב עד 25.11.19, משכך , ומשנתבקשה ארכה – ומשהגיש תגובתו ביום 27.12.19 ניתנת עתה החלטתנו.
בתגובתו חזר המשיב על עיקר טענותיו והוסיף וטען כי לא נמצאה אפשרות לשלב את המבקשת במשיב, גם לא ע"י 3 מחלקות כטענתה, כשהגורם האחראי להעסקה (מנהלת הסיעוד/סגניתה) אינן מעוניינות בהעסקת המבקשת.
עד למועד התגובה, אף שחלפו חדשיים מבקשתה – לא הוגשה תביעה/בקשה לארכה.
המסמכים שהציג בדיון הם מתיקה האישי של המבקשת, מסמכים רשמיים (ולא "רישומים פנימיים"), תעוד רשמי וענייני ובזמן אמת של המשיב.
גם במשוב מ- 10.18, מתחילת עבודתה נרשמו תלונות כנגד המבקשת.
גם בהתחשב במצבה האישי של המבקשת, על המשיב לנהל מקום העבודה עפ"י שיקול דעתו, ולאור התנהלות המבקשת לא נמצא מקום להקים מחדש את יחסי העבודה.
המשיב עמד על סילוק הבקשה על הסף ועל חיוב המבקשת בהוצאות ובשכ"ט, כמו גם בהוצאות לטובת האוצר, בשל בזבוז זמנו היקר של ביה"ד בהליך סרק זה.
לחלופין, ככל שלא תסולק הבקשה לאפשר למשיב להגיש תשובתו ותצהיריו תוך קיום דיון.

4. ולהכרעתנו –

א. מדובר בהליך בו עתרה המבקשת לסעד זמני.
בפועל, לא נתבקשה חקירת המבקשת, אלא המשיב טען טענותיו , הציג המסמכים ועתר לדחיית הבקשה על הסף.
משכך – ניתנת הכרעתנו בשיב לב לאופי ההליך, כשכל קביעותינו הן לכאורה בלבד.
כך, אף לא מצאנו להאריך בהנמקות.

ב. אין בפנינו הסבר הכיצד לא מצאה המבקשת לציין בבקשה/בתצהירה כי קיבלה זימון לשימוע בכתב "ולמצער" – לצרפו! – תוך שהיא טוענת ובנשימה אחת, לפגמים מהותיים בהליך השימוע, בין היתר כי "לא פורטו כנגד המבקשת טענות כנגדה". ונבהיר – חרף טענת המשיב בנדון, תוך צרוף מכתב הזימון לשימוע – לא "נמצא" למבקשת להתייחס לאמור בו , כלל!

זה המקום להזכיר כי ברי גם מתצהירה כי גרסת המבקשת אינה "מדוייקת" ואינה "שלמה":
די אם נפנה (מעבר לאמור לעיל) לתיאורה לשיחה ב- 3.6.19 בסעיפים 31-36 ולאחריו, כשהיא טוענת "לאחר מספר ימים קיבלתי הזמנה לשימוע ל - 14.8.19" – מה שעל פניו ברי כי אינו "מדוייק".

כך, אין כל אזכור בתצהירה/בקשתה לטענת המשיב, שהוסכם עמה (נציג מטעמה) להקדים השימוע ל- 13.8.19 – והעיקר, גם עתה , לא ידוע מיהו אותו עו"ד, ש בכוונתו לייצג אותה בשימוע ושהמועד שוּנה לבקשתו ...

אין חולק גם כי עפ"י ההזמנה שהציגה, לפגישה שנקבעה לאֵם – ניתן היה לבקש (שָם) שינוי המועד , וודאי לא היתה מניעה לקיום השימוע במועד או במועד שהוקדם (לבקשתה).

ג. ובאשר לזימון לשימוע – אין חולק כי בזימון לשימוע פורטו הטענות למבקשת – כך שנקל היה למבקשת להתמודד עם הנטען.
אין חולק גם כי המבקשת לא התייצבה כלל לעבודה ביוני וביולי 2019 – שוב ענין שאין לו הסבר מהמבקשת, ודאי לא הסבר ראוי (מוצדק/מוצק).

נזכיר כי העותר לסעד חייב לב וא בתום לב וידיים נקיות, תוך שיפרוס בפני ביה"ד את מלוא העובדות – ואין חולק כי הבקשה אינה "מקיימת" זאת.

ד. כך, לא מהמשיב היינו צריכים ללמוד כי המבקשת היא בסטטוס של עובדת בתקופת הנסיון, כאמור בכתב המינוי שלה, עת התקבלה לעבודה במשיב!
עוד נזכיר כי לא מהמשיב היינו צריכים גם לשמוע כי מועד השימוע הוקדם ל- 13.8.19.
ועוד יותר מכך – אין בפנינו כל הסבר , ודאי לא ראוי – לכך שממועד השימוע אליו זומנה (14.8 ואף 13.8) – ואליו לא התייצבה – כי פנתה למשיב, כי פנתה לוועד , וכיוצ"ב, שהרי רק ב- 4.9.19, יותר משבועיים אח"כ – פוטרה!!

ודאי וודאי כך, בהתייחס לתקופה שמ- 4.9.19 עת פוּטרה ועד להגשת הבקשה לביה"ד – אין כל טענה לפעולה שלה (ודאי לא ראייה כי פנתה למשיב וביקשה דבר מה).

בהתאם – לא מצאנו לבחון את הטענות לגבי התנהלות המבקשת, עובר לזימונה לשימוע, ודאי אין מקום בהליך זה להחליף שק"ד ביה"ד בשק"ד הגורמים המוסמכים במשיב.

ה. אין תימה איפוא כי המשיב טוען לשיהוי (משפטי), לחות"ל, לאי נקיון כפיים בבקשה ובאופן הגשתה.

אכן, צודק המשיב בטענתו והבקשה שבפנינו הוגשה בשיהוי. כך גם הוגשה, שלא תוך פרוט כל העובדות והגשת המסמכים המהווים הבסיס המהותי לבקשה.
כך גם אין עסקינן רק בשיהוי, אלא בפועל, עסקינן בבקשה לצו עשה ולא לצו מניעה זמני – שהרי המבקשת כבר אינה "במעגל העבודה" , יותר מחודש ומחצה , נכון למועד הגשת הבקשה.

עוד ראוי להזכיר: לא היה מקום, כמתחייב מהדין , לעתור למתן סעד עפ"י צד אחד, כשאין בפנינו "ראיות מהימנות לכאורה" – כאמור בתקנה 366.
מאידך, עד לכתיבת החלטה זו – יותר מחודש לאחר הדיון בבקשתה, טרם מצאה המבקשת להגיש תביעתה, מה שמנוגד כמובן להחלטת ביה"ד ולדין עצמו.
ביה"ד לא נתן החלטה "נוספת" בענין (כטענתה התמוהה של המבקשת, בפניותיה שלאחר הדיון) – משמע, ההחלטה שהורתה על הגשת התביעה היא חלוטה זה מכבר!
המבקשת אף לא השכילה לבקש ארכה, ולהגיש תביעתה מיד לאחר הדיון או בשלב כלשהו לאחריו.

ולוּ רק בשל כך, ומש"ככל הנראה" סבורה המבקשת כי הקביעות בדין ובהחלטה בנדון , "נתונות בידיה " – ראויה הבקשה לדחייה, שהרי לביה"ד נתונה הסמכות ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה שתוגש תוך 7 ימים;
ומשלא כך נקבע, אלא ההפך(!) בהחלטה שניתנה עם הגשת הבקשה – ובהנתן הוראות התקנות (תקנה 362, תקנה 363) , ודאי במכלול כל האמור – אין לנו אלא לדחות הבקשה.

ו. לא נסיים הכרעתנו בלא להתייחס לטענות המבקשת באשר לנסיבותיה האישיות. דא עקא, אין באלה כדי לכפר על התנהלותה בתקופת עבודתה, בהליך השימוע, או בהליך הפסקת העבודה ובמִשכם.
אין באמור גם כדי להחליף שק"ד המשיב, המעסיק, לאחר תקופת עבודה קצרה, של עובדת בנסיון.

ז. ובאשר להליכים שלאחר הדיון – משלא הושגה הסכמה אך ברי כי לא תוכרע הבקשה על בסיס טענות המבקשת בנדון.
כך גם לא מצאנו ביסוס, ולוּ לכאורי, לטענותיה, כביכול, הציג בפנינו המשיב מסמכים שאינם אמת!

ח. לאור כל האמור – נדחית הבקשה על הסף.
משעתר המשיב להוצאותיו ולחיוב בהוצאות לטובת האוצר – והגם שעסקינן במי שכבר אינה עובדת, לא מצאנו ליתן צו להוצאות משנסתיים ההליך שבפנינו, חרף ההוצאות שנגרמו למשיב בהליך.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט טבת תש"פ, (30 דצמ26 ינואר 2020), בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור מעסיקים
גב' רונית ירדן

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור עובדים
מר יהונתן דקל

נחתם ע"י נ.צ. ביום 26.1.2020.
ק/רוניתע/


מעורבים
תובע: אלה טרזדרוב
נתבע: מרכז רפואי מאיר
שופט :
עורכי דין: