ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ילנה שטל נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין
נציגת עובדים: גב' חוה טרטקובסקי שמשי
נציגת מעסיקים: גב' נירה גרין

המערערת
ילנה שטל
ע"י ב"כ: עו"ד יעל פורת קוצר
-
המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד שיפאא חמיאסי

פסק דין

המערערת הינה גמלאית של המדינה המקבלת קצבת פרישה (פנסיה תקציבית). עוד בתקופת עבודתה במדינה וגם לאחר שפרשה לפנסיה תקציבית עבדה ועובדת המערערת במכבי שירותי בריאות (להלן: מכבי).
השאלה העומדת בפנינו הינה האם על פי הוראות ס' 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות)(נוסח משולב) התש"ל–1970 (להלן: החוק), כפי שהיה בתקופה הרלוונטית, הפנסיה התקציבית שקיבלה המערערת בתוספת השכר ששולם לה עבור עבודתה במכבי עוברים את התקרה המקסימאלית לתשלום קצבה והאם היה צריך להפחית את הפנסיה התקציבית המשולמת לה כתוצאה מכך. בהתאם לתשובה לשאלה זו – עלינו לפסוק האם קיים ל מערערת חוב למדינה ובמידה ו קיים – האם יש מקום להקטין חוב זה.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-
המערערת ילידת 18.7.1963.
המערערת הינה אחות מוסמכת.
המערערת עבדה במדינה מ-10/1986 ועד יולי 2014 (כמעט 28 שנים), שאז פרשה מטעמי "אי התאמה למערכת", וזאת בהגיעה לגיל 51-52.
המערערת עבדה במדינה באחוזי משרה משתנים וכשסיימה לעבוד – אחוזי משרתה המשוקללים עמדו על 72.2%.
המערערת החלה לקבל פנסיה תקציבית מהמדינה לאחר פרישתה.
במהלך תקופת עבודתה, החל מ-02/2008 , המערערת עבדה ב קופת חולים מכבי בנוסף לעבודתה במדינה ואף דיווחה על עבודתה זו. נציין כי קופת חולים מכבי נחשבת ל"קופה ציבורית".
המערערת המשיכה לעבוד במכבי גם אחרי שסיימה לעבוד במדינה, כאשר בעת סיום עבודתה במדינה עבדה המערערת במכבי ב- 50% משרה ולאחר כחצי שנה עלו אחוזי המשרה שלה במ כבי ל-80% . לגרסתה, בסביבות הרבעון הרביעי של 2016 הפחיתה את אחוזי המשרה במכבי בחזרה ל-50%.
המערערת הצהירה על עבודתה במכבי למדינה וגם לאחר שסיימה לעבוד במדינה, היא מילאה הצהרות מס מדי שנה בהן דווחה כי היא מקבלת משכורת בנוסף לפנסיה התקציבית שהיא מקבלת מהמדינה .

החוק הרלוונטי
נציין, כי סעיף החוק הרלוונטי שחל בענייננו הינו סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970. הנוסח של סעיף חוק זה תוקן ב2016, כאשר בעת פרישתה של המערערת לפנסיה תקציבית נוסחו של החוק היה כדלקמן:

...

היות ובית הדין התקשה להבין את נוסח הסעיף, התבקשה המדינה להסביר מה היתה כוונת המחוקק מאחורי סעיף זה.
ביום 18.4. 2019 התקבלה הודעת המדינה, כי עובר לתיקון החוק, כל עובד שפרש משירות המדינה והמשיך או התחיל לעבוד בקופה ציבורית היה אמור לדווח למנהלת הגמלאות על עבודתו בקופה ציבורית, וזאת למנוע השתכרות כפולה ממקומות עבודה שמקורם באוצר המדינה. בשנת 2016 תוקן החוק במטרה להטיב עם הגמלאים ולאפשר להם להמשיך ולתרום מעצמם בשירות הציבורי, כאשר הקצבה קוצצה רק כשאדם חזר לעבוד באותו מקום עבודה שממנו פרש.
באשר לפרשנות של סעיף 35(א)(1) לחוק בנוסחו אז נטען על ידי המדינה :

"8. המשמעות של "המשכורת הקיימת" בסעיף 35 היא המשכורת שהתובעת מקבלת מהעבודה הנוספת בקופה הציבורית.
9. המשמעות של "המשכורת הקובעת" היא השכר האחרון שקיבלה התובעת מעבודתה בשירות המדינה (קרי בבית חולים פלימן) כפול חלקיות המשרה שלה.
...
12. סעיף 35(א)(1) לפני תיקון 59 קבע, כי ככל שמשכורתה הקיימת של התובעת נמוכה ממשכורתה הקובעת תשולם קצבתה בגובה ההפרש בין המשכורת קובעת כפול חלקיות המשרה לבין הקצבה ברוטו, ז"א שהיה מותר לתובעת להשתכר מכל קופה ציבורית סך של עד 6,596.64 ₪ (15,164.70-8,658.06 = 6,596.64).
16. דהיינו, כל סכום שקיבלה התובעת מעבר ל-6,596.67 (שהוא ההפרש בין המשכורת הקיימת למשכורת הקובעת), עבור עבודתה בקופה הציבורית במקביל לקבלת הגמלה, חייב בניכוי.
17. בניגוד לטענת התובעת לא ניתן להחיל עליה מי מתתי הסעיפים של סעיף 35 לחוק כמפורט להלן.
18. סעיף 35(א)(2)(ב) לחוק הגמלאות קובע, כי הקצבה של הגמלאי לא תפחת משליש הקצבה שהיה זכאי לה לולא הוראות פסקה 1. במקרה דנן – קצבתה של התובעת לא פחתה משליש הקצבה לולא הוראות פסקה 1 ומשכל סעיף זה אינו חל לגביה.
19.כך גם, בניגוד לטענת התובעת, סעיף 35(ד) לחוק הגמלאות אינו חל עליה.
20. התובעת אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיף 35(ד)((1) שלפיו על המשרה בקופה ציבורית להיות מסוג המשרות שלא מזכות בגמלה או תשלום כיוצא בזה. עיון בתלושי שכרה של התובעת במכבי (הקופה הציבורית) מוכיחה למעלה מכל ספק כי לתובעת מופרשים כספים לגמלה".

נציין, כי בעקבות הדיון שהתקיים בבית הדין ולאור תלושי השכר ממכבי שהמציאה המערערת, הודיעה המדינה כי היא מפחיתה את החוב המקורי של המערערת בסכום של 5,588 ₪ כאשר בית הדין נתן תוקף של החלטה להודעה זו.

עיקר טענות המערערת בסיכומים מטעמה –
המערערת קיימה את המוטל עליה כדין ולא נפל כל פגם בהתנהלותה. במקביל לתחילת תשלומי הגמלה, המערערת מילאה טפסי הצהרה שנשלחו אליה והצהירה כי יש לה הכנסה נוספת ממשכורת.
המערערת מילאה הצהרת מס כל שנה בה נרשם, כי בנוסף לפנסיה תקציבית יש לה הכנסה ממשכורת.
המערערת לא הייתה אמורה לדווח שהיא משתכרת מקופה ציבורית, שכן היה עליה להודיע על קרות מאורעות חדשים ולא על מה שקיים בפועל ומאחר ולא ארע שום דבר חדש לא חלה עליה כל חובת דיווח.
המדינה ידעה משנת 2008 שהמערערת עובדת במכבי ודבר לא השתנה בעניין זה.
למערערת היה היתר לעבוד במכבי משנת 2010 אשר אינו מוגבל בזמן, כאשר המערערת המציאה מסמך ממנהלת משאבי אנוש מיום 24.6.2013 שאינה צריכה למלא בעתיד טפסי בקשה להיתר עבודה פרטית.
המערערת מפנה בעניין זה גם לפרק 42.4 לתקשי"ר.
מאחר וסעיף 35 לחוק בנוסחו כפי שהיה במועד פרישתה של המערערת אינו ברור, התבקשה המדינה להגיש נייר המפרט את כוונת המחוקק.
המערערת חולקת על פרשנות המדינה בנייר העמדה, כאשר לגרסתה המדינה יצקה לתוכו פרשנות מגמתית ולא מגובה.
הפרשנות של המדינה מביאה לכך כי סעיף 35ד אינו חל על אף עובד במדינה, שכן חוק פנסיה חובה מחייב להפריש לגמלה עבור כל עובד בישראל ומכאן שסעיף 35 ד' הופך לאות מתה בספר החוקים משום שאף עובד לא ייהנה מפטור מההפחתה ועניין זה אינו סביר.
יש לקרוא את המילים "מזכה בגמלה" בלשון הווה ולא בלשון עתיד ויש לקרוא את הסעיף כך שהוא חל רק על מי שמקבל גמלה בפועל ממכבי ולא מי שיקבל גמלה בעתיד.
על אף שהמערערת הציגה בפני המדינה את כל המסמכים הנדרשים, המדינה לא פעלה במועד כדי לחשב כהלכה את שיעור הגמלה שהיא זכאית לה, אלא שנים לאחר מכן הפכה את המערערת לבעלת חוב של עשרות אלפי שקלים. יש בכך חוסר סבירות.
היות ואין אשם תורם של המערערת ומקור הטעות הוא של המדינה, אין זה צודק לבקש מהמערערת כספים שכבר שולמה לה ועליהם היא הסתמכה לאורך שנים, וזאת במיוחד היות ופרישתה הייתה בנסיבות שלא ביוזמתה. המערערת מפנה לפסקי דין שונים בעניין זה.
כן יש לקחת בחשבון את המדיניות הציבור ית לאחר תיקון החוק לעודד פנסיונרים להמשיך לעבוד ולהשתלב בגופים ציבוריים ולהשתכר ללא מגבלה.
המספרים מלמדים כי על אף שהמערערת הגדילה את משרתה במכבי, סך הכנסותיה נמוך מכפי שהשתכרה לפני הפרישה.

עיקר טענות המדינה בסיכומים מטעמה:
המערערת קיבלה כסף בניגוד להוראות החוק ולא הודיעה באופן יזום ל משיבה בדבר ה שתכרותה מקופה ציבורית במקביל לקבלת גמלה מאוצר המדינה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 3 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (הגשת תביעות, הצהרות והודעות), התשי"ד-1956, וזאת על אף שחובה זו הובאה לידיעתה בנספח המצורף לאישור הגמלאות מיום 13.11.2014.
אין מקום להחיל על המערערת את תיקון 59 לחוק הגמלאות באופן רטרואקטיבי.
המערערת בסיכומיה העלתה טענות חדשות ואסופת מסמכים שלא בא זכרם בכתב התביעה ומדובר בהרחבת חזית אסורה.
כך לעניין טענתה שהיא משתכרת היום פחות ממה שהיא השתכרה לפני פרישתה.
במסגרת אישור הגמלה ובנספח שצורף לו נכתב במפורש על חובתה של המערערת להודיע לנתבע על המאורעות העשויים להשפיע על זכותה לקבל קצבה או שיעורה, לרבות המשך השתכרות כגמלאית.

בשנת 2016 כאשר נעשתה הצלבה מול נתוני המל"ל עלה כי למערערת שולם שכר נוסף ממכבי במקביל לקבלת הגמלה מ המדינה מבלי ש המערערת דיווחה על כך באופן יזום.
בחישוב שנעשה על ידי המדינה עולה, כי קצבת המערערת עוברת את התקרה המקסימלית על פי החוק וכי נוצר לה חוב.
סעיף 35 לחוק קובע, כי גמלאי המקבל משכורת ממקום עבודה נוסף המוגדר כקופה ציבורית אחרי פרישתו, חלות בענייניו הוראות התחשבנות ספציפיות שעלולות לגרום להפחתה בגובה הקצבה.
החריג שנקבע בסעיף 35ד הוא כי לפני הפרישה הוא עבד במשרה נוספת בגוף שנקבע כקופה ציבורית ומשרה זו אינה מזכה בגמלה או בתשלום כיוצא בה, כי הוא המשיך לעבוד באותה משרה, וכי שיעור החלקיות המשרה בשני מקומות העבודה הינו פחות ממשרה מלאה.
המערערת אינה עומדת בחריג זה שכן היקף משרתה בש ני מקומות העבודה עולה על משרה מלאה.
על המערערת חלות ההוראות של סעיף 35א שכן היא קיבלה תשלום ביתר.
טענת המערערת כי לאחר שהוחל במדינה פנסיית חובה סעיף 35 ד' אינו חל על אף אחד אינה נכונה שכן אין צורך לבטח למשל עובד שעבר את גיל פרישת החובה.
לא ניתן לקבל גם את פרשנות המערערת ל"מזכה בגמלה" כאשר בכל מקרה היקף משרתה עלה על משרה מלאה.
היה על המערערת לדווח באופן יזום למנהלת הגמלאות על השתכרותה מקופה ציבורית ולא להסתפק בשליחת טופס 101 שנועד לצרכי מס בלבד.
כתוצאה ממחדלה שולמו לה כספים ביתר .
אין בשליחת טופס 101 כדי ללמד על מקום העבודה בו עובדת המערערת או על גובה הכנסתה או אחוז משרתה.
המדינה לא יכ לה היתה להסיק ממידע זה אם סעיף 35 חל בעניינה של מערערת .
על המערערת היה לדווח בטופס מתאים ובאופן יזום תוך 30 יום מיום פרישתה על עניין השתכרותה מקופת ציבורית ואולם גם אם היא הייתה מדווחת כאמור התוצאה לא הייתה משתנה.
גם אם המערערת דיווחה על עבודתה הפרטית במהלך עבודתה וקיבלה היתר מבית החולים, אין משמעות הדבר שהמשיכה לעבוד בעבודה פרטית גם לאחר הפרישה לגמלאות.
הגשת טופס 101 לפי פקודת מס הכנסה אינו פוטר את המערערת מחובת הדיווח למינהלת הגמלאות.
בשונה מפסקי הדין אליהם מפנה המערערת בהם הוכח שיש מחדל מצד המדינה לא זה המצב בענייננו.
לא ניתן להחיל רטרואקטיבית תיקון לחוק מבלי שקיימת לכך הרשאה מפורשת.
חזקה כי חוק צופה פני עתיד והחלתו למפרע עלולה לגרום לאי צדק ולכן לא ניתן להחיל את התיקון רטרואקטיבית על המערערת.
משקיבלה המערערת בטעות גמלה העולה על סכום המותר על פי חוק, היית ה המדינה מוסמכת לתקן את הטעות, ולהעמיד את גמלת המערערת על הסכום הנכון.
המערערת היא שגרמה לטעות.

דיון והכרעה
סעיף החוק הרלוונטי שחל בענייננו הינו סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970. הנוסח של סעיף חוק זה תוקן ב2016, כאשר בעת פרישתה של המערערת לפנסיה תקציבית נוסחו של החוק היה בהתאם למצוטט לעיל.
נציין תחילה, כי סעיף החוק כתוב בצורה לא ברורה וקשה להבין את כוונת המחוקק לעניין סעיף זה.
חוסר הבהירות בסעיף נכון, מבחינת קל וחומר, בהתייחס לס"ק (ד) ולא ברור מהי "משרה שאינה מזכה בגמלה או בתשלום כיוצא בה" במיוחד נוכח צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה.
מכל מקום, מנוסח הסעיף ניתן להבין , כי מטרתו הייתה להגביל את הסכומים שמקבל עובד מקופת המדינה – כך שעובד אשר מקבל פנסיה תקציבית ובנוסף עובד במדינה או במשרה ששכרה משולם על ידי קופה ציבורית –התשלומים שהוא מקבל משני מקורות ההכנסה יחדיו לא יעלו על התקרה הקבועה בחוק.
בחוק נקבעו חריגים בעניין זה, ואולם חריגים אלו מותנים בכך ששיעור חלקיות המשרה ממנה פרש העובד , ואשר לפי מיטב הבנתנו על פיה משול מת לו הפנסיה התקציבית ביחד עם המשרה שבה הוא ממשיך לעבוד בפועל , לא עולים על 100% משרה.
בענייננו – מאחר והפנסיה התקציבית משולמת ל מערערת על פי משרה של 72%, הרי שבין אם המערערת עבדה במכבי 50% משרה ובין אם עבדה 80% משרה, היא אינה נכנסת לחריגים שבחוק, ועל כן, אנו סבורים כי צודקת המדינה כי על פי הוראות החוק היה מקום להפחית את הפנסיה התקציבית ששולמה למערערת כדי שסך התשלום בגין הפנסיה התקציבית ובגין המשכורת שהיא קיבלה ממכבי לא יעברו את התקרה המפורטת בחוק.
ואולם, גם אם התשלום שהתובעת קיבלה מאוצר המדינה (פנסיה תקציבית ושכר ממכבי) היה גבוה מהתקרה שבחוק, הרי שקיימת בעייתיות בכך שהמדינה פנתה לתובעת בענין זה רק בדיעבד ותוך יצירת חוב לתובעת, ולא פנתה לתובעת בענין זה מבעוד מועד באופן שהיה מאפשר לתובעת לשקול צעדיה לעתיד.
אשר על כן, על פי ההלכה שנקבעה בעניין אסרף ולאור פסקי הדין השונים שניתנו בהתבסס על הלכת אסרף כפי שפורטו בסיכומי המערערת –יש מקום להפחית מהחוב שנוצר לתובעת ו נבאר.
בעניין אסרף נקבע שכאשר עובד מקבל הטבה בטעות ושלא על פי זכות אזי עומד ת למעסיק הזכות להשבה, ואולם יש לבדוק האם יש בנסיבות כדי להפוך את ההשבה לבלתי צודקת .
הדברים שנקבעו באותו ענין נכונים גם לענייננו:

18. משקיבל המערער הטבה מתוך טעות, ושלא על-פי זכות, כי אז עומדת לה למשיבה הזכות להשבה. נותר אפוא לבחון יישומה של הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר לענייננו. משברור הדבר כי זכייתו של המערער כרוכה הייתה בחיסרון המדינה, לא נותר אלא לבדוק האם "נסיבות אחרות" עושות במקרה שלפנינו את ההשבה "בלתי צודקת".
כבר הפניתי לכך כי בבית-הדין האזורי לא נשמעו הוכחות, ולא הוגשו ראיות שיש בהן כדי להצביע על ידיעה בפועל או על ידיעה בכוח של המערער על הטעות שטעתה המדינה בתשלום שכרו. משכך, לא אוכל כאן אף לא להניח "ידיעה בכוח" של המערער על דבר הטעות שבתשלום שכרו.
במסגרת השיקולים לפי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר, יש להביא בחשבון, מחד, את מידת רשלנותה של המדינה, שבפרק זמן ארוך כל כך, בן עשר שנים, לא גילתה טעותה (כך, אף שבמהלך אותה תקופה נתגלתה טעות אחרת בחישוב שנות הוותק של התובע). מאידך, מבחינתו של המערער – בפני בית-הדין האזורי לא הובאה כל ראיה בדבר חוסר תום-לבו בקבלו את התשלום. מטבע הדברים במשך כל אותה תקופה ארוכה, מן הסתם כלכל צעדיו בהתאם לשיעור שכרו. בנסיבות אלו, בחיובו להחזיר רטרואקטיבית אף 20% משיעור ההטבה שקיבל, יהיה לדעתי משום דרישה בלתי מוצדקת כלפיו בנסיבות העניין (ראה פרידמן בספרו הנ"ל [6], בעמ' 824).

בדומה לעניין אסרף, גם בענייננו לא הוגשו ראיות שיש בהן כדי להצביע כי המערערת ידעה בפועל כי הפנסיה התקציבית ששולמה לה גבוהה מהפ נסיה אשר היתה אמורה להיות משולמת לה לאור עבודתה במכבי.
ההיפך הוא הנכון – המערערת עבדה במכבי באחוזי משרה גבוהים יחסית על אף ש הייתה לה אפשרות להפחית את משרתה במכבי על מנת שלא יקזזו מהפנסיה התקציבית ששולמה לה, כפי שעשתה בהמשך. מכאן אנו מסיקים, כי המערערת לא ידעה שקיימת טעות בגובה הפנסיה ששולמה לה ואילו היתה יודעת על הטעות הרי שהיתה משנה את התנהלותה על מנת שלא יפחיתו את הפנסיה התקציבית ששולמה לה .
כמו כן לא שוכנענו כי המערערת פעלה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים . בהתאם לראיות שבפנינו המערערת דיווחה ל משיבה עוד בתקופת עבודתה כי היא עובדת במכבי, ואף קיבלה היתר בשנת 2010 להמשיך לעבוד במכבי מבלי שתצטרך למלא מדי שנה טפסי בקשה להיתר עבודה פרטית.
לאחר שיצאה לפנסיה תקציבית המשיכה המערערת לדווח לרשויות המס על הכנסותיה מהמדינה ו כן על השכר שהיא קיבלה ממכבי.
באשר לטענת המדינה כי היה על המערערת לדווח על עבודתה במכבי כאשר יצאה לפנסיה תקציבית לפי מכתב 13.11.2014 – הרי שאיננו מקבלים טענה זו.
נוסחו של מכתב 13.11.2014 היה כדלקמן:

אנו סבורים שהניסוח הלאקוני של מסמך זה שאינו אומר בלשון ברורה כי יש לדווח למדינה על מקומות עבודה בתקופה שבו העובד מקבל פנסיה תקציבית ובמיוחד על מקומות עבודה שבהם מקבלים שכר מקופה ציבורית אלא מדבר על "המאורעות הבאים" עומד לחובת המדינה.
משהמסמך (כמו גם הסעיף בחוק) מנוסח בצורה שאינה ברורה, הרי שהבנתה של המערערת שמאחר והיא דיווחה למדינה בעבר שהיא עובדת במכבי ומאחר ואין כל שינוי בעבודתה זו לאחר שפרישה לפנסיה הרי ש היא פטורה מדיווח נוסף – הינה פרשנות סבירה ואין מקום לפסוק כי המערערת פעלה בחוסר תום לב.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הרי שבשונה מענין אסרף שם המדינה עמדה על טעותה רק לאחר 10 שנים, הרי שבענייננו המדינה עמדה על טעותה לאחר כשנתיים, ועל כן, אנו סבורים שאין מקום לפטור את המערערת כליל מ השבת סכומים ששולמו לה ביתר , אלא יש לחייב אותה להשיב חלק מהסכום שהיא קיבלה.
לאחר שעיינו בפסקי הדין אליהם הפנתה המערערת במסגרת סיכומיה ולאור הזמן הקצר יחסית שלקח למדינה עד אשר שמה לב לטעות ויצרה למערערת חוב – אנו קו בעים כי יש להפחית את החוב ב-60%. החוב המקורי של המערערת (לאחר ההפחתה שנעשתה במסגרת ההליך ) עמד על 23,688 ₪ ומכאן שיש להעמיד את החוב על 9,475 ₪.

סוף דבר
מן המפורט לעיל, אנו קובעים כי חובה של המערערת למדינה יופחת ויעמוד על 9,475 ₪. נציין, כי על פי סיכומי המדינה, המערערת שילמה כבר את מלוא החוב בסך 23,688 ₪, ועל כן, על המדינה להשיב לה את ההפרש ששולם על ידה בסך של 14,213 ₪.
בנסיבות תיק זה איננו קובעים צו להוצאות.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ד' כסלו תש"פ, (02 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת עובדים
גב' חוה טרטקובסקי שמשי

אילת שומרוני-ברנשטיין, שופטת

נציגת מעסיקים
גב' נירה גרין


מעורבים
תובע: ילנה שטל
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: