ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יגאל גורן נגד עיריית תל-אביב-יפו :

בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' ביניש

העותרים: 1. יגאל גורן
2. אייל אריאל
3. ליאור חורב
4. התנועה להקדמת הבחירות (תנועה בהקמה)

נגד

המשיבים: 1. עיריית תל-אביב-יפו
2. הוועד למען חוקה בישראל
3. משטרת ישראל

עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים

תאריך הישיבה: כ"א בסיוון תשנ"ז (26.6.97)

בשם העותרים: עו"ד חגי גרינשפון, עו"ד אורי פלד

בשם המשיבה 1: עו"ד ניצה קונשטוק

בשם המשיבה 2: עו"ד א' קלגסבלד, עו"ד עוז בן-עמרם

בשם משיבה 3: עו"ד י' שפר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופט מ' חשין:

שניים אוחזין בטלית. זה אומר: כולה שלי וזה אומר: כולה שלי. היחלוקו?
הטלית זו הפעם היא כיכר יצחק רבין בטבורה של תל-אביב, ושני אלה מבקשים לערוך בה עצרת-עם במוצאי-שבת, ה28- ביוני 1997, ובאותן שעות עצמן: העותרים, התנועה להקדמת הבחירות (עמותה בהקמה), והמשיבה מס' 2, הוועד למען חוקה לישראל. הכיכר אינה ניתנת לחלוקה באותו יום ובאותן שעות, והשאלה אינה אלא למי תינתן: האם תינתן לעותרים או שמא תינתן למשיבה מספר 2?

היום הוא יום חמישי, והשעה היא בסמוך לשעה שש אחרי-הצהריים. העצרת בה מדובר אמורה להיערך בעוד יומיים, ומכאן הדחיפות שבהכרעת העתירה. מפאת אותה דחיפות נקצר במקום שיכולנו להאריך.

היה זה ביום 18 במאי 1997, שהעותרים פנו לעיריית תל-אביב-יפו בבקשה כי יותַר להם לקיים עצרת המונים בכיכר יצחק רבין. עשרה ימים לאחר-מכן, ביום 28 במאי 1997, נתנה העיריה ביד העותרים אישור בכתב המתיר להם לקיים עצרת כפי שביקשו. מאז אותו יום, כך טוענים הם בעתירתם, החלו העותרים והמשיכו במסע פירסום רחב-היקף על דבר העצרת המיועדת. לטענתם, הוציאו הם על מסע פירסום זה קרוב למיליון ש"ח.

עד כאן - העותרים והאישור שקיבלו לעריכת עצרת בכיכר יצחק רבין.

ומכאן למשיבה מספר 2. היה זה ביום 15 ביוני 1997 - לאחר עבור שבעה-עשר ימים מאז נתנה עיריית תל-אביב-יפו את אישורה לעותרים - שהמשיבה מספר 2 פנתה אל המנהל-הכללי של עיריית תל-אביב-יפו וביקשה כי יותַר לה לקיים בכיכר יצחק רבין עצרת המונים במוצאי-שבת ה28- ביוני 1997. במהלך הדברים הרגיל, היה אמור המנהל-הכללי של העיריה לסרב לבקשה מפאת אותו אישור שניתן לעותרים. אלא שמחמת תקלה טכנית שאירעה בלישכתו, לא קישר המנהל-הכללי אחד לאחד. כתוצאה מכך אישר למשיבה מספר 2, על-פה, כי יותַר לה לקיים עצרת בכיכר יצחק רבין במוצאי-שבת ה28- ביוני 1997.

ביום ה16- ביוני 1996 היו, איפוא, אישורים גם לעותרים גם למשיבה מספר 2, לערוך עצרת המונים בכיכר יצחק רבין במוצאי-שבת ה28- ביוני 1997. בזאת נשתנו העותרים מן המשיבה מספר 2, שהעותרים החזיקו באישור בכתב בעוד אשר למשיבה מספר 2 לא היה אלא אישור על-פה בלבד.

למחרת היום, ביום ה17- ביוני 1997, נתגלתה למנהל-הכללי של העיריה הטעות שעשה, והשאלה שעמדה לפניו היתה את מי יעדיף על מי: האם יעדיף את העותרים או שמא יעדיף את המשיבה מספר 2? מסביר לנו המנהל-הכללי, כי החליט להעדיף את המשיבה מספר 2, לאחר שנמצא לו כי מיד לאחר שקיבלה ממנו אישור על-פה, פירסמה זו מודעות בעיתונות על דבר קיום העצרת. על כן סבר, כך אומר הוא, כי לא יהיה זה נכון לבטל למשיבה מספר 2 את האישור (על-פה) שנתן, ויהיה זה נכון לבטל לעותרים את האישור בכתב שנתן להם. ואכן, ביום ה17- ביוני הודיע המנהל-הכללי לעותרים כי מבטל הוא את האישור שניתן להם, ולמחרת היום, ביום 18 ביוני 1997, שלח המנהל-הכללי הודעה בכתב לעותרים על ביטול האישור שבידם.

אותה עת היה מר יגאל גורן, אחד מראשיהם של העותרים, בפאריס, ומשנודע לו על דבר ביטול האישור לקיים את העצרת, כתב שני שיגרי-פקסימיליה אל המנהל-הכללי של העיריה, בהם מחה על ביטול האישור. בשגרים אלה עמד מר גורן על ההוצאות הרבות שהעותרים עמדו בהן, ודרש כי יוחזר להם האישור שניתן להם ויבוטל האישור שניתן למשיבה מספר 2. מר גורן כתב גם אל ראש העיר, מר רוני מילוא, והוסיף וטילפן עוד ועוד אל פרנסי העיר בבקשה כי יבטלו את הגזירה שגזרו על העותרים.

אשר למשיבה מספר 2, זו סמכה על האישור על-פה שניתן לה, והכינה עצמה - תוך הוצאות כספים מרובות - לעצרת המיועדת. ראוי לציין כי אישור העיריה בכתב ניתן למשיבה מספר 2 רק ביום 19 ביוני 1997, אך מקובל עלינו כי אישור זה שבכתב שיקף את האישור על-פה שניתן לה מספר ימים קודם לכן.

באישור העיריה לא היה די. לעריכתה של עצרת המונים יש צורך בקבלת אישור מטעם המשטרה. התייצבו איפוא העותרים והמשיבה מספר 2 לפני הרשות המוסמכת במשטרה, וביקשו כי יינתן להם אישור לעריכת העצרת, כל אחד מהם לעצמו. המשטרה ידעה כי אישורה של העיריה לעותרים בוטל, ועל-כן סירבה לבקשתם. אשר למשיבה מספר 2, נעתרה המשטרה לבקשתה ונתנה בידה, ביום ה24- ביוני 1997, רשיון לעריכת העצרת.

משראו כי כלו כל הקיצין ביקשו העותרים להגיש עתירה לבית-המשפט ביום 24 ביוני 1997, בשעות הערב, אך על-פי הצעת המזכיר הראשי הגישו את העתירה למחרת היום, ביום ה25- ביוני 1997.

אלה הם קיצורי העובדות, והשאלה אינה אלא מי תעלה ומי תרד? מי תזכה בכיכר יצחק רבין במוצאי-שבת ה28- ביוני 1997 ומי לא תזכה?

המשטרה אינה נוקטת כל עמדה במחלוקת הנטושה בין בעלי-הדין, והשאלה היא איפוא בין העותרת לבין המשיבה מספר 2.

נקודת-המוצא לענייננו היא זו, שעשייתו של המנהל-הכללי של העיריה - בבטלו את האישור בכתב שנתן לעותרים - היתה פסולה מעיקרה. ביטול האישור פגע בסידרי מינהל תקינים ובדרכים הראויות לביטולם של אישורים. יתירה מזאת: המנהל הכללי ביטל את האישור בכתב שהעותרים החזיקו בו, בלא שטרח לשמוע מה בפיהם ומה נזק יכול להיגרם להם אם יבוטל האישור שבידם. באנלוגיה לעיסקאות נוגדות ניתן לומר כי זכותו של הראשון עדיפה. ראו, למשל: סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א1971-. אכן, לו כלל זה, והוא בלבד, היה שליט על ענייננו, כי-אז היו יוצאים העותרים וידם על העליונה. שהרי העותרים הם שקיבלו ראשונה אישור מעיריית תל-אביב-יפו. בכך מודה, למעשה, גם המשיבה מספר 2 - אם כי בחצי-פה ובשפה רפה.

ואולם בענייננו אין זו אלא תחילת הדרך. טוענת המשיבה מספר 2 - וזו טענתה העיקרית - כי העותרים השהו את פנייתם לבית-המשפט, ובעוד הם שוקטים על שמריהם המשיכה היא (המשיבה מספר 2) בהכנות לקראת העצרת, תוך שהיא מוציאה הוצאות רבות. אינטרס ההסתמכות עומד לזכותה של המשיבה מספר 2 - כך טוען בא-כוחה המלומד - ומשידענו כי העותרים השהו את עתירתם לבית-המשפט, נוסיף ונדע אף זאת, כי דין העתירה להידחות ולו מטעם של שיהוי. על טענה זו משיב בא-כוח העותרים כי מרשיו לא השתהו במעשיהם, אשר-על-כן זכותם עומדת להם.

בדקנו את המהלכים השונים שנעשו - ואשר לא-נעשו - מאז היום בו הודיעה עיריית תל-אביב-יפו לעותרים על ביטול האישור שנתנה בידם (יום ה17- ביוני או יום ה18- ביוני), ועד יום הגשת העתירה (יום ה25- ביוני). למדנו ימים אלה, אחד לאחד, עם בא-כוח העותרים ועם בא-כוח המשיבה מספר 2, כדי להבין ולֵידַע אם נשתהו העותרים בעתירתם לבית-המשפט. ולאחר שלמדנו כל אלה שקלנו בדעתנו את המהלכים ואת טענת השיהוי.

לסופם של דברים הגענו לכלל מסקנה כי העותרים לא חייבו עצמם בשיהוי הראוי שיביא לדחיית עתירתם. אכן, בחוכמה-שלאחר-מעשה נוכל לומר כי העותרים יכולים היו להחיש את פנייתם לבית-המשפט, ולו החישו את עתירתם לא היו נתקלים בכל קושי. ואולם לא נוכל לומר כי העותרים שקטו ולא נעו. נהפוך הוא: העותרים ביקשו למצות את כל הדרכים המינהליות שסברו כי ראוי למצותן, ועל דרך הכלל יש לשבח את מי שמנסים למצות דרכי מינהל ואינם אצים-רצים לבית-המשפט קודם הזמן. נזכור עוד זאת, כי המשיבה מספר 2 זכתה באישור המשטרה רק ביום 24 ביוני 1997, ואילו העותרים פנו לבית-המשפט למחרת היום, ביום 25 ביוני 1997.

משנפלה טענת השיהוי, שוב עומדת להם זכותם של העותרים כי יוחזר להם האישור שעיריית תל-אביב-יפו נתנה בידם ביום ה28- במאי 1997.

צר לנו על המשיבה מספר 2. היא עשתה בתום-לב, ולסופו של דיון באה היא אל לא-כלום. הוצאותיה של המשיבה מספר 2 היו רבות - אין ספק בכך - ולא פחות גדול הוא מפח-הנפש. מה נעשה, ואם אחד עולה בכף כי אז השני יורד בכף השניה.

באי-כוח בעלי-הדין הסכימו בראשית הדיון כי נדון בעתירה כמו הוצא בה צו על תנאי. אנו מחליטים איפוא לעשות את הצו מוחלט, ואנו מבטלים את מכתבו של המנהל-הכללי של העיריה אל העותרים מיום 18 ביוני 1997, מכתב בו הורה על ביטול האישור שניתן להם לקיים עצרת בכיכר יצחק רבין במוצאי-שבת ה28- ביוני 1997. ממילא קם לתחייה האישור שנתנה העיריה בידי העותרים ביום 28 במאי 1997, לקיים עצרת כאמור. בה-בעת אנו מורים לבטל את האישור שנתנה עיריית תל-אביב-יפו למשיבה מספר 2 לקיים עצרת בכיכר רבין במוצאי-שבת ב28- ביוני 1997.

עיריית תל-אביב-יפו תשלם לעותרים הוצאותיהם בסך 15,000.- ש"ח וכסכום זה תשלם העיריה למשיבה מספר 2.

ניתן היום, כ"א בסיוון תשנ"ז (26.6.97)

ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר אשי
97039160.G02


מעורבים
תובע: יגאל גורן
נתבע: עיריית תל-אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: