ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זלמן סטמבלר נגד סקובלו פוד בע"מ :

לפני כבוד ה שופטת רבקה ארד

תובע
זלמן סטמבלר
ע"י ב"כ עו"ד גיל צבע, עו"ד משה אשכנזי

נגד

נתבעים
1.סקובלו פוד בע"מ
2.מאיר צבי סטמבלר
ע"י ב"כ עו"ד בעז בן צור, עו"ד אשר דל, עו"ד תומר שקרצי

פסק דין

תביעה לפינוי וסילוק יד ממאפיית המצות הידועה בשם "מצות כפר חב"ד" הנמצאת בכפר חב"ד (להלן: המאפיה), הידועה גם כחלק מגוש 6261 חלקה 6א'.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ובהחלטה מיום 22.11.15 (כבוד הרשם הבכיר י. ירמיהו) ניתנה להם רשות להתגונן.
בהמשך, התנהל הליך בוררות בין התובע לבין כפר חב"ד ביחס לשאלה למי שייכות הזכויות במאפיה ובמקרקעין עליהם היא בנויה. ההליכים בתביעה זו עוכבו עד למתן פסק הבוררות ביום 15.1.18. לאחר מכן, כתב ההגנה תוקן, הצדדים הגישו ראיותיהם, העדויות נשמעו והצדדים סיכמו טענותיהם.
נוכח טיבה של המחלוקת, הקשר המשפחתי שבין הצדדים והעובדה כי מעבר לסעד הנדון בהליך זה, לצדדים טענות כספיות הדדיות, נעשו מאמצים רבים להביא את הצדדים להסכמה כוללת, הן בגישור בו הצדדים לקחו חלק והן בהידברות ממושכת באולם ביהמ"ש. לצערי, הדבר לא צלח והגיעה העת להכרעה.
רקע
התובע, זלמן סטמבלר (להלן: זלמן), הוא אחיו של יעקב סטמבלר ז"ל (להלן: יעקב או המנוח). יעקב הוא אביו של הנתבע 2, מאיר צבי סטמבלר (להלן: מאיר). מאיר הוא הבעלים של הנתבעת 1 סקובלו פוד בע"מ (להלן: חב' סקובלו).

עד לחודש נובמבר 1983 החזיק במאפיה מר יוסף פרמן ז"ל (להלן: פרמן). במהלך שנת 1983 נחתם בין זלמן לפרמן הסכם (נספח א' לתצהיר זלמן, להלן: הסכם 1983) לפיו פרמן מסר את זכויותיו במאפיה לזלמן "על מבניה, ציודה ולקוחותיו" (כך במקור).
בהמשך, התנהל בין זלמן לבין ועד כפר חב"ד דין תורה ובסופו, ביום 8.9.1985, נפסק ע"י ביה"ד הרבני (נספח ג' לתצהיר זלמן) כי המגרש והבניין שייכים לועד הכפר וכי מעמדו של זלמן הוא "כדין שוכר לגבי ועד הכפר שהם המשכירים". בנוסף נקבע שאם ועד הכפר רוצה להפסיק את השכירות עליו לתת לזלמן "ג' שנים ע"מ שימצא מקום אחר" וכי במהלך 3 השנים הללו על זלמן לשלם דמי שכירות בסכומים שנקבעו. זלמן צרף 3 הסכמי שכירות שנכרתו בינו לבין ועד הכפר לשנים 1985, 1986, 1989 (נספח ד' לתצהיר זלמן).
החל משנת 1988 נוהלה המאפיה באמצעות חברת מצות ליובאוויטש בע"מ (להלן: חב' ליובאוויטש) אשר נוהלה ע"י יעקב (סעיפים 35-36 לתצהיר זלמן). עפ"י נסח החברה (נספח יד לתצהיר זלמן), החברה נרשמה ביום 25.8.1988, בעלי המניות הם זלמן ומאיר באופן שווה החל מ-9.9.1999 ויעקב הוא דירקטור יחיד בה החל מ- 16.1.1989.

ביום 17.4.1992 נחתם "הסכם מכר מקרקעין" בין ועד הכפר לבין זלמן (נספח יג לתצהיר זלמן, להלן: הסכם 92). בהסכם זה הוצהר ע"י הצדדים כי הואיל והועד הוא "בעל זכות החכירה ממנהל מקרקעי ישראל של המקרקעין הידועים כגוש 6261 חלקה 6א בשטח 500 מ"ר עליו בנוי מבנה המשמש כיום לאפית מצות יד כמפורט בשרטוט המצורף" וזלמן מצאו מתאים למטרותיו, הועד מכר לזלמן את כל זכויותיו בנכס תמורת 253,908 $.

בשנת 2003 נחתם בין חב' סקובלו לבין ועד כפר חב"ד הסכם לפיו חב' סקובלו תפעיל את מאפיית המצות (נספח 19 לתצהיר מאיר).

בשנת 2010 יעקב הלך לעולמו.

פסק הבורר
כנזכר לעיל, בין זלמן לבין ועד כפר חב"ד התגלע סכסוך באשר לזכויות במאפיה ובמקרקעין עליהם היא בנויה. המחלוקת הועברה להכרעת הבורר עו"ד עופר נועם. בפסק הדין תאר הבורר את המאפיה כדלקמן:
"3. בלב הישוב (כפר חב"ד – ר.א) הוקמה לפני עשרות שנים מאפיית המצות עבודת יד. המאפייה זכתה להכשר ולעידוד מ"הרבי" (הוא רבי יוסף יצחק שניאורסון ז"ל הידוע כרבי מילובביץ) שדאג ודחף לפיתוחה. המאפייה מספקת מצות בישראל ובחו"ל וללא ספק נהנית ממוניטין רב.
4. המאפייה נוסדה על ידי ר' יוסף פרמן ז"ל, ואין חולק כי המאפיה היא חלק בלתי נפרד מקהילת חב"ד ולמוסד זה היתה ויש משמעות רוחנית וכלכלית בכפר חב"ד".
הצדדים לפני אף טענו כי מדובר במאפיית המצות הגדולה בעולם.
הבורר הגדיר את המחלוקת שהתבררה לפניו כדלקמן:
"5. המחלוקת בבוררות זו נסבה על השאלה למי שייכות הזכויות במאפיה ובכלל זה הזכויות במקרקעין עליהן בנויה המאפיה (להלן: המאפיה); התובע טוען שרכש את זכויות הבעלות/החכירה במאפיה ובמקרקעין עליה בנויה המאפיה, מהנתבעת וזאת כמפורט בהסכם מכר מיום 17.04.1992, שנחתם בינו לבין האגודה בשנה זו (להלן: הסכם 92) ואילו הנתבעת מתכחשת לטענה זו בנימוקים שונים ...".
הבורר הדגיש כבר בראשית פסק דינו כי קיים צד נוסף הטוען לזכויות במאפיה, הם הנתבעים שלפני, וכי פסק הבורר יעסוק במחלוקת שבין זלמן לכפר בלבד: "6. ... יש להדגיש כי בפני מתבררת אך ורק המחלוקת בין התובע לאגודה, בעוד שבפועל קיים צד נוסף (אשר אינו צד לבוררות זו), אשר טוען לזכויות במאפיה; המדובר במאיר צבי סטמבלר (בנו של יעקב סטמבלר ז"ל – אחיו של התובע) וחברת סקובלו פוד בע"מ הנמצאת בשליטת מר מאיר צבי סטמבלר (להלן: מאיר וסקובלו בהתאמה). אין חולק כי חברת סקובלו היא זו אשר מפעילה את המאפיה במשך תקופה ארוכה.
...
12. אדגיש ואבהיר כי פסק בוררות זה אין בו כדי להוות משום הכרעה לסכסוך בין התובע לבין מאיר וחברת סקובלו, ולאחר מתן פסק הבוררות, וככל שתתקבל תביעתו, יהיה על התובע להמשיך ולברר את תביעתו כנגד מאיר וסקובלו".
בפסק הבוררות התמקד הבורר במהותו של הסכם 92 ולאחר שבחן את העדויות והראיות שהובאו לפניו קבע כדלקמן:
"119. לאור כל העדויות שנשמעו בפני והראיות שהוגשו לי אני קובע בזאת כדלקמן:
הסכם 92 נחתם בין האגודה לבין התובע, מר זלמן סטמבלר, בלבד, הגם שעל פי העדויות שנשמעו בפניי נראה לכאורה כי התובע חתם על הסכם 92 בשם שני האחים סטמבלר (זלמן ויעקב כאחד). מאחר ולא נדרשתי בבוררות זו להכריע בשאלת מערכת היחסים בין האחים, והאם התובע חתם על ההסכם 92 בנאמנות גם עבור אחיו, לא אכריע בדבר ואשאיר שאלה זו להכרעת בית המשפט בעניין. ברם, לנוכח העובדה כי סוגיית השותפות בין האחים הייתה נושא מרכזי בעדויות שנשמעו בפני, מצאתי לנכון להביע את דעתי הלא מחייבת בעניין.
במסגרת הסכם 92, האגודה העניקה לתובע זכות הפעלה ושימוש במאפיה לתקופה בלתי מוגבלת. זכות זו מעולם לא בוטלה ע"י האגודה והעובדה כי בפועל מי שמנהל את המאפיה מזה תקופה ממושכת הם מאיר וחברת סקובלו אינה מעניקה לאלו כל זכות עדיפה על זכותו של התובע במערכת היחסים עם האגודה. התובע זכאי לאכוף את זכות השימוש וההפעלה שהוענקה לו בהסכם 92 ע"י האגודה ללא הגבלת זמן וזאת הן כלפי האגודה והן כלפי כל צד ג' ובכפוף לזכויותיו של אחיו יעקב סטמבלר ז"ל או יורשיו, ככל שאכן יקבע ע"י ביהמ"ש כי יש להם זכויות כאמור.
הסכם 92 לא התיימר להעביר את זכויות הבעלות ו/או החכירה בשטחי המאפיה שכן הצדדים לא התכוונו לכך בעת חתימתם להעברה בעלות או זכות החכירה ואף לא ביצועו כל פעולה לצורך מכירת ורכישה של זכות הבעלות ו/או חכירה במאפיה (הנוסח במקור) .
יחד עם זאת, הסכם 92 העניק לתובע (ואולי אף לאחיו יעקב ז"ל וליורשיו), זכות בלעדית לניהול המאפיה ולהחזקה שאינה מוגבלת בזמן. זכות הניהול והחזקה של המאפיה הותנתה בכך שהתובע ינהל את המאפיה לפי ההוראות המיוחדות של האגודה ולפי תנאי הכשרות הנוהגים באגודה הכל כמפורט בסעיף 10 להסכם 92. הוראות אלו עומדות בתוקפן לכל דבר ועניין.
...
...
...
בכפוף לקביעותיי כאמור לעיל, אני מקבל את תביעתו של התובע באופן חלקי בלבד באופן שהתובע זכאי כי האגודה תנפיק לו אישור בעניין זכויותיו במאפיה כבעל זכות הניהול והחזקה במאפיה. התובע רשאי לאכוף כלפי האגודה את זכויותיו כמפורט לעיל, וזאת מבלי שהכרעה זו שוללת את זכויותיהם של יורשי המנוח יעקב סטמבלר ז"ל לטעון כי הם זכאים למחצית הזכויות שיש לתובע במאפיה כאמור לעיל. יתר הסעדים שביקש התובע בכתב התביעה נדחים בזאת".

פסק הבורר אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי (הפ"ב 55709-02-18 סטמבלר נ' כפר חב"ד מושב עובדים של חסידי לובאוויטש להתיישבות חקלאית בע"מ (18.3.18), נספח כא לתצהיר זלמן).

תמצית טענות התובע
בכתב התביעה, אשר הוגש טרם שניתן פסק הבורר, טען זלמן כי הוא בעל זכות החכירה הבלעדית במאפיית המצות בכפר חב"ד, ואישר כי חב' סקובלו היא שפועלת בנכס ומפעילה את מאפיית המצות.
זלמן טען כי הפעיל את המאפיה עוד משנת 1983 ושכר את הנכס מוועד כפר חב"ד. לשיטת זלמן, בהסכם 92 רכש את מלוא זכויות הכפר וביניהן זכות החכירה ממנהל מקרקעי ישראל וכן התחייבות הכפר שלא לאפשר הקמת והפעלת מפעל מצות אחר בכפר.
זלמן הפעיל את המאפיה בתחילה יחד עם אחיו המנוח יעקב ז"ל, כאשר זלמן עסק בניהול ויעקב באפיה. בסוף שנות ה-80 (1988) ומאחר וזלמן עבר לנהל חברות גדולות, יעקב עבר לנהל את המאפיה והרווחים התחלקו בין האחים באופן שווה. כמו כן, מצבו הרפואי של יעקב התדרדר ולכן זלמן סבר כי עדיף שיעקב יחדל מביצוע עבודה פיזית ויעבור לנהל. עם זאת, זלמן טען כי הוא היה המוסמך היחיד לקבל החלטות בעניין הנכס.
בשנת 1995 נחקר יעקב ע"י רשויות המס ביחס לחשבוניות שהפיקה חב' ליובאוויטש. החקירה העלתה כי יעקב הוא היחיד שהיה מעורב בהפעלת וניהול המאפיה והוא לבדו נשפט ונגזר עליו עונש מאסר בפועל.

זלמן טען כי במהלך השנים פנה אל אחיו ואל בנו מאיר, אשר בסביבות 1995 החל להפעיל את המאפיה יחד עם אביו, לבצע התחשבנות לחלוקת רווחי המאפיה והוסכם כי זו תבוצע בשלב מאוחר יותר. זלמן פנה אל יעקב ובנו פעמים רבות לברר את חובם כלפיו וכל הזמן הועלו תירוצים שונים לדחיית ההתחשבנות.
בסמוך להגשת התביעה, זלמן גילה כי מאיר העביר את החזקה בנכס ותפעול המאפיה מידי החברה המשותפת, חב' ליובאוויטש, לידי חב' סקובלו.
זלמן, מכח היותו הבעלים החוקי של המקרקעין ובעל זכות החזקה הבלעדית במקרקעין, זכאי לדרוש את פינוי הנתבעים מהמקום ומכאן התביעה.

לאחר שניתן פסק הבורר, אשר כאמור קבע כי ביחסים שבין ועד הכפר לזלמן הוענקה לזלמן זכות הפעלה ושימוש במאפיה לתקופה בלתי מוגבלת, מבלי שהועברו זכויות הבעלות ו/או החכירה, זלמן לא ביקש לתקן את תביעתו ביחס לטיב זכויותיו במאפיה או בכל עניין אחר.

בתצהירו, אשר הוגש לאחר שניתן פסק הבורר, זלמן טען כי הוא בעל זכות החזקה, ההפעלה והשימוש הבלעדיים במאפיה וכי הוא בעל הזכות להירשם כחוכר של נכס המקרקעין ברמ"י.
בתצהיר, זלמן חזר על עיקר טענותיו בכתב התביעה, תוך שהדגיש כי הוא עצמו באופן אישי נשא בדמי השכירות עבור המאפיה, וכי במהלך השנים נשא באופן אישי ובלעדי בהוצאות רבות לצורך שיפור המושכר והיה היחיד שטיפל בעניינים הקנייניים של הנכס. זלמן אישר כי אחיו יעקב ז"ל היה שותף להפעלת המאפיה, אך טען כי אחיו מעולם לא היה בעל זכות במאפיה ומעולם לא טען לזכות שכזו.
בתצהירו, זלמן הבחין בין הזכות הקניינית ולבין הזכות להפעלת המאפיה. לשיטתו, הזכות הקניינית היתה שלו בלבד שכן הוא היחיד שרכש מפרמן ז"ל את המאפיה ושילם את התמורה עבורה, שילם לבדו דמי שכירות לאורך השנים, ניהל מו"מ עם הועד ובסופו של יום רכש את הזכויות בנכס (בהסכם 92). ביחס לפסק הבוררות זלמן טען בתצהירו כי נקבע שהועד מכר לו את זכות ההפעלה, החזקה והשימוש הבלעדיים במאפיה ואף את הזכות להרשם כחוכר.
לצד זאת, זלמן טען כי הזכות להפעיל את המאפיה מומשה במהלך השנים ע"י חב' ליובאוויטש אשר זלמן התיר לה להשתמש בנכס לצרכי הפעלת המאפיה. זלמן טען כי בראשית הדברים הפעיל את המאפיה יחד עם אחיו המנוח יעקב ז"ל. החל משנת 1988 יעקב עבר לנהל את המאפיה בפועל באמצעות חברת מצות ליובאוויטש אשר האחים הקימו במשותף לשם כך.

תמצית טענות הנתבעים
התביעה התיישנה, ובכל מקרה היא נגועה בשיהוי כבד המצדיק דחייתה שכן עסקינן בתביעה לסילוק יד שהוגשה 23 שנה לאחר שנטען שזלמן רכש את הזכויות במקרקעין, וכאשר הוא עצמו מודה כי בשנת 1989 נטש את המקרקעין.

מאיר הוא בעל המניות בחב' סקובלו, אשר הוקמה בשנת 2003 ועוסקת באפית מצות ומפעילה את מפעל המצות בכפר חב"ד, המצוי בחלקות אחרות מאלה הנטענות ע"י זלמן.

בתחילת שנות ה-80' עלה יעקב לארץ מארה"ב כתושב חוזר. יעקב, אשר היה אדם אמיד ומקצועו ומומחיותו באפיית מצות, ביקש להגשים את משאת חייו – להפעיל את מאפיית המצות בכפר חב"ד בה עבד בנעוריו.
בסוף 1983 רכש יעקב מכספו את כל הזכויות במאפיית המצות, לרבות הזכויות במבנה ובציוד, מהמפעיל הקודם של המאפיה פרמן. במקביל נחתם הסכם שכירות עם ועד הכפר במסגרתו ניתנה ליעקב הזכות להפעיל את המאפיה במקום.
ההסכמים נעשו על שמו של אחיו זלמן, אך הצדדים פעלו כשותפים והתחלקו ברווחי המאפיה. למרות שיעקב השקיע את הכספים הנדרשים לרכישת הזכויות והפעלת המאפיה, נאלץ לרשום את אחיו זלמן כרוכש מפרמן ובהמשך כשוכר מאחר וזלמן היה תושב הכפר, מוכר ומבני המקום ובעל קשרים בכפר, בניגוד ליעקב שלא היה תושב הכפר ואשר שמו הוכתם במעורבות בעניינים פליליים בארה"ב. לכן סרבו פרנסי הכפר שהמאפיה, אשר קשורה בעניינים של קדושה ורוחניות, תהיה על שמו של יעקב ועמדו על כך שההסכם יחתם פורמלית ע"י זלמן. זלמן הסכים לרישום פורמלי של ההסכמים על שמו, ועבד עם המנוח במאפיה. כל עוד עבד במאפיה קיבל זלמן אחוזים מהרווחים כתמורה לעבודתו.
מי שהפעיל את המאפיה בפועל היתה חב' ליובאוויטש שמניותיה היו בבעלותם של זלמן ויעקב בחלקים שווים, עד אשר זלמן העביר מניותיו לאח שלישי – חיים בער סטמבלר (להלן: חיים).

משנת 1988 זלמן ניתק מגע עם המאפיה ושקע בעסקיו הפרטיים. זלמן לא דרש ולא קיבל כספים ובוודאי לא השקיע כספים כלשהם בהפעלת המאפיה ובבניה הנוספת שבוצעה בה. ההסכמים המשיכו להירשם ע"ש זלמן אך יעקב הוא ששילם בפועל לוועד מהכנסות המאפיה.
מאז, יעקב המנוח, ובהמשך בנו מאיר, המשיכו להשקיע כספים במאפיה, לרבות בבניית קומה נוספת, החלפת גג, בניית מעליות, באופן שהשטח הבנוי של המאפיה הורחב מ-500 מ"ר ל-2,000 מ"ר.
בשנת 1992 ביקש וועד הכפר מיעקב לשפות ולהחזיר ההשקעות השונות של הכפר במאפיה (כ-250,000 $ באותה עת). לכן, ונוכח רצונו של יעקב להבטיח את המשך החזקתו במאפיה, נחתם הסכם 92 בו הובטח כי במקרה שיעקב יאלץ לעזוב את המאפיה יהיה על הכפר להחזיר לו תשלומים ששילם לכפר עבור החזר עלות השיפוצים. גם כאן, ההסכם נחתם באופן פורמלי ע"י זלמן כנאמן עבור יעקב.

הנתבעים טוענים כי זלמן אישר בכתב כי אין לו כל חלק בזכויות במאפיה. זאת, במסגרת חקירה באזהרה מיום 20.7.95 במסגרתה אמר שהחברה הוקמה ב-1988 וטען כי תחילה היה שותף עם יעקב ובהמשך (88) יעקב נשאר לנהל את המקום וזלמן העביר את מניותיו לאח חיים. ו"כיום אין לי כל תביעה לחב' מצות ליובאוויטש או לניהולה", עדות שתאמה לעדות יעקב במשטרה לפיה בעלי המניות בחב' ליובאוויטש הם יעקב ואחיו חיים (העדויות – נספחים 7-8 לתצהיר מאיר). עדויות אלו תואמות הודעה שנמסרה לרשם החברות בדבר הפסקת כהונתו של זלמן כדירקטור בחב' ליובאוויטש והודעה על העברת מניותיו של זלמן לאחיו חיים (נספח 6 לתצהיר מאיר). בהמשך, ונוכח דרישות של האח חיים, מאיר וחיים הגיעו להסכם לסילוק טענותיו של חיים (נספח 21 לתצהיר מאיר).

בשנת 1995 מאיר החל לנהל את המאפיה יחד עם אביו המנוח ובהמשך, משנת 2003, באמצעות חב' סקובלו. הסכם 2003 נחתם בין ועד הכפר לבין חב' סקובלו והעניק לה מעמד של בר רשות בנכס (נספח 19 לתצהיר מאיר). מטרת חתימת ההסכם היתה לנתק באופן פורמלי כל קשר בין מאפיית המצות לבין המנוח, על מנת שלא לקשור את המאפיה לשמו של אדם ששמו הוכתם בעבירות על החוק בארה"ב.

בכל עשרות השנים שחלפו מאז זלמן ניתק עצמו מהמאפיה, הוא התגורר בכפר חב"ד וידע היטב על הפעלת המאפיה ע"י המנוח ובהמשך ע"י הנתבעים. כמו כן, זלמן ראה את הבניה המאסיבית במאפיה וידע מי משקיע ועורך שינויים במאפיה ובמקרקעין אולם לא טען דבר. מדובר בהתנהלות לא הגיונית, שאינה מתיישבת עם טענותיו של זלמן בתביעה.

מעמדו של זלמן במקרקעין אינו של בעל זכות רשומה או זכות כלשהי במקרקעין ולכן אינו יכול לתבוע סלוק יד.

דיון והכרעה
מטעם התובע העיד הוא בעצמו, ומטעם הנתבעים העידו מאיר ומר לרר מנחם. בנוסף, הנתבעים הגישו תצהיר של מר יוסף בלוי אשר הלך לעולמו לאחר שהגיש את התצהיר וטרם שהספיק להעיד.

לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו, שמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידיו של זלמן לשכנע כי הוא זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו בתביעה – פינוי הנתבעים מהמאפיה - ולכן דין תביעתו להידחות. הראיות שהציגו הצדדים מצביעות על סממנים ברורים ומובהקים לאורך השנים לפיהם ליעקב, ולנתבעים לאחר מכן, זכויות במאפיה באופן שאינו מתיישב עם טענותיו של זלמן כיום לזכויות בלעדיות במאפיה. הראיות מלמדות כי בשנים הראשונות להפעלת המאפיה (1983-1988), זלמן ויעקב פעלו כשותפים במאפיה, ניהלו אותה יחדיו והתחלקו ברווחיה. בהמשך, זלמן פרש מהפעילות במאפיה, הוקמה חברה בבעלות משותפת לצורך ניהולה (חב' ליובאוויטש) ואשר החזיקה במאפיה, ויעקב הוא שניהל אותה בפועל. מכאן שליעקב, ולנתבעים לאחר מכן, זכויות במאפיה ולכן זלמן לא זכאי לפנותם מהמאפיה.

כהערה מקדמית, אציין כי מכלול הראיות מלמד שבכל הנוגע לניהול המאפיה והחברות הרלוונטיות (חב' ליובאוויטש וחב' סקובלו), ובעניינים פורמליים שונים ואחרים, הצדדים העידו על עצמם (ומאיר על יעקב אביו) כמי שהתנהלו, לא אחת, באופן שונה מהמצב שהשתקף מהמסמכים הרשמיים. למשל, בכל הנוגע לרישום בעלי המניות בחברות והרישום במאפיה ועוד (ראו למשל עדותו של זלמן בכל הנוגע לחקירותיו ברשות המס כפי שיבואר להלן, או עדותו של מאיר בע' 35 ש' 21-23, ע' 36 ש' 31-35). התנהלות כאמור מקשה על התחקות אחר מצב הדברים לאשורו ועל קביעת ממצאים ואין לצדדים להלין בעניין זה אלא על עצמם. אי התאמה בין מסמכים כתובים לבין טענות מי מהצדדים תבחן לגופה בכל עניין רלוונטי והמסקנות המתחייבות יוסקו בהתאם להקשר הדברים והדין החל, הכל כפי שיבואר להלן.

בנוסף יודגש כי העדויות היחידות שהובאו בחשבון לצורך פסק הדין הן העדויות שנשמעו לפני. עדויות שנמסרו בהליך הבוררות ע"י עדים שלא העידו לפני הן עדויות שמיעה אשר אינן קבילות בהליך זה (ע"פ 2309/90 האשם סבאח נ' מדינת ישראל (24.12.91)). כמו כן, התרשמותו הבלתי מחייבת של הבורר אודות מערכת היחסים בין זלמן ליעקב לא הובאה בחשבון במסגרת השיקולים שהובילו להכרעה אשר ניתנה על בסיס הראיות הקבילות שהובאו לפני ועל אלה בלבד.

וכעת לטענות לגופן.

התיישנות ושיהוי – הנתבעים טוענים כי התביעה שהוגשה היא תביעה כספית במהותה, הן מחמת שזכויותיו של זלמן אינן רשומות ולכן אין מדובר בתביעה לזכות במקרקעין, והן מאחר שבפועל מדובר במחלוקת כספית על תשלום מחצית מרווחי המאפיה. לכן, ושעה שזלמן נטש את המאפיה ב-1988-89 ולא טען לזכויות כספיות מאז, התביעה התיישנה.

אין בידי לקבל טענה זו. הסעד הנתבע בהליך זה הוא סעד של פינוי וסילוק יד ולא סעד כספי. עפ"י ההלכה המקובלת, תביעה לסילוק יד היא תביעה במקרקעין, שעילתה מתחדשת מידי יום ביומו (ראו טל חבקין, התיישנות, 2014, בע' 82, והאסמכתאות שם). לכן, אין מקום לדבר על התיישנות התביעה. לצד זאת, יתכן ונסיבות מסויימות, יקימו טענת שיהוי.

שיהוי משפטי נוצר מקום שיש בהשתהות בפניה לביהמ"ש משום שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לצורך שיהוי, על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לב של התובע. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע.
נקבע כי השיהוי הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד, מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. במסגרת זו ייבחנו שיקולים שונים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 והאסמכתאות שם).
בענייננו וכאמור, מוסכם על הצדדים שיעקב החזיק במאפיה החל משנת 1988. לא הוצגה כל ראיה, ואף לא נטענה טענה, כי מאז ועד להגשת התביעה זלמן פנה ליעקב או לנתבעים בבקשה לסילוק ידם מהמאפיה. עם זאת, העדר פניה כאמור אינה מצביעה בהכרח על זניחת זכות התביעה. יתר על כן, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי שינו מצבם לרעה נוכח הזמן שחלף. לכן, לא מצאתי לקבל את טענת השיהוי.
זכויות התובע במאפיה - בכתב התביעה נטען כי זלמן הוא בעל זכות החכירה הבלעדית במאפיה (סעיף 5 לכתב התביעה), כי הוא הבעלים של המקרקעין (סעיף 9 לכתב התביעה) וכן כי הוא בעל זכות החזקה הבלעדית בנכס " תחילה כשוכר ובהמשך כבעל זכות החכירה" (סעיף 11 לכתב התביעה).

בפסק הבוררות שניתן בהליך שהתקיים בין זלמן לבין כפר חב"ד, אשר כאמור אושר בביהמ"ש המחוזי, נקבע כי במסגרת הסכם 92 הכפר העניק לזלמן "זכות הפעלה ושימוש במאפיה לתקופה בלתי מוגבלת" וכי "התובע זכאי לאכוף את זכות השימוש וההפעלה שהוענקה לו ... הן כלפי האגודה והן כלפי כל צד ג' וזאת בכפוף לזכויותיו של אחיו יעקב סטמבלר ז"ל או יורשיו, ככל שאכן יקבע ע"י ביהמ"ש כי יש להם זכויות כאמור" (ראו סעיף 2 לפסיקתה, נספח כ לתצהיר זלמן). עוד נקבע בפסק הבוררות כי "הסכם 92 לא התיימר להעביר את זכויות הבעלות ו/או החכירה בשטחי המאפיה לתובע או לאחיו" (סעיף 3 לפסיקתה) וכי החלטת האסיפה הכללית של האגודה מיום 24.11.16 "מקנה לתובע את הזכות להמשיך ולהחזיק במאפיה ולנהל את המאפיה, כמו גם את הזכות להסדיר בעתיד ביחד עם עסקים אחרים באגודה את זכויותיו מול רמ"י והסוכנות היהודית. לפיכך, לכשיתקיימו הנסיבות המאפשרות זאת, תאפשר האגודה לתובע להתקשר עם רמ"י בחוזה חכירה ישיר והכל בכפוף לתנאי רמ"י, ההוראות התכנוניות ובכפוף לכך כי התובע יישא בהוצאות ההיוון, היטל השבחה וכל תשלום אחר לרשויות החל על חוכר מקרקעין, וכמובן בכפוף להתחייבות התובע להפעיל את המאפיה בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 10 להסכם 92" (ס' 5 לפסיקתה).
הנה כי כן, פסק הבורר קובע ברורות ומפורשות כי זכויותיו של זלמן במאפיה הן זכות שימוש והפעלה לתקופה בלתי מוגבלת, בכפוף לזכויות אחיו המנוח יעקב או יורשיו כפי שיקבע ביהמ"ש. קביעת הבורר כי הסכם 92 והחלטת האסיפה הכללית של הכפר מקנים לזלמן זכות עתידית להסדיר את זכויותיו מול רמ"י אינה משנה, נכון לעת הזו, ממהות זכויותיו של זלמן כפי שנקבעו ע"י הבורר – זכות שימוש והפעלה של המאפיה – וגם זלמן לא טוען אחרת.
כנזכר לעיל, הליך זה עוכב עד לקבלת פסק הבורר. לאחר שזה התקבל ואושר, זלמן לא ביקש לתקן את תביעתו, בה כאמור טען כי הוא הבעלים או החוכר של הנכס (ראו פרוטוקול ישיבת יום 20.2.18 ע' 5 ש' 16).
עם זאת, בתצהיר עדותו הראשית, זלמן שינה טיעונו אודות טיב זכויותיו במאפיה באופן שהותאם לקביעות בפסק הבוררות. למשל, בסעיף 2 לתצהיר טען: "אני הוא בעל זכות החזקה, ההפעלה והשימוש הבלעדיים של מאפיית המצות" ובסעיף 35 לתצהיר: "אני הייתי בעל זכות החזקה הבלעדי של המאפייה, תחילה כשוכר ובהמשך בעל זכות ההפעלה, החזקה והשימוש הבלעדיים".
הדברים מעוררים קושי. שעה שהתביעה לפינוי הנתבעים מהמאפיה הוגשה מכח טענתו של זלמן לזכות בעלות וחכירה בנכס ונקבע בפסק הבורר כי לזלמן אין זכויות כאמור, אלא זכות הפעלה ושימוש בלבד, ראוי היה לתקן את כתב התביעה על מנת להעמיד את זכותו של זלמן, מכוחה הוא תובע פינוי, על אופיה המשפטי הנכון. משלא עשה כן, והותיר את התביעה כפי שהיא וכאשר כיום אין חולק כי זלמן אינו בעל הזכויות הנטענות בכתב התביעה, הרי שקיים קושי לתבוע פינוי מכח זכויות אשר נקבע בהכרעה חלוטה כי אינן של זלמן.
עם זאת, ככלל, גם בעל זכות חזקה רשאי לתבוע סעד של פינוי, כפוף להוכחת הדרוש לקבלת סעד מסוג זה. לטעמי וכפי שיבואר להלן, גם אם זלמן היה מתקן את תביעתו באופן שהזכויות הנטענות בכתב התביעה היו מותאמות לזכויות בהתאם לפסק הבוררות, לא היה בכך כדי להקים לו זכות לפנות את הנתבעים מהמאפיה.
סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
אין הכרח כי תובע יהיה הבעלים הרשום של המקרקעין על מנת לתבוע פינוי מכח סעיף זה ודי שיוכיח כי הוא זכאי להחזיק במקרקעין. לצד זכותו של התובע להחזיק במקרקעין, על התובע להראות בנוסף כי המחזיק במקרקעין, שאת פינויו הוא מבקש, מחזיק בהם שלא כדין: "על התובע מכוח זכות הנטל להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע ואת היעדר זכותו של הנתבע, ועמידתו בנטל ההוכחה היא תנאי להצלחת התביעה" (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 836. ראו גם רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 304).
בענייננו, אין חולק כי הנתבעים מחזיקים במאפיה באופן בלעדי מזה שנים רבות, ולפניהם, לפחות משנת 1989, יעקב, אביו של מאיר, החזיק במאפיה באופן בלעדי.
זלמן אישר בעדותו כי יעקב היה מומחה באפיית מצות אשר חזר לארץ בסביבות השנים 1981-1982, לאחר הסתבכותו בפלילים בארה"ב (ע' 26 לפרוטוקול ש' 8-13). בסמוך לאחר מכן, בשנת 1983, נחתם בין זלמן לפרמן ז"ל הסכם לרכישת זכויותיו של פרמן במאפיה, ואין חולק כי זלמן ויעקב עבדו יחדיו במאפיה עם זכויות שוות ברווחי המאפיה עד שנת 1988, שאז זלמן פרש לעסקיו. זלמן אישר בעדותו כי לאחר פרישתו מהמאפיה, יעקב הוא שניהל את המאפיה (סעיפים 35-36 לתצהיר זלמן וע' 19 לפרוטוקול ש' 28-29). זלמן העיד בנוסף כי נוכח פרישתו ולצורך ניהול המאפיה הוקמה חב' ליובאוויטש בבעלות משותפת שלו ושל יעקב ז"ל (ס' 34 לתצהיר זלמן וע' 19 ש' 29-31). עולה מעדותו של זלמן כי מדובר במאפיה שהוקמה ע"י שני האחים במשותף, ובהמשך, לאחר שזלמן פרש מעבודה פעילה במאפיה, החזקת יעקב במאפיה היתה כדין בהתאם למוסכם בין הצדדים.
רישום המאפיה - ביחס לרישום המאפיה ע"ש זלמן ולא ע"ש יעקב, הרב מנחם לרר, אשר שימש כיו"ר ועד הכפר בין השנים 1983-2003, העיד " ליעקב סטמבלר היה איזה שהוא רבב ולא התאים, אני חושב שגם לא להם וגם לא לכפר חב"ד, שיעקב סטמבלר יהיה חתום ולכן זלמן הוא זה שחתם" (ע' 46 ש' 35-36) וכן: "תסלחו לי, אנחנו מדברים על יעקב סטמבלר עליו השלום, הוא לא נמצא בין החיים, אני פשוט חושב שצריך לדבר בצורה קצת יותר נכונה על אדם שלא חי, אבל זו היתה המציאות. זה לא היה מתאים שהוא יחתום וזה כנראה גם היה בין האחים, זה לא שאנחנו, לא היה מתאים שהוא יחתום ולכן חתם זלמן" (ע' 47 ש' 9-12). עוד העיד כי יעקב הוא שניהל את המאפיה במשך שנים ועסק בכל ענייני העובדים ומכירת המצות (ע' 47 ש' 26-27), כמו גם בעניינים מול ועד הכפר (ע' 46 ש' 23-24).

דהיינו, והגם שלרר העיד כי אין לו כל ידיעה על מערכת היחסים בין האחים (ע' 47 ש' 28), מעדותו של לרר אודות ההתנהלות בשטח ובמיוחד מול ועד הכפר, עולה כי המאפיה נוהלה שנים רבות ע"י יעקב, אשר, נוכח הרשעתו בפלילים בארה"ב, לא ניתן היה לרשום את המאפיה על שמו, באופן מלא או חלקי.
עדות זו של לרר, על כך שגם כפר חב"ד ראה ביעקב בעל זכויות במאפיה, מתיישבת עם עדותו של מאיר (ע' 33 ש' 14-15, ע' 34 ש' 13-15, ש' 35-36) וכן עם העובדה כי בשנת 2003 חתם ועד הכפר על הסכם עם חב' סקובלו, המצויה בבעלותו המלאה של מאיר, בנו של יעקב, לפיו תפעיל חב' סקובלו את מאפיית המצות.
עדות זו של לרר מתיישבת גם עם הדברים שזלמן מסר בחקירתו ברשויות המס בשנת 1995 אודות רישום המאפיה על שמו: "אני רוצה להוסיף שלגבי חב מצות לובביץ היו מקרים שחתמתי או שהופעתי בשם החברה מאילוצים שלא קשורים לניהול שותף (צ"ל: שוטף) של החברה אצל רואה החשבון או ברשות המקומית מכיוון שמכירים אותי בנושא" (נספח 7 לתצהיר מאיר ע' 2 ש' 10-14).
עוד בעניין זה, הנתבעים צרפו את תצהירו של מר יוסף בלוי ז"ל אשר הלך לעולמו לאחר מסירת התצהיר וטרם שהספיק להעיד. בתצהירו מסר כי למיטב ידיעתו למרות שהסכם 83 עם פרמן והסכמי השכירות של כפר חב"ד נחתמו ע"י זלמן, ליעקב היו, לכל הפחות, זכויות מכח הסכמים אלה, אולם הוא לא נרשם בהם בשל הסתבכותו בפלילים. כך גם ובדומה מסר בתצהירו ביחס להסכם 92, אשר בלוי היה מעורב בו מטעם שני האחים ואף חתום עליו, כי זה נחתם באופן פורמאלי ע"י זלמן כנאמן עבור יעקב בשל רצונו של הכפר שלא לחתום מול יעקב בשל הסתבכותו בפלילים.

עפ"י דיני הראיות, תצהיר שהומצא לביהמ"ש והמצהיר טרם נחקר עליו מהווה עדות שמיעה. רק לאחר שהמצהיר נחקר על תצהירו הופך התצהיר לחלק מחומר הראיות שהוגש לביהמ"ש. לכן, תצהיר של נפטר אשר טרם הספיק להחקר עליו מהווה עדות שמיעה, אלא אם יענה על אחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה.

ביחס לאמרת נפטר, זו עשויה להתקבל כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מקום שקיימת הסתברות גבוהה כי הדברים שנמסרו בה הם אמיתיים. לכן, מקום שהדברים שמסר הנפטר עומדים, במלואם או בחלקם, בניגוד לאינטרס הכספי-רכושי של הנפטר אזי הנטיה היא להכיר בדברים כאמיתיים ולקבלם כראיה. חריג נוסף לקבלת אמרת נפטר הוא ביחס לאמרה שנמסרה במסגרת מילוי תפקידו של הנפטר. עוד הדגישה הפסיקה את המעבר מכללי קבילות לכללי משקל גם ביחס לתצהיר נפטר שלא הספיק להחקר על תצהירו. בהקשר זה הודגש כי סעיף 17(א) לפקודת הראיות מותיר את שאלת קבילות תצהירו של עד שלא התייצב לחקירה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ודאי עת עסקינן בתצהירו של נפטר (ראו רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529, עא 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.10), עא 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הועד הפועל, עמותה רשומה נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1) 686).

בענייננו, הנתבעים לא הצביעו על נסיבות המקימות איזה מהחריגים המאפשרים קבלת תצהירו של מר בלוי ז"ל כראיה, שכן אינו עוסק בעניינו שלו ולא ניתן במסגרת תפקידו. מעבר לכך, גם אם ניתן היה לקבל את התצהיר כראיה, משקל האמור בו נמוך עד אפסי מחמת שלא ניתן היה לחקור את מר בלוי בחקירה נגדית על האמור בתצהירו.
אלא שגם ללא עדותו של בלוי ז"ל, ניתן לסכם נקודה זו ולומר כי הראיות מלמדות כי אמנם המאפיה נרשמה על שמו של זלמן בלבד, כך גם בהסכמי השכירות מול הכפר זלמן נרשם כשוכר, אולם בפועל, וכלפי הכפר היה ברור שליעקב זכויות במאפיה. מטעמים הקשורים לעברו של יעקב כמי שהסתבך בפלילים, נמנעו הצדדים, כמו גם הכפר, מרישום המאפיה ע"ש יעקב (באופן בלעדי או יחד עם זלמן).

חב' ליובאוויטש - כזכור, זלמן טען בכתב התביעה כי זכותו במאפיה קמה מכח הסכם 92, אשר אין חולק כי במועד חתימתו זלמן כבר לא ניהל את המאפיה ומי שעסק בניהולה השוטף באותה עת היה אחיו יעקב, אשר אינו חתום על הסכם 92. בסעיף 15 להסכם נקבע: " בכל מקום בהסכם זה בו נאמר "הקונה" הכוונה היא לקונה אישית ו/או לחברה שהקונה הוא בעליה". הנתבעים טוענים כי הוראה זו באה לעולם נוכח קיומה של חב' ליובאוויטש אשר הפעילה את המאפיה לפני חתימת ההסכם וגם לאחר מכן ולכן יש לקרוא את ההסכם ככזה המקנה את הזכויות מכוחו לחב' ליובאוויטש.

כפי שצויין לעיל, מניות חב' ליובאוויטש רשומות ע"ש זלמן ומאיר באופן שווה החל מ-9.9.1999. אלא ששני הצדדים סוברים כי רישום המניות לא שיקף את מצב הדברים לאשורו. זלמן טען כי לכתחילה הוא ויעקב המנוח החזיקו בבעלות במניות החברה בחלקים שווים והדברים נרשמו כך לשם הגנה על זכויותיו של זלמן, אשר פרש לעסקיו, כאשר הוא מבחין בין הזכויות במאפיה (אשר לשיטתו הן בבעלותו המלאה) לבין הבעלות בחב' ליובאוויטש. ואולם, שעה שנקבע כי הזכות הקיימת לזלמן היא הפעלת המאפיה והשימוש בה, העובדה שלזלמן רק מחצית מהבעלות בחברה המפעילה, אינה תומכת בטענתו לבעלות במלוא הזכויות.
בנוסף, עולה מעדותו של זלמן עצמו כי יש לו, לכל היותר, 50% מהזכויות במאפיה, עמדה שאינה מתיישבת עם הסעד המבוקש על ידו - פינויים של הנתבעים מהמאפיה.

זלמן אישר בעדותו כי לפני ואחרי שנכרת הסכם 92 מי שהפעילה את המאפיה היא חב' ליובאוויטש באמצעות יעקב ובניו אחריו. זלמן אישר כי יורשיו של יעקב זכאים ל-50% מרווחי פעילות המאפיה (ע' 25 ש' 13-28). בהמשך עדותו ונוכח האמור, טען זלמן כי יורשי המנוח חייבים לו 50% מרווחי המאפיה משך שנים אחורה, בערך משנת 2005: "ש. אתה טוען שחייבים לך כסף. עבור מה חייבים לך כסף? ת. עבור החלק שלי במאפיית מצות. ש. שהוא 50 אחוז במאפייה? ת. כן" (ע' 26 ש' 22-25).
יתר על כן, בשנת 1995 חקרו רשויות המס את חב' ליובאוויטש ובמסגרת זו נחקרו זלמן ויעקב. זלמן מסר בחקירתו מיום 20.7.95 (נספח 7 לתצהיר מאיר):
"ש. הסבר את חלקך בחב' מצות לובביץ בכפר חבד.
ת. כאשר הוקמה החברה בשנת 88 הייתי בעלים משותף וניהלתי את החברה מצות לובביץ ב50% ביחד עם אחי יאנקל (הוא יעקב – ר.א.) סטמבלר. בסוף שנת 88 הפסקתי את פעילותי במצות לובביץ. היו לי עסקים אחרים ורק אחי ינקל נשאר לנהל את המקום. בשלב מאוחר יותר העברתי את המניות לאח אחר שלי חיים שנמצא ברוסיה. כיום אין לי כל תביעה לחב' מצות לובביץ או לניהולה. אני מסייע כספית לחברה ע"י מתן הלוואות וכו בגלל שיש לי מחוייבות רוחנית למאפיה. למאפיה יש משמעות ציבורית מבחינת חב"ד והיו לי הוראות מהרבי מילובביץ בעניין זה ואני מחוייב להמשיך להיות מחוייב למאפיה הזאת. החברה מנוהלת ע"י יאנקל ואני לא מייעץ לו בנושא ".
הנה כי כן, זלמן אישר בעדותו בפני רשות המס כי מאז שנת 1988 אין לו כל קשר לחב' ליובאוויטש, אשר באותה עת נוהלה באופן בלעדי ע"י יעקב ואשר החזיקה במאפיה. עוד מסר בחקירתו כי בהמשך העביר את מניותיו בחברה לאח אחר חיים.
יעקב המנוח מסר בחקירתו לרשויות המס דברים דומים (נספח 8 לתצהיר מאיר): "אני מנהל המצות לובוויטש הבעלים הם מחול ואני עושה הכל במצות לובוויטש". בהמשך התבקש לפרט את שמות הבעלים: "חיים בער סטמבלר אח שלי, הוא ברוסיה והוא אזרחי ישראלי, וסטמבלר מאיר הבן שלי הוא גם כן ברוסיה והוא אזרח ארה"ב".
עולה כי בעת ההיא, גם לשיטתו של זלמן, לא היה לו כל חלק בחב' ליובאוויטש אשר החזיקה והפעילה את המאפיה החל משנת 1988. ברי כי באותה עת היה לזלמן אינטרס ברור להרחיק עצמו מכל פעילות בחב' ליובאוויטש שכן בעקבות אותה חקירה יעקב המנוח הורשע בביצוע עבירות מס וריצה מספר שנות מאסר. זלמן, אשר טוען גם כיום כי הדברים שמסר בחקירתו לעיל היו אמת, אינו יכול להתכחש לדברים שמסר בחקירה לפיהם העביר את מניותיו בחב' ליובאוויטש לאחיו חיים באופן שלא נותרו לו זכויות בחברה.
למרות זאת, בעדותו לפני זלמן טען כי בעת חקירתו מסר על מה שהתכוון אז לעשות אולם הדבר לא התבצע: "אמרתי שהעברתי ולא העברתי... אמרתי אז אמת אבל היות וזה לא בוצע אז חזרתי בי ולא העברתי" (ע' 21 ש' 25 -ע' 22 ש' 2-4). ב"כ הנתבעים הקשה על זלמן, שכן ללא ספק מדובר בתשובות שאינן מתיישבות עם הדברים במסר בחקירה, וזלמן השיב: "אז במשטרה אמרתי שהעברתי וכשהייתי צריך להעביר ולחתום על זה החלטתי שאני לא עושה את זה, הייתי לחוץ בחקירה שנפלה עלי כמו שלג ביום בהיר ולכן שהיה לי הזדמנות לא לבצע את זה לא ביצעתי" (ע' 22 ש' 8-10).
מצער להיווכח כי האמת אותה זלמן מוסר בחקירותיו "גמישה" ומותאמת לצרכיו בעת הרלוונטית. בעת חקירתו ברשויות המס, האינטרס הברור של זלמן היה להרחיק עצמו מחב' ליובאוויטש והגרסה שמסר בהתאם - כי אין לו כל קשר לחברה וכי העביר את מניותיו לאחיו חיים. בהליך שלפני, האינטרס של זלמן הוא להקים קשר לחב' ליובאוויטש אשר בעת הרלוונטית ניהלה והפעילה את המאפיה, והגרסה שמסר היא שלאורך כל השנים נותר הבעלים של מחצית ממניות החברה וכי לא העביר את מניותיו לחיים. אלא שההסבר שמסר לשינוי בגרסתו הוא הסבר פתלתל שאין לקבלו, ודאי כאשר הוצגה הודאה שמסר במסגרת חקירה בפני רשות לפיה אין לו כל זכות בחב' ליובאוויטש ואין לו כל קשר למאפיה, למעט קשר ומחוייבות רוחניים.
לא למותר לציין כי זלמן לא טרח לתקן עדותו ברשויות המס. יתר על כן, מסמכים שהוגשו לרשם החברות מלמדים כי ביום 23.7.93, שלושה ימים לאחר שנחקר, זלמן חתם על הודעת שינוי דירקטורים בחברה לפיה חדל מלשמש דירקטור ואחיו יעקב חתם על הודעה על העברת מניותיו של זלמן לאחיהם חיים (ראו נספח 6 לתצהיר מאיר). זלמן התכחש בעדותו למסמך זה וטען שיעקב חתם על המסמך מאחורי גבו (ע' 21 ש' 23-24), הסבר שקשה לקבל נוכח סמיכות הזמנים לחקירה במסגרתה טען שהעביר את המניות לחיים, או, לכל הפחות, ולפי ההסבר שמסר בהליך זה, כי התכוון להעביר את המניות לחיים.
ביחס לזכויות של האח חיים במאפיה, אין חולק כי עוד בשנת 1986 זלמן ויעקב מצד אחד וחיים מצד שני חתמו על הסכם (ת/2) לפיו זלמן ויעקב יפרישו לחיים 16.6% מרווחיהם נטו במאפיה כל עוד ילמד בכולל. עוד הוסכם כי אם חיים יחליט לעבוד בפועל במאפיה יחד עם זלמן ויעקב, הדבר טעון הסכמה בכתב של זלמן ויעקב ואז יהיה חלקו ברווחים 33%. בהמשך, ולאחר פטירת יעקב, האח חיים העלה טענות ביחס למאפיה, וחב' סקובלו חתמה עימו על הסכם לסילוק כל טענותיו וזכויותיו הנטענות (נספח 21 לתצהיר מאיר). דהיינו, למרות שבפועל, מסיבה שלא הובררה די הצורך, מניותיו של זלמן לא הועברו על שמו של חיים והן רשומות ע"ש זלמן עד היום, הוכח כי זלמן גמר אומר להעביר מניותיו לחיים, ואף מסר בחקירתו ברשויות המס שעשה כן.

יתר על כן, עובדה היא כי ההסכם משנת 1986, בין זלמן ויעקב מצד אחד לבין חיים מצד שני, העמיד את זלמן ויעקב במעמד שווה ביחס למאפיה, בניגוד לטענותיו של זלמן כי הוא לבדו רכש את המאפיה והוא לבדו מנהל אותה ומקבל את ההחלטות, ובניגוד לטענות הנתבעים כיום כי המאפיה נרכשה לכתחילה עבור יעקב בלבד.
העובדה כי טענות שהיו לחיים ביחס למאפיה סולקו ע"י חב' סקובלו בהסכם שנחתם בשנת 2011, לאחר פטירת יעקב, ללא מעורבות של זלמן מתיישבת אמנם עם טענת הנתבעים כי בשלב כלשהו זלמן כבר לא היה מעורב בענייני המאפיה, אולם יש לזכור שמדובר בהסדר אשר אין בו כדי להקים ממצא מחייב ביחס למערכת היחסים בין זלמן ויעקב אודות הזכויות במאפיה.
אף אחד מהצדדים לא הביא את האח חיים להעיד בהליך זה, ונדמה כי עדותו עשויה היתה לשפוך אור על האירועים הרלוונטיים.
לסיכום נקודה זו הוכח בראיות כי לכתחילה, עם הקמת המאפיה ובהמשך עם הקמת חב' ליובאוויטש, ליעקב היו זכויות במאפיה ובחברה, אשר נוהלה באופן בלעדי ע"י יעקב. בהמשך, זלמן מסר בחקירתו לרשויות המס כי את מניותיו בחב' ליובאוויטש העביר לאחיו חיים וכי אין לו כל קשר לחברה ולמאפיה. אמנם התברר כי בסופו של יום המניות לא נרשמו ע"ש חיים, אולם הדברים מתיישבים עם עדויות הצדדים כי לאורך הדרך המצב הרישומי לא תמיד שיקף את מצב הדברים בפועל. מכאן שגם בהיבט הזה אין מקום לקבוע שלזלמן היו זכויות בלעדיות במאפיה, כטענתו, אלא שגם ליעקב היו זכויות במאפיה והוא אף החזיק בה באופן בלעדי מאז שנת 1989.

התמורה בהסכם 92 - גם ביחס לתמורה עפ"י הסכם 92 נפלו סתירות רבות.
כזכור, בהסכם נקבע כי ישולמו לועד הכפר 253,908$ תמורת הזכויות שנרכשו. זלמן העיד כי הוא שילם את התמורה: "אני שילמתי וחלק מהכסף, רוב הכסף, התקזז ממה שהועד חייב לי". כאשר נשאל אם שילם באופן אישי השיב: "לא זוכר בדיוק, זוכר שנתתי שיק, יכול להיות שהשיק היה של מצות ליובאוויטש" אשר היתה בבעלות זלמן ויעקב. אז נשאל: "ז"א יכול להיות שהחברה המשותפת שילמה את התמורה?" והשיב: "כן" (ע' 18 ש' 27-33).
מטענה שהוא עצמו שילם את התמורה, זלמן עבר לטענה כי החברה המשותפת שילמה את התמורה. גם בהליך הבוררות עשה את אותו מעבר בגרסאות (ע' 170 לפרוטוקול). בהמשך, זלמן הציג גרסה שלישית לפיה החברה שילמה את התמורה מכספים שלו (ע' 19 ש' 14). לא הוצגו כל ראיות, מטעם מי מהצדדים, אודות אופן תשלום התמורה עפ"י הסכם 92. נוכח העדר ראיות אודות תשלום התמורה והסתבכותו של זלמן בגרסאות שונות אודות זהות משלם התמורה בהסכם 92, ונוכח מסכת הראיות לעיל אודות הבעלות בחב' ליובאוויטש והפעלת המאפיה, ניתן לקבוע ברמת ההסתברות הנדרשת כי, לכל הפחות, החברה המשותפת שילמה את התמורה עפ"י הסכם 92 באופן המתיישב עם הטענה כי הזכויות שנרכשו בהסכם 92 נרכשו עבור זלמן ויעקב, ולא ע"י זלמן בלבד.
הפעלת המאפיה - כאמור, אין חולק כי החל משנת 1988, זלמן לא לקח חלק בניהול המאפיה אלא אחיו יעקב ולאחר מכן הנתבעים. כלומר, מזה כ-30 שנה לזלמן אין חלק בניהול המאפיה, בין בעצמו ובין באמצעות חברה מטעמו, שכן אין חולק כי גם כאשר המאפיה נוהלה ע"י חב' ליובאוויטש, מי שניהל את החברה הוא יעקב. בהמשך, החל משנת 2003, נחתם הסכם בין חב' סקובלו לכפר חב"ד וחב' סקובלו, בה לזלמן אין כל זכויות, היא שמפעילה את המאפיה.

העובדה כי מזה כ-30 שנה לזלמן אין כל קשר למאפיה ולניהולה, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם 92, בו התחייב זלמן להפעיל את המאפיה בהתאם לדרישות הכפר. הדבר מחזק את הטענה כי לכתחילה המאפיה נוהלה ע"י זלמן ויעקב במשותף ולאחר פרישתו של זלמן, ב-1988, יעקב המשיך לנהל את המאפיה בהתאם להתחייבויות בהסכם 92, אשר כאמור נחתם כאשר זלמן כבר לא ניהל את המאפיה.
לציין כי טענותיו של זלמן כי גם לאחר פרישתו ב-1988 הוא שקיבל את ההחלטות המהותיות בחברה הנוגעות לניהול המאפיה, לא הוכחו בראיות. בדומה, גם טענות להרחבת המאפיה ע"י זלמן לא הוכחו. מעבר לכך, זלמן העיד כי במשך שנים חי בכפר וראה את המאפיה יום יום. לשיטתו: "אני רואה את המבנה כל זמן שאני הולך למקווה, נכנס כשהם לא נמצאים, רואה שבנו מסביב כל מיני מחסנים..." (ע' 15 ש' 32-33). אם אמנם זלמן לקח חלק פעיל בניהול המאפיה (לפחות בסמוך לאחר פרישתו) ולשיטתו הוא בעל הזכויות הבלעדי במאפיה וזכאי לחלק מרווחיה, מדוע במשך שנים עת ראה את התרחבות המאפיה היה עליו להכנס "כשהם לא נמצאים"?
לכך יש להוסיף כי חלק מהבקשות שהוגשו במהלך השנים לקבלת היתרי בניה לצורך הרחבת המאפיה הוגשו ע"י יעקב ולא ע"י זלמן (ראו למשל ת/5 בה מצויין כי הבקשה הוגשה ע"י ועד הכפר באמצעות יעקב סטמבלר, בקשות ת/4 ו-ת/6 הוגשו ע"י ועד הכפר), דבר המתיישב עם טענות הנתבעים להעדר מעורבות של זלמן בנעשה במאפיה.
התנהלותו של זלמן לאורך השנים אינה מתיישבת עם טענתו לזכות בלעדית במאפיה, אלא מלמדת, לכל הפחות, על אדישותו של זלמן למאפיה ולזכויותיו הנטענות בה. ודוק, אין באדישות זו כדי לאיין את זכויותיו של זלמן במאפיה, אולם ודאי שיש בה כדי ללמד כי זלמן בהתנהגותו הכיר בזכויות של יעקב, והנתבעים אחריו, במאפיה.
בהקשר זה ראוי להדגיש כי טענותיו של זלמן כי פנה במהלך השנים ליעקב ולמאיר וביקש לקבל חלקו ברווחים לא הוכחה וגם בכך יש כדי להחליש גרסתו אודות זכויותיו במאפיה, אם כי אין בעניין זה כשלעצמו כדי לאיין זכויותיו, ככל שקיימות.
סיכומם של דברים, הוכח באופן ברור כי מראשית הדרך, עת נרכשו הזכויות במאפיה מפרמן, הדבר נעשה ע"י שני האחים במשותף, כך גם ניהולה של המאפיה והפעלתה. בהמשך, כאשר זלמן פרש מהמאפיה, זו הוחזקה ונוהלה בפועל ע"י יעקב באופן בלעדי, ובהסכמתו של זלמן, ולצורך כך אף הוקמה החברה המשותפת – חב' ליובאוויטש שנוהלה ע"י יעקב . מאוחר יותר, המאפיה נוהלה ע"י מאיר, בנו של יעקב, אשר בהמשך הפעיל את המאפיה באמצעות חב' סקובלו אשר גם חתמה עם ועד הכפר על הסכם להפעלת המאפיה.

הראיות שהובאו לפני מלמדות על כך שזלמן ויעקב, ומאיר אחריו, התנהלו באופן המתיישב עם קיומן של זכויות של יעקב במאפיה, זאת משך למעלה מ-25 שנים, באופן שהמסקנה המתחייבת היא שלא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים מחזיקים במאפיה שלא כדין.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

ודוק. פסק הדין עניינו בסעד הפינוי שהתבקש ובו בלבד. אין בפסק הדין כדי לקבוע דבר אודות היקף הזכויות של יעקב במאפיה, נו שא שלא הובאו לגביו ראיות ואינו נדרש לצורך ההכרעה בתביעה שלפני.

אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים בגין הליך זה בסך של 30,000 ₪.
ניתן היום, ג' חשוון תש"פ, 01 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: זלמן סטמבלר
נתבע: סקובלו פוד בע"מ
שופט :
עורכי דין: