ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ג'ורג' ח'ורי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: כבוד השופטת קרן כהן

המערער
ג'ורג' ח'ורי
ע"י ב"כ עו"ד טארק ח'ורי
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ארז בן דוד

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 27.3.2019 אשר קבעה כי למערער דרגת אי כושר בשיעור של 60% לצמיתות החל מיום 1.12.2018 .

העובדות
המערער, יליד 1952, בעל ליקויים שונים.

ביום 15.11.2018 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 79% החל מיום 1.12.2018 (15% בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל, 10% בגין הגבלה קלה בעמוד השדרה המתני, 20% בגין מצב אחרי אוטם, 40% בגין מחלת כלי דם היקפית, 20% בגין פסוריאזיס ו-20% בגין אי ספיקת כליות קלה ).

ביום 29.11.2018 המליצה פקידת השיקום לקבוע שהמערער איבד 60% מכושרו להשתכר. וכך כתבה פקידת השיקום בהמלצתה:
"בן 66, אינו עובד שנים רבות, עבד בעבודה בעלת אופי פיזי. מסוגל להערכתי במצבו הנוכחי לתפקוד חלקי בלבד בעבודות קלות כגון – מענה טלפוני, מכירה וכדומה. לפיכך, אני ממליצה על אי כושר חלקי בשיעור 60% לצמיתות. בטרם האוטם היה מסוגל לעבודה מלאה שאינה כרוכה בעבודה ממושכת" .

ביום 27.3.2019 התכנסה ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) כדי לדון ב עניינו של המערער (להלן: הוועדה). הוועדה שמעה את טענות יהם של המערער ובא כוחו ותיעדה אותן בפרוטוקול, בזו הלשון:
"כיום בן 67, לפני יותר משנה החל לחוש עייפות מוגברת, התחיל להרגיש הגבלה ועייפות ברגל שמאל. לאחר צנתורים גם מתקשה בשכיבה רגילה על מיטה. סובל מהגבלה בכתף שמאל. כרגע, החולשה עבר ה גם לרגל ימין. במקצועו צבעי . לפני הרבה שנים עסק בהוראת מתמטיקה כשנה . החל לעבוד כצבעי בשנת 98'. הוא אב לבן נכה והוא נדרש לעזוב את עבודתו במקום אשתו על מנת לטפל בבן.
ב"כ- הערעור מתייחס בעיקר לשני דברים - הוועדה מדרג I לא התייח סה לתקופת זכאות החל מ- 01.09.17 - היה בעל 40% נכות זמנית בגין מחלת כלי דם והייתה נכות משוקללת של 62% לכן דרגת אי הכושר צריכה להיקבע החל מ- 01.09.17.
התקופה השניה היא החל מ- 01.12.18. על הוועדה לנמק מדוע דרגת אי הכושר, אם תישאר כפי שהיא, לא עומדת בהל ימה עם אחוזי הנכות הרפואית. מבקש מהוועדה לקבל את הערר על כל רבדיו".

וכך קבעה הוועדה:
"בהופעתו בפני הוועדה התובע טוען לשתי תקופות ערעור, האחת לגבי תחולת דרגת אי הכושר המלאה, התובע טוען לכך שהוא זכאי לתחולה מיום 01.09.17, עת היו לתובע 40% ליקוי בגין מחלת כלי דם פריפרית ברגל שמאל וכן לתקופה נוספת שבה נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור 60% עליה טוען כי מגיעה לו דרגת אי כושר מלאה. נכון לתלונות אלה, ובהתייחס למסמכים שבתיק, ולתלונות התובע דהיום כפי שמופיעות בפרוטוקול הדיון סעיף 3, הוועדה קובעת כדלקמן:
באשר לתחולה מ-01.09.17 - הוועדה קובעת שנכון לתאריך זה עד 29.08.18 - מסוגל היה התובע לעבוד בעבודה קלה בישיבה ועל כן בתקופה זו אין מקום להכיל (צ.ל להחיל – ק.כ.) דרגת אי כושר מלאה.
באשר לתקופה ב- 1.12.18- הוועדה מציינת כדלקמן:
מבחינת מחלת כלי דם היקפית - מסוגל התובע לעבוד בעבודה שאינה מחייבת הליכה ועמידה ממושכים. מבחינת מצב אחרי אוטם - מסוגל התובע לעבוד רק בעבודות קלות, לא פיזיות. מבחינת הסכרת, מסוגל התובע לעבוד באותן הגבלות שצוינו לעיל בסביבת עבודה אשר מאפשרת ארוחות סדירות. מבחינת ההגבלות האורטופדיות - מסוגל לעבוד רק בעבודות קלות ללא הרמת משאות וללא פעולות המחייבות הרמת יד שמאל מעל גובה הכתף. מבחינת מחלת הכליות - מסוגל התובע לעבוד בעבודות קלות, לא פיזיות. נכון לתנאים ומגבלות אלה, נראה שהתובע מסוגל לעבוד בהיקף חלקי, כאשר דרגת אי כושר חלקית בשיעור 60% משקפת נאמנה את מלוא ההשפעות של הליקויים על היכולת לעבוד. עוד מבקשת הוועדה להוסיף, כי קביעתה זה מתבססת על כך שיש להבחין בין סך אחוזי הנכות המצטברים בשיעור 79% לבין ההגבלות הנובעות מהליקויים השונים שמהאמור לעיל ניתן להבין שהן אינן מצטברות אלא חופפות. חפיפה זו בין הגבלות מליקויים שונים יוצרת פער בין נכות מצטברת למצב תפקודי שנובע מחפיפה של ליקויים. עבודות המתאימות לתובע הינן עבודות חרושתיות פשוטות. לפיכך, קיים פער בין הנכות המצטברת לדרגת אי כושר כפי שפורט לעיל. בכך דוחה הוועדה את הערר".

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים
ואלה טענות המערער בתמצית:
הוועדה לא בדקה את דרגת אי הכושר שלו בתקופת הנכות הרפואית הזמנית בשיעור של 62% מיום 1.9.2017 ועד ליום 29.8.2018.
הוועדה קבעה שהוא לא איבד את כושרו להשתכר באופן מלא אולם לא בחנה אם איבד את כושרו להשתכר באופן חלקי . הוועדה אף התעלמה מכך שמיום 1.12.2017 התווספה לנכותו נכות רפואית נוספת בשיעור של 15% בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל.

בנוגע לתקופה המתחילה בחודש 1.12.2018 שגתה הוועדה עת קבעה דרגת אי כושר בשיעור של 60% בלבד. המערער סבל מנכויות גבוהות בעלות פן תפקודי הן ביחס לכל נכות בנפרד והן ביחס למכלול הנכויות הרפואיות. הוועדה לא נימקה את החלטתה כראוי בהתאם להלכת מוהרה.

קביעת הוועדה כי נכויות המערער חופפות אינה מתיישבת עם ניתוח נכויותיו והשלכתן התפקודית עליו, שכן כל נכות זכתה להתייחסות תפקודית נפרדת ולא ברור מדוע ישנה חפיפה ביניהן.

על הוועדה להתחשב בעובדה שהמערער עזב את מקום עבודתו על מנת לטפל בבנו שסובל משיתוק מוחין ומרותק לכיסא גלגלים וזקוק להשגחה 24 שעות ביממה.

ואלה טענות המשיב בתמצית:
הוועדה דנה באי כושרו של המערער להשתכר מיום 1.9.2017 וקבעה שהוא היה יכול לעבוד בעבודה קלה. מסיבה זו הוועדה לא קבעה כי איבד את כושרו להשתכר ולו באופן חלקי.

הוועדה התייחסה לליקוי הנוגע להגבלות בתנועות הכתף השמאלית כאשר קבעה שהוא לא היה יכול לעסוק בעבודות המצריכות הרמת משאות או הרמת יד שמאל מעל גובה הכתף.

הוועדה פעלה בהתאם להלכת מוהרה ולא נפל פגם משפטי בעבודתה או בהנמקתה.

קביעת הוועדה בדבר החפיפה בין הנכויות היא קביעה רפואית מקצועית ויש לדחות את טענות המערער בעניין.

הוועדה אינה צריכה להתחשב בנסיבותיו של בנו של המערער אלא רק בנסיבותיו האישיות בעת קביעת דרגת אי הכושר.

דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן.

כידוע, בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. בית הדין הארצי פסק כי הועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות.

עוד נקבע כי מדובר בוועדה מעין שיפוטית ומשכך מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה באופן מלא ובהיר על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית. בעניין מוהרה נפסק כי על הוועדה לבחון:
"ראשית - את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר;
שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.
נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד בעבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".

בעניין אופנר נפסק בנוגע לקביעת דרגת אי כושר, בזו הלשון :
"כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן...".

כמו כן, בעניין אופנר התייחס בית הדין הארצי להנחיות שנפסקו בעניין מוהרה, באופן הבא:
"אשר לסוגיה השלישית, הנוגעת להנחיות שנקבעו בעניין מוהרה, בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הוועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:
'נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת'.
יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע 'לנקודת המוצא', איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי ניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר. זאת בדומה לדברים שנאמרו לעיל ביחס להיקפה של חובת ההנמקה הנוגעת למידת הזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית וההגבלות התעסוקתיות הנובעות מכך (על פי הערכת הוועדה), לבין סוג העיסוקים שלדעת הוועדה המבוטח יכול לבצע".

תקופת הנכות הזמנית מיום 1.9.2017 ועד ליום 30.11.2018:
למערער נקבעה בתקופה זו נכות רפואית משוקללת בשיעור 62%. כמו כן, במהלך אותה תקופה עבר התובע אוטם. ואלו נכויותיו הרפואיות של המערער באותה תקופה: 40% בגין מחלת כלי דם היקפית, 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, 10% בגין סכרת, 15% בגין ההגבלה בתנועות כתף שמאל החל מ-1.12.17, 100% נכות בגין אוטם מ-30.8.18 ועד 29.9.2018 ו-50% מצב לאחר אוטם מ-30.9.2018 עד 30.11.2018.

הוועדה קבעה כי המערער מסוגל לעבוד בעבודה קלה ולכן אין להחיל דרגת אי כושר מלאה. קביעת הוועדה אינה ברורה משתי סיבות:
האחת, הוועדה לא ערכה דיון בנוגע לנכויות שנקבעו למערער והשפעתו של כל ליקוי וליקוי על כושרו להשתכר. כמו כן, הוועדה אף לא בחנה את השפעתם המצטברת של הליקויים על כושרו של המערער להשתכר. נוסיף כי מיום 1.12.2017 התווספה נכות רפואית בשיעור 15% בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל לנכויות של המערער וכי בהמשך גם נוספה נכות זמנית בגין אוטם. הוועדה לא נתנה דעתה לשינוי באחוזי הנכות הרפואית, החלטתה אינה מפורטת ולא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה.
השנייה, מקביעת הוועדה שלפיה אין להחיל על המערער דרגת אי כושר מלאה, לא ניתן להבין אם נבחנה האפשרות להחיל עליו דרגת אי כושר חלקית.
לפיכך, נפלו פגמים משפטיים בעבודת הוועדה.

בהקשר זה אוסיף כי נפל פגם נוסף בעבודת הוועדה. הוועדה לא פירטה אילו עבודות מסוגל המערער לבצע בתקופה זו בשים לב למגבלותיו הרפואיות, הגם שמדובר בנכויות זמניות.

בנסיבות אלה, נפלו פגמים משפטיים בהחלטת הוועדה בנוגע לתקופה זו.

יצוין כי לא נעלם מעיני שהוועדה התייחסה להגבלות האורתופדיות של המערער, לרבות הגבלה בתנועות כתף שמאל, אולם התייחסותה הייתה במסגרת הדיון בקביעת דרגת אי הכושר לאחר 1.12.2018 ולא לתקופה הקודמת למועד זה. כלומר, מהחלטת הוועדה עולה שלא נשקלה השפעת ו של ליקוי זה על כושרו של המערער להשתכר ממועד קביעת ליקוי זה (1.12.2017) בנוסף ל השפעה של יתר הליקויים מהם סבל באותה תקופה.
לפיכך, נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.

תקופת הנכות היציבה מיום 1.12.2018
הוועדה התייחסה בהחלטתה לכל אחד מליקוייו של המערער וקבעה שהוא מסוגל לעבוד בעבודות קלות שאינן פיזיות, בעבודות שאינן מחייבות הליכה ועמידה ממושכים, בעבודות המאפשרות ארוחות סדירות, בעבודות שאינן מצריכות הרמת משאות או הרמת יד שמאל מעל גובה הכתף. עם זאת, הוועדה לא ערכה דיון בנוגע להשפעה המצטברת של הליקויים על כושרו של המערער להשתכר ולא ברורה מהי השפעתם המצטברת על כושר השתכרותו.

נציין כי לא נעלם מעינינו שהוועדה ציינה שהפער בין הנכות הרפואית המשוקללת (79%) לבין דרגת אי הכושר נובע מקיומה של חפיפה בין ההגבלות השונות שנובעות מהליקויים - אולם אין בהסבר זה ממש , משני טעמים: האחד, אין בציון עובדה זו כדי לצאת ידי חובת ההנמקה בדבר השפעתם המצטברת של הליקויים על כושרו של המערער להשתכר. השני, הוועדה לא הסבירה ולא פירטה איזו "חפיפה" קיימת בין ההגבלות הנובעות מהליקויים השונים של המערער ולא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה.
בנסיבות אלה, נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה גם בנוגע לתקופת הנכות הצמיתה.

זאת ועוד. הוועדה לא פירטה את סוג העבודות שהמערער יכול לבצע והסתפקה באמירה כללית שהוא מסוגל לעבוד בעבודות חרושת פשוטות. כמו כן, לא ברור כיצד עבודות חרושת פשוטות מתיישבות עם מגבלותיו של המערער שפורטו בהחלטתה.

לכך יש להוסיף כי המערער יליד 1952, בן 67, בעל עבר תעסוקתי כצבע משנת 1998. הוועדה לא הסבירה כיצד נתוניו האישיים של המערער בשים לב לליקוייו הרפואיים עולים בקנה אחד עם החלטתה שיש באפשרותו לעבוד בהיקף משרה חלקי. הוועדה לא התייחסה לגילו של המערער, להשכלתו ולעברו התעסוקתי. החלטת הוועדה נחזית להיות מנומקת אולם בפועל חסרה בה התייחסות לנסיבותיו האישיות בעת הדיון בכושרו להשתכר.
בכך נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.

לעניין טענת המערער שלפיה היה על הוועדה להביא בחשבון את נסיבותיו האישות של בנו אציין כי דינה להידחות. בעת קביעת כושרו של מבוטח להשתכר על הוועדה להתחשב אך ורק בנסיבותיו האישיות ובמגבלותיו הרפואיות ולא בנסיבותיו האישיות של בן משפחתו. אין רלוונטיות לנסיבות אישיות של בן משפחתו של המבוטח בעת קביעת כושר ההשתכרות האישי של המבוטח. יצוין כי בהלכת מוהרה נקבע באופן מפורש כי יש לקבוע את דרגת כושרו של המבוטח להשתכר "על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת" (ההדגשה הוספה – ק.כ) . מכאן, שאין להרחיב את המושג "נסיבות אישיות" מעבר לנסיבותיו האישיות של המבוטח ואין לבחון גם את נסיבותיו האישיות של בני משפחתו.

סוף דבר
הערעור מתקבל.

עניינו של המערער יוחזר לוועדת הערר (לעניין קביעת דרגת אי כושר) על מנת שתבחן בשנית את כושרו להשתכר תוך התייחסות לכל ליקוי וליקוי בנפרד ולהשפעתם המצטברת של הליקויים על כושרו של המערער להשתכר הן בנוגע לתקופת הנכות הזמנית (מיום 1.9.2017 ועד ליום 30.11.2018) והן בנוגע לתקופת הנכות היציבה (מיום 1.12.2018). זאת, בשים לב לנסיבותיו האישיות של המערער לרב ות גילו, השכלתו ועברו התעסוקתי.

הוועדה תנמק החלטתה.

המערער ובא כוחו יוזמנו לדיון בפני הוועדה.

המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 2,500 ₪. לא ישולם הסכום בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' מרחשוון התש"ף, (1 בנובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: ג'ורג' ח'ורי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: