ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אשרף קרקי נגד מדינת ישראל :

בש"פ 6293/97
בש"פ 6294/97

בפני: כבוד השופט מ' חשין

העורר בבש"פ 6293/97: אשרף קרקי

העוררים בבש"פ 6294/97: 1. מוחמד עלי קרקי
2. עלי מוחמד קרקי
3. סלאח מחמד קרקי

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום 13.10.97 בב"ש 1432/97 ובב"ש 1413/97
שניתנו על ידי כבוד השופט ש' ברנר

תאריך הישיבה: ב' בחשוון תשנ"ח (2.11.97)

בשם העורר בבש"פ 6293/97: עו"ד יעקב קמר

בשם העוררים בבש"פ 6294/97: עו"ד ראובן בר-חיים

בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור

בבית המשפט העליון

החלטה

שני עררים הם לפני, והשניים עניינם בהחלטה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. מסכת העובדות היא אותה מסכת, החלטת בית-המשפט היא החלטה אחת, וגם החלטתי זו בערר תהא אחת.

ארבעה העוררים הם שלושה דורות במשפחה אחת: הסב, העורר מס' 1 בבש"פ 6294/97 (להלן נכנה אותו - הסב); שני בניו של הסב, העוררים מס' 2 ו3- בבש"פ 6294/97 (להלן נכנה אותם בשמם, כסידרם - עלי וסלאח), ונכדו של הסב, אשרף, בנו של אחד מבני הסב שאינו לפנינו, העורר בבש"פ 6293/97 (להלן נכנה אותו - אשרף). העבירה המיוחסת לסב היא שידול לרצח, ואילו העבירה המיוחסת לעלי, סלאח ואשרף היא רצח.

שני כתבי-אישום הוגשו לבית-המשפט המחוזי: האחד כנגד הסב, עלי וסלאח, והאחר כנגד אשרף. עם הגשת כתבי-האישום, הורה בית-המשפט לעצור את העוררים עד תום ההליכים, ועל החלטה זו העררים שלפני.

אשר למסכת העובדות: בית-המשפט המחוזי, מפי סגן הנשיא שלום ברנר, כתב החלטה מפורטת ומדוקדקת, ועל רקע האמור בה, ראוי כי אקצר במקום שיכולתי להאריך. על-פי האמור בכתב-האישום, הורה הסב את עלי וסלאח לרצוח את בתו אמאל - אחותם של עלי ושל סלאח - על רקע "חילול כבוד המשפחה" ובשל כך שאמאל גנבה ממנו סכום של 40,000.- דינר וככל הנראה נתנה את כולו או את מרביתו למאהבה. עלי, סלאח ואשרף תיכננו את מעשה הרצח של אמאל, וכתב-האישום מפרט את המהלכים אשר הביאו לרציחתה על-דרך הטבעתה בים המלח. בהחלטתו מפרט בית-המשפט המחוזי את הראיות לכאורה להוכחת אשמתם של כל הארבעה, ולסופה של החלטה מורה הוא על מעצרם עד תום ההליכים.

כאמור לעיל, שני עררים הם לפני: ערר אחד הוא עררו של אשרף והערר האחר הוא הערר של הסב ושל עלי וסלאח. העוררים יוצגו בנפרד בכל אחד מעררים אלה, ואף אני אדון בעררים אלה אחד לאחד.

הערר האחד הוא עררו של אשרף. אין חולקים כי אשרף הודה בהודעותיו במשטרה במעשים המיוחסים לו בכתב-האישום - הודה במעשיו והפליל את הסב, את עלי ואת סלאח - ועל רקע זה טען בא-כוחו שתי טענות אלו: הטענה האחת היתה, כי הודאתו של אשרף בחלקו במעשה הרצח אינה קבילה בהיותה מנוגדת להוראת סעיף 12 לפקודת הראיות, והטענה האחרת היא, כי הודעותיו של אשרף במשטרה ניתנו לאחר שנכרת עימו הסכם עד מדינה או, לחלופין, כי דבריו נאמרו במהלך משא ומתן לקראת חתימת הסכם להיותו עד מדינה, ועל-כן אין לקבלם כראיה במשפט.

ניתנת אמת להיאמר, שקצרה בינתי מהבין כיצד זה יכול נאשם לטעון - בה-בעת - שתי טענות אלו שאינן עולות בקנה אחד זו-עם-זו. אין המדובר בטענות משפטיות חלופיות, אלא בטענות עובדה חלופיות. טענתו של אשרף כי חוקרי המשטרה התאכזרו אליו ונקטו כלפיו באלימות, על-פי עצם טיבה אינה עולה בקנה אחד עם טענת המשא-ומתן. משמעלה עורך-דין שתי טענות אלו, זו בצידה של זו, נחלשות השתיים כאחת, וממילא קשה לייחס רצינות לכל אחת מן השתיים.

לשאלת קבילות הודאותיו של אשרף, לא מצאתי בטענתו כל ממש. בבוא יומו של המשפט, ואם יעמוד אשרף על טענתו כי הודאותיו הוצאו ממנו בניגוד לדין - טענה המוציאה, כאמור, את טענת המשא ומתן להיותו עד מדינה - ישמע בית-המשפט ראיות ויכריע כאשר יכריע. אולם לא שמעתי עד הנה כי טיעוניו של נאשם כי הודאה הוצאה ממנו שלא-כדין - טענה המוכחשת בידי התביעה - היא לעצמה יש בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לאמור בהודאה. אשר להילכת זאדה (בש"פ 8087/95, טרם פורסם), לא מצאתי כיצד יש בהלכה זו כדי להיות לעזר לאשרף. אין לי אלא להסכים לדבריו של סגן הנשיא ברנר, כי במקום בו מוכח על-פני הדברים שהודאתו של נאשם ניתנה בניגוד לדין, כי-אז ראוי לשקול סיכויי הרשעה המיוסדת על אותה הודאה. לא כן הדבר בענייננו, שדברי אשרף מוכחשים מכל וכל.

אשר לטענת עורך-דין קמר כי הודאתו של אשרף ניתנה תוך כדי משא-ומתן לקראת כריתתו של הסכם עד-מדינה, או על-פי הסכם מכללא בין המשטרה לבין אשרף כי ישמש עד מדינה: בית-משפט קמא דחה טיעונים אלה ואני מסכים עם הנמקתו במלואה. עיינתי בכתובים ונמצאתי למד כי היה זה אשרף שביקש להיות עד מדינה, בהגיעו לכלל מסקנה כי דודיו הפילו אותו בפח. אכן, לא נמצאה לי תשתית ראויה לטיעונו של אשרף כי נכרת הסכם מכללא בינו לבין המשטרה או כי הודה באשר הודה והפליל את אשר הפליל תוך ניהול משא ומתן להיותו עד מדינה.

אשרף היה שותף ראשי למעשה הרצח, הגם שלא הוא הטביע במו-ידיו את דודתו אמאל. כנגד אשרף עומדת חזקת מסוכנות - היש צורך להאריך דברים על כך? - וחזקה זו לא עלה בידי אשרף לסותרה. אין לי אלא להסכים לדבריה של השופטת ביניש בבש"פ 2646/97 - עודה (טרם פורסם) - כי רק במקרים חריגים, נדירים ויוצאי דופן ישוחרר ממעצר מי שעומד לדין בעבירת רצח ונמצאו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו זו. אם כך ככלל, לא כל שכן שקיים חשש כבד להימלטותו של אשרף מן הדין.

אני מחליט לדחות את עררו של אשרף.

אשר לעררו של הסב. אני דוחה את טענתו של עורך-דין בר-חיים כי אין ראיות לכאורה המסבכות את הסב במעשה השידול לרצח. אשרף מדבר מפורשות על כך שהסב שידל את בניו לרצוח את אמאל, ומשנמצא לנו כי אשרף אינו בבחינת עד מדינה, אף אין דבריו נדרשים לסיוע. אשר לטענתו של עורך-דין בר חיים כי עלי וסלאח החליטו ממילא לרצוח את אחותם אמאל, וכי מטעם זה אין לראות את הסב כמשדל, טענה זו תתברר לאשורה במשפט. לעת הזו די בדבריו של הסב ובעובדה כי בניו רצחו את אמאל, כל אחד מהם בדרכו וכחלקו.

משנמצאו ראיות לכאורה לסיבוכו של הסב במעשה הרצח, הוכחה לכאורה עילת מעצר. השאלה אינה אלא אם ראוי להורות על חלופת מעצר. לעניין זה הצביע עורך-דין בר-חיים על חולייו הקשים של הסב, על היותו כבן שמונים שנה, ועל-כך שבנסיבות העניין אין עולה ממנו חזקת מסוכנות או חשש השפעה על עדים.

אין ספק כי כל השיקולים שהעלינו באשר לאשרף נכונים, בעיקרם, באשר לסב. השאלה הינה, איפוא, אם עניינו של הסב מביא עצמו במסגרת אותם חריגים מיוחדים ויוצאי-דופן שבהם ישוחרר אדם בערובה הגם שעומד הוא לדין באשמת רצח. בעניין זה הביא עורך-דין בר-חיים בפני את החלטתו של בית-המשפט בבש"פ 5222/97 - פטשניק, בו שוחרר בערובה אדם כבן תשעים (או כבן שמונים וחמש) שהואשם ברצח אישתו (שהיתה בעת מעשה כבת שמונים ושלוש שנים) תוך כדי מריבה ביניהם, ולהחלטה בבש"פ 2646/97 - עודה, בה שוחררה בערבות אישה שהואשמה בקשירה קשר לביצוע פשע וברצח.

אינני מסכים לטענה זו. לא אפרט את ההבדלים בין אותם שני עניינים לבין ענייננו-שלנו, ואספק עצמי באומרי כי לא הרי ענייננו כהרי אותם עניינים. אכן, אין זה מעשה שבכל יום שאדם כבן שמונים ייכנס למעצר עד תום ההליכים. אך גם זו אמת, שאין זה מעשה שבכל יום שאדם בן שמונים עומד לדין בגין שידול לרצח. אפשר בהמשך ההליכים יהיה מקום לשיחרורו של הסב בערובה - לא אמרתי אלא אפשר יהיה מקום לשקול - אך לעת הזו אינני מוצא הצדק לכך.

אני דוחה איפוא את עררו של הסב.

עורך-דין בר-חיים הוסיף וקבל לפני כי למרות הוראות שניתנו לא הומצאו פרטים לבית-המשפט על מצב בריאותו של הסב החולה. לטענה זו לא שמעתי תשובה מפי באת-כוח המדינה. אני מורה, איפוא, את המשטרה כי תמלא אחר הצו שנתן הנשיא זילר לעניין בדיקת מצב בריאותו של הסב ואודות דיווח על מצב בריאותו.

אשר לעלי ולסלאח, אין צורך להרבות מלים. אשרף מסבך אותם בעבירת הרצח באורח ברור. הוכחה לכאורה עילה למעצר, ובנסיבות העניין אין מקום להורות על חלופת מעצר.

אני מחליט איפוא לדחות גם את ערריהם של עלי ושל סלאח.

סוף דבר: אני מחליט לדחות את כל העררים שלפני, והם ערריהם של אשרף, של הסב, של עלי ושל סלאח.

היום, ב' בחשוון תשנ"ח (2.11.97)

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97062940.G01


מעורבים
תובע: אשרף קרקי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: