ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבי גולפיגן נגד מוסך מרץ בת ים בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב גונצ'רובסקי

התובע
אבי גולפיגן
ע"י ב"כ עו"ד אורן טל
-
הנתבעת
מוסך מרץ בת ים (1996) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה זלצר

פסק דין

1. בתביעה שבפנינו עותר התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והפרת חובת השימוע (81,568 ₪) וכן לתשלום זכויותיו הסוציאליות שהופרו (בסך 33,403 ₪).

התובע הועסק ע"י הנתבעת כמנהל מוסך מ- 1/1/08 ועד 23/8/15 עת פוטר (7 שנים ו-7 חודשים), 6 י"ע בשבוע "בשכר חודשי המורכב מסך של 10,196 ₪ ברוטו".

הנתבעת התעלמה מהוראות הדין הקיבוצי ובכך שללה זכויותיו (תוס"י, ביגוד, אש"ל, קה"ל) ותוך שהנתבעת פיצלה שכרו באופן שאינו חוקי, כשלשכר היסוד נוספו רכיבים ששולמו בקביעות, וע"מ לצמצם שכרו הקבוע.

2. הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה.

התובע החל לעבוד ב-23/1/08 וסיים עבודתו ב-23/8/15, אך לא פוטר. הגם שהיה מקצועי, יחסי האנוש הגרועים שלו באו לביטוי הן ביחס ללקוחות והן ביחס לעובדים, וקיבל התראות רבות בגין כך.
שכרו שולם כדין, ותלושיו הם כדין ועליו הנטל לסתור תוכנם.
מעולם לא הלין על אי תשלום זכויותיו. יומיים לאחר שנעדר מעבודתו, בשיחה בינו למנהל סוכם כי לאחר חודש יסיים עבודתו. התובע חתום על מסמך השיחה.

3. ביום 4/7/17 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ע. ריכטמן ובשל העדרות ב"כ התובע, נשמע בפניה דיון מוקדם שני ב-6/8/17.

התובע הגיש תצהיר ע"ר מטעמו ותצהיר מר ניסן קאקולי, עובד הנתבעת ("העד").

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מנהלה מר מוטי לויט ("המנהל") וכן חוו"ד ד"ר מרדכי ורדי, בשאלה אם חתימת התובע ע"ג מסמך שימוע מ-22/7/15 היא אותנטית או מזוייפת ("הגרפולוג").

ביום 13/12/18 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

משתם מינויו של נ.צ. עובדים – מונה נ.צ. עובדים תחתיו.

4. ולהכרעתנו –
א. הפסקת עבודה
בתביעה טען התובע כי "ב- 23.8.15, יום בו פוטר שלא כדין" (ס' 9) וכי במהלך החודשים האחרונים להעסקתו הלין מספר פעמים על אי תשלום זכויותיו (אש"ל, ביגוד, קיזוז ימי חופשה) וכן על בטיחות, כשהמנהל היה אדיש (ס' 19) . עוד טען כי במהלך יולי 2015 אחת הלקוחות קיבלה חשבונית ואז הבחין שהחשבונית החסירה 2 טיפולים, שהם וגובה עלותם לא הוצגו בפני הלקוחה טרם הטיפול , אך בוצעו בפועל. התובע הפנה תשומת לב המנהל לכך, וזה דרש כי יציג ללקוחה כאילו הטיפולים הוצגו לה מראש; התובע ביושרה ובהגינות התנגד ובד בבד "בישר לה על הטיפולים שנעשו ואת עלותם" וסרב לבקשת המנהל כי ישקר ללקוחה (22-20).
"עוד באותו היום" אחד מהלקוחות עמד מתחת לליפט והתובע, כמנהל המוסך, האחראי על הבטיחות, ביקש מהלקוח כי ימתין בצד והתובע אמר כי אם ימשיך ויסרב – יאלץ להפסיק הטיפול.
המנהל שצפה מהצד העיר לתובע כי הלקוח תמיד צודק וגם גער בו על הארוע באותו הבוקר, דרש מהתובע להכנס למשרד והודיע לו שהוא מפוטר ותוך מספר שעות נמסר לו מכתב פיטורים שכותרתו "שימוע".
מדובר בפיטורים שלא כדין תוך הפרה בוטה של חובת השימוע.
ברי כי רק משעמד על זכויותיו שמגיעות לו עפ"י דין פוטר לאלתר (מכתב מ- 22.7.15, ג' לתביעה).

בתצהירו הוסיף התובע לגרסתו וטען כי לאחר "ארוע הלקוחה" "ביקש לשוחח בפרטיות במשרד" המנהל, שמיד בפתח השיחה "רטן" לעברו, וחזר וטען כי "ארוע הליפט" ארע באותו יום. לתצהירו צרף מסמכים עליהם הוא חתום.

הנתבעת הכחישה תלונות התובע על אי תשלום זכויותיו, טענה כי מקפידה היא על בטיחות וכי הוסבר לתובע כי כשלקוח אינו מתנהל כראוי, ניתן לבקשו בנימוס ובתקיפות, אך התובע בחר לקלל ולגדף ולסלק הלקוח מהמוסך וכשהמנהל העיר לו על כך – קילל וגידף גם את המנהל לעיני העובדים.

"ארוע הלקוחה" – הנתבעת אינה יודעת במה מדובר ועסקינן בגרסה שנועדה להוביל לבקשתו להתפטר.
התובע גרש הלקוח ב- 20.7.15 וכשהעיר לו המנהל על התנהגותו קילל התובע. למחרת לא הגיע לעבודה וב- 22.7 התנהלה שיחה בין השניים בה סוכם כי יעבוד חודש ואח"כ יעזוב. הוכחשה גרסת התובע.

התובע לא פוטר ונספח ג' לא נמסר לו תוך כמה שעות.
התובע אף חתום על המסמך, ואם לא הסכים למה חתם! המסמך מביא לביטוי את ההסכמה ההדדית (צורף נספח ג' בכתב יד).

התובע לא פוטר, אלא בהסכמה הדדית הופסקה העבודה ואף קיבל מלוא פ"פ ומיד לאחר שסיים החל לעבוד במוסך הסמוך ("מוסך שושנים").

בתצהירו חזר המנהל על טענות העובדה דלעיל וצורף נספח ג'. התובע ביקש לעזוב. יתכן שהכותרת של המסמך אינה מנוסחת כראוי ולא מדובר בשימוע אלא בשיחת הבהרה, אך בסופה, ערך המסמך שנחתם ע"י 2 הצדדים. התובע חתם על המסמך בפניו וטענתו כי המסמך זויף היא כזב מוחלט.

מעדויות הצדדים עולה כי התובע טען כי בהעדר יכולת כלכלית , לא פנה לבחינת חתימתו ע"ג המסמך – ואף ביקש כי יועבר למומחה שימונה ע"י ביה"ד (ומשכך, אף סרב להופיע בפני הגרפולוג שנתן חוו"ד לנתבעת – חוו"ד שהוגשה, אך המומחה לא נחקר בפנינו).

עדות התובע כלל לא שכנעה אותנו, בעוד שעדות המנהל, כפי שציינו בפנינו בדיון – היתה עקבית ומהימנה.

לא הוכח כי התובע פוּטר. אין בפנינו ולו רמז לכך כי פוטר ע"י המנהל. גרסתו למועדים אף היא נסתרת, משברי כי ארוע הלקוח לא היה באותו יום בו ישבו הצדדים וכשהמסמך הוא מ- 22.7.15.
ברי כי הנתבעת לא טענה "לעילה ראויה לפיטורין" – משלא טענה לפיטורין.
בסיכומיו, כבדרך אגב, "משנה" התובע גרסת העובדה ובפועל, "מקבל" העובדות כטענת הנתבעת, קרי: כי ארוע הליפט התרחש יומיים טרם השיחה/המסמך (ס' 9 סיפא).

ברי כי אין די "בהצהרת" התובע כי המסמך אינו נושא את חתימתו, ודאי כשגרסת התובע היא ל"זיוף".
בענין זה, ברי כי הנטל על התובע והוא נטל כבד, וכאן לא הוּרם.

אין יכול צד "להסתפק" בצרוף מסמכיו, ע"מ ש"יאמוד" ביה"ד את חתימותיו (בצילומי מסמכים) ו יקבע על סמך אלה, אם אכן בחתימתו עסקינן, אם לאו (לא לנו "המסקנות" ו"ההפניות" שבדיון הקד"מ בנדון).

אף לא נוכל "להניח" כי עובד בגילו (60), איש משפחה (לא) יקום וילך ממקום בו הועסק כ"כ הרבה שנים (7 ו- 7 חודשים).
ובהקשר זה חרף טענת הנתבעת בהגנתה (ובדיון הקד"מ – עמ. 3 שורות 7) – נמנע התובע, משום מה, את שנקל היה לו להפריך, שהרי נקל היה להציג ראיות מזמן אמת , כי לא החל מיד לעבוד במוסך הסמוך! (ב ין ע"י תלוש שכר/הסכם עבודה/הודעה לעובד/מנהל מוסך השושנים) – וגם בח.נ. , תשובתו בנדון לא היתה מדוייקת עובדתית.

עוד בדיון המוקדם הצהירה הנתבעת כי תממן בדיקה גרפולוגית, ואכן הגישה חוו"ד.

אין חולק כי לא התקיים הליך שימוע כדין (אף אין חולק, דוקא לגרסת התובע, כי לא מדובר היה "בארוע בטיחות בודד", שהרי התובע עצמו טען ל- 2 "ארועים").

לא שוכנענו כי ספונטנית נדרש התובע להכנס למשרד ושם הודיעוֹ המנהל על פיטוריו, ותוך מספר שעות.

לא נדרשנו להלכה בדבר החזקה בגין "אי הצגת עדות" – שהרי לא נטען כי פו ּטר עקב התנהלותו כלפי עובדי המוסך – כשם שלא נדרשנו לעדות בדבר תלונותיו של התובע על אי כיבוד זכויותיו במהלך עבודתו, שהרי לא נטען (ע"י מי מהצדדים) כי התפטר בדין מפוטר.

אין חולק כי לא נתקיים הליך שימוע, אלא התקיימה שיחה בין אנשים שיחסיהם ההדוקים הגיעו לסיום בהסכמה – וכך ובכך שוכנענו.

אין בפנינו כי עסקינן בפעולה ב"עידנא דריתחא" מצד מי מהצדדים, אלא בהסכמה.

אף לא שמענו כי התובע פנה מיידית לנתבעת ואמר – לא הסכמנו , המסמך (נספח ג') אינו נכון! (ול וּ זה המודפס, שאינו נושא חתימתו!).
התובע אינו חולק על כך כי נטל השכנוע עליו בענין. בהתייחסו לחווה"ד טען התובע כי ניתן לראות ההבדלים הגסים בין החתימות, מה שהמומחה מטעם הנתבעת טען ל"זיוף עצמי" ולאור מסקנת המומחה (=אילוץ), הרי שגם אם יקבע שחתום התובע על המסמך, הרי הרים הנט ל לסתור ההנחה כי הסכים לאמור בו; סרוב הנתבעת להצעה למינוי מומחה ע"י ביה"ד מלמדת על אי רצונה לבחון מהימנות החתימה, אובייקטיבית ; יכול גם שמדובר בחתימה לאישור כי קיבל המ סמך ולא כי אישר תוכנו – ומשכך, עתר לתשלום פיצוי בסך 8 משכורות (81,568 ₪).

הנתבעת בסיכומיה טענה כי התובע קיבל פ"פ וקיבל הודעה מוקדמת, וניתן לראות כי התנהגותו היתה מתוכננת, שאחרת איך כבר עבד למחרת במוסך השושנים? (לא נזכיר טענתה בדבר "התנהגותו הברברית" – משלא ראוייה הלשון, כפי שהערנו בהקשרים אחרים במהלך העדויות).

עוד הפנתה לגרסאות התובע בנדון (שראשיתן בתאור 2 ארועים, וכך גם בדיון הקד"מ והמשך בעדותו ובעקבות גרסת הנתבעת הן בהגנתה והן במסמכים שצרפה, בדבר 2 הארועים ועיתויים, ו"נעלמה" גרסת הפיטורין לאלתר – החלפת גרסאות, מה שמפחית משמעותית מהימנותו.

לא בכדי מקשה הנתבעת – אם קיבל מיידית המסמך, שתוכנו אינו נכון, משטען כי פוּטר "סתם כך" – הכיצד לא התרעם על כך?!
כן מפנה היא לכך כי התובע, שמא בלי משים, אישר כי המנהל "הזמין אותי לשיחה" (עמ. 11 שו' 22) – מה שודאי מאשש גרסת הנתבעת.
עוד טענה כי המומחה לא זומן ע"י התובע לעדות (תקנה 130 א לחסד"א וכן עב"ל 52793-09-14 מנווה אלחטיב נ' המל"ל).
ומשמדובר בהסכמה הדדית לפרישה מרצון לא נדרש שימוע.

שוכנענו מהראיות שבפנינו וזוהי מסקנתנו כי הצדדים אכן הסכימו על הפסקת עבודתו של התובע, כי כך הוסכם ב- 22.7.15 , במסמך שנחתם ע"י הצדדים בפועל בו ביום; לא נסתר כי עסקינן בחתימת התובע, וגם אם במכוון שינה חתימתו (=זיוף עצמי) , לא הוכח כי לא חתם או כי "חתם" רק ע"מ לאשר קבלת המסמך (אגב, גרסה שכלל לא נטענה, כעובדה חלופית ...).

הנה כי כן – נדחות עתירות התובע בהקשר האמור, הן באשר לפיטורים שלא כדין, והן באשר לפיצוי בגין עגמת נפש.

ב. הפרות כלליות

התובע מונה בתביעתו זכויות שנשללו ממנו – תוספת יוקר; לא קיבל ביגוד; לא קיבל קצובת אש"ל; לא הופרש לקה"ל.
כאמור, בתצהירו "שינה" מעט טעמיו, וטען כי "ביגוד" קיבל "מעט מאוד" . התובע לא מסביר שינוי זה בגרסתו ובפועל, לא נהיר לשם מה טען בהקשרים האמורים, אלא אם ביקש לבסס גרסת התפטרות.

כאמור, הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי קיבל תוס"י כדין, כי קיבל ביגוד כדין, אינו זכאי לאש"ל ואכן זכאי לקה"ל.
אין חולק כי התובע אינו זכאי עפ"י הדין הענפי לאש"ל (ודאי משלא טען כלל עובדתית בנדון) ואף לא עתר לסעד כאמור.
עוד אין חולק כי התובע קיבל בגוד, גרסתו העובדתית בנדון אינה "מוסיפה" למהימנותו – מה גם שאין מדובר ב"פדיון" לאחר סיים יחסי העבודה.

אין בפנינו ראייה כלשהי לאי תשלום תוס"י, ואין לנו אלא לדחות הטענה שלא הוּכחה.

משאין חולק כי לא הופרש לתובע לקה"ל כמתחייב מהצו הענפי - תשלם הנתבעת לתובע הסך שנתבע (1,855 ₪)/

ג. הודעה לעובד

אין חולק כי אין בפנינו הודעה לעובד בכתב ואף לא הסכם עבודה.
העובדה כי סוכמו תנאי העבודה בין הצדדים וכי הצדדים נהגו בהתאם להסכמתם שבע"פ – אין בה כדי לאיין חובת הנתבעת כמ עסיק.
בהתאם, עפ"י החוק – זכאי התובע לסך שעתר לו כפיצוי – 3,000 ₪.

ד. חופשה

טען התובע כי אין מדובר "במדע מדוייק" ומשטרם הוצג לו פנקס חופשה, הוא מעמיד תביעתו על כמות הצבירה לפי החוק ועל ההתיישנות שבחוק, ומשניצל לכל היותר כ- 15 יום בכל תקופת עבודתו – עתר ל 45 יום פדיון וסה"כ 18,352 ₪ , בצרוף הלנה.

הנתבעת הכחישה הנטען טענה כי ניהלה פנקס כדין, כי התובע חב בגין 7 ימי חופשה שלקח ביֶתר (2,855 ₪), לקיזוזם עתרה וכי החתים שעון נוכחות.
באוקטובר 2010 טעתה הנה"ח ולאחר בדיקה של פנקסי החופשה הוברר כי ניצל 120 יום, בעוד זכאותו היא 113 יום בלבד (תוך פירוט הניצול מדי שנה).
בתצהירו חזר התובע על טענתו וטען כי הרישום בתלוש בדבר "דמי חופשה" הוא פיצול חד צדדי של שכרו, וכי "ברוב המקרים היה מזוייף ושיקרי שנועד להפחית את השכר שלי הקובע". כך הפנה לאוקטובר 2010, כשבתלוש מצג לפיו קיבל תשלום על 4 ימים שניצל, אך בפועל קוזזו 6 ימים; כך עד 12.14 הראתה הנתבעת כאילו צבר 7 ימי חופשה אך בינואר 2015 הציג התלוש יתרת חופשה של 0.42 - (מינוס) וניצול של יומיים.

המנהל בתצהירו טען כי באפריל ובספטמבר 2010 נרשמו ימי גשר, שככל הנראה לא נוכו כימי חופשה, ניכוי שנעשה בהנה"ח רק באוקטובר; בסוף כל שנה ערך בקרה של ימי החופשה מול התלושים ופרט ימי החופשה שנטל התובע במהלך השנים, כאמור ברישומים שצויינו בזמן אמת (ג' לתצהירו), גם אם לא נוכה בטעות בתלוש יום מסוים. המנהל צרף אף כרטיסי עבודה (ד' לתצהירו).

בעדותו טען התובע כי בסוף חודש ראה חלק מכרטיסי הנוכחות וחלק לא. שנה ראשונה כמעט לא החתים כרטיס. ראה את צילומי הכרטיסים שהוגשו. חלק מהימים שכח לחתום ולכן, לא מקובל עליו רישומי החופשה בכרטיסים. אינו יכול לומר מתי שכח לחתום. צריך לראות לפי התאריך, בימים שריק , כנראה ששכח להחתים.
הוא במחלוקת, לא כל הימים שרשום חופש, אלא רוב הימים. לא זוכר באיזה ימים הוא במחלוקת. לא זוכר מה עשה לפני 5-4 שנים. בתת מודע , יודע שלא יכול להיות שהצטברו לו כ"כ הרבה ימים (שניצל) תלושים קיבל באופן סדיר. התלונן על זה כמה פעמים.

למנהל הוצג בח.נ. תלוש 1.15 מול תלוש 12.14 – וה שיב כי בסוף כל שנה ערך בדיקת הרישומים בכרטסת מול התלושים ומעדכן בתלוש.
כן הופנה לכרטסת 4.15 ולתלוש אותו חודש והשיב שהתובע היה חולה 5 ימים, יום ראשון לא מקבלים. יום 3-2 מקבלים יחד יום וכדי שיקבל משכורת מלאה, שילם הימים החסרים כחופשה. אין לו "הסכמה מוכחת" לשלם כיום חופשה יום שהתובע היה חולה ושילם לו כחופשה, אבל התובע ידע והסכים לכך.

כן הופנה לתלוש יולי 2015 – 5 ימי חופשה ובתלוש – והשיב כי זה 5 ימים שלא הגיע, שכן קיבל על 26 י"ע, חודש מלא. לא הביא טופס מחלה.
וביחס לכרטסת מאי 2014, 4 ימי חופשה ובתלוש קוזזו 6 ימי חופשה – זה ימי חופשה ומחלה, השלים לו כדי שיקבל שכר מלא.
כך גם באוקטובר 2013 – 22 י"ע ו- 5 ימי חופשה ובתלוש לא רואים תשלום – והשיב שחייבו ביומיים, רואים ש- 5 ימים לא היה בעבודה, כשבתלוש תשלום על 15 ימי עבודה; בנובמבר – א ין לו הסבר על תלוש זה כרגע. עובדה שהתובע לא התלונן , או שהשלימו לו.

אין חולק כי התובע לא נתן כל גרסת עובדה ראויה בנדון, ודאי משכל המסמכים גולו בגמ"ס – הגם שהנטל ברכיב זה על הנתבעת!
נזכיר עוד כי גם גרסתו כי היו ימים ש"שכח להחתים" נשמעה בפנינו לראשונה – וגם אז לא ידע לומר מתי "שכח", למצער, להחתים כרטיס – ודאי כך, כשאינו טוען כך בוודאות אלא "כנראה" (עמ. 8 שורה 14) . ודאי וודאי כך, כששעון הנוכחות מצוי בדרכו של העובד בכניסה וביציאה מהעבודה, מחד ומאידך, אין ולוּ ראייה אחת לתלונה כלשהי שהשמיע בנדון במהלך עבודתו!

מנגד, הרישום בכרטיסי הנוכחות הוא המדוייק, ואין בפנינו "שינוי" בכרטסות או בתלושים במהלך שנת העבודה, אלא עם סיומה – ענין בו הודה המנהל.

לא מצאנו פגם בתשלום ימי העדרות בגין מחלה ע"י ניצול ימי חופשה או בחישוב ימי גשר כ"ניצול חופשה", כמקובל – ענין שאין בו כל נזק לתובע, שכעובד מבוגר ומנוסה – ודאי היה ער לכך ולא מצאנו תלונה בנדון בזמן אמת.
ודאי כך, כשהכרטסות שהציגה הנתבעת כוללות פרטים ביחס לעובדיה ולא רק ביחס לתובע.
אף לא מצאנו פגם בכך כי הוצגו אך כרטיסי נוכחות "שאינם מלאים" – שהרי אם ב רפרוף ניתן להווכח כי התובע "לא הקפיד" להחתימם, מחד ומאידך, חלק מהשעות נרשמו (נוספו) בכתב יד – ואף אין בפנינו גרסתו אם בכתב ידו עסק ינן – ואם כן, מהי גרסתו ביחס לימים בהם לא החתים הכרטיס ...! ? (ראה לדוגמא כרטיס 10.11; 10.12, 1.11, 2.11, 3.11 וכיוצ"ב) עוד נזכיר לדוגמא כרטיס 2.12 בו צויין "חופש" – "משפט", ב- 26 לחודש וכו' – נתוני עובדה שוודאי היה על התובע להדרש להם בעדותו! ולא להוותר בגרסתו "הסתמית", ש אף אינה משכנעת כי לא ניצל יותר מ- 15 יום בכל שנות עבודתו.

אין חולק כי בידי הצדדים כל תלושי השכר – אך אלה כולם לא הוצגו לנו.

לאחר ששקלנו כל האמור כולל גרסאות התובע בנדון, וגרסת הנתבעת בדבר האופן בו ביצעה החישוב והתשלומים – נדחית התביעה ברכיב זה, מששוכנענו כי הרישום, החישובים והתשלומים כמפורט לעיל , בוצעו כדין וכי התובע קיבל מלוא זכאותו.

משמניחים אנו כי קיימת תמיד אפשרות לטעות ביום ברישומי הנתבעת בכרטסות כמו גם האפשרות לטעות ולא להחתים כרטיס, מששוכנענו כי הכרטסות מבטאות רישומים אותנטיים ובזמן אמת – נדחית אף טענת הנתבעת לתשלום ביֶתֶר.

ה. סיכום

הנתבעת תשלם לתובע הסכומים שנקבעו לעיל, בתוך 30 יום בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
לאור אופי ההליך ותוצאתו – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, י"א תשרי תש"פ, (10 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר מר יהונתן דקל

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר יעקב גונצ'רובסקי
נחתם ע"י נ.צ. ביום 10.10.19.
ק/רינת+רונית/


מעורבים
תובע: אבי גולפיגן
נתבע: מוסך מרץ בת ים בע"מ
שופט :
עורכי דין: