ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרדכי מזרחי נגד רשות מקרקעי ישראל :

לפני כבוד השופט רמי חיימוביץ, סגן נשיא

מבקש (תובע)

מרדכי מזרחי

נגד

משיבים (נתבעים)

  1. רשות מקרקעי ישראל
  2. עיריית תל-אביב

ב"כ התובע עו"ד אריה שרעבי ועו"ד ויקי חדד
ב"כ הנתבעת 1 עו"ד סיגל ברגר
ב"כ הנתבעת 2 עו"ד אורנה אחרק ועו"ד אפרת הרמן

החלטה

בקשה לסעד זמני שיורה על עיכוב צווים לסילוק יד ופינוי מקרקעין שהוצאו מכוחו של חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981. הבקשה נדחית.
הצדדים והבקשה
המבקש תושב תל-אביב המתגורר באזור כפר שלם.
המשיבות – רשות מקרקעי ישראל ועיריית תל-אביב – הן הבעלים הרשום של מקרקעין בשטח של כ-50 דונם הממוקמים בדרום העיר ת"א ( המקרקעין). במקרקעין נטועים ושתולים עצים ושיחים והם משמשים כגינה ציבורית. אעיר כי מבחינה גיאוגרפית מדובר בשטח אחד, אך מבחינה תכנונית המקרקעין מחולקים למספר חלקות, חלקן של המדינה וחלקן של העיריה.
במהלך דצמבר 2018 הוציאה כל אחת מהמשיבות צו מכוחו של סעיף 4 לחוק פינוי קרקע, המורים למבקש לפנות ארבעה מבנים – שלושה צריפים ומבנה יביל – שהוקמו, לטענתן, כפלישה חדשה ב מקרקעין.
המבקש טען כי מדובר במבנים ישנים הנמצאים במקום עשרות בשנים, ועל כן לא מתקיימים תנאי החוק ולא ניתן להגדיר ם כפלישה חדשה. לפיכך הגיש תובענה לביטול הצווים ועמה בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי הפינוי עד להכרעה בתובענה.
המשיבות הגיבו לבקשה וטענו כי המבנים הוקמו במהלך אוגוסט 2018 וכי מדובר בפלישה חדשה. לתגובתן צירפו נספחים שונים, תצהירים וחוות דעת תצלומי אוויר בה סומנו המבנים נושא הבקשה במספרים 1 – 4. לנוחות הדיון כך יכונו גם בהחלטה זו.
בתגובתו מ-21/1/19 הבהיר המבקש כי בקשתו נוגעת למבנים 3 ו-4 בלבד.
ב-7/2/19 התקיים דיון במעמד הצדדים בו נחקרו המצהירים ונותנת חוות הדעת . במהלך הדיון חזר המבקש והבהיר כי בקשתו מתייחסת למבנים 3 ו-4 בלבד וכי אין לו זיקה למבנים 1 ו-2 ובקשתו אינה נוגעת אליהם (עמ' 5, 14).
לאחר בחינת כתבי הטענות והנספחים ושמיעת הצדדים והחקירות מצאתי לדחות את הבקשה .
סיכויי התובענה: סעיף 4 לחוק פינוי קרקע קובע חמישה תנאים להוצאת צו לסילוק פולש - תפיסת מקרקעי ציבור ; לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; הצו ניתן לא יאוחר מ- 36 חודשים מיום התפיסה; הצו ניתן תוך ששה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין; הממונה נתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו. בענייננו אין חולק שמדובר במקרקעי ציבור ובתפיסה שאינה כדין, וכי הצו הוצא והומצא במועד. המחלוקת העיקרית נוגעת ל מועד התפיסה, שכן לטענת המבקש מדובר במבנים ישנים הנמצאים במקום במשך עשרות שנים ולכן לא ניתן להוציא צו לפינויים מכוחו של החוק, ואילו המשיבות טוענות כי מדובר במבנים חדשים שהוקמו במהלך שנת 2018.
הצדדים הציגו ראיות, ואף שבשלב מוקדם זה לא ניתן לקבוע ממצאים סופיים ניתן לומר ש המשימה העומדת בפני ה מבקש להוכיח את תביעתו אינה פשוטה כלל וכלל. העדויות, המסמכים וצילומי האוויר מגלים כי ב-2009 פונו המקרקעין ומבנים שהיו בהם שלא כדין נהרסו. המשיבות טוענות כי המקרקעין נותרו ריקים לחלוטין ממבנים, וגרסתן נתמכת בצילומי אוויר (מ-17/3/09 ומ-27/3/09) המראים כי המתחם ריק. לענייננו ניתן לראות כי האזור בו נמצאים היום מבנים 3 ו-4 ריק. המבקש טען כי המבנים מוסתרים על ידי עצים, אך בצילומים ממרץ 2009 העצים קטנים ועמדו בשלכת והקרקע שמתחתם גלויה לעין. מומחית התצ"א העידה כי בדקה את הצילומים בסטריאוסקופ וגם בתמונה תלת-ממדית ניתן לראות שאין מבנים מתחת לעצים . גרסת המבקש שמדובר במבנים הנמצאים במקום עשרות שנים נתקלת אפוא בקשיים משמעותיים , ומנגד גרסת המשיבות כי מדובר בצריפים שהוקמו ב-2018 זוכה לחיזוקים ניכרים. העדים מטעם העיריה ומטעם רמ"י העידו כי ביקרו בעבר במקרקעין ולא הבחינו במבנים עד 2018. עדות זו נתמכת בצילומי אוויר מן השנים 2015 – 2018 בהם נראה השטח כמעט ללא שינוי, למעט צמיחה טבעית של עצים וצמחיה. זאת עד לאוגוסט 2018 אז נראים שינויים המעידים על פלישה, כולל הזזת אבנים, הכשרת קרקע, נטיעת עצים וסימנים להקמת מבנים מתחת לעצים. בצילומי האוויר נראים אמנם סימנים למבנים 1 ו-2 ולא ניתן להבחין במבנים 3 ו-4, אך השינוי במתחם מחזק את גרסת עדי המשיבות כי עד למועד זה המתחם היה ריק.
מול ראיות המשיבות שכללו צילומי אוויר, מסמכים ועדויות, הוצגו עדות המבקש – שהיא כמובן עדות בעל דין במשפט אזרחי ומשקלה מוגבל מאוד; ולחיזוק הובאה עדותו של מר מיכאל בן אבנר – גמלאי משטרת ישראל ש הכיר את המבקש כעבריין וערך חיפושים בשני צריפים אותם זיהה כמבנים 3 ו-4. אלא שמר בן אבנר, שלדבריו פגש המבקש באקראי והציע לסייע לו, יצא לגמלאות ב-1993, ומאז ועד היום לא ביקר במקרקעין ולא שהה בצריפים. קשה אפוא להאמין שאחרי 26 שנים הצליח לזהות במדויק את מיקומם של שני צריפים, בוודאי נוכח העובדה שב-2009 נהרסו המבנים במתחם והוא שינה את פניו לחלוטין. חשוב מכך, מר בן אבנר אישר כי צבעם של הצריפים השתנה והודה שאינו יכול לשלול שמדובר בצריפים חדשים שהוקמו באותו מקום בדיוק (עמ' 4, 11).
בשלב זה, נוכח הראיות שהוצגו, ובשים לב לנטל המוטל על המבקש בהיותו תופס מקרקעי ציבור, לא ניתן קבוע כי סיכויי תביעתו גבוהים.
מאזן הנוחות: איננו עוסקים בדירת מגורים או בעסק. מדובר בשני צריפים ארעיים, ללא תשתיות קבועות – המבקש הודה כי החשמל מגיע מכבל שנמשך מביתו הקבוע לאורך עשרות מטרים ואילו המים נלקחים שלא כדין ממערכת ההשקיה הציבורית (לדברי המבקש אלו "מים שכולם משתמשים", עמ' 6, 21). גם אם יפונו הצריפים ויהרסו אין מדובר במעשה בלתי הפיך שכן ניתן להקימם ולהשיב את המצב לקדמותו בקלות ובעלות מינימאלית. פינוי הצריפים גם לא יגרום למבקש פגיעה של ממש , שכן הוא מתגורר במקום אחר והצריפים משמשים אותו ואת חבריו למפגש וללעיסת גת (עמ' 6, 15). המבקש טען אמנם כי "לפעמים" הוא גר באחד הצריפים אך גרסתו אינה אמינה ולא הוסבר מדוע עליו לגור בצריף ולא בביתו הקבוע הנמצא בסמוך. אי-הנוחות שתגרם למבקש מפינוי הצריפים היא שולית וכל נזק שיגרם הוא בר פיצוי בכסף. מנגד הפגיעה בקניין המשיבות ובאינטרס הציבורי כתוצאה מפלישה לא חוקית למקרקעין היא משמעותית ואליה מצטרפים הפגיעה בציבור הרחב אשר עושה שימוש בגינה הציבורית והסיכון הנובע מפריסת כבל חשמל בלתי מוגן לאורך עשרות מטרים (מביתו של המבקש לצריפים) . המבקש אף חפר במקום בור ספיגה "פיראטי" (עמ' 6, 23) וגם בכך יש כדי ל גרום מפגעי ריח ותברואה שיש למנעם מידית. בסוגיה זו חשוב להזכיר כי המחוקק הבהיר שנקודת האיזון בבקשות מסוג זה נוטה לחובת הפולש וקבע בסעיף 5ב לחוק כי עצם הפניה לבית המשפט להשיג על הצו המנהלי לא תעכב את הפינוי, בהיעדר החלטה אחרת.
מאזן הנוחות נוטה אפוא בבירור לטובת המשיבות ולפינוי המבנים .
שיקולי יושר ושיקולים ציבוריים: "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים" (רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (6.3.2006) ). אמנם, לטענת המבקש, מדובר בפלישה ישנה וברי כי עצם המאבק בפלישות אינו מצדיק פינוי אם אינו תואם את החוק, אך מלכתחילה נוטים השיקולים הציבוריים ואף שיקולי היושר לטובת הפינוי ולחובת מי שפלש למקרקעין על חשבון הציבור .

סוף דבר
בחינת השיקולים שעניינם סעד זמני מחייבים את דחיית הבקשה. הראיות – אף שהן חלקיות – מלמדות כי קיימת סבירות לא מבוטלת שמדובר בפלישה חדשה . מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת האינטרס הציבורי ואם ימצא בתום ההליכים המשפטיים כי חרף כל האמור (והרי ההחלטה בבקשה לסעד זמני אינה מכריעה כמובן) למבקש הזכות לשוב ולתפוס את המקרקעין, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולפצות בכסף. ושיקולי היושר והאינטרס הציבורי מחזקים את הצורך בפינוי ממקרקעין שאין חולק כי אינם שייכים למבקש אלא לציבור.
בנסיבות אלו הבקשה נדחית.
המבקש יישא בהוצאות המשיבות בסך 10,000 ₪ לכל משיבה.

ניתנה היום, ה' אדר א' תשע"ט, 10 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרדכי מזרחי
נתבע: רשות מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: