ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמיר גילת נגד המוסד לביטוח לאומי :

25 אוגוסט 2019
לפני: כבוד השופטת מיכל נעים דיבנר
נציגת ציבור (עובדים) – גב' סיגל רונן כץ

התובע:
עמיר גילת, ת.ז XXXXX468
ע"י ב"כ עו"ד יוסי סבן

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י הלשכה המשפטית תל אביב

החלטה

התביעה
התובע מועסק ברשות מקרקעי ישראל (להלן – הרשות) מאז שנת 2002. בעבר נקראה הרשות "מנהל מקרקעי ישראל" ובמהלך 2013 בוצעו במנהל רפורמה ושינוי ארגוני מקיף, בעקבותיהם, בין היתר, קודם התובע. לטענת התובע, ביום 30.6.13 בוצע המעבר הפיסי של כל עובדי המרחב החדש שתחת ניהולו לקומה אחרת. התובע מבקש כי נקבע שאירועי יום זה , כפי שיפורטו להלן, היו חריגים בעבודתו הרגילה וגרמו לו להתפרצות מחלת הסכרת.
ביום 20.6.16 דחה הנתבע את התביעה שהגיש התובע מן הטעם שמ הבחינה הרפואית לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו כפי שתוארו בחקירתו על ידי חוקר הנתבע (הודעה לחוקר מיום 28.3.16 צורפה לכתב ההגנה. להלן – ההודעה לחוקר).
בכתב ההגנה הוסיף הנתבע וטען כי לתובע לא אירע אירוע חריג בעבודתו אלא לכל היותר הוא חווה תקופת מתח מתמשך שאינה עולה כדי תאונת עבודה.

ההליך שהתקיים בפנינו ותמצית טענות הצדדים
בדיון מוקדם, לאחר שמיעת עיקר טענות הצדדים, קבע בית הדין כי התיק יועבר להוכחות לצורך הכרעה בשאלה האם אירע לתובע אירוע מיוחד או חריג ביום 30.6.13 והאם קיים קשר סיבתי בינו לבין הסכרת בה לקה.
התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם חברו לעבודה, מר רוני סימנטוב, שניהם נחקרו בדיון ההוכחות. הנתבע לא זימן עדים מטעמו, אך הציג רישום רפואי ממועד סמוך לאירוע (נ/1). לאחר הדיון נענה הנתבע להמלצת בית הדין ושקל בשנית עמדתו, אך לבסוף הודיע כי לא שינה ממנה. לפיכך, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב ולהלן נביא את עיקרי טענותיהם.
לטענת התובע, במועד האירוע הוא עבד מזה כ-13 שנים במנהל מקרקעי ישראל, אשר לימים הפך לרשות. עד לחודש יוני 2013 שימש כסגן מנהל ומנהל בפועל של מחלקת הפיקוח ובעקבות השינוי הארגוני קודם לתפקיד סגן מנהל "מרחב השמירה על הקרקע תל אביב – מרכז" (לעיל ולהלן – המרחב). משמעות השינוי היתה אחריות רחבה יותר, וכן עובדים נוספים לנהל, בנוסף לאלו שניהל עד אז.
התובע אישר כי השינויים הללו לוו בתקופה של מתח ומועקה נפשית שהלכו והתעצמו, אך לטענתו ביום 30.6.13 הגיע המתח לנקודת שיא, שכן היה זה יום המעבר בפועל למשרדים החדשים. במועד זה במשך יום שלם עסקו התובע והעובדים הכפופים לו בהעברת הציוד מהמשרדים הישנים למיקום החדש. לכן יום עבודה זה היה קשה נפשית ופיזית כאחד, תוך שהתובע מפקח על המעבר. בנוסף, באותו יום אירע אירוע מילולי קשה עם אחד העובדים (להלן – מיקו) על רקע טרוניותיו לגבי המקום בו נדרש לשבת.
בחודש הבא החל התובע לסבול מיובש בפה, מצמא וממתן שתן מוגבר, בנוסף לירידה בלתי מוסברת במשקל. בחודש 8/2013 הופנה לביצוע בדיקות דם, בעקבותיהן אובחן כלוקה בסכרת.
התובע הפנה לפסיקת בית הדין הארצי הדנה בסכרת כתוצאה של תאונת עבודה וטען כי עניינו עונה על דרישות הפסיקה ולכן יש למנות מומחה לבחינת הקשר הסיבתי בין האירועים החריגים שפקדו אותו בעבודה ביום 30.6.13 לבין מחלת הסכרת.
לטענת הנתבע, הראיות בתיק מלמדות כי התובע היה נתון למתח מתמשך במשך כשלושה חודשים לכל הפחות, כאשר דבר קידומו ודבר המעבר של המשרדים, היו ידועים זמן רב לפני שאירעו בפועל. התובע אישר שגם בתפקידו הקודם הוא נחשף לויכוחים, הרמות קול ואף איומים במפגשים עם פולשים ומפיר י חוק. תפקידו הקודם של התובע לא היה שונה מהותית מהתפקיד שקיבל בעקבות השינוי הארגוני, שכן גם אז ניהל מפקחים וגם בו עבד ללא סגן.
הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל הוכרזה כבר בשנת 2011 ויצאה לפועל בשנת 2013. כבר בסוף שנת 2012 התבקשו העובדים לרשום את העדפתם לתפקיד במבנה הארגוני החדש והודעות על השיבוצים ניתנו לעובדים, לרבות לתובע, כבר בחודש 3/2013. לכן, כבר ממועד זה ידע התובע מהו תפקידו ואף ידע שיעבוד ללא סגן. בניגוד לעדות התובע, העד מטעמו העיד שנוספו לתובע 5 עובדים בלבד תחת ניהולו ולא 10 כטענתו.
התובע תיאר תחושות של לחץ ומועקה נפשית שהחלו לכל המאוחר בחודש 3/2013 וההכנות למעבר המשרדים נעשו עוד קודם למעבר בפועל, לרבות שיבוץ העובדים למקומות הישיבה שלהם בעבודה. בניגוד לעדות התובע כי הוא זה שצעק על מיקו, העיד העד מטעמו כי דווקא מיקו היה זה שצעק על התובע . מכל מקום מיקו לא זומן לעדות כאשר התובע אף העיד כי מיקו אמר לו שאינו זוכר את האירוע.
התובע לא סיפר למנהליו על האירוע הנטען, המשיך בעבודתו כרגיל ולא פנה לטיפול רפואי. כל אלו מעידים על העדר דחק נפשי. את האירוע החריג יש להוכיח בראיות אובייקטיביות ולא די בטענה גרידא. בכל הפניות של התובע לטיפול רפואי בסמוך לאחר 30.6.13 לא נזכר קיומו של אירוע תאונתי, של מאמץ פיזי חריג או של מתח נפשי, ויכוח או סערת רגשות. על פי הפסיקה יש לתת משקל מיוחד לאנמנזה הסמוכה למועד האירוע. גילוי הסכרת היה אקראי ולא כתוצאה מבירור תוצאות אירועי 30.6.13.
חריגות האירוע צריכה להיות ברורה למבוטח בזמן אמת ולא להילמד בדיעבד בעקבות ייעוץ משפטי. העובדה שהתביעה הוגשה כ-3 שנים לאחר האירוע הנטען מלמדת כי בזמן אמת התובע לא סבר שאירע לו אירוע חריג בעבודה, אלא, כפי שהעיד, הגיע למסקנה זו בעקבות כתבה שקרא בעיתון על הקשר הסיבתי בין פגיעה בעבודה לבין סכר ת.
אשר לעדות מר סימנטוב, סבור הנתבע כי יש להתייחס אליה בזהירות, בהיותו עובד הכפוף לתובע ומכל מקום הוא לא תמך באופן מלא בפרטי עדותו של התובע. לסיכום טענותיו ציין הנתבע כי "גם אם מבחינה אובייקטיבית היה ביום 30.6.13 מעבר של ציוד אישי של עובדים מקומה אחת לקומה אחרת באותו בניין ואף אם חילופי דברים קצרצרים, שטיבם אינו ברור, אירעו בין התובע לבין עובד אחר, אין בכך כדי להוות אירוע חריג" (ההדגשה במקור).
הכרעה
בפסק הדין בעב"ל (ארצי) 21292-06-11 שלום דראב – המוסד לביטוח לאומי, 3.12.2012 נקבע כדלקמן:
"על מנת שמחלת הסוכרת בה לקה המערער תוכר כפגיעה בעבודה, היה עליו להוכיח קיומו של אירוע מיוחד ומצב של מתח נפשי מתמשך בעקבותיו. בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת כבר נקבע בפסיקה כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג..."
בית הדין הארצי לעבודה עמד על התנאים הנדרשים להכרה במחלת הסכרת כפגיעה בעבודה, בזו הלשון (עב"ל (ארצי) 4662-03-13 כמאל ספדי – המוסד לביטוח לאומי, 4.12.2014):
"בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך הכרה במחלת הסוכרת כפגיעה בעבודה יש צורך בשלב ראשון להוכיח מבחינה עובדתית כי התרחש "אירוע מיוחד בעבודה, אשר בסמיכות זמנים אליו פרצה (או הוחמרה – ס.ד.מ) מחלת הסוכרת" (עב"ל 21292-06-11 שלום דראב – המוסד לביטוח לאומי, מיום 3.12.12). היינו, גם אם לא נדרשת הוכחתו של אירוע "חריג" בהכרח – נדרש להוכיח התקיימותו של אירוע "מיוחד" קונקרטי, מוגדר ככל הניתן במקום ובזמן, וזאת להבדיל ממתח מתמשך (עב"ל 528/09 וורקו בר קבדה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.4.10; עב"ל 1214/04 יהודה בן שושן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.3.05; דב"ע נג/0-228 גד אלזם – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ח 25 (1994))."
כאמור, מתח מתמשך אינו עונה על הנדרש להכרה באירוע כ"אירוע מיוחד". יחד עם זאת, בעב"ל (ארצי) 31298-09-10 בר ששת – המוסד לביטוח לאומי, 24.12.2012, נפסק, כי ייתכן קיומו של אירוע חריג על רקע מתח מתמשך. בעניין זה נקבע כי –
"אין כל מניעה מ"בידודו" של אירוע מיוחד כאמור, ובלבד שהתקיימו בו התנאים להכרה בו ככזה...בעצם קיומם של לחץ ומתח מתמשך אצל מבוטח במהלך תקופה מסוימת, אין כדי לשלול בחינת קיומו של אירוע מיוחד כאמור במהלך התקופה. ממילא בחינת קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המבוטח ובין אותו אירוע מיוחד, תיערך בשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שתובא לפני המומחה היועץ הרפואי."
(ראו גם: עבל (ארצי) 26029-09-11 המוסד לביטוח לאומי – יהושוע תשתש, 9.10.2012; עב"ל (ארצי) 27356-04-13 דב גוטדינר – המוסד לביטוח לאומי, 10.4.2014; עב"ל (ארצי) 42735-08-13 שלום רפפורט – המוסד לביטוח לאומי, 18.1.2016).
עוד נפסק כי אין צורך בהוכחה גורפת לעצם קיומו של אירוע חריג, אלא די במידה מספקת של סבירות לקיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 1285/04 בן ציון בנרויה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.1.2006). קביעות אלה המתייחסות ל"אירוע חריג", חלות מקל וחומר גם בכל הקשור ל"אירוע מיוחד", כבענייננו.
מן הכלל אל הפרט
כפי שהראינו לעיל, הנתבע מאשר במפורש בסיכומיו כי ביום 30.6.2013 נדרש התובע, כמנהל המרחב, לפקח על מעבר משרדים אשר בוצע פיזית על ידו ועל ידי עובדים תחת ניהולו. מן הבחינה האובייקטיבית מדובר ביום עבודה חריג ובוודאי מיוחד, שכן אין מדובר ביום עבודה רגיל ושגרתי המאפיין את עבודת התובע, בין אם כמנהל ובין אם כמפקח. זאת ביתר שאת בשים לב לכך שאין מדובר בשינוי ארגוני שגרתי ונפוץ של מעבר מקום ישיבה , אלא בשינוי הנובע מרפורמה מקיפה. לדידנו, מדובר אפוא ביום חריג בעבודתו של התובע, גם אם קדמה לו תקופה של מתח מתמשך. בנוסף הנתבע הכיר בכך שהתנהל באותו יום ויכוח חריף וקולני בין התובע לבין עובד הכפוף לו. נדגיש כי הנתבע מטעה בסיכומיו בטענתו כי יש לכאורה סתירה בין עדות התובע לבין עדות העד מטעמו שאינה תומכת בטענה כי התובע התפרץ בקולניות על מיקו. מר סימנטוב העיד מפורשות: "...התנהל ביניהם ויכוח על המיקום, ראיתי את התובע מתפרץ עליו ויוצא ממנו התסכול של כל היום. אני מכיר את התובע הרבה שנים, הוא בדרך כלל נעים הליכות ורגוע, לפעמים יותר מידי, לא ראיתי אותו במצב כזה, צועק, מתעצבן, רותח מעצבים. ראיתי אותו הולך למשרדו, ניסינו להרגיע את ההמולה שהיתה שם, וראיתי אותו יושב במשרדו שבור מכל המקרה הזה" (עמ' 14, ש' 24). עדותו של מר סימנטוב תומכת בעדות התובע כי גם מהבחינה הסובייקטיבית היה זה יום עבודה חריג, שכן תגובתו לטרוניה שהעלה כלפיו מיקו הייתה קיצונית וסוערת, בניגוד לתגובותיו הרגילות בניהול העובדים הכפופים לו .
הנה כי כן, סבורות אנו כי די בעובדות שהנתבע אינו חולק עליהן בכדי לקבוע קיומו של אירוע חריג, ובוודאי אירוע מיוחד, בעבודת התובע ביום 30.6.13.
נזכיר, כי גם פקידת התביעות לא סברה שהתובע לא הוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודת התובע, זאת לאחר בחינת טענות התובע וחקירתו על ידי חוקר הנתבע (אשר צורפה לכתב ההגנה ללא סייג) . פקידת התביעות דחתה את התביעה בנימוק יחיד להעדר קשר סיבתי. אמנם נכון הוא כי הנתבע רשאי להעלות נימוקי דחייה נוספים במסגרת כתב ההגנה, אלא שבמקרה הנדון לא ביצע הנתבע חקירה נוספת פרט לחקירתו של התובע, לא זימן עדים מטעמו ומשהגענו עד הלום, נוכחנו כי אותן עובדות שעמדו בפני פקידת התביעות הן אלו שמונחות כעת בפנינו.
טענות הנתבע כנגד כך שהתובע הגיש את התביעה בעקבות כתבה שקראה רעייתו בעיתון, מוטב היו אלמלא נטענו. הקשר בין מתח נפשי או אירוע חריג לבין מחלת הסוכרת והעובדה כי פגיעה כאמור עשויה להוות תאונת עבודה, אינם בגדר נחלת הכלל. הצורך להנגיש לציבור העובדים את האפשרות לממש את זכויותיהם, במיוחד בנושאים שהם נדירים יחסית כגון זה שבפנינו , הוא חיוני על מנת שהחקיקה הסוציאלית תבוא לכדי מימוש מקסימלי. תחת הגישה העולה מסיכומי הנתבע שבפנינו, יש לצפות מהנתבע לברך על מגמת הנגשת המידע לציבור, בדיוק מן הטעם שבכך יפנו רבים יותר למימוש זכויותיהם הסוציאליות על פי דין.
כעולה מחומר הראיות שבפנינו, אלו הן עובדות המקרה:
התובע עבד משנת 2002 במנהל מקרעי ישראל. בשנת 2011 מונה התובע לתפקיד סגן מנהל מחלקת הפיקוח ו בשנת 2012 למנהל בפועל של המחלקה, במחוז מרכז (הודעה לחוקר, ש' 8 ; פרוטוקול הדיון בעמ' 5 ש' 4). בעקבות הרפורמה קודם התובע בתפקידו ובחודש 3/2013 שובץ לתפקיד סגן מנהל ומנהל בפועל של המרחב, שהיה אז בשלבי הקמה. למרות השיבוץ לתפקיד, התובע לא החל בו בפועל, אך כבר החל בפיתוח ותכנון המרחב החדש (עמ' 6, ש' 29) .
תקופת הרפורמה לוותה במתחים ומועקה נפשית, שנבעו מסיבות שונות: התפקיד והאחריות החדשים , המתחים עם עובדים שהוכפפו לתובע ועוד. התובע העיד כי תקופה זו לוותה בתחושה של "פחדים, חרדות והסתגרות" (סעיף 7 לתצהירו). התובע תיאר בפני חוקר הנתבע כי בתקופה זו היה "גל תסיסה" מצד העובדים הכפופים לו מכיוון שההחלטה להעביר את משרדיהם לחלל פתוח לא נשאה חן בעיניהם, למרות שהייתה צפויה להיות זמנית ( הודעה לחוקר, ש' 36).
ביום 30.6.13 אירע באופן רשמי המעבר, הן של המשרדים (לקומה 3 באותו בניין) והן של התובע לתפקידו החדש (ש' 43 להודעה לחוקר). העובדים, בכללם התובע, הם שביצעו את ה עברת הציוד, בעיקר ארגזים וכסאות, בין הקומות (עמ' 9, ש' 23) . במקביל עובדי מחלקה אחרת כבר החלו להתמקם בקומה בה ישבו עד אז התובע והעובדים של המרחב (ש' 49 להודעה לחוקר). יום זה היה מלווה בלחץ בלתי רגיל בעבודה שהתובע חש כמי שאחראי על המעבר של המרחב . בנוסף, חלק מהעובדים החדשים שהוכפפו לתובע לא השתתפו במעבר והתובע פירש זאת כ"משחקי כוח" (שם, ש' 51). התובע, כמנהל חדש בתפקידו, עשה מאמץ יתר על מנת לחפות על כך.
בנוסף, על מנת לרצות עובד שלא היה מרוצה ממקום הישיבה שלו, העביר אותו התובע למקום הישיבה שהיה מיועד למיקו ואז נתקל בהתנגדות תקיפה מצד מיקו (עמ' 10, ש' 1 ואילך) . התובע העיד בפני החוקר: "זה השלב של הרוגע שלי שפשוט התפרץ החוצה, אני פשוט התחלתי לצעוק, אני לא זוכר מה אמרתי, זה היה יותר ברמה של תעזבו אותי. קודם כל מבחינתי עצם זה שאני צעקתי על עובד זה היה מבחינתי סוג של טראומה ועד היום כי לא עושים את זה. זה היה כמה דקות שצעקתי, אני לא זוכר את הרגיעו אותי או שאני הבנתי ונרגעתי...זה היה סוג של זעזוע..." (הודעה לחוקר, ש' 58 ואילך; פרוטוקול הדיון בעמ' 10, ש' 7 ואילך). כאמור בסעיף 20 לעיל, מר סימנטוב תמך בעדות זו.
חרף זאת, המעבר בוצע במלואו באותו יום והתובע המשיך בעבודתו כרגיל. התובע העיד שכאשר חזר הביתה באותו ערב חש "כמו אחרי פוגרום" (עמ' 10, ש' 23).
אשר לטענת הנתבע למתח מתמשך, התובע אינו מכחיש זאת, אלא שכעולה מהאמור לעיל, יום ה-30.6.13 היה נקודת שיא בתקופת מתח זו. כך לדוגמא, כאשר נשאל התובע על ידי חוקר הנתבע האם לא הבין קודם לכן מהי האחריות הנלווית ל תפקידו החדש השיב "ידעתי, הבנתי, אבל אתה לא באמת מבין עד שדברים מגיעים ואז אתה באמת מבין. באותו יום קלטתי וזה נפל לי בבום" (ש' 133) .
אשר לטענת הנתבע להיותו של הויכוח עם מיקו שגור בעבודת התובע, בשים לב לאישור התובע לעימותים יומיומיים בעבודתו עם אזרחים, הנובעים מחילוקי דעות בעניין תפקידו של התובע, נאמר כך: ראשית, איננו סבורות כי ויכוח עם אזרח דומה לויכוח ב"בית", בין התובע לבין עובדים המצויים תחת ניהולו ולא הוכח בפנינו כי ויכוחים כאמור היו חלק משגרת עבודתו של התובע (ראו גם עמ' 5, ש' 17 ; עמ' 10, ש' 31). בעוד שהאזרח הינו מעין "אורח" ארעי בחייו של העובד, עובד הכפוף לו הינו "בן בית" ועל כן יש משמעות שונה לשמירה על יחסים תקינים הנמשכים לאורך זמן. שנית, לא הוכח כי הויכוחים של התובע עם אזרחים עלו כדי צעקות והתפרצות כפי שתואר בפנינו וכאמור, מר סימנטוב העיד על התובע כאדם רגוע שההתפרצות מול מיקו ביום 30.6.13 היתה חריגה ומעולם לא ראה אותו מתפרץ כך.
לבסוף, משהוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה ביום 30.6.13 ואין בפנינו כל ראיה לסתור את טענות התובע בעניין, אין באנמנזה השותקת ברישומים הרפואיים כדי לשנות מהכרעתנו.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל אנו קובעות כי התובע הוכיח קיומו של אירוע חריג ומיוחד ביום 30.6.13 בעבודתו ולפיכך ימונה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין אירועי אותו יום והשפעתם על התובע לבין מחלת הסוכרת בה לקה.
בפני המומחה תועמד התשתית העובדתית הבאה:
התובע, יליד 1968, עובד במנהל מקרקעי ישראל משנת 2002 כמפקח.
בשנת 2011 קודם התובע לתפקיד סגן מנהל מחלקת הפיקוח ובשנת 2012 קודם לתפקיד מנהל בפועל של אותה מחלקה.
במסגרת רפורמה במנהל מקרקעי ישראל, אשר הפך לרשות מקרקעי ישראל, מונה התובע בחודש 3/2013 לתפקיד סגן ומנהל בפועל של מרחב השמירה על הקרקע תל אביב מרכז. תפקיד זה הרחיב את תחומי אחריותו של התובע כמו גם את מספר העובדים הכפופים לו.
ביום 30.6.13 החל התובע בפועל בתפקידו החדש ובנוסף באותו יום בוצע המעבר הפיזי של משרדי המרחב אותו החל התובע לנהל, בין קומות של אותו בניין. במסגרת יום זה היה על התובע לפקח על העברת הציוד בין הקומות, אשר נעשתה על ידי העובדים עצמם, לרבות התובע. עומס העבודה באותו יום היה רב ושונה מהרגיל, נפשית ופיזית. בנוסף פרץ ויכוח קולני בין התובע לבין עובד הכפוף לו עקב חוסר שביעות רצון של העובד ממקום הישיבה שלו. התובע שהיה מתוח ולחוץ בתקופה שקדמה לאותו יום וביום עצמו, התפרץ על העובד בצעקות רמות ולאחר מכן הלך למשרדו בניסיון להירגע. יום העבודה המשיך כסדרו והתובע תיאר את חזרתו הביתה בסופו כאילו היה "אחרי פוגרום". יום זה היה חריג ומיוחד בעבודתו של התובע.
בחודש 7/2013 חש התובע יובש בפה, צמא ונדרש למתן שתן מוגבר. מכאן ואילך, הרישומים הרפואיים מדברים בעד עצמם.
בהתאם לבקשת הנתבע התקבלו כרטיסיו הרפואיים של התובע משירותי בריאות כללית - מרפאה כללית, סכרת ודיאטה. בנוסף צורפו רישומים רפואיים לכתב התביעה והוגש מוצג נ/1. ככל שמי מהצדדים מבקש להמציא חומר רפואי נוסף שיעמוד בפני המומחה, הוא רשאי להגישו עד ליום 10.9.19.
עיון – 11.9.19.

ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ט, (25 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מיכל נעים דיבנר
שופטת

גב' סיגל רונן כץ
נציגת ציבור עובדים


מעורבים
תובע: עמיר גילת
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: