ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילנה בבייב נגד שפע דיל בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד-ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב גונצ'רובסקי

התובעת
אילנה בבייב
ע"י ב"כ עו"ד ניק בנרי
-
הנתבעת
שפע דיל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רחל עדן ועו"ד פבל מורוז

פסק דין

הרקע וההליך

1. התובעת הועסקה ע"י הנתבעת כקופאית מ- 1.9.13 ועד 30.10.15, עת פוטרה בלא ששולמו לה פ"פ ובלא שנערך לה שימוע כדין, עותרת לזכויות שונות לתקופת עבודתה ולסיומה.

2. הנתבעת הכחישה הנטען תוך שעתרה לדחיית התביעה.

3. דיון מוקדם התקיים בפני כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ע. ריכטמן.
התובעת הגישה תצהיר ע"ר מטעמה.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מנהליה (מר צחי דוד, "דוד" ; ומר רובי חגולי , "חגולי" ).
ביום 15.11.18 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

4. לאחר הדיון ובטרם סיכומי הצדדים ביקשה הנתבעת לצרף ראייה: "העתק מגליון מסירת עדות של המשיבה באגף להסדרה ואכיפה במשרד הכלכלה", בקשה שנדחתה בהחלטה מ- 4.4.19.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

ההכרעה

1. הדין החל
טוענת התובעת כי הנתבעת היא מעסיק ב"ענף שיווק מזון" ולפיכך, חל על יחסי הצדדים ההסכם הקיבוצי בענף רשתות שיווק המזון וצו ההרחבה שיצא בגינו ("צו ההרחבה").
הנתבעת טענה כי בניהולה "חנות מכולת" (בכתובת לה טענה התובעת) והכחישה טענות התובעת ותחולת צו ההרחבה.

בתצהירה לא טענה התובעת טענת עובדה אחת רלוונטית לענין זה, אלא אזכרה רק ענין זה בטענה כי זכאית היא לפנסיה עפ"י צו ההרחבה.

דוד בתצהירו טען כי הנתבעת מפעילה חנות סופרמרקט, אין לה סניפים נוספים, שטח המכירה הוא פחות מ- 300 מ"ר, שטח הנכס הכולל פחוּת מ- 500 מ"ר.
להוכחת הנטען צורף חיוב ארנונה של עירית ראשל"צ.

בסיכומיה טענה התובעת כי עיסוקה של הנתבעת בשיווק המזון ולכן, חל צו ההרחבה, כשצירפה הנתבעת דף מהעיריה שאינו קריא "וטענה כי שטח החברה פחות מ- 300 מ"ר. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה, ולכן יש לדחותה".

הנתבעת בסיכומיה חזרה על כל טענותיה, תוך שהפנתה לכך כי הנטל להוכחת טענת תחולתו של צו ההרחבה – חל על הטוען, התובעת (ע"ע 22305-02-15 טל חזון נ' קבוץ נען, 8.6.17) – נטל שלא הורם. התובעת לא הציגה כל גרסה לגודל החנות/הפעלת חנויות נוספות – ואין די בתחום העיסוק. עדות דוד לא נסתרה. אין רלוונטיות לטענת התובעת להעדר טענה בהגנה משהנטל על התובעת.

ולעמדתנו –
אין חולק כי הנטל להוכחת תחולתו של צו הרחבה הוא על הטוען כך.
אין חולק גם כי התובעת לא נתנה גרסת עובדה בנדון, ענין שהוא בעוכריה בטענה – משעסקינן בשאלה מעורבת של משפט ועובדה.
אין חולק כי הנתבעת הכחישה הנטען והוסיפה וטענה כי החנות קטנה מ- 500 מ"ר והחנות בה עבדה התובעת היא החנות היחידה ואין לה סניפים.

הנה כי כן – משלא הוכחו היסודות ה עובדתיים לתחולת הצו, הגם שעסקינן בסופרמרקט – נדחית טענת התובעת.

2. הפרשי שכר/תלושים פגומים
טוענת התובעת כי הנתבעת התחייבה להעסיקה 8 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, ומשעבדה בממוצע 25 י"ע, 8 שעות ביום ומשהחובה על הנתבעת לנהל כרטיסי נוכחות – הרי זכאית התובעת להפרשי שכר (37,410 ₪). עוד טענה כי תלושי השכר הם בנגוד לתיקון 24 לחוק הגנת השכר ולפיכך עתרה ל- 130,000 ₪ ולצרכי אגרה 35,000 ₪.

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי התובעת קיבלה שכרה בהתאם לשעות עבודתה בפועל, כמפורט בתלושי השכר שקיבלה מדי חודש, תלושים תקינים.

בדיון המוקדם הובהר כי כוונת הדברים בתביעה היא כי הנתבעת התחייבה להעסיק התובעת 8 שעות מדי יום, ומשלא כך ארע (ובעיקר, משלא קיבלה שכר לפי 6 י"ע X 8 שעות ליום ) – זכאית היא להפרשי שכר.

הנתבעת טענה כי התובעת קיצרה כל פעם את המשמרות, מה שניתן לראות מדוחות הנוכחות שלה.
התובעת עצמה השיבה בדיון המוקדם – כי היו גם ימים קצרים, בא ה לעבודה ולא הרגישה טוב, ביקשה להשתחרר, אז לפעמים כשהילד היה חולה ביקשה לצאת מוקדם.
עוד טענה כי לא קיבלה את כל התלושים.
חגולי טען שגרסת התובעת אינה נכונה כי כל חודש מקבלת היא תלוש והמחאה מהודקים.
עוד נטען כי הרישום 11 יום בתלושים הוא בטעות.

בתצהירה טענה התובעת כי יום עבודתה היה מינימום 8 שעות, כי קיבלה רק תלושים בודדים (אותם צרפה לתביעה) וכי לא קיבלה כרטיסי נוכחות, כי בגמ"ס של הנתבעת גולו תלושי שכר מ- 1.14 ועד 2.16 ובהתאם, צויינו 11 י"ע ו- 6 שעות. כך טענה כי "כרטיסי הנוכחות בעבודה שלי, אשר גולו באופן חלקי ע"י הנתבעת, אינם משקפים תמונה אמיתית. כך בתלושי השכר שמצאתי באקראי עבור החודשים 11.15, 2.16 אינם זהים לכרטיסים שצרפה הנתבעת".

אין חולק כי התובעת אישרה כי סוכם עמה על שכר מינימום, אך הוסיפה ואמרה 25 ₪.
אין חולק כי הנתבעת בהגנתה טענה ל- 25 ₪ לשעה, כשדוד וחגולי בתצהיריהם מציינים כי מדובר ב"טעות", ככל הנראה, בהסתמך על תלושיה האחרונים.
בעדויות הנתבעת נטען כי כל הקופאיות מקבלות שכר מינימום.
אין חולק כי אין בפנינו הודעה לעובד כמתחייב, עם תחילת עבודתה של התובעת ובפועל, דוד לא קיבל אותה לעבודה, כשחגולי העיד שהוא קיבל אותה לעבודה וסיכם תנאיה.

לא בכדי מפנה הנתבעת לכך כי רק בעדותה בפנינו טענה התובעת, לראשונה, כי סיכמה תנאיה עם "אבי", ומשכך, לא יכלה לזמנו לעדות.
ראוי לציין כי חגולי רק בעדותו טען כי הוא זה שקיבל את התובעת לעבודה, כי קיבל אותה כקופאית ל- 8-6 שעות, ויכול שגם עבדה 9 שעות ביום בשכר מינימום, כולם עובדים אצלו בשכר מינימום.

אין חולק כי התובעת אינה טוענת כי עבדה בפועל בשעות מסויימות שלא קיבלה תשלום בגינן (לא כללית ולא פרטנית לחודש כזה או אחר). טענתה היא ביחס לפער בין 8 שעות שלטעמה "התחייבה" להן הנתבעת, לבין הרישומים בתלושי השכר (ב"נתונים נוספים").
התובעת אינה טוענת – עבדתי בפועל כרישום האמור בתלושים ואף לא כי עבדה יותר שעות מאלה שצויינו ברכיב "כמות" בתלושיה!

אין חולק כי 2 הצדדים לא "הרשימו" בגרסאותיהם – התובעת חזרה על דבריה ובעיקר "אינה זוכרת" בכל שאלה, שלא כ"כ "התאימה" לגרסתה הכתובה, מחד ומאידך, נציגי הנתבעת לא היו בקיאים יתר על המידה בטענות העובדה שבהליך.

אין חולק כי אין בפנינו הודעה לעובד, כמתחייב (אגב, אף לא רכיב תביעה בנדון!).

מנגד, עתרה התובעת להפרשי שכר (סך של 37,410 ₪) ולפיצוי בשל תלושי שכר לא תקינים (סך של 35,000 ₪).
לא נסתרה בפנינו טענת הנתבעת (ובעצם, גם טענת התובעת שבפנינו) כי סוכם על שכר מינימום. כך או כך, התרשמנו מעדויות הצדדים כי אכן כך סיכמו הצדדים.
איננו מקבלים ואף לא כך חושבה התביעה להפרשי שכר – כביכול, מול שעות העבודה בפועל.
אף לא שוכנענו ולא הוכח כי במהלך העבודה הלינה אי פעם התובעת כי אינה מקבלת שכרה כמובטח וכמוסכם.

בסיכומיה חישבה הפרשי שכרה באופן שונה (לפי הרישום ב"נתונים נוספים", תוך שהיא מחשבת ההפרשים לפי שעות רגילות ושעות נוספות).
ברי כי אין האחד דומה לאחר, מה גם שאף ברישום ב"נתונים נוספים" בתלושים שבפנינו – יש שינויים ולא בכולם (או רובם) צויין 11 י"ע, 6 שע' ליום.

עוד נזכיר, התביעה חושבה לפי 30 חודש. בפועל, אין חולק כי התובעת בתצהירה טענה כי עבדה מ - 1.9.13 ועד 30.10.15 – מה שודאי אינו אפשרי , ולוּ לגרסת המעסיק, שהוּכחה בין היתר בתלושים שעד 2.16 כולל (מה שדווקא מתיישב עם 30 חודש ).

אין יכול להיות חולק עוד כי הרישום בתלושים ברכיב "נתונים נוספים" אינו משקף את עבודתה בפועל של התובעת (אלא, שכך גם לא חישובי תביעתה בנדון ...).

לא הוגשו לנו כרטיסי נוכחות לכל תקופת העבודה ובפועל, אף לא כל תלושי השכר מתחילת העבודה.

לא שוכנענו כי התובעת לא קיבלה את כל התלושים, מחד ומאידך, הגם שלא הזכירה בגמ"ס "כרטיסי נוכחות" – לפתע , "נמצאו" אצלה כאלה, "באקראי" (סעיף 10 ו').

גם בהתייחסותה בתצהיר לדו"ח נוכחות מ- 11.15 – הפער היחיד שמצאנו הוא בחישוב שעות העבודה הרגילות – כשמצאנו כי שולם שכרה לפי 123 שעות (ולא לפי 121 כמופיע בדו"ח שהציגה הנתבעת) כשסה"כ שעות נוכחות 128.04 מופיע ב- 2 הדוחות! (שלא כטענתה בתצהירה).

אין בפנינו ראייה אחת לכך כי בפועל עבדה התובעת 8 שעות מדי יום או מדוע לא, כשגרסאות הצדדים חלוקות ב"גורם" – בסיבה לכך (האם משכל פעם יצאה קודם , או משלא קיימה הנתבעת "התחייבותה"). שוכנענו כי התובעת לא עבדה מדי יום 8 שעות, 6 י"ע בשבוע, ולו משעבדה במשמרות, כעובדת שעתית , ומעת לעת אף הקדימה צאתה.

לאחר ששקלנו כל אלה שוכנענו כי התובעת אינה זכאית להפרשי שכר; עוד שוכנענו כי תלושי השכר בעיקרם נכונים ומדוייקים לעבודתה בפועל, לשעות ולרכיבים – אך אינם מדוייקים בפרטים שברכיב "נתונים נוספים" (כשספק בעינינו אם "האשם" נעוץ דווקא בנתבעת, בהקשר זה והגם באחריותה היא). כך גם ברישום בדבר נכוי ל"כלל", כשהנתבעת טוענת להפרשה ל"מבטחים".

בהתאם – ומשלא שוכנענו כי היה באמור כדי לפגוע בתובעת, ומששוכנענו כי היו בידה מדי חודש נתוניה המדוייקים – ומנגד, אין חולק כי לא הוצגה הודעה כדין, שהיה בה לייתר השחתת הזמן בנדון, מצאנו לחייב הנתבעת בפיצוי בגין הפגם שבתלושי השכר בסך כולל של 10,000 ₪.

3. ביגוד
למעלה מן הצורך נציין – ברכיב הנדון אין חולק כי אין זכאות לאחר סיום יחסי עבודה. התובעת טענה כי קיבלה חלוק.
אין כל בסיס לטענה בדבר הוצאה שנאלצה להוציא – ודאי לא הוכחה כלשהי.
לא נבין איפוא מדוע חזרה על עתירתה זו בתצהירה ורק במהלך חקירתה הנגדית – אישר בא כוחה, לשאלת ביה"ד – כי התובעת מוותרת על רכיב זה.

4. הפסקת עבודה
התובעת טענה כאמור בתביעתה ובתצהירה כי עבדה עד 30.10.15.
הנתבעת טענה בהגנתה כי התובעת התפטרה במהלך חודש 1/16, ותוך שהתובעת צרפה תלוש 1.16.
בדיון המוקדם טען ב"כ התובעת כי ברגע שעמדה על זכויותיה – פוטרה. מנגד, חגולי טען כי התובעת התפטרה ואף ביקשו ממנה לחזור.

בתצהירה טענה התובעת כי פנתה פעמים רבות "לנתבעת" "לתקן המצב" (צמצום חד צדדי של הקף עבודתה, אי תשלום שכר כחוק, אי תשלום תנאים סוציאליים וכו'). לכל פניותיה נענתה כי תבדוק אותן ותתקן ובשל הבטחות הנתבעת עליהן סמכה, המשיכה לעבוד; הנתבעת לא התכוונה לקיים הבטחותיה.
"כאשר אני עמדתי על דרישותיי החוקיות, הנתבעת פיטרה אותי מעבודה לאלתר, מבלי שהתקיימה בדיקה מספקת, וללא הליך שימוע כדין". עוד טענה כי סיבה נוספת היתה המצאת אישור מחלה, שכן היא והבן הקטין חולים לעתים קרובות מדי ומסיבה זו לא הייתה הנתבעת מעוניינת להמשיך להעסיקה.
התובעת צרפה אישור מחלה מ- 21.10.15 (לתקופה 20.10.15 – 23.10.15).

דוד בתצהירו טען כי הועסקה עד להתפטרותה ב- 2.16, הכחיש הטענות ביחס לתנאי עבודתה, ציין כי נעדרה רבות/הקדימה לצאת, כי לא רק שלא פוטרה על ידו או ע"י גורם אחר בנתבעת, וכי יום עבודתה האחרון היה 22.2.16, שלאחריו, לא התייצבה.

מספר ימים לאחר עזיבתה, התקשר לתובעת, והיא הבהירה שאין בכוונתה לחזור לעבודה (צורף תמלול והקלטה). נערך לה אח"כ גמ"ח כדין.

חגולי בתצהירו חזר על האמור.

בתמליל (עמ. 2 שורות 21-17) אכן עולה כי התובעת מאשרת שאינה רוצה לעבוד, שעזבה.

בעדותה הוצגו לה תלושי 1-2.16 – וכל תשובתה היתה: לא זוכרת, פברואר היה הסוף/יכול להיות /לא זוכרת/יכול להיות שנכון שעבדה רק עד אוקטובר 2015, צריך לבדוק ... וכו'.

כך עומתה עם טענתה לסיבות לפיטוריה – ואישרה כי פיטרו אותה בגלל אישור המחלה מ- 10.15 ; כשעומתך שהפסקת העבודה היתה חודשי ם אח"כ , השיבה כי אינה זוכרת.

לטענתה – פיטרו או תה "הבעלים" – "אבי וצחי". כשנשאל ה האם אבי וצחי פיטרו אותה, כתשובתה – השיבה כי צחי לא המנהל. רק אבי המנהל. צחי לא היה המנהל, היה עובד כמו כולם. צחי פיטר אותה, וגם דיבר לא יפה אליה.
הוא מחק אותה מסידור העבודה, הוציא אותה מהקבוצה.
הכחישה שיחה בינה לצחי. כשהופנתה לנספח ג' לדוד השיבה שהוא לא התקשר, לא היתה שיחה כזאת. לא. היא דיברה עם אבי, הוא מחק אותה מסידור העבודה וזהו.

למרות שקראה התמליל – לא היתה שיחה כזו.

דוד בח.נ. אישר גרסת הנתבעת.

אין חולק כי אין בפנינו ראיות כלשהן לתימוכין, לגרסת התובעת.

התובעת, אף כמצוטט לעיל – לא נתנה גרסת עובדה ברורה – כמתחייב, - ולוּ בתצהירה.
לא ניתן בהליך משפטי לטעון כללית וללא פירוט בנדון. לא מתקבל על דעתנו כי התקשתה לציין שם אותו "מנהל"/"גורם" שפיטר אותה (וכך, אף לא בעת הגשת התביעה) – באופן שיאפשר למעסיק להתמודד עם הטענה.

מעניין להזכיר עוד כי גם בעדותה "קשה" היה לקבל גרסה אחת ברורה ואחידה לטענותיה: כך תשובתה כי "הבעלים" פיטרו/אבי וצחי/צחי לא מנהל/הוא-צחי דיבר ופיטר וכו' ...; עדותה גם בענין זה היתה מאד לא משכנעת ולא מהימנה, גר סה המשתנה עם כל "אבן נגף" שהועלתה בפניה.

מנגד, לא נסתרה גרסת דוד בנדון, גם לא באשר לדוחות הנוכחות.

משהנטל על התובעת – ומשכלל לא שוכנענו בטענותיה, גם בהקשר זה – נדחית התביעה ברכיבי הפסקת עבודה( אי עריכת שימוע ופ"פ). למעלה מן הצורך, נזכיר כי אם כטענתה, פוטרה באוקטובר – ברי מדוע לא עתרה להודעה מוקדמת. מנגד, אם פוטרה בפברואר (כשאין כיום חולק כי עבדה בחודש זה!) – הכיצד לא עתרה לה ודעה מוקדמת?!

5. הפרת הסכם ועגמת נפש
לא שוכנענו כי התובעת פנתה פעמים רבות לנתבעת (ולמי) והלינה על פעולות שלא כדין שנעשו בהעסקתה/בתנאיה הסוציאליים.
בפועל – אין בפנינו גרסת עובדה ו/או תימוכין כלשהם לנטען, למעט טענתה הכללית והלא מפורטת.

לא הוכח כי הופר הסכם העבודה – וממילא, לא הוכחו הבטחות נטענות. כך גם לא נדע במה "נפגעה נפשה" (כתוצאה מהנטען ביחס לנתבעת).
הנה כי כן – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

6. חופשה, חגים, פנסיה
טוענת התובעת כי הוכנס לתלושיה ימי חופשה, כאילו נוצלו ולכן, זכאית היא ל- 4,000 ₪ (8 X 20X 25); לא שולמו לה כל ימי החג.
לכן היא זכאית ל- 2,800 ₪ הפרשים; בהתאם לצו ההרחבה היה על הנתבעת להפריש 6% לפנסיה ו- 6% לפ"פ כי הנתבעת ניכתה משכרה והשאירה הכספים בכיסה ולפיכך, עתרה ל- 7,254 ₪ ( 26 X 6% X186 X25), תוך שצרפה אישור "כלל" מ- 1.7.17 ולפיו אין תשלומים ל- 2 פוליסות שצויינו.

הנתבעת טענה כי התובעת ניצלה במהלך עבודתה חופשה וקיבלה בגינם דמי חופשה. לחלופין, הוכחש הסכום וחישובו; קיבלה דמי חג, ככל שעמדה בתנאי הזכאות ונטען לחלופין כנ"ל; בוטחה בהסדר פנסיוני כדין, כשהנתבעת העבירה מלוא ההפרשות ולחלופין נטען כנ"ל.

בדיון המוקדם הוברר כי התובעת אינה יודעת מתי פתחו הקופה, כי פתאום מצאה הנתבעת את הכסף, "אפשר אפילו להגיד שהם גנבו את הכסף". לא היתה לה קרן פנסיה כשהתחילה לעבוד בנתבעת.
הנתבעת טענה כי צויין בשוגג בתלושים שבוטחה ב"כלל" אך בפועל בוטחה ב "מנורה מבטחים", והתובעת מתממת, שכן הקרנות שולחות דו"ח מדי רבעון. חופשה קיבלה מעל 3,000 ₪, כעולה מהתלושים (2014, 2015).

בתצהירה חזרה התובעת על הטענה שבתביעה וכך אף בעתירתה בסכומים.

הנתבעת בתצהיר דוד מבהירה כי בתלושים לחודשים 6-7.15 יש טעות בנתוני חופשה, כשלא נלקחו בח-ן ימי חופשה שניצלה התובעת ב- 8.14, הגם שתשלום בגינם מצוין במפורש בתלוש 8.14 . בגמ"ס הציגה הנתבעת תלושים מתוקנים בהם עודכנו ימי החופשה הצבורים לפי הניצול בפועל, תיקון שנעשה בזמן אמת, כעולה מתלושי התובעת החל מ- 8.15 ובו נתונים נכונים לצבירה. התובעת ניצלה בפועל ימי חופשה ובגמ"ח שנערך בתלוש 2.16 שולם פדיון . כך אף באשר לחגים, שולמו לה כדין וככל שעמדה בתנאי הזכאות, בהתאם לשכר המינימום, שכרה האמיתי.

דוד צרף לתצהירו דו"ח מנורה מבטחים, וכי הנתבעת, ביצעה ההפרשות לפי צו הרחבה כללי לפנסיית חובה, כי התובעת היתה זכאית להפרשות רק החל מ- 3.14. מתלושי השכר עולה כי בוצעו הפרשות החל מ- 7.14 ולכן, לכל היותר זכאותה להפרשות לחודשים 3-6.14 היא בסך 833 ₪ (13,879 ₪ X 6%).

ולעמדתנו –
שוכנענו כאמור לעיל, כי הצדדים סיכמו על שכר מינימום שעתי, שעמד בסי ום יחסי העבודה ע"ס 25 ₪ [אין חולק כי בהודעה לעובד מ- 7.7.15, עליה חתמה התובעת, צויין כי שכרה משולם לפי שכר שעה. עוד אין חולק (ראה ברכיבים לעיל) כי פורט הממונה הישיר עליה (צחי, רובי, אבי) ולא צויין כי שכרה לשעה הוא סכום זה או אחר ואף לא כי מדובר ב"שכר מינימום"].

אין חולק כי בהודעה לעובד, הגם מ- 7.7.15, צויין אחוז ההפרשה של המעסיק (12%), "לאחר תקופת הכשרה לפי החוק", לחברת ביטוח, ונכוי מעובד 5.5%.
עוד צויין כי חופשה תשולם בעת יציאה לחופשה לפי צרכי הצדדים.

חופשה
הנטל בנדון על הנתבעת. טענות הנתבעת בנדון בתצהיר דוד לא נסתרו (ביחס לטעות שנעשתה ב- 2 תלושים בצבירה).
עם זאת נציין כי איננו מקבלים "חישוב" הזכאות לחופשה שבוצע בתלושי השכר ולפיכך, אנו מורים כדלקמן:
אין חולק כי התובעת עובדת שעתית ומדי חודש עבדה בהקף שעות משתנה. ממילא, הצבירה לכל חודש צריכה להיות בהתאם לחוק, כשערך יום חופשה הוא לפי ממוצע שעות עבודה בפועל מול שעות למשרה מלאה (חלקי 186), ובשים לב למכסת ימי החופשה השנתית בתקופת העבודה 9.13 – 26 .2.16. מתוצאת חישוב הצבירה כאמור יש להפחית כל תשלומי הנתבעת לחופשה (כמובן, לפי ערך שעה נכון לכל מועד כאמור). תוצאת החישוב (ככל שתמצא יתרה שלא שולמה – תשולם מיידית בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל). עותק החישוב המפורט יועבר ע"י הנתבעת בתוך 15 יום עם התשלום לב"כ התובעת.
ככל שתחלוק התובעת על תוצאות חישוב כאמור – תפנה לב"כ הנתבעת בצרוף פירוט מתאים. ככל שלא תושג הסכמה בין בכ"י הצדדים תובא המחלוקת בפנינו בתוך 15 יום אח"כ.

חגים
הצדדים יפעלו בהתאם לאמור – גם ברכיב זה: משקבענו כי לא חל על יחסי הצדדים צו הרחבה בענף רשתות המזון, ומשתביעת התובעת אינה מפורטת עובדתית – תודיע התובעת לנתבעת בתוך 7 ימים, כיצד חושב רכיב זה, תשובת הנתבעת כאמור לב"כ התובעת יחד עם החישוב הנ"ל.

נציין כי אין חולק כי יכול שתהא התובעת זכאית לימי חג רק לשנים 2014 – 2016, מחד ומאידך, יש לבחון אם אכן עמדה בתנאי הדין (עבדה יום לפני/יום אחרי/יום חג שאינו בשבת), כשערך יום חג הוא כאמור לעיל ברכיב חופשה, ובנכוי תשלומי הנתבעת לחג.
גם בהקשר זה, ככל שיחלקו הצדדים על החישוב , יפנו אלינו כאמור לעיל.

פנסיה
גם בעניין זה הנטל על הנתבעת.
נציין כי טעותה בתלושי השכר הובהרה בדיון המוקדם – ולא נדרש היה כי יחזרו הצדדים "סתמית" על טענותיהם. בכלל כך, ראוי כי יתייחסו להערת נ.צ. (עמודים 28-29) הרלוונטית אף לרכיבי חג/חופשה/מחלה ששולמו בתלושים. קרי: על הנתבעת לבצע חישוב שכ"ע מלא (לא כולל נסיעות) וממנו לחשב % ההפרשה (לפ"פ +לפנסיה, כעתירה שבתביעה!) – ולהפחית הסכומים שהופרשו, כנגד אסמכתא להפרשות (הנתבעת) עצמן למנורה (ולא לסכום שצבור בה), וככל שהופרש בחסר (כשאין חולק גם לגישת הנתבעת כי הופרש בחסר) – יושלם ההפרש כאמור לעיל.

7. קיזוז
הנתבעת עתרה לקיזוז הודעה מוקדמת, משהתובעת התפטרה לאלתר (25 ₪ X 7 שעות X 13 יום).
בפועל, למעט הקלטת השיחה שהוצגה, כתימוכין לטענת הנתבעת כי חרף טענת התובעת – היא שעזבה העבודה – לא הוצגה לנו ראייה ממש כי נתבקשה לשוב לעבודה.
משכך – אין לנו לדחות עתירה זו של הנתבעת.

8. כללי
איננו מקבלים טענת התובעת בסיכומיה באשר ל"הרחבת חזית" – ולו משלא התנגדה לכך, במועד לכך, כשהצהרת ב"כ הנתבעת (כמצוטט בסיכומי התובעת) לא נשמעה מפי התובעת. ודאי כך, כשהתובעת עצמה שינתה טעמיה, כמעט בכל ענין ודבר, כולל בהגשת מסמכים , שלא גילתה בגמ"ס.
[נזכיר כי הגם שלא קיבלנו הראייה – עיון בגמ"ס הנתבעת מעלה כי התנהל הליך במנהל ההס דרה – שודאי 2 הצדדים היו ערים לו ולתוצאותיו, אך לא מצאו "להאיר עינינו" , במועד , לתוצאתו].
איננו מקבלים כי גרסת התובעת היתה אמינה ועקבית. ההפך מכך. מקובלת עלינו טענת הנתבעת בסיכומיה, כי מדובר בגרסה בה רבו הסתירות.

הוצאות
בהנתן כל קביעותינו לעיל והתנהלות הצדדים בהליך, כמו גם תוצאתו – תישא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 1,200 ₪.

כל הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, י"א תשרי תש"פ, (10 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור עובדים
גב' הילה ידיד-ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר יעקב גונצ'רובסקי

נ.צ. חתמו ביום 10.10.19.
ק/רוניתע/


מעורבים
תובע: אילנה בבייב
נתבע: שפע דיל בע"מ
שופט :
עורכי דין: