ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית חורפיש נגד מנורה מבטחים לביטוח בע"מ :

לפני כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר

המבקשת:

עיריית חורפיש

נגד

המשיבה:

מנורה מבטחים לביטוח בע"מ

החלטה

השאלה העומדת להכרעה לפניי היא - האם פסק דין שאישר הסכמ ה לדחיית תביעה בהליך קודם בין המבוטח של התובעת לבין הנתבעת, מקים מחסום דיוני מכוח דוקטרינת מעשה בית דין, ומשתיק את התובעת ביחס לתביעת השיבוב דנן.

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין .

ביום 09.07.2014 התרחש אירוע תאונתי שבמהלכו נגרמו לרכ ב מדגם פיג'ו מ.ר. 48-035-65 המבוטח אצל התובעת (להלן "הרכב המבוטח"), נזקים שונים עת נפגע (כביכול) ממכסה ביוב פתוח שבתחום שיפוטה של הנתבעת (להלן "התאונה").

התובעת בתיק שלפניי היא חברת ביטוח , אשר ביטחה את הרכב הנ"ל ופיצתה ביום 22.08.2017 את בעליו, מר אבו קמר מואין (להלן "המבוטח") בסכום של 30,604 ₪, ובעקבות כך הוגשה ביום 03.10.2018 תביעת השיבוב דנן.

עובר להגשת התביעה דנן, הגיש המבוטח, ביום 02.06.2015, תביעה כספית נגד הנתבעת אשר לטענתו הייתה אחראית כלפיו לנזקים שנגרמו לו ולרכבו לרבות בגין הפסד ימי עבודה, בסך מצטבר של 41,490 ₪. התביעה הוגשה במסגרת תא"מ 3957-06-15 בבית משפט השלום בעכו (להלן "ההליך הקודם" ). הצדדים בהליך הקודם, ו בסוף דיון מקדמי שכלל חקירות של שני הצדדים, הגיעו להסכמה לדחיית התביעה תוך הסמכת בית המשפט לפסוק הוצאות. במסגרת פסק הדין שניתן בהליך הקודם ביום 03.04.2017 (כבוד הרשמת הבכירה וידאד יונס) אושרה הסכמת הצדדים ביחס לדחיית התביעה ונפסקו לטובת התובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 9,500 ₪.

כאמור, התובעת בהליך שלפניי הגישה תביעת שיבוב נגד הנתבעת. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה ולסלקה על הסף . לטענתה, פסק הדין שניתן בהליך הקודם שאישר את הסכמת הצדדים בדבר דחיית התביעה מהווה השתק עילה והשתק פלוגתא ומשתיק את התובעת מלטעון, כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו בעקבות התאונה. מנגד, טענה התובעת שיש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

במהלך הדיון המקדמי שהתקיים לפניי לא הגיעו הצדדים להסכמות והם חזרו על הטענות שהעלו בכתבי הטענות. הצדדים ביקשו לסכם את טענותיהם בכתב בסוגיית מעשה בית הדין.

בסיכומי התובעת נטען, כי המבוטח הפעיל את הפו ליסה וקיבל פיצוי מהתובעת מבלי לעדכן את התובעת אודות ההליך הקודם וההסכמה אליה הגיע עם הנתבעת. נטען עוד, כי בפסק הדין שניתן בהליך הקודם כלל לא נדונה שאלת האחריות של הנתבעת ואשר עמדה בלב המחלוקת ואף לא ניתנה הכרעה פוזיטיבית על ממצא כלשהו. לטענת התובעת, ההליך הסתיים בהסכמה בין הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין מבלי לוותר על טענות או על זכויות הצדדים. לטענת התובעת, צריכה להתקיים התדיינות נוספת על מנת להציג את גרסאות הצדדים ולא לחסום את דרכה של התובעת מניהול התביעה. התובעת הוסיפה כי לא מתקיים התנאי של זהות הצדדים בינה לבין המבוטח משלא קיבלה את יומה בבית המשפט. לעניין השתק הפלוגתא, טענה התובעת כי לא התקיימו כל התנאים הקבועים לעניין השתק הפלוגתא משלא הסתיים ההליך הקודם בהכרעה מפורשת או מכללא לגופו של עניין. התובעת טענה עוד, כי המבוטח קיבל בסופו של הליך פיצוי מלא ממנה והוצאות משפט בסך 9,500 ₪ בהליך הקודם, ובכך קיבל פיצוי מוגדל ומעבר לנזקיו תוך חסימת התובעת מאפשרות הגשת תביעה - תוצאה שהיא אבסורדית, ועל כן יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

מנגד, חזרה הנתבעת בסיכומיה על הטענות שהועלו בכתב ההגנה והוסיפה, כי כלל השתק העילה חל לא רק בין הצדדים עצמם אלא גם בין חליפיהם שיש להם "קרבה משפטית" לבעל הדין בהליך הקודם, כפי שמתקיים במקרה דנן. נטען עוד כי עילת התביעה בהליך הקודם זהה לעילת התביעה בהלך זה וכי בהליך הקודם נשמעו ראיות ועדויות הצדדים. ה נתבעת הוסיפה, כי יש להבחין בין מקרה אשר בו הגיש מבוטח תביעה בטרם הפעלת פוליסת הביטוח וקבלת תגמולים לבין מקרה הפוך שהגיש את תביעתו לאחר קבלת תגמולי ביטוח. הנתבעת ביקשה בנסיבות העניין לדחות את התביעה על הסף מאחר ובהליך קודם הוגשה תביעה של המבוטח נגד הנתבעת לפני קבלת תגמולי הביטוח ועל כן חל הכלל בדבר השתק העילה.

דיון והכרעה

כללי:

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות של הצדדים ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל-פה ובשים לב להוראות הדין ולהלכה הפסוקה לפיה סילוקה של תביעה על הסף מהווה אמצעי קיצוני הננקט רק משהוברר כי ההליך שהוגש אין לו תוחלת וכי השימוש בסמכות הסילוק על הסף שמור למקרים חריגים בלבד , לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה אם אותם מקרים חריגים ולכן אני דוחה את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף. להלן אפרט את נימוקיי;
בבוחנו בקשה לסילוק על הסף יניח ביהמ"ש כי העובדות המונחות לפניו בכתב התביעה הנן נכונות, ותחת הנחה זאת יבדוק האם הסעד מגיע לתובע. נוסף על כך, המדיניות המשפטית היא, כי מחיקת התובענה או דחייתה על הסף, "הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה". די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה ויש להעדיף תמיד את הדיון הענייני ואת ההכרעה בסכסוך לגופו של עניין. מקום בו נדרש בירור עובדתי של טענות, לא יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לסלק תביעה על הסף (ראו: ה"פ (ת"א) 40161-02-18 ישראל סגל נ' אבי שמעון מריליוס (09.07.2018) והאסמכתאות המצוטטות שם).
התביעה שלפניי היא, כפי שצוין לעיל, תביעת תחלוף ( שיבוב). במסגרת תביעת תחלוף עומדת חברת הביטוח בנעליו של המבוטח. כאשר קיימת למבוטח, בשל מקרה ביטוח, זכות פיצוי כלפי אדם שלישי, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח, וזאת מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.
טענות המבקשת כאמור לעיל הן, כי פסק הדין בהליך הקודם מהווה מעשה בית דין ומקים השתק עילה והשתק פלוגת א, המצדיק סילוק תביעתה של התובעת על הסף.
להלן אבחן את טענות המבקשת לסילוק התביעה על הסף לאורן של הוראות הדין והנחיות הפסיקה.
מעשה בית דין - המסגרת הנורמטיבית:
דוקטרינת מעשה בית דין עוסקת בשני סוגי השתקים: השתק פלוגתא והשתק עילה; והיא מבוססת על הרעיון שלפיו פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, מהווה סיומה של התדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא "בקרבה משפטית" עם מי מהם. השתק עילה - אשר מכונה גם "השתק ישיר", מונע מצד לפנות לבית המשפט כנגד בעל דין, או חליפיו, באותה עילה או בעילה דומה, אשר התבררה וכבר הוכרעה בניהם. השתק פלוגתא, המכונה גם "השתק עקיף", יחול מקום בו בעל דין פונה לבית המשפט בשאלה עובדתית או משפטית דומה, שהוכרעה כבר במפורש או מכללא, גם אם מדובר בתביעה בעילה שונה (ראו: ת"א (הרצ') 4222-09-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (09.06.2015)) .
שלושה טעמים עיקריים ביסודה של דוקטרינת מעשה בית דין: מניעת הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה; מניעת עומס-יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה; וכן מניעת אי-צדק כתוצאה מהענקת משקל יתר להכרעה בתיק החדש על פני ההכרעה בתיק הקודם, שתהפוך לבלתי מחייבת (ראו: ע"א 1835/11 שלמה אבני נ' מדינת ישראל (17.11.2011)).
היווצרותו של השתק עילה תיבדק באמצעות מבחן זהות העילה. יש לתת את הדעת לשאלה האם, על-פי מהות הדברים, מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לעניין זהה והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (04.03.2010)).
היווצרותו של השתק פלוגתא תיבדק באמצעות קיומה של הכרעה בפירוש או מכללא, ב שאלה עובדתית מסוימת שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, כי אז אותם בעלי דין או חליפיהם יהיו מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש בהליך משפטי נוסף וזאת אף אם אין זהות בין העילות בין שתי התביעות. למעשה, על-מנת שיקום השתק פלוגתא נדרשים התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיומה של התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון; סיום ההתדיינות בהכרעה שבמסגרתה יקבע בית המשפט ממצא פוזיטיבי באותה פלוגת א, להבדיל מקביעה כי הפלוגתא לא הוכחה; וכן שההכרעה האמורה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון (ראו: ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין ( 04.07.2012)).
כלל השתק הפלוגתא יונק את כוחו מעקרון סופיות הדיון. לצד זה, יש להזכיר חיסרון שלו: התמריץ שנוצר להרחיב ולהעמיק את ההתדיינות בכל פלוגתא המועלית במסגרת ההליך הראשון - וזאת כדי שלא לעמוד בסכנת השתק בהליכים עתידיים. ועוד, נאמר על כלל זה כי בכוחו להנציח קביעה מוטעית של בית משפט כממצא מחייב בכל התדיינות נוספת בין אותם צדדים. נוכח זאת על בית המשפט לבחון בשים לב - ומתוך שיקולי הוגנות וצדק את התקיימות ארבעת התנאים שהתוותה הפסיקה להיווצרות השתק הפלוגתא (ראו: רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (12.06.2007) והאסמכתאות המצוטטות שם (להלן "עניין לבייב")).
בשני סוגי ההשתק, על כתפי צד הטוען לקיומו של מעשה בית דין מוטל הנטל להוכיח טענתו בנדון. על המבקש להוכיח, כי קיימת זהות עילה בין העילות עליהן מבוססות שתי התביעות או כי הפלוגתא בה עסקינן הוכרעה במסגרת ההליך הקודם.
"הקרבה המשפטית" בין המבטח למבוטח:
כללי מעשה בית דין, בשני הענפים של השתק עילה והשתק פלוגתא, חלים הן על הצדדים עצמם שהיו צד להתדיינות הקודמת והן על צדדים בעלי "קרבה משפטית" להם, תוך שנקבע כי בחינת יחסי "הקרבה המשפטית" תעשה באופן רחב ולא פורמלי, כאשר השאלה העומדת בבסיס ההחלטה בדבר קיומה של קרבה משפטית היא האם קיימים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים החלת ההכרעה בהליך הראשון על בעל הדין בהליך המאוחר (ראו, למשל, ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק טפחות (05.01.2011)).
הטעם לכך הוא שמי שיש לו "קרבה משפטית" אינו בגדר זר להליך משום יחסי הקרבה שבינו לבין מי שהיה צד להליך. "קרבה משפטית" עשויה להיווצר כתוצאה מקשרים מסחריים, משפחתיים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כלכלי משותף.
ככלל, בין מבטח למבוטח מתקיימים יחסי קרבה העולים לכדי יחסי קרבה משפטית. יחסים אלה נוצרים הן מכוח חוזה הביטוח והן מכוח חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 המקימים למבטח ולמבוטח אינטרסים זהים השלובים זה בזה, אל מול צד ג' - המזיק, בייחוד בנוגע לשאלת אחריותו לגרם הנזק. השיקול המנחה הוא מניעת מצב בו בהליך אחד יקבע כי המזיק אחראי בגרימת נזק כלפי מבוטח ובתביעת המבטח יקבע אחרת לגבי אותה מסכת עובדתית. על-כן, בפסיקה נקבע, כי בנסיבות המתאימות נכון לראות במבוטח ובמבטחת בתביעת שיבוב משום צדדים בעלי "קרבה משפטית" לצורך החלת כללי מעשי בית דין (ראו, למשל, ת"א (ראשל"צ) 61957-06-16 הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מוסך פאנוס א.מ. בע"מ (24.07.2018)).
בעניינו, בהליך הקודם, הוגשה התביעה על ידי המבוטח ואילו בהליך הנוכחי מדובר בתביעת שיבוב של המב טחת. לאחר שבחנתי טענות הצדדים מצאתי במקרה שלפניי כי מתקיימת "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בשני ההליכים . יחד עם זאת, לא מתקיימים התנאים הנוספים להחלת דוקטריינת מעשה בית הדין, כמפורט להלן .
מעשה בית דין מכוח פשרה בהליך קודם:
הפשרה הוגדרה בפסיקת בית משפט כהסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם. למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית, הן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה החשובה לענייננו הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי - מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית -המשפט (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3), 49 בעמ' 60).
ככלל, אין הסכם בין שני הצדדים יכול לחייב צד שלישי. פשרה ככל הסכם, גם אם קיבלה תוקף של פסק דין, מחייבת אך ורק את הצדדים הנוטלים בה חלק. זכויותיו של צד שלישי שלא נטל חלק בפשרה אינן נגרעות ואינן משתנות כתוצאה ממנה. אולם, לא כך תמיד הדבר כאשר הצד השני בא בנעליו של הצד המתפשר מכוח הוראות הדין.
על-פי הפסיקה קיים ספק באשר לכוחו של פסק דין ש אישר הסכם פשרה להקים השתק פלוגתא. הקושי העיקרי בהחלתו של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין בפשרה, מקורו בכך, שהשתק פלוגתא מחייב קיומה של התדיינות אדוורסרית בין בעלי הדין שסופה בהכרעה שיפוטית בפלוגתא. דרישה זו אינה מתקיימת בפסק דין שניתן בפשרה (ראו: ע"א 3820/03 פנינה דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל (05.09.2005) ).
בעניין לבייב נפסק , כי כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא, זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק - מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים – והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין - בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה - קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת .
בענייננו, לא ראיתי כי מתקיים השתק פלוגתא משני טעמים: הראשון, אמנם קוים בהליך הקודם דיון שכלל חקירת הצדדים. יחד עם זאת, לא הייתה קביעה פוזיטיבית כלשהי אלא הסכמה בין הצדדים בסוף החקירות ביחס לדחיית התביעה. הצדדים לא הבהירו את ההסכמות ביניהם באופן מפורט ואף לא בשאלת האחריות לתאונה , נוכח חילוקי דעות אפשריים ולא התייחסו לאירועים עתידיים אפשריים; הטעם השני, למקרא הסכמת הצדדים בהליך הקודם, עולה כי אין וויתור הדדי ומפורש, ואף לא משתמע, על כל התביעות והטענות בין הצדדים ו/או מי מטעמם ואין מיצוי זכויות מהותי , וכך נוסחה הסכמת הצדדים: "לאחר ששמענו את דברי בית המשפט, אנו מקבלים את המלצתו ומסכימים לדחיית התביעה. מבקשים שבית המשפט יפסוק הוצאות על פי שיקול דעתו בהתחשב למשך ניהול המשפט, עלות חוות הדעת ושכר טרחת העדים ועורכי הדין".
מסקנתי היא, כי אין בפסק הדין בהליך הקודם קביעה פוזיטיבית מפורשת או משתמעת בדבר אחריות הנתבעת (או העדרה) לתאונה ולנזקים שנגרמו בעקבותיה, ואין וויתור הדדי המפקיע זכויות מהותיות של החברה המבטחת. התחקות אחר לשונו של הסכם הפשרה בין הצדדים אינה מובילה למסקנה כי ההסכם חל על תביעה עתידית מטעם המבטחת נגד המזיק (לכאורה). נכון הוא שבמועד הסכם הפשרה, הזכות של התובעת כאן לא הייתה קיימת משלא שולמו אז למבוטח תגמולים. יחד עם זאת , ברי היה לתובע בהליך הקודם כי עניין זה יתעורר בעתיד הקרוב . עובדה היא , כי כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם חזר המבוטח למבטחת, דרש פיצויים וקיבל פיצוי מלא.
העולה מן הקובץ, כי אין בסיס למסקנה כי מתקיים השתק פלוגתא המשתיק את התובעת מלטעון כנגד הנתבעת בהליך שלפניי.
בכל הנוגע לשאלה האם פסק הדין שאישר הסכמת הצדדים בהליך הקודם יכול להקים השתק עילה, מדובר בשאלה מורכבת ותלויה בנסיבות המקרה.
פסק דין שניתן בהסכמה, ובתוך כך הסכם פשרה שאושר בפסק-דין, עשוי, ובמקרים מסוימים אף צריך, להשתיק תביעות חדשות באותן עילות, מכוח הכלל של מעשה בית-דין. ברם, בע נייננו וחרף זהות הצדדים בשני ההליכים לא ראיתי לקבל טענות המבקשת בדבר השתק עילה. להלן נימוקיי;
עיון בעילת התביעה בהליך הקודם מראה כי התובע שם תבע (גם) נזקים אישיים של הפסדי ימי עבודה, מה שאין בתביעת השיבוב. על כן, ספק אם מתקיימת זהות מלאה בין העילות בשני ההליכים.
גם אם אניח כי העילות בשני ההליכים זהות הן לחלוטין , יש לזכור כי עקרון מעשה בית דין אינו עקרון מוחלט. קיימים מקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים דווקא לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי על מנת למנוע תוצאות בלתי רצויות ובלתי צודקות. הבחינה תתמקד באינטרס שהיה לאותו "זר" בתוצאות המשפט וההזדמנות שהייתה לו להעלות טענותיו בהליך הראשון ולהתגונן. כאשר לבעל דין בהליך נוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, הוא ידע על קיומו והייתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע מכך במודע, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל עליו את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן תהיינה נגדו. מאידך, אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין אם לא הייתה לו שעת כושר בעבר להציג את טענותיו בפני בית המשפט (ראו: רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז (1)673, 690 (2002)).
ברע"א 6246/16 עיריית קריית שמונה נ' יצחק בוזורגי (12.09.2016) חזר בית המשפט על הקביעה כי מעשה-בית-דין אינו עיקרון מוחלט, וכי מדובר בכלל של שכל ישר, אשר בתי-המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על כן נפסק כי קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי. בהתאם, הוכרו בפסיקה מצבים נדירים בהם לא יוחל מעשה בית דין מטעמים של צדק, וזאת בשים לב אל השיקולים הבאים: מידת השכנוע של בית המשפט בצדקת טענות בעל הדין; עוצמת הפגיעה בבעל הדין שכנגד, המסתמך על ההשתק; מידת אשמו של בעל הדין לחוסר יכולתו למצות את הדיון בעילה במסגרת ההתדיינות הראשונה. ההלכה הפסוקה אף הכירה במצבים שבהם ייסוג כלל מעשה בית דין מטעמים של צדק, מקום בו ניתן פסק הדין במרמה.
במקרה דנן, התובעת לא ידעה על ההליך הקודם ולא עודכנה בקיומו של אותו הליך ובכך נמנע ממנה התדיינות. טענתה זו לא נסתרה. לטענת התובעת, המבוטח יצא נשכר בקבלת פיצוי מחברת הביטוח והוצאות משפט גבוהות בהליך הקודם והדבר מצדיק אי החלה של דוקטרינת מעשה בית דין ובירור התביעה דנן. בהקשר זה יש לתהות על אי-שיתוף הפעולה בין המבוטח למבטחת (התובעת) בהליך דנן כפי שהתייחס לכך ב"כ התובעת. יתכן כי הסכם הפשרה בין הצדדים בהליך הקודם היה מונע על ידי הצדדים כדי להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטים ביניהם בדרך זו בשל רצון לחסוך זמן ומשאבים ואף בשל הערכת סיכויים וסיכונים בתיק. לכן נכון יהיה להתייחס לפשרה, בדומה לפסק דין שניתן בדרך של פשרה, כתחום לתיק הספציפי שנדון בפני בית המשפט ולצדדים שהיו צד לו ונתנו את הסכמתם למתן פסק דין בדרך זו.
זאת ועוד, וכפי שהבהרתי לעיל, תוכן ההסכמות בהליך הקודם אינו מפורט ואינו כולל וויתור מפורש על זכויות מהותיות גם לא כלפי צד ג', כך שלא הייתה קביעה מפורשת בעילת התביעה.
במקרה שלפניי מצאתי כי שיקולי הצדק והאינטרס הצ יבורי, שגם הם עומדים בקבלת טענה להשתק עילה, מובילים דווקא לדחיית טענת הנתבעת ולצורך בבירור המחלוקת בין הצדדים לגופה ולא סילוק התביעה על הסף. כמובן שאין באמור משום קביעת מסמרות בתיק והדברים נאמרים בזהירות הראויה ביחס לסיכומים ולסיכויים של שני הצדדים בהליך דנן.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, היינו אי השתתפותה של התובעת בהליך הקודם ואי ידיעתה אודותיו; מתן פסק הדין בהליך הקודם המאשר הסכמת הצדדים לדחיית לתביעה ללא קביעת ממצאים פוזיטיביים; העדר התייחסות בהליך הקודם לוויתור או מיצוי זכויות הצדדים ביחס לצד ג', ומשיקולי מדיניות משפטית ראויה - הבקשה לדחיית התביעה בשל מעשה בית דין, נדחית.
בשלב זה אינני עושה צו להוצאות. שאלת ההוצאות תידון בהמשך ההליך.
נקבע לישיבה מקדמית ליום 04.03.2020 שעה 09:15.
המזכירות תמציא החלטתי לב"כ הצדדים ותזמנם לדיון הקבוע .
ניתנה היום, י"ב שבט תש"פ, 07 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עיריית חורפיש
נתבע: מנורה מבטחים לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: