ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קאלה ארועים בע"מ נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין
נציג ציבור (עובדים) מר חוסיין סעד
נציג ציבור (מעסיקים) מר אברהם שפירא

המערערת
קאלה ארועים בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד רן פינגרר
-
המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד נביל נחלה

פסק דין

לפנינו ערעור שהגישה המערערת על החלטת ועדת הערר לעיצומים כספיים מיום 1.11.2017.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-
בשנת 2010 - בגין תלונה שהתקבלה כנגד המערערת, נערכה ביקורת של מנהל ההסדרה והאכיפה של משרד הכלכלה כנגד המערערת ונפתחו כנגד ה תיקי חקירה.
באותה תקופה ניתנו כנגד המערערת שני קנס ות מנהליים בגין חשד לעבירה על חוק עבודת הנוער, וכן ניתנה התר אה בגין חשד על חוק הלנת השכר.
ככל הנראה בשנת 2014 הגיש עובד של המערערת, מר עדיאל עזרא, תלונה כנגד המערערת בגין הפרות חוק הגנת השכר בתלוש דצמבר 2013.
יצוין, כי מר עזרא אף הגיש תביעה כנגד המערערת לבית הדין לעבודה אשר למיטב הבנתנו הסתיימה בפשרה.
ביום 2.3.15 שלחה המשיבה ל מערערת הודעה על כוונת חיוב לפי סעיף 5 לחוק הגברת האכיפה על דיני העבודה, תשע"ב – 2011 (להלן: חוק הגברת האכיפה).

ב"כ המערערת ענה במכתבו מיום 8.3.15 לכוונת החיוב.
בסעיף 3 לתגובת ב"כ המערערת נרשם "ככל שאין בכוונתם לעשות כן, נא אשרו קבלת מכתב זה, באופן שיידון כערעור ו/או כהשגה על מנת שיהיה בידי מרשי..." .
נציין, כי בשלב זה שבו נשלח מכתבו של ב"כ המערערת טרם ניתנה החלטת הממונה אלא נשלחה הודעה על כוונת חיוב בלבד.
החלטת הממונה ניתנה ביום 11.5.2015 ואז הודע למערערת כי מוטל עליה עיצום כספי בסך 20,420 ₪ .

סעיף 18 לחוק הגברת האכיפה קובע כי המועד להגיש ערר על החלטת הממונה הוא תוך 14 ימים מהמועד שההודעה נמסרה, כאשר הועדה רשאית, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים.
ביום 20.7.2015 הוגש הערר על ידי המערערת. י ודגש, כי הערר הוגש לאחר המועד להגשת עררים הקבוע בחוק, ואף לאחר המועד המוארך הקבוע בחוק. במכתב ב"כ ה מערערת שצורף לערר נרשם:

בנימוקי הערר נרשם:

כפי שניתן לראות – בשלב זה המערערת לא ביקשה ארכה להגשת הערר ואין כל התייחסות מדוע הערר הוגש במועד שהוגש ולא על פי הוראות החוק.

רק ביום 25.8.2015 הגישה המערערת בקשה ל הארכת המועד להגשת הערר, כדלקמן:

כפי שניתן להיווכח – לא רק שהבקשה הוגשה באיחור רב יחסית למועדים שנקבעו בחוק, הרי שהטעם היחיד שנרשם בה לעניין האיחור היה כי הפקיד לא מסר את הודעת המינהל לטיפול המנהל של המערערת מיד לאחר קבלת ההודעה.

ההחלטה של ועדת הערר ניתנה ביום 1.11.2017. נציין כי וועדת הערר דנה רק בבקשה למתן ארכה שהגישה המערערת ודחתה בקשה זו, ולא דנה כלל בערר לגופו.
בהחלטת הוועדה נקבע, בין היתר:

עיקר טענות המערערת בסיכומים מטעמה –
המערערת מתייחסת לשיהוי הקיצוני של המשיבה במתן החלטה לעניין הבקשה למתן ארכה וחוסר המידתיות בעניין זה.
גם כשבית הדין בא להתייחס לטעמים המיוחדים לעניין הארכה, יש להתייחס לעיכוב במתן החלטת הוועדה שדי בו כדי לקבל את הערעור. טענותיה המהותיות של המערערת היו מונחות בפני המשיבה מבעוד מועד ואף עובר למתן החלטת הממונה מיום 11.5.2015.
התנהלות המשיבה נגועה בחוסר תום לב או לכל הפחות מדובר בהתנהלות מינהלית בלתי ראויה הנתלית על טיעונים פרוצדורליים. במכתב המערערת מיום 8.3.2015 התבקשה המשיבה לידון במכתב כערעור ועל כן – היה זה מן הדין לראות בו ערר בבוא העת. היה בטיעונים במכתב לבטל את ההודעה בדבר כוונת החיוב שכן ההפרה הסתיימה עוד בשנת 2014 ואף הגיעו להסדר עם העובד. הטיעונים שהועלו במכתב מיום 8.3.2015 לא נשקלו ולא נבחנו כלל. המשיבה התעלמה מהמכתב העקרוני מיום 8.3.2015 על אף שיש בו התייחסות מקיפה, ישירה ועניינית לנושא.
ב"כ המערערת מתייחס ארוכות לשיהוי בהחלטת המשיבה.
היה על המשיבה לזמן את המערערת לדיון בפניו.
לחילופין היה מקום שהמשיבה תפחית את סכום העיצום לאור טיעוני המערערת.

עיקר טענות המשיבה בסיכומים מטעמה –
בעבר הוטלו על המערערת קנסות מנהליים בגין שתי עבירות על חוק עבודת נוער. ב-02/2014, נערכה בדיקה חוזרת אצל המערערת בעקבות תלונה של מר עזריאל ונמצאו שתי הפרות ולכן נשלח ביום 3.2.2015 הודעה על כוונת חיוב. המערערת השיבה להודעה על כוונת החיוב ביום 8.3.2015 וביום 11.5.2015 נשלחה החלטת הממונה אשר דחתה את הבקשה לביטול ששלחה המערערת מיום 8.3.2015, פורטו הסיבות בגין כך והודע למערערת כי מוטל עליה עיצום כספי בסך 20,420 ₪ .
מטרת החוק להגברת האכיפה היא להגן על העובדים ועל זכויותיהם. סיכויי הערעור קלושים מאוד בשל הפרותיה החוזרות ונישנות של המערערת.
המערערת הגישה את הערר בחלוף המועד הקבוע בחוק ואף מעבר לתקופה שלוועדה יש סמכות להאריך את המועד.
מכתב המערערת מיום 8.3.2015 מופנית לממונה, כאשר בסעיף 3 יש התייחסות לכך שמטרת המכתב למצות הליכים משפטיים העומדים לרשותה.
וועדת הערר אליה היה צריך להגיש את הערר הינה גוף שונה, עצמאי ונפרד מהממונה אליו פנתה המערערת ביום 8.3.2015 ועל כן אין בפנייה לממונה כדין פנייה לוועדת הערר, שכן הפנייה לוועדת ערר נועדה לערוך ביקורת על החלטות הממונה. על כן לא ניתן להגיש ערר לפני שהממונה נתן את החלטתו. גם במכתב הממונה מיום 11.5.2015 נרשם שניתן להגיש ערר תוך 14 יום. התנהלות המערערת אינה מלמדת כי היא התכוונה לראות במכתב מיום 8.3.2015 כערר לוועדת הערר שהרי הדבר לא צוין בשום מקום אלא רק במעמד הדיון שהתקיים ביום 23.5.2018.
עניין זה אף לא צוין בבקשה להארכת מועד.
הוועדה צדקה שאינה מוסכמת להאריך את המועד להגשת הערר מעבר לתקופה שנקבעה בחוק.
(מפנה לעל"ח 1326-08-16 וילה זיני בע"מ נ' מדינת ישראל וכן לרע"א 4990/05 ממן יעקוב ואח' נ' עירית הרצליה).

בתלוש השכר שבגינו ניתן העיצום אין התייחסות לימי מחלה שנוצלו בזמן תקופת מחלה צבורה ואין לכך גם התייחסות במכתב רואה החשבון. דרך המלך היא להגיש טיעונים בכתב כאשר בענייננו לא היה צורך בזימון המערערת ובא כוחה לטעון באופן פרונטלי שכן כל החומרים הונחו בפני הוועדה.
ההליך המינהלי הוא הליך מקביל בנפרד מההליך האזרחי ועל כן אין בהסדר בין המערערת לעובד לפסול את ההליך המינהלי המתקיים בין המדינה לבין המערערת ועל כן – לא התקיימו התנאים הקבועים בתקנות לעניין הפחתת סכום העיצום.
בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ולא יתערב בהחלטתה, אלא אם מצא שההחלטה התקבלה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כי נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורש העניין, מה שלא מתקיים בענייננו.

דיון והכרעה
ס' 18 לחוק הגברת האכיפה קובע את המועדים להגשת ערר על החלטת הממונה לעניין עיצומים כספיים.
ערר
ערר
"מעסיק או מזמין שירות רשאי להגיש ערר על החלטת הממונה שניתנה בעניינו לפי סעיף 7 או לפי סעיף 15(ג), לפני ועדת ערר כאמור בסעיף 19, בתוך 14 ימים מיום שנמסרה לו; ועדת הערר רשאית, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים".

בענייננו, אין מחלוקת כי הערר לא הוגש בזמן וגם הבקשה למתן ארכה הוגשה זמן רב לאחר המועדים הקבועים בחוק.
אם לא די באמור – הרי שהבקשה למתן ארכה לא כללה טעמים מיוחדים מדוע הערר לא הוגש בזמן.
לא נעלמו מענינו טענות המערערת לעניין המכתב מיום 8.3.2015 וסעיף 3 למכתב זה, שבו נרשם כי מבקשים לראות במכתב כערר.
ואולם – המקום שבו היה על המערערת להעלות את הטענות לעניין מכתב זה היה בבקשה למתן ארכה שהוגש ה לוועדה ולא בשלב הגשת הערעור לבית הדין.
כמו כן, היה על המערערת לבקש לטעון בעל פה בפני הועדה באותו שלב, ולא לדחות את הטענות בעניין זה לערעור שהוגש לבית הדין.
מבלי לגרוע מהאמור נציין, כי צודקת המשיבה בטענותיה, כי לא ניתן להגיש ערר על החלטת הממונה בטרם ההחלטה ניתנה וכי הממונה וועדת הערר הם שני גופים שונים ונפרדים , ועל כן, המערערת לא יכלה להסתמך על מכתבה מיום 8.3.2015 לממונה כי יחשב כערר לוועדת הערר.
מכל מקום – משהבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר המועד אשר נקבע בחוק, אין מקום לקבל את הערעור על החלטת הוועדה בעניין זה.

כפי שנפסק על ידי כבוד הש' רימון-קפלן בעניין ווילה זיני בע"מ :

"אלא שבאמור לעיל, לא סגי שכן אפילו הייתי משתכנעת, כי בסיכויי הערעור כשלעצמם יש כדי להצדיק את הארכת המועד, הרי שעל פי סעיף 18 לחוק להגברת האכיפה, מוגבלת וועדת הערר בהארכת המועד להגשת ערר לתקופה נוספת "שלא תעלה על 14 ימים".
המדובר בהוראת חוק כופה שמגבילה בצורה ניכרת את שיקול הדעת של וועדת הערר וכפועל יוצא מכך את שיקול הדעת של בית הדין בערעור שבנדון, אך משזו הוראת החוק ומעת שהערר והבקשה להארכת מועד הוגשו כחלוף מעל 3 חודשים מן המועד שבו לא היה חולק, כי החלטת הממונה הומצאה לידי ב"כ המערערת, אין בידי להושיע את המערערת".

מבלי לגרוע מהאמור לעיל נציין, כי אנו שותפים לדעת המערערת לעניין הבעייתיות שיש בכך שההחלטה בעניין הבקשה למתן ארכה ניתנה על ידי הוועדה לאחר כשנתיים וחצי, כאשר בקשה למתן ארכה שהוגשה באיחור של כחודשיים נדחתה. אנו סבורים שהעניין לא ראוי ואף יש בכך נימה לעגנית. ואולם, משאלה הוראות החוק, אין בהתנהלות הוועדה כדי לסייע למערערת.

סוף דבר
מכל המפורט לעיל – דין הערעור להידחות.
לאור התנהלות המשיבה בכל הקשור למועד מתן ההחלטה בבקשת המערערת להארכת מועד – אין אנו פוסקים הוצאות.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, (04 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג עובדים
מר חוסין סעד

אילת שומרוני-ברנשטיין, שופטת

נציג מעסיקים
מר אברהם שפירא


מעורבים
תובע: קאלה ארועים בע"מ
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: