ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורי שמואל זוסמן נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד הרשם הבכיר צחי אלמוג

התובעים

אורי שמואל זוסמן
שני בן משה

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל - בית הדין הרבני האזורי -תל אביב

החלטה

בקשת הנתבעת (להלן: "המדינה") לדחיית התביעה על הסף בשל העדר עילה.

מדובר בתביעה נזיקית על סך 50,389 ₪ בעילת רשלנות שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בגין החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (כבוד הדיין הרב זבדיה כהן; להלן: "בית הדין", "הדיין") ביום 6.1.19 בעניינו של התובע 1.

סיפור המעשה בקצרה

התובעים החליטו להנשא ופנו למשרדי הרבנות בכפר סבא ולרב סתיו על מנת לסדר להם טקס נישואין. לטענת התובע, הפנה אותו הרב סתיו לבית הדין, ובמענה לבקשת התובעים לאישור גיור ניתנה החלטת הדיין כדלקמן:

לטענת התובעים בעקבות החלטה זו נמנע מהם להנשא לפי הדין בישראל והם נאלצו להנשא בדרך אלטרנטיבית. כמו כן, הם אינם יכולים להרשם כנשואים בישראל, שכן יהדותו של התובע לא אושרה בבית הדין. עוד טענו כי החלטת בית הדין לפיה הגיור אינו מוכר הינה החלטה רשלנית. מכאן התביעה.

טענות המדינה

מדובר בהחלטה שיפוטית לכל דבר ועניין אשר ניתנה על ידי דיין של בית הדין הרבני במסגרת ובתוקף תפקידו כדיין. על פי הדין מוסמך בית הדין לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים בלבד ומכ אן שקמה סמכותו של בית הדין לברר תחילה את יהדותו של התובע, שכן בירור יהדות ו/או אישור גיור הם תנאי מקדים לקניית סמכותו העניינית של בית הדין.

לאור אופיה של החלטת הדיין הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית ועל כן חלה על הדיין חסינות שיפוטית מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ועל פי פסיקת בית המשפט העליון הרי שמכוח אותה חסינות אף לא ניתן אף לתבוע את המדינה באחריות שילוחית.

עוד טענה הנתבעת כי הדרך להשיג על החלטה שיפוטית היא בדרך הקבועה בדין וכי התובעים לא עשו כן.

תגובת התובעים

לטענתם, עבר התובע הליך גיור אשר הוכר בעבר פעמיים על ידי הרבנות. פעמיים בעבר נישא התובע ופעמיים ערך ביה"ד הרבני בתל אביב את טקסי הגירושין שלו כהלכתם. לפיכך, החלטת הדיין כי ההליך אינו תקין אינה בבחינת החלטה שיפוטית, כי אם החלטה פרוצדוראלית - מנהלתית.

לשיטתם, שיקול הדעת שהפעיל בית הדין תם בפעם הראשונה בה התיר וערך את נישואיו וגירושיו של התובעת, כאשר נערכו לו שני טקסי נישואין ושני טקסי גירושין על ידי בית הדין. בפעמים שלאחר מכן אין כלל מקום לטעון לשיקול דעת שכן אלו פועל יוצא של שיקול הדעת אותו הפעיל בית הדין בפעם הראשונה. לכן, רק ההחלטה הראשונה של בית הדין היתה "החלטה שיפוטית", ולטענת התובעים לא היה מקום שבית הדין יסרב כפי שעשה בהחלטה נשוא כתב התביעה ; ואם עשה כן הרי שפעל בניגוד להחלטות קודמות של בית הדין.

המדינה הגישה תשובה לטענות אלו, אשר היתה, למעשה, חזרה על טענותיה בבקשה לסילוק על הסף.

המסגרת הנורמטיבית

המלומד ד"ר יואל זוסמן מסביר בספרו סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית-1995, בעמוד 133 , את הרציונל העומד בבסיס הסילוק על הסף:

"תיאור העילה הוא הלב של כתב התביעה, ובלעדיו נדון כתב התביעה לכישלון. לפיכך, כאשר כתב התביעה אינו 'מראה' או 'מגלה' עילת התביעה (או עילת תובענה), רשאי בית המשפט למחקו בלא אשר ידון בגופו של עניין...".

ובהמשך, שם בעמ' 134:

"לשם בחינת כתב התביעה, אם עילה נתגלתה בו או לא, יוכל בעל דין לנקוט כלל זה בידו: נניח, שהנתבע יודה בכל העובדות המפורשות בכתב התביעה, והתובע יהא, אפוא, מלהוכיח דבר; האם יהא זכאי לקבל את הסעד המבוקש? שאם לא כן, אין עילת תביעה".

טענת הסילוק על הסף שהעלתה המדינה עניינה בסוגיית החסינות השיפוטית, ובעיקר בשאלה אם ניתן לתבוע את המדינה בגין אחריותה השילוחית למעשיהם של נושאי משרה שיפוטית, אשר נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השיפוטי.

סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

סעיף זה קובע חסינות לכל נושא משרה שיפוטית וכל אדם המבצע פעולות שיפוט בגין עוולה שבוצעה במילוי תפקידו השיפוטי. אין חולק כי חסינות זו (להלן: חסינות שיפוטית) מונעת הגשת תביעות נזיקיות נגד בתי משפט ובתי דין ושאר נושאי משרה שיפוטית, וכי דינה של תביעה כאמור הוא סילוק על הסף. מקובלת ההבחנה בין חסינות "דיונית" לבין חסינות "מהותית". מקום שמדובר בחסינות דיונית, החסינות שוללת את האפשרות להגיש תביעה אך החבות קיימת, ואילו בחסינות מהותית, האחריות עצמה נשללת. בפסיקה נקבע כי החסינות השיפוטית היא חסינות מהותית (ראו: רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם (פורסם בנבו, 02.09.2018)).

מן הכלל אל הפרט

דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי כבוד הדיין הרב זבדיה כהן, הינו ממלא תפקיד שיפוטי (אף ההחלטה ניתנה על ידו כרא ש אב בית הדין) וכי ההחלטה ניתנה על ידי בית הדין שהינו ערכאה שיפוטית לכל דבר ועניין.

לטענת התובעים, ההחלטה נשוא תיק זה אינה "החלטה שיפוטית" שכן לא היתה בה הפעלת שיקול דעת שיפוטי או הלכתי כי אם החלטה במישור המנהלי – פרוצדוראלי, וכי שיקול דעת בית הדין תם בעבר עת ע רך את טקסי הנישואין והגירושין של התובע.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, כאשר בית דין או בית משפט יושב לדין וממלא את תפקידו הוא תמיד מפעיל שיקול דעת שיפוטי. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי היא לב תפקידו של הדיין או השופט והוא לעולם אינו מתפרק ממנה בעת שהוא ממלא את תפקידו השיפוטי.

שנית, סעיף 8 לפקודת הנזיקין אינו עורך אבחנה בין טיבן וסוגן של ההחלטות השונות, בין אם יש להן גוון מנהלתי או גוון שיפוטי או הלכתי, כפי שנטען. גם החלטה שיש לה אופי מנהלתי – פרוצדוראלי, היא החלטה המצריכה שיקול דעת כזה או אחר של המותב שנתן אותה; ובמילים אחרות, גם אם מדובר בהחלטה פרוצדוראלית – דיונית, הרי שהיא בסופו של דבר "החלטה שיפוטית", לכל דבר ועניין. סעיף 8 לפקודה שם את הדגש לא על סוג ההחלטה אלא על כך שהיא ניתנה על ידי נושא משרה שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו. מתן ההחלטה עצמו הוא הוא "פעולת שיפוט" אליה מתייחס סעיף 8 לפקודה.

שלישית, מקובלת עליי עמדת המדינה כי החלטתו של הדיין ניתנה במסגרת ומתוקף תפקידו עת היה צריך להדרש לשאלת יהדותו/גיורו של התובע 1, שכן מדובר בתנאי מקדים לסמכותו של בית הדין הרבני (ראו סעיף 8 לבקשת המדינה והאסמכתאות שם), ומשכך, הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית לכל דבר ועניין.

לא מצאתי יסוד לאבחנה שמבקשים התובעים לעשות בין החלטה בעלת גוון הלכתי - שיפוטי לבין החלטה בעלת גוון דיוני – טכני. החלטת כבוד הדיין היא החלטה שיפוטית והיא בבחינת פעולת שיפוט. לפיכך, לכבוד הדיין, שנתן את ההחלטה במסגרת תפקידו השיפוטי, חסינות מהותית השוללת הטלת אחריות עליו.

כפועל יוצא מכך, לא ניתן לעקוף את החסינות המהותית המוקנית לנושא משרה שיפוטית ולתבוע את המדינה מכוח אחריות שילוחית. בעניין עלי אדם, לעיל, שם בית המשפט העליון קץ לגישות השונות שנהגו בערכאות הדיוניות וקבע, ברורות כי פועל יוצא של סיווג החסינות השיפוטית כחסינות מהותית הוא כי לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית, שהרי מדובר באחריות לאחריות, ואף לא באחריות ישירה (כאורגן של המדינה), שהרי כלל לא קמה אחריות. מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והדבר אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו. ככל שהחסינות חלה בנסיבות נתונות על נושא המשרה השיפוטית, הרי שהיא חלה ממילא גם על המדינה, שהרי אין אחריות נגזרת (שילוחית) להעדר אחריות, ואין מקום, לעניין זה , לאבחנות בין מקרים של "רשלנות", "רשלנות רבתי" או "רשלנות בוטה מאוד" וכי וצא בזה. וכדבריו הקולעים של כבוד השופטת עמית:

"אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במחי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה- מאוד, וכיו"ב ביטויים ברוח פסק הדין בעניין פרידמן. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותו של השופט עובד ציבור. אין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה."

מסקנת הדברים היא כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, שכן לא ניתן להטיל אחריות על המדינה לפעולת השיפוט שביצע הדיין, כבוד הרב זבדיה כהן. ממילא, וככל שסבורים היו התובעים כי הדיין הפעיל שיקול דעת לא נכון או טעה בהפעלת שיקול דעתו (ואיני קובע, כמובן, כי כך היה), הרי שפתוחה היתה בפניהם הדרך להשיג על החלטתו בדרך הקבועה בדין.

לפיכך, אני דוחה את התביעה על הסף ו בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"ז חשוון תש"פ, 25 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אורי שמואל זוסמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: