ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק אגוד לישראל בע"מ נגד איראן סוחייק :

ע"א 5535/93
ע"א 6262/93
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד השופטת ט. שטרסברג כהן
כבוד השופטת ד. ביניש

המערער בע"א 5535/93
והמשיב 2 בע"א 6262/93: בנק אגוד לישראל בע"מ

נ ג ד

המשיב 1 בע"א 5535/93
ובע"א 2626/93: 1. איראן סוחייק

המשיב 2 בע"א 5535/93
והמערער בע"א 2626/93: 2. דוד יצחקי

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו (כבוד סגן הנשיא
השופט חג' יחיא) מיום 12.9.93
בת.א. 279/86

בשם המערער בע"א 5535/93: עו"ד אמנון הירש

בשם המשיב 1 בע"א 5535/93 עו"ד ירון לוי
בשם המשיב 2 בע"א 5535/93: עו"ד שמלה יצחק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט

פסק דין

המשנה לנשיא ש. לוין:

1. עובדות רקע. ארבעה בני משפחה ובנק אחד מעורבים בהתדיינות נשוא שני הערעורים שלפנינו. בני המשפחה הם המשיבה (איראן סוחייק להלן - איראן); בעלה (נחמיה קייפור - להלן נחמיה); אביה (מוראד סוחייק להלן - מוראד); ודודה (דוד יצחקי להלן - דוד). הבנק הוא בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן - הבנק), והאירועים נשוא הערעורים שלפנינו אירעו בסניף הבנק ברחוב הראשונים באשדוד.

איראן עלתה ארצה מטהרן בינואר 1979, עם עליית חומייני לשלטון. נחמיה נשאר באיראן עד לשנת 1981 ועד לעלייתו ארצה עסק בהעברת נכסיו אל מחוץ למדינה זו ומפעם לפעם הגיע לביקור בישראל. באחד מביקוריו של נחמיה בארץ הוא פתח חשבון על שמו בסניף בנק לאומי לישראל באשדוד ונתן לאיראן יפוי כח בלתי חוזר בכתב לפעול בו.

בשנת 1986, סמוך לתום תקופת ההתיישנות, הגישה איראן תובענה בסדר דין מקוצר כנגד הבנק וכנגד דוד. בכתב התביעה טענה איראן כי בחודש יולי 1979 פתחה חשבון בבנק ובו הפקידה ומשכה סכומים שונים לצרכיה. הסתבר לאיראן - לטענתה - כי בארבעה מועדים שונים בחודש ספטמבר 1979 איפשר הבנק לדוד למשוך מהחשבון סכומי כסף שונים. הסכומים האמורים נמשכו מהחשבון "ללא הרשאה, לא במפורש ולא מכללא, ולא על ידי התנהגות..." ועל הבנק להשיבם לאיראן. דוד פעל בחשבון ללא הרשאה ודין מעשיו "כגניבה פשוטה תוך שימוש במצגי שוא כאילו הוא מורשה ובאמצעות שמוש בצ'קים לא לו". הבנק ודוד קבלו רשות להתגונן, הבנק באופן בלתי מסוייג ודוד למעט לענין טענתו, שנתבדתה בחקירה, כי פתח את החשבון על יסוד הוראותיה של איראן.

בית המשפט המחוזי נעתר לתביעה במלואה. הוא חייב את דוד ואת הבנק בסכום התביעה. כמו כן קבל בית המשפט באופן חלקי את ההודעה לצד שלישי שהבנק שלח לדוד. בשני הערעורים שלפנינו, אותם שמענו במאוחד, משיגים המערערים על פסק הדין.

2. פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ארבע המשיכות בהן דן בית המשפט המחוזי בגדר כתב התביעה היו כדלקמן:

א. ביום 6.9.79 משך דוד שיק ע"ס 200,000.- ל"י לפקודת אחד ד"ר ספולנסקי וכתוצאה מכך חוייב חשבונה של איראן בסכום של 7,350.- דולר;

ב. ביום 12.9.79 הועברו מחשבונה של איראן לפי הוראותיו של דוד 18,030.- דולר לחשבונו של אחד דוד חלילי בבנק לאומי לישראל בחולון;

ג. ביום 18.9.79 חוייב חשבונה של איראן בסכום של 16,600.- דולר ואלה הועברו לחשבונו של מוראד, הומרו לסכום של 29,820.- מרקים גרמניים והועברו לשמה של אחת אווה מגן;

ד. ביום 19.9.79 הועברו 3,400.- דולר מחשבונה של איראן לחשבונו של מוראד.

לפי ממצאי בית המשפט המחוזי (ובניגוד לנאמר בכתב התביעה וגם בתצהיר שניתן על ידי דוד בתמיכה לבקשה לרשות להתגונן), נפתח החשבון בבנק על ידי דוד ביזמתו הוא ומטעמיו, ללא ידיעתה של איראן, שלא בנוכחותה וממילא שלא בהסכמתה. איראן לא מסרה לדוד כל יפוי כח בכתב לפעול בחשבונה; הבנק "כמעט" ולא שלח לאיראן דפי חשבון ולא דיווח לה על התנועה בחשבונה; לא הוכח קיומו של מצג מצד איראן כלפי הבנק שממנו יכול היה הבנק להבין שדוד פועל בשמה של איראן; בהרשותו לדוד למשוך כספים מן החשבון הפר הבנק את חובת הזהירות שחב לה. בית המשפט המחוזי גם לא נתן אימון בגירסאותיו המכחישות זו את זו של דוד וקבע שזה לא הוכיח שהמשיכות מהחשבון נעשו בהסכמתה או בידיעתה של איראן. עוד קבע בית המשפט המחוזי שנחמיה ניהל חשבון על שמו בסניף בנק לאומי לישראל בע"מ באשדוד, שבו ניתן לאיראן יפוי כח המרשה לה לפעול בחשבון. חשבון זה נועד שיוכנסו בו הכספים שנשלחו על ידי נחמיה לאיראן מחוץ לארץ ולא התקבל על דעתו של בית המשפט המחוזי שנדרש לאיראן חשבון נוסף. גם לא הובהר מה טעם תידרש איראן למסירת יפוי כח למאן דהוא לפעול בחשבונה בבנק, כאשר היא עצמה יכלה לפעול בחשבון. אכן, בשלב כלשהו הודיע דוד לאיראן על קיומו של החשבון בבנק וכאשר היא שאלה אותו מדוע נחוץ החשבון כשכספי נחמיה מועברים מחוץ לארץ דרך החשבון בבנק לאומי, דרש דוד מאיראן שלא תשאל שאלות. בית המשפט המחוזי סבר שתשובת אמת לשאלה האמורה היא:

"פשוט, על מנת לאפשר ל(דוד) לבדו או ביחד עם אביה (איראן) להשתלט על הכספים ש(נחמיה) שולח ל(איראן) כדי שתפקידם בחשבונו".

3. השופט המלומד לא התעלם מהעובדה שבשלב מסויים הודע לאיראן על קיומו של החשבון וכן ציין שאיראן עשתה שימוש בחשבון, אך לפי קביעתו אין ענין זה מעלה או מוריד לגבי ה"שאלה המרכזית בתיק זה" והיא - אם אישרה איראן לדוד לפעול בחשבון, שהרי התשובה לשאלה זו היא שלילית. השופט נתן אמון בעדותו של נחמיה שהבנק לא רק מנע ממנו במשך תקופה ארוכה קבלת דפי החשבון אלא אף ניסה להרגיעו וליצור אצלו צפיה שדוד יחזיר לחשבון את הכספים שמשך ממנו.

להלן התייחס השופט המלומד באופן ספציפי לארבע המשיכות נשוא התובענה. המשיכה הראשונה אמנם נועדה מלכתחילה לאפשר לאיראן לרכוש משרד מד"ר ספולנסקי אך בסופו של דבר נרכש המשרד על ידי מוראד בכספים שנמשכו על ידי מוראד כשדוד חתם בשמו על חוזה המכר; גם גירסאותיו של דוד לגבי נסיבות המשיכה השניה נמצאו בלתי מהימנות שכן הן לא התיישבו זו עם זו: פעם טען דוד כי המשיכה בוצעה לפי הוראות מוראד ונחמיה ופעם שההוראות ניתנו אך על ידי מוראד; השופט גם לא נתן אימון בגירסת דוד לענין זה. אשר למשיכה הרביעית הודה דוד בלחץ החקירה שכנגד, שהוראת המשיכה ניתנה לו על ידי מוראד ולא על ידי איראן ובית המשפט נתן אימון בגירסתה של איראן שהכחישה את דבר נתינתה וטענה שמעולם לא נתנה לאביה כספים כלשהם ושאביה מעולם לא החזיר לה כספים כלשהם.

לא למותר להזכיר כאן שמוראד לא נקרא להעיד במשפט. כפי שיתברר להלן נודעת חשיבות לעובדה זו.

4. הערעורים. בערעוריהם טוענים הבנק ודוד כי לא היה יסוד לממצאיו של בית המשפט המחוזי שהחשבון נפתח על ידי דוד ללא הסכמתה וללא אישורה של איראן, ונהפוך הוא - כך הם טוענים: יש יסוד לקביעה שכבר מלכתחילה ידעה איראן על החשבון ופעולותיו של דוד בחשבון היו כולן על דעתם של איראן ושל נחמיה שפעלו בעצה אחת. לחלופין טוענים הם שיש להסיק מן העובדות שהוכחו שנוצרה שליחות בין איראן לבין דוד על יסוד התנהגות או אישור בדיעבד ואיראן מושתקת כלפי הבנק על יסוד מצגיה כלפיו מלטעון להעדר קיומה של שליחות. עוד טוענים הם, בניגוד לקביעת השופט המלומד, כי נטל השכנוע לקיומה של עילת התביעה נותר רובץ על איראן והיא לא עמדה בו וכי השופט המלומד התעלם מעובדות מרכזיות שהוכחו במשפט.

5. קביעות שבמהימנות. לכאורה מדובר בערעורים שלפנינו על פסק דין המבוסס על קביעות שבמהימנות, שלעניינם העדיף בית המשפט המחוזי את גירסותיהם של איראן ונחמיה על פני גירסאותיו של דוד; עם זאת מגלה ניתוח מדוקדק של הראיות שחלק מקביעותיו של השופט המלומד אינן מתיישבות עם המסמכים שהוגשו כראייה וכי בפועל הסתבכו איראן ונחמיה מחד ודוד מאידך בסתירות ובהעלאת גירסאות המכחישות זו את זו עד שקשה עד למאד לרדת לחקר האמת תוך הסתמכות על הראיות שבעל פה לבדן. הרושם המתקבל למקרא הפרוטוקול הוא שכל המעורבים בפרשה (למעט הבנק) בחרו, מטעמים השמורים עמם, להימנע מלגלות את כל הידוע להם על מערכת היחסים השוררת ביניהם והחומר המונח לפנינו לא גילה אלא את "קצה הקרחון" בנוגע ליחסים אלה.

השופט המלומד פרט בהרחבה את גירסאותיו המכחישות זו את זו של דוד וניתן אף להוסיף עליהן. כבר למקרא התצהיר שניתן על ידי דוד לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן עולה סתירה לגבי השאלה אם איראן חתמה על מסמכי היסוד שהיו כרוכים בפתיחת החשבון (ראה סעיף 7 לעומת סעיף 18 לתצהיר). גם הטענה שאיראן חתמה לדוד על יפוי כח בכתב לפתיחת החשבון הוזמה (או לפחות לא הוכחה). דוד העלה גם גירסאות שונות לגבי ארבע המשיכות נשוא המחלוקת. תחילה טען (בתצהיריו) כי כל העסקאות האמורות בוצעו לפי הוראותיה של איראן ולפי בקשותיה המפורשות, אך בחקירתו לפני הרשמת, אותה אימת בחקירה שכנגד (עמ' 52), הוא הודה שפעל בחשבון לפי הוראות מוראד; ושוב (מבלי למצות את הסתירות) כתב דוד בתצהירו כי השיק ע"ס 200,000.- ל"י נשוא המשיכה הראשונה נמשך על ידי איראן ונחתם על ידה ונתברר כבר מפיו של דוד שהשיק נמשך על ידיו ונחתם על ידו (עמ' 45); וכשנשאל מה האמת, הוא השיב: "תקרא לזה איך שאתה רוצה".

דא עקא שגם גירסאותיה של איראן הן בעייתיות. כך, למשל, לפי גירסת דוד, כפי שהתגבשה בעדותו במשפט בוצעו שלש מבין ארבע המשיכות לפקודת מוראד או לפי הוראותיו. זו העידה וחזרה והעידה (בעמ' 66 ו- 74) , שלא היו העברות כספיות בינה לבין מוראד, אך נתברר שלא כך הוא ושהעברות כספיות כאלה בוצעו לזכות ולחובה (באמצעות דוד) ביום 5.12.79 (ראה המוצג נ/ 5). בכתב התביעה כתבה איראן שהיא היתה זו אשר פתחה את החשבון בבנק, אך התברר שהחשבון נפתח על ידי דוד, כאשר הועברו אליו סכומי כסף גדולים מחו"ל כנראה על ידי נחמיה. אכן, גירסאותיו של נחמיה אינן מהימנות יותר מגירסאותיהם של קודמיו. עד זה אמר בעדותו (בעמ' 21) כי החשבון נפתח בשיק שנכתב לפקודת איראן על מנת שיוכנס לחשבונה של איראן בבנק לאומי אך הוא נמסר לבנק המערער לאחר שחתימת ההיסב שלה עליו זויפה; אך נתברר שהסכום הראשון לזכות החשבון נפתח בהעברה בנקאית (נ/ 3) במישרין לבנק, ולא בשיק. באותו מקום העיד נחמיה שמקור הסכום הנ"ל (40,000.- דולר) היה בו עצמו והכסף הועבר לחשבון באמצעות אחיו שוקרולה. כיצד יכול היה נחמיה לטעון שדבר פתיחת החשבון לא היה ידוע לו אלא בשלב מאוחר יותר? (עמ' 23 ו- 30)? לא זו אף זאת: במוצג נ/ 3 ביום 25.10.79 מופיעה העברה מחו"ל לזכות החשבון בסכום של 50,000.- דולר (המוצג נ/ 5) וגירסתו (בעמ' 23) שהוא או אשתו לא היו מודעים לסכומי הזכות שבחשבון נראית מוקשית.

6. דיון בערעור. להלן נבחן את מערכת הראיות האובייקטיבית שהוכחה, תוך מתן משקל מועט לראיות שבעל פה של בני משפחת איראן ונבדוק אם מסקנות בית המשפט המחוזי מבוססות על יסוד איתן. לענין זה נבדוק את נסיבות פתיחת החשבון וניהולו וננסה לברר אם קיימת תשתית מספקת לקביעת בית המשפט המחוזי שהחשבון נפתח על ידי דוד שלא על דעתה של איראן ושלא בהסכמתה. לאחר מכן נבחן חומר נוסף שהשופט המלומד לא התייחס אליו ולבסוף נתייחס במפורט לארבע המשיכות נשוא הערעורים. נקדים לענין זה שש הערות:

(א) השופט המלומד ככל הנראה סבר, שנטל השכנוע במשפט רבץ על דוד ועל הבנק ולא היא; אין לי צורך להרחיב את הדיבור בענין זה באשר למערכת היחסים שבין איראן לבין הבנק, משום שבמערכת היחסים שבין איראן לבין דוד בוודאי שהיה על איראן נטל השכנוע להראות שדוד פעל ללא הרשאה ודין מעשיו כ"גניבה פשוטה...".

(ב) חבותו של הבנק יכולה להתעורר רק במידה שהוכח כי במערכת היחסים שבין איראן לבין דוד פעל דוד ללא הרשאה מאיראן מראש או בדיעבד או על ידי התנהגות. במקרה זה שומה היה עלינו לברר אם איראן הציגה לפני הבנק מצג שזה רשאי לפעול בשמה; אכן, אם יתברר מן הראיות שדוד היה מורשה לפעול בחשבון בשם איראן (לפי אחת החלופות שלדעיל) או שלא הוכח העדר הרשאה, ממילא יהיה דין התביעה להידחות לא רק כנגד דוד אלא גם כנגד הבנק;

(ג) מערכת הראיות במשפט מלמדת שכספי נחמיה הם שנכנסו לחשבון ובודאי שאיראן היתה רשאית למשוך מהחשבון ואף משכה ממנו. אין ספק בדבר שלצרכי משפט זה יש לראות את איראן ואת נחמיה כגוף אחד בעל אותו אינטרס.

(ד) נטען לפנינו שבהעדר הרשאה בכתב שניתנה על ידי איראן לדוד, דין התביעה להתקבל כנגד הבנק בכל מקרה וזאת על יסוד האמור בכלל 3(א)(6) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב- 1992, המחייב עריכת מסמך הרשאה בכתב למשיכה מן החשבון. אך במקרה שלפנינו לא זו בלבד שחבותו של הבנק מותנית בחבותו של דוד (כפי שכבר פורט לעיל) אלא שהכללים האמורים הותקנו לאחר האירועים נשוא התובענה הנוכחית ותהא אשר תהא משמעותם של כללים אלה, אין הם חלים על האירועים נשוא הערעור; גם לא הוכח שבאותה תקופה נתקיים נוהג בנקאי המחייב מתן הרשאה בכתב על ידי הלקוח לבנקאי.

(ה) איראן טענה לפנינו לתחולת דנ"א 1740/91 (פ"ד מ"ז(5) 31) במקרה שלפנינו; מסכים אני עם הבנק שאין לענין זה ולא כלום לנסיבות המקרה הנוכחי, שבו - בהנחה שהיתה לדוד הרשאה מאיראן לפעול בחשבון - לא נתקיימו נסיבות מיוחדות שהצדיקו את הבנק לעמוד על המשמר;

(ו) לא זו אף זאת: יתכן שיש יסוד לדעה שבנסיבות הענין הוכח שאיראן יצרה מצג כלפי הבנק שדוד רשאי לפעול בשמה, גם לו הוכח שבפועל הרשאה בין השניים לא היתה קיימת; אך לאור מסקנתנו שהרשאה כאמור היתה קיימת, אין אנו נדרשים להרחיב את הדיבור בענין זה.

7. נסיבות פתיחת החשבון. השופט המלומד לא התעלם מן העובדה ש"בשלב כל שהוא הודיע דוד ל(איראן) על קיומו של החשבון". עם זאת הוא סבר ש"השארת החשבון פתוח ואף עשיית שימוש בו על ידי (איראן), אינה מעלה או מורידה לגבי השאלה המרכזית בתיק זה, דהיינו אם (איראן) אישרה ל(דוד) לפעול בחשבונה ואם ביצוע ארבע הפעולות נשוא התביעה בוצעו על ידו על פי הוראות (איראן), בהסכמתה ובידיעתה". עוד כתב השופט המלומד בפסק דינו כי כאשר "בשלב כלשהוא" הודיע דוד לאיראן "סוף סוף" על קיומו של החשבון הנדון דווקא בבנק (ולא בבנק לאומי) שאלה איראן את דוד, מדוע נפתח החשבון בבנק (ולא בחשבון בבנק לאומי) לא היתה לדוד תשובת אמת והוא דרש מאיראן שלא תשאל שאלות. נסיבות אלו הביאו את בית המשפט המחוזי להניח ש"תשובת אמת" היתה לאפשר לדוד, לבדו או ביחד עם אבי (איראן) "להשתלט על הכספים ש(נחמיה) שולח לאשתו כדי שתפקידם בחשבונו". נראה לי שהמסקנה האמורה אינה מבוססת.

הנסיבות שבהן נודע לאיראן לראשונה, לפי גירסתה, על מציאות החשבון פורטו בעדותה (בעמ' 63, 64):

"יום אחד בא אלי (דוד) ואמר לי שיש לי חשבון ב(בנק). שאלתי למה שם ולא בחשבון של בעלי ואינני זוכרה מה ענה לי... שאלתי אותו איך יש לי חשבון בבנק; הוא אמר לי: אל תשאלי שאלות. יש לך כסף בבנק ומתי שאת רוצה את יכולה לקחת. אחרי שאמר לי זאת הלכתי אתו לבנק, משכתי 500$... הכספים שנכנסו לחשבון הייתי יודעת שזה מהכספים של בעלי ולא אחרת. הייתי בטוחה בכך. פקיד הבנק לא אמר לי מאומה בקשר לקשר של (דוד) עם חשבון זה".

כפי שכבר צויין לעיל עולה מן הראיות שנחמיה לא זו בלבד שהיה מודע לפתיחתו של החשבון אלא שזה נפתח בהעברה בנקאית ע"ס 40,000.- דולר שהיתה מיועדת לבנק דווקא (ולא לבנק לאומי), העברה שהיתה מכספיו של נחמיה, ובהעדר ראייה לסתור, היתה על דעתו. דבר זה היה ידוע גם לאיראן כבר לפי גירסתה היא. דבר קיומו של החשבון לא נודע לאיראן "סוף סוף" אלא מיד עם פתיחתו של החשבון שכן ההעברה הבנקאית האמורה והמשיכה הראשונה שאיראן משכה מהחשבון בסכום של 500.- דולר היו באותו יום (1.7.79) (ראה דפי החשבון המשוחזרים נ/ 1 ונ/ 2, שעל נכונותם לא היתה מחלוקת). העובדה שהחשבון נפתח על ידי דוד בסמיכות זמנים להעברה הבנקאית ולמשיכה הראשונה מן החשבון על ידי איראן לא יכולה איפוא להיות מקרית; בין אם איראן לא זכרה מה ענה לה דוד לשאלתה ובין אם דוד ענה לה שלא תשאל שאלות,וקל וחומר הוא אם שתי התשובות של איראן אינן נכונות, קיימת תשתית לקביעה שדוד לא היה בחינת "זר מתערב" לגבי החשבון ועל כל פנים אין יסוד להשערת השופט שפתיחת החשבון נועדה "פשוט על מנת לאפשר ל(דוד) לבדו או ביחד עם אבי (איראן) להשתלט על הכספים ש(נחמיה) שולח ל(איראן) כדי שתפקידם בחשבונו".

8. ניהולו השוטף של החשבון. הוכח מדברי עדותו של מנהל סניף הבנק מר חזן (בעמ' 11 ו- 12) שלאיראן נמסר על ידי הבנק פנקס שבו נרשמו ההכנסות וההוצאות שבחשבון. כמה דפים מהפנקס הכוללים רישומים החל ביום 3.11.79 (כחדשיים לאחר ביצוע המשיכות נשוא הערעור מן החשבון) צולמו על ידי פקיד הבנק והוגשו כראיה (נ/ 5), והם תואמים להפליא את רשימת הזיכויים והחיובים שבחשבון נ/ 1 ו-נ/ 2 שתכנם לא היה שנוי במחלוקת בין בעלי הדין. איראן עצמה הודתה שקבלה פנקס שבו היה פקיד הבנק רושם את המשיכות (עמ' 64 ו- 65) ופרקליטה של איראן הצהיר שאין מרשתו יודעת היכן נמצא הפנקס ואם הוא ימצא יומצא צילומו לבנק. פנקס כאמור לא הומצא, אך אין יסוד להניח שלא נרשמו בו גם הפעולות שמיום פתיחתו (1.7.79) ועד לתחילת הרישומים ב/ 5. לפיכך אין איראן יכולה להישמע בטענה שהיא לא ידעה על כל המשיכות שבחשבונות נ/ 1 ונ/ 2. עיון בחשבונות אלה מגלה את הפרטים הבאים. ביום 1.7.79 נכנס לחשבון הסכום של 40,000.- דולר מכח ההעברה הבנקאית נ/ 3. בתאריכים 12.7.79, 3.8.79, 13.9.79 ו- 25.10.79 נכנסו לחשבון, בהתאמה, הסכומים הבאים: 6,800.- דולר, 10,000.- דולר, 20,000.- דולר ו- 50,000.- דולר, כשלפחות שני הזיכויים האחרונים היו העברות מחו"ל; איראן ובעלה נחמיה אינם יכולים איפוא להישמע בטענה שלא ידעו שהסכומים האמורים נכנסו לחשבון; ויצוין: הזיכוי בסכום של 50,000.- דולר מיום 25.10.79 מופיע בצילומי הפנקס נ/ 5.

ארבע המשיכות נשוא הערעור מופיעות אף הן בחשבון נ/ 1; הן היו, כזכור, בתאריכים 6.9.79, 12.9.79, 18.9.79 (רשום 19.9.79) ו- 19.9.79. נוסף לכך משכה איראן, כזכור, מהחשבון ביום 1.7.79 סכום של 500.- דולר. ביום 6.7.79 העביר דוד סכום של 6,800.- דולר מהחשבון לחשבון 2546/91 של אחד נוראלה סוחייק; בתאריכים 13.8.79 ו- 31.8.79 הוציא דוד מהחשבון, בהתאמה 16,000.- דולר ו- 11,100.- דולר לפקודת מזל וגבי רוזנפלד. שתי העברות אלו מתייחסות למה שמוגדר כ"עיסקת הקוטג'", שבה ידובר להלן. ביום 6.9.79 בוצעה המשיכה הראשונה נשוא הערעור וזו בוצעה על ידי משיכת שיק חתום על ידי דוד לפקודת אחד ד"ר ספולנסקי בקשר ל"עיסקת המשרד", בה עוד נדון להלן. נדלג על שלש המשיכות הנוספות ונמצא שביום 5.12.79 בוצעו משיכות וזיכויים בחשבון לחשבונו ומחשבונו של מוראד מס' 2505 (ראה עדות מנהל הסניף בעמ' 14): סכום לחובה על סך 1,120.- דולר וסכומים לזכות שהועברו מחשבונו של מוראד, 4075.- דולר ו- 5,000.- דולר בהתאמה. משיכה זו וזיכויים אלה נרשמו בדפי הפנקס נ/ 5 שהיו בידיה של איראן, כפי שיש להניח נרשמו בפנקסה גם שאר הזיכויים והחיובים שבחשבון נ/ 1 ונ/ 2; איראן, וגם בעלה, אינם יכולים איפוא להישמע בטענה שלא היו מודעים לפעולות שנעשו בחשבון, ובכללן לפעולות שנעשו בו על ידי דוד.

9. עיסקת הקוטג'.

עיסקה זו לא נזכרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך חשיבותה רבה. ואלה הן העובדות הנוגעות לענין:

(א) ביום 10.6.79 נחתם "כתב הסכם" בחתימת בני הזוג רוזנפלד כמוכרים ובחתימת איראן (כקונה) שלפיו נמכר לאיראן קוטג' באשדוד: ראה המוצג ת/ 2.

(ב) אמת נכון הדבר שהמוצג ת/ 2 הוגש לא לשם הוכחת תוכנו אלא כדי להזים את טענתו של דוד שהוא - ולא איראן - חתמו עליו; אך אפשר ללמוד על אמיתותו של ההסכם ת/ 2 מעצם העובדה שבתאריכים 13.8.79 ו- 31.8.79 ביצע דוד פעולה של המרת סכומי כסף מהחשבון בסכומים של 16,000.- דולר ו- 11,100.- דולר, בהתאמה, (המוצגים נ/ 10 ונ/ 11), ואלה שמשו להוצאת שיקים לפקודת בני הזוג רוזנפלד בקשר לעסקה הנדונה והשיקים נפרעו.

אם אמנם, כמו שהנחנו לעיל, נרשמו המשיכות האמורות מהחשבון בפנקס שהיה בידי איראן אין היא, ואף לא נחמיה יכולים להישמע בטענה שדבר המשיכות האמורות לא היה ידוע להם; אך קיימות בענין זה גם ראיות ישירות שיש בהן כדי לחזק את ההנחה האמורה. איראן העידה (בעמ' 68) כי ידעה שדוד אמור היה לשלם בעד הקוטג' משום שהיה חייב לנחמיה כסף. לא זו בלבד שמציאות החוב ופרטיו - שהוכחש על ידי דוד, לא הוכחו, אלא שנחמיה בעדותו אף לא טען (כפי שטען בעיסקת המשרד שתפורט להלן) שסבר שדוד פורע את מחיר הקוטג' מכספי חוב כלשהו שחב לנחמיה. הנה כי כן, בדברי עדותו של נחמיה (בעמ' 21) אמר נחמיה את הדברים הבאים:

"את הדירה שהיא גרה בה קנה לה (דוד). אני הייתי בארץ שקנינו את הדירה. קנינו את הדירה בסכום מסויים ואני שילמתי את הכסף לדירה ו(דוד) סייע בקניית הדירה... אשתי לא פתחה אישית חשבון בבנק.נודע לי בדיעבד כי נפתח על שמה חשבון בבנק. לא נכון ששוקרולה סוחייק נתן פקודה להעביר על שם אשתי את הכסף לרכישת הדירה... אכן סוחייק העביר כספים שאני העברתי לו ל(דוד) אשר עזר לנו ברכישת הדירה". (סימני הפיסוק הוספו).

ולהלן באה הגירסה, אותה כבר הזכרנו לעיל, שהשיק ובו כספי העברת כספים לאיראן הגיע ארצה ונכנס לחשבון תוך זיוף חתימתה של איראן, גירסה שכבר הראינו שאין לה רגלים, משום שהכספים נכנסו לחשבון בהעברה בנקאית ולא בשיק.

לא זו אף זאת: אם אמנם היה דוד אמור לפרוע חלק מחיר הקוטג' מן הכספים שחב, כביכול לנחמיה, ולא מהכספים שבחשבון, מדוע לא נתבעה מדוד תמורת המשיכה, שנעשתה לפי גירסה זו שלא כדין? שאלה זו הוצגה לנחמיה בחקירה שכנגד והוא השיב עליה (בעמ' 25) כדלקמן:

"...אנחנו לא תבענו את זאת מפני שקניתי בית ועוה"ד אמר לי כספים, שהוצאו על רכישת נכסים בשבילי, לא תובעים" (סימני הפיסוק הוספו).

תשובה זו אינה משכנעת והדברים מדברם בעד עצמם. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא שהוכח שהכספים שנועדו לרכישת הקוטג' נמשכו מהחשבון על ידי דוד על דעתם של איראן ונחמיה ובהסכמתם וממילא הוכח (ביחד עם ראיות נוספות) שבני הזוג ידעו שיד ורגל לדוד בחשבון והוא רשאי לפעול בו ללא כל הרשאה מיוחדת מטעמם.

ארבע המשיכות נשוא הערעור.

10. המשיכה הראשונה מיום 6.9.79 היתה על סכום של 200,000.- ל"י בשיק לפקודת ד"ר ספולנסקי, שנגבה על ידיו. בעטייה של משיכה זו חוייב חשבונה של איראן בסכום של 7,350 דולר. ואלה הן העובדות הקשורות למשיכה זו:

(א) במועד כלשהו, בחודש אוגוסט או תחילת ספטמבר 1979 נערך זכרון דברים (הוא המוצג ת/ 1) שבגדרו התחייב אחד ד"ר סימון ספולנסקי למכור לאיראן משרדים (בכל מקום בפסק דין זה - המשרד);

(ב) בגוף זכרון הדברים צויין שבמעמד חתימתו שולם למוכר סכום של 200,000.- ל"י; אין חולקין על כך שאיראן עצמה חתומה על זכרון הדברים כקונה;

(ג) הסכום של 200,000.- נמשך מהחשבון על ידי דוד ותמורתו חוייב החשבון ביום 6.9.79 בסכום של 7,350.- דולר.

(ד) במעמד החתימה על זכרון הדברים נכחו מלבד המוכר גם איראן ודוד ובהעדר ראייה לסתור מותר לקבוע, כאמור בזכרון הדברים שהשיק ע"ס 200,000.- ל"י נמסר למוכר בו במעמד כשהוא משוך בידי דוד.

(ה) בסופו של דבר נערך לגבי המשרד הסכם מכר סופי (המוצג נ/ 20). ההסכם נחתם ביום 30.10.79 והפעם מופיע בו כקונה לא איראן אלא מוראד. מי שחתם בשם מוראד על הסכם המכר הסופי הוא דוד. בסעיף 12(א) להסכם המכר הסופי נכתב כי סכום של 200,000.- ל"י שולם על ידי הקונה למוכר במעמד החתימה על זכרון הדברים.

השופט המלומד כתב בפסק דינו שאיראן לא קבלה תמורה למשיכה הראשונה משום שבסופו של דבר לא נרשם המשרד על שמה, אלא על שם מוראד, באמצעות שלוחו דוד. לענין השאלה מדוע נרשם המשרד על שם מוראד ולא על שם איראן נשמעו ראיות סותרות. לפי דברי עדותו של נחמיה (עמ' 24) היה המשרד אמור להירכש על ידי איראן, דוד ומוראד בחלקים שווים ביניהם ובסופו של דבר לא הועבר לאיראן חלקה במשרד; דוד העיד (בעמ' 50), כי החשבון בענין המשרד "נסגר" כבר בשנים 1980-1 בין איראן, נחמיה ומוראד; איראן העידה (בעמ' 66) כי פנתה לדוד בשאלה "על המשרדים שקנינו" וזה השיב לה "מכרתי וזהו ואל תשאלי שאלות". לא נקבעו כל ממצאים בענין זה שנשאר לוט בערפל; איראן, אשר נטל השכנוע בתביעתה רבץ עליה, לא טרחה להזמין את מוראד כעד מטעמה. אך יהיה הדבר אשר יהיה, אין לו כל חשיבות: המשפט הנוכחי לא סב סביב השאלה אם זכויותיה של איראן בקוטג' הוצאו ממנה שלא כדין על ידי דוד אם לאו, אלא לגבי נסיבות המשיכה הראשונה, ולענין זה אין ספק בדבר שמשיכה זו שימשה כדי לכסות חלק ממחיר המשרד ובשעת המשיכה והתשלום קבלה איראן את התמורה המיועדת בעדם. לפיכך, אם אמנם ניתנה לנחמיה עצה משפטית - שלא לתבוע תמורת משיכות שתמורתן נרכשו נכסים - יפה כוחה של עצה זו גם לגבי המשיכה הראשונה.

נחמיה ואיראן העידו שמחיר המשרד אמור היה להשתלם מכספי דוד שחב לנחמיה כספים. לענין זה העיד נחמיה (בעמ' 22) שדוד חב לו כספים "כתוצאה מכך שקיבל ממני מזומנים ובין כתוצאה מכך שמכר שטיח פרסי השייך לי...". לא ניתנו כל פרטים לגבי נסיבות היווצר החוב ודוד הכחיש (בעמ' 52) את קיומו. לפי כל קנה מידה ראייתי, לא הוכח דבר קיומו של חוב.

פרקליט הבנק טען לפנינו שמותר להעלות מן הנסיבות שהשיק ששימש למשיכה הראשונה מקורו בפנקס השיקים שהיה ברשותה של איראן (לפי גירסתה היא בעמ' 64) ולכן קיימת ראייה חותכת שאיראן ידעה על המשיכה; איני מוכן לקבל טענה זו משום שהיא לא הוכחה; אפשר שהשיק נמשך מפנקס שיקים אחר שהיה ברשותו של דוד והדברים לא הובהרו מן הראיות; אך יהיה הדבר אשר יהיה, ולאור הראיות הכלליות בנוגע לידיעתם של איראן ונחמיה על משיכותיו של דוד מהחשבון על דעתם ובהסכמתם, אין יסוד להוציא את המשיכה הראשונה מן הכלל.

11. המשיכה השניה בוצעה כזכור ביום 12.9.79 ובגדרה הוצא מהחשבון סכום של 18,030.- דולר בהעברה שנעשתה על ידי דוד לחשבונו של דוד חלילי בבנק לאומי בחולון (ראה המוצג נ/ 1). דוד חלילי הוא מי שבעבר היה חבר של נחמיה (עמ' 66). במהלך הראיות תוקנו כתבי הטענות על מנת לאפשר לדוד להעלות טענה שכספי המשיכה לא הגיעו ליעדם; דא עקא שלא הובאו ראיות לענין זה ולפיכך אניח שכספי המשיכה אמנם הגיעו ליעדם.

בכתב הגנתו טען דוד שהמשיכה השניה בוצעה בהוראתה המפורשת בכתב של איראן; אך בעדותו (בעמ' 51) הוא אמר שהמשיכה בוצעה לפי הוראתו של מוראד ולאחר מכן הוסיף שנתבקש גם על ידי נחמיה לבצע את המשיכה. לפי גירסתו הסיבה למתן ההוראה נעוצה בעיסקות דולריות שנעשו באיראן בין מוראד לבין יהודים פרסיים אחרים. נוכח הסתירות שבית המשפט המחוזי מצא בין גרסאותיו השונות של דוד החליט בית המשפט לחייב את המערערים בהשבת כספי המשיכה; אך לדידי ולאור הנימוקים הכלליים שכבר פורטו אין די באי מהימנות גירסאותיו של דוד כדי להצדיק קבלת התביעה. על פי ההנחות שכבר הנחנו לעיל ידעו איראן או נחמיה על המשיכות שבחשבון ולא מחו בדיעבד, וקיים יסוד להנחה שהם ידעו עליהן כבר מלכתחילה ולכאורה הן בוצעו בהסכמתם; מערכת היחסים האמיתית בין איראן, נחמיה ומוראד לא הובהרה כל צרכה והנסתר שבה רב על הגלוי; איראן יכלה לקרוא למוראד כעד מטעמה על מנת להבהיר את התעלומה, אך לא עשתה כן, ובכך נכשלה בהוכחת טענתה שהמשיכה השניה, כמו שאר המשיכות נשוא המחלוקת, לא היתה משיכה מורשית.

12. המשיכה השלישית בכתב התביעה נטען שסכום משיכה זו, לאחר שהומר למרקים גרמניים, הועבר במישרין לאחת אווה מגן (דודתה של איראן; הנה כי כן הופיעה בזירה בת משפחה חדשה של הנפשות הפועלות!). בחקירתו הראשית העיד דוד (בעמ' 46) שנתבקש על ידי איראן ומוראד לשלם לגב' מגן חוב שמוראד חב לה כהשבת הלוואה שלווה ממנה למימון רכישה של שתי מכוניות מרצדס והוא - "במסגרת ההתחשבנויות והכספים שהגיעו מחו"ל"; בחקירה שכנגד (בעמ' 51-2) העיד דוד שהסכום האמור הועבר תחילה לחשבונו של מוראד ולאחר מכן הוא הועבר לחשבונה של אווה מגן. בהמשך החקירה הודה דוד שאינו זוכר מי נתן לו את ההוראה בדבר העברת הכספים והמרתם.

עיון בנספחי כתב התביעה (הנספחים ב' וג') מאשר את גירסת דוד לגבי אופן ההעברה: ביום 18.9.79 נרכשו על ידי הבנק לפי הוראת דוד 29,820.- מרקים גרמניים שנמשכו מהחשבון והועברו לחשבונו של מוראד (ראה גם עדותו של מנהל הסניף בעמ' 14).

בית המשפט המחוזי קבע שדוד לא הצליח להוכיח שהעברת הכספים נשוא המשיכה השלישית נעשתה בהוראת איראן. כבר הראינו לעיל שגירסת איראן שלא היו עסקאות של העברות כספים בינה לבין מוראד לא היתה מבוססת וכי לכאורה יכלה איראן לברר בדיעבד, מעיון בפנקס הבנק שברשותה, שהעברות כאלה אמנם בוצעו; גם הראינו שלכאורה, ולאחר שמוראד לא הוזמן על ידי איראן כדי למסור עדות, קיים יסוד להנחה שאיראן ידעה על העברות אלו מראש. דין זה חל גם על המשיכה השלישית.

השופט המלומד גם ציין בפסק דינו שאיראן היתה זכאית להשבה גם לו הוכח שההעברה נעשתה לפי הוראותיה משום שנתברר שסכום ההעברה לא הגיע לתעודתו; בכך נתערבבו לשופט המלומד המשיכה השלישית עם המשיכה השניה, שרק לעניינה הועלתה הטענה שסכום המשיכה לא הגיע לתעודתו ולא הוכחה, כפי שכבר הוסבר לעיל.

13. המשיכה הרביעית. ביום 19.9.79 הועברו 3,400.- דולר מחשבונה של איראן לחשבונו של מוראד. השופט המלומד ציין, ובצדק, כי בניגוד לגירסתו של דוד בכתב ההגנה הודה דוד (בעמ' 52) שהסכום האמור (כמו כל הפעולות האחרות שבחשבון) בוצעו לפי הוראות מוראד. כל מה שכתבנו לענין המשיכה השלישית, כוחו יפה גם לגבי המשיכה הרביעית.

14. סקירת פעלו של דוד בחשבון - בהיבט רחב - תוך התייחסות לעדויותיהם של איראן ושל נחמיה ותוך סקירת המסמכים שבכתב, מלמדת שאף כי לא הוכח על יסוד עדויות ישירות שאיראן נתנה מלכתחילה יפוי כח מפורש לדוד לפעול בחשבון התנהגו הנפשות הפועלות בפועל, בין מראש ובין למפרע כאילו ניתן לו יפוי כח כאמור ועל כל פנים, ומהנימוקים שכבר פורטו בהרחבה לעיל, לא הוכח, במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שארבע המשיכות נשוא הערעורים שלפנינו נעשו בנסיבות המהוות מעשה של גזילה או שימוש שלא כדין בכספיה של איראן או של נחמיה. אמת נכון הדבר שדוד הסתבך בגירסאות המכחישות זו את זו באופן קטבי, אך בדיקת הראיות מלמדת שאף גירסאות איראן ונחמיה לקו באותו פגם. כבר ביום פתיחת החשבון משכה ממנו איראן סכום כסף ונסיבות פתיחת החשבון מלמדות שעניינו לא היה נסתר מאיראן או מבעלה. אין להתעלם מכך, שמדובר במערכת של עסקאות בין בני משפחה שבחרו שלא לגלות את האמת על פרטיהן. בתחילת פעולתו של החשבון היתה הכתובת שנמסרה לבנק ככתובת למשלוח דואר - כתובתו של דוד. איראן בקרה בסניף לעתים בלווית דוד ולא הוצגה על ידיה כל שאלה באשר למעורבותו בפתיחת החשבון ובניהולו. השאלה מדוע היה מקום לפתוח שני חשבונות לזכות איראן בשני בנקים שונים נותרה אמנם ללא מענה, אך אין בה לקבוע דבר לכאן ולכאן, כאשר גם שאר פרטי העסקאות בין בני המשפחה נותרו לוטים בערפל. בנסיבות אלו דין תביעת איראן כנגד דוד להידחות וממילא יחול דין זה אף על תביעת איראן כלפי הבנק.

עקב הסתירות הקטביות בגירסאותיו של דוד לא מצאתי לנכון לזכות אותו בהוצאות.

הערעורים מתקבלים איפוא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ותביעת איראן נגד הבנק ונגד דוד נדחית. ממילא מתבטל חיובו של דוד כלפי הבנק בהודעה לצד שלישי.

איראן תשלם לבנק שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 75,000.- ש"ח. אין צו להוצאות בין איראן לבין דוד ובין הבנק לבין דוד.

המשנה לנשיא

השופטת ט. שטרסברג כהן:
אני מסכימה
ת

השופטת ד. ביניש:

אני מסכימה

ת

החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.

ניתן היום יג בניסן תשנ"ז (20.4.97).

המשנה לנשי פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
93055350.B01


מעורבים
תובע: בנק אגוד לישראל בע"מ
נתבע: איראן סוחייק
שופט :
עורכי דין: