ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין FERNANDEZ AVELITA דרכון פיליפיני EB נגד מלי סנדר :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי- אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד- ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב גונצ'רובסקי

התובעת
FERNANDEZ AVELITA דרכון פיליפיני EB5900936
ע"י ב"כ: עו"ד דניאל ועקנין ועו"ד יאן כרמל
-
הנתבעות

  1. מלי סנדר ת.ז. XXXXXX166
  2. שושנה רחמני ת.ז. XXXXXX971

ע"י ב"כ: עו"ד אסתר הרשקוביץ רונן ועו"ד בנימין (בני) מ.כהן

3. נתן- סיעוד בריאות ורווחה 2007 בע"מ- נמחקה.
4. נתן - המרכז הישראלי לרפואה סיעודית בע"מ- נדחתה.

פסק דין

רקע
התובעת, עובדת זרה מהפיליפינים, הועסקה אצל הנתבעות 1 ו- 2 כמטפלת סיעודית עבור הנתבעת 1, ניצולת שואה סיעודית ובבֵיתה של הנתבעת 2.
ביום 08.03.16 הגישה התובעת תביעתה דנא כנגד הנתבעות 1 -3.
הנתבעת 3 היא חברת סיעוד המספקת כוח אדם, אשר עמה התקשרה התובעת לשם העסקתה כעובדת סיעודית . נציגי הנתבעת 3 עמדו בקשר עם התובעת וכן פיקחו על העסקתה, במהלך תקופת העסקתה.
ביום 13.09.16 ביקשה התובעת להוסיף את הנתבעת 4 לכתב התביעה, שכן במסגרת כתב ההגנה אשר הוגש ע"י הנתבעות 1 - 2, הוצג תלוש שכר אחד מחודש מרץ 2016, אשר הונפק ע"י הנתבעת 4.
ביום 31.12.16 ניתנה החלטת כבוד השופט תומר סילורה, לפיה הנתבעת 3 תמחק מכתב התביעה ותוחלף ע"י הנתבעת 4 ( להלן: "הנתבעת 4" או "חברת נתן").
ביום 14.06.18, נדחתה התביעה כנגד הנתבעת 4, בהסכמת התובעת וללא צו להוצאות.
התובעת העידה לעצמה; מטעם הנתבעות העידו הנתבעת 2 ובעלה, מר יאיר רחמני ( להלן: "יאיר").

טענות התובעת
התובעת הועסקה ע"י הנתבעות מחודש 10/ 04 עד 02/16. במשך כל תקופת העסקתה, לא קיבלה תלושי שכר [ בסעיף 2 לתצהירה טענה, בנוסף, כי לעיתים היו מחתימים אותה על טפסים שונים, אך לא קיבלה עותק מהם]. התובעת לא התגוררה בביתה של המטופלת (הנתבעת 1), אלא נתבקשה לדאוג לעצמה ולשכור דירה למגוריה ומחייתה.
שעות עבודתה היו מ- 08:30 עד 19:00 , כאשר שכרה היה 75% משכר המינימום. בתצהירה טענה כי חברת הסיעוד נהגה לשלם לה את השעות מביטוח לאומי ו/או הקרן לניצולי שואה, סה"כ כ- 27 שעות שבועיות. התובעת נהגה להראות לנתבעות את הסכום שהופקד בחשבונה בבנק הדואר, והנתבעות נהגו להוסיף סך אשר השלים לכ- 75% משכר המינימום החודשי.
התובעת פוטרה מעבודתה, משהנתבעות ניסו לנצל את העובדה כי ביקשה לצאת לחופשה בפיליפינים. החופשה המתוכננת הייתה בתיאום עם הנתבעות, התובעת רכשה כרטיס טיסה ו העמידה מחליפה במקומה לטיפול בנתבעת 1.
הנתבעות לקחו מידיה בכוח את אשרת השהייה וכן לקחו מסמכים נוספים הנחוצים לה לשם השארותה במדינה וביום 10.02.16 הודיעו לה כי היא מפוטרת. כאשר ביקשה התובעת לקבל את פיצויי הפיטורים המגיעים לה, נאמר לה כי אלה לא ישולמו לה, אלא אם כן תעלה למטוס.
משהבינה כי נכנסה ל"מלכודת", ביטלה את כרטיס הטיסה שלה ושילמה קנס, וזאת במטרה להסדיר את זכויותיה אשר קופחו לאורך השנים.
בתביעתה עתרה לפיצויי פיטורים ולחילופין, להפרשות לקופת פיצויים אישית; הפרשות לקרן פנסיה; הודעה מוקדמת; השלמה לשכר מינימום; פיצויים בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") בשל אי הנפקת תלושי שכר.

טענות הנתבעות
הנתבעות טוענות להתיישנות עילות התביעה לתקופה של 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה.
התובעת החלה לטפל בנתבעת 1 ביום 07.11.04. מתחילת עבודתה, דרשה התובעת שלא ללון בבית הנתבעת 1, למרות שבבית הפרטי של הנתבעות היו כל העת 2 חדרים פנויים, ללא שימוש: האחד, בקומה השנייה של הבית והשני, צמוד לחדרה של הנתבעת 1.
גם במהלך השנים, לאחר שינוי הוראות החוק ע"י רשות האוכלוסין, שחייבו כי המטפל הסיעודי ילוּן בבית המטופל, סירבה התובעת בתוקפנות לשנות את סדרי עבודתה ואיימה שאם תחויב בשינה בבית, תעזוב מיידית את עבודתה. גם נציגות חברת נתן, הבהירו לתובעת כי עליה להשאר ולישון בבית, אך ללא הועיל.
התובעת נהגה להגיע לבית בשעה 08:30 בבוקר, כאשר הנתבעת 1 הייתה מתעוררת בסביבות השעה 10:00 ובזמן הזה הכינה לעצמה התובעת ארוחת בוקר והתעסקה בענייניה. התובעת הייתה מטפלת בפועל בנתבעת 1 בין השעות 10:00 עד 14:00 ( טיפול הכולל רחצה, האכלה וצפייה בטלוויזיה), כאשר משעה 14:00 עד 16:00 הייתה התובעת מביאה את הנתבעת 1 למטבח, ע"מ לבלות עם הנתבעת 2 , שבישלה ארוחה לבני הבית ולתובעת. בזמן הזה התובעת הייתה חופשייה לעשות ככל העולה על רוחה, ובין היתר למנוחה בחדרה, לצפייה בטלוויזיה, לפגישה עם חברותיה בגינה, וליציאה לסידורים אישיים.
ביום 03.11.15 , בעת טיפולה ותחת השגחתה של התובעת, נפלה הנתבעת 1 מכיסא הגלגלים על הרצפה ושברה את מפרק ירך ימין. מאותו היום כמעט ולא יצאה מהבית עקב הקשיים בניודה ( להלן: "מועד הנפילה").
[לפי נספח 1 לכתב ההגנה, "סיכום אשפוז", הנתבעת 1 אושפזה בביה"ח ביום 22.10.15, התקבלה למחלקה האורתופדית ביום 03.11.15 ושוחררה ביום 16.11.15. בסיכום נכתב כי הנתבעת 1 נפלה ביום 16.10.15, "המשיכה לתפקד רגיל עד שאחרי 4 ימים לאחר מעבר למיטה התלוננה על כאבים בירך ימין"].
ממועד הנפילה, מצאה לה התובעת דרך נוחה להמלט מ"קשיי העבודה" והפסיקה את הטיפול בנתבעת 1 , החל מיום 21.02.16 , באופן פתאומי. ביום 22.02.16 הוגשה תלונה במשטרה, עקב העלמותה, ללא כל הודעה מוקדמת, כשהתובעת לא השיבה לנסיונותיהן הטלפוניים ובכך הזניחה קשישה חסרת ישע.
התובעת זלזלה בנתבעות והחלה לדבר אליהן בצורה לא יפה ופוגענית, תוך הטחת עלבונות אישיים. התובעת טיפלה בנתבעת 1 בעצבנות ובחוסר סבלנות, כאשר נהגה בכל בוקר לצעוק עליה " קומי, קומי" והעיפה את שמיכתה בכוח. כאשר היו מעירים לה, נהגה לומר כי לא יכולים להכריח אותה לאהוב את הנתבעת 1, היא עושה את העבודה שלה ולא מעבר לכך.
ביום 10.02.16, התובעת נתבקשה להתנצל על התנהגותה ביום הקודם. התובעת לא התנצלה, ענתה בחוצפה והחלה לטעון כי פיטרו אותה, אע"פ שהובהר לה פעם אחר פעם כי היא אינה מפוטרת.
ביום 11.02.16, נאמר לה ע"י יאיר כי אינה מפוטרת ויכולה היא לנסוע לחופשה, וכשתשוב, תמשיך בעבודתה כרגיל. משנאמר ע"י התובעת כי ביטלה את כרטיס הטיסה שלה, יאיר ספג את עלות ביטול הכרטיס בסך 200 דולר ושילם לתובעת 800 ₪ מכיסו עבור הביטול ( נספח 8 לכתב ההגנה).
ביום 21.02.16, הגיעו 2 נציגות מחברת נתן לבית הנתבעת 1 והבהירו לתובעת כי אינה מפוטרת וממשיכה לעבוד כרגיל, אך התובעת התעקשה כי פוטרה ו"אין על מה לדבר". כן הובהר לה, כמו בעבר, כי עליה לישון בבית הנתבעת 1 , ע"פ נהלי המדינה ( נספח 10 לכתב ההגנה; נספח ח' לתצהיר הנתבעת 2). לאחר שהנציגות מטעם חברת נתן הלכו לדרכן, התקשרה התובעת למשרד עורכי דין ונאמר לה על ידם כי פיטוריה בתוקף ורצתה לעזוב את העבודה בשעה 15:00. לאחר שהוסבר לה ע"י הנתבעת 2 כי אינה יכולה לנטוש את הנתבעת 1, התייעצה פעם נוספת עם משרד עורכי הדין והחליטה בעקבות כך, להשאר עד סיום יום עבודה (19:00).
מאותו יום, לא הופיעה התובעת בבית הנתבעות ואף לא טרחה ליידע, אף לא אחת מהן.
התובעת נהגה להתפטר מדי כמה חודשים, אך המשיכה לעבוד כרגיל ( נספח 11 לכתב ההגנה).
התובעת זכאית להפרשי שכר בסך של 7,205 ₪ בלבד, החל מסיום תקופת ההתיישנות ב- 23.02.09 (סעיף 66 לכתב ההגנה; סעיף 36 לסיכומי הנתבעות).
לעניין הפרשות לקרן הפנסיה, האמור באחריות חברת נתן שפתחה לתובעת קופת גמל ופיצויים על שמה, כמו גם חובת עריכת תלושי השכר ( בסעיף 36 לסיכומיהן טענו כי זכאית התובעת לחלק של הנתבעת 1 בהפרשות לפנסיה בסך 6,713 ₪ בהתאם לחישוב של שבע שנים ממועד הגשת התביעה).
מעבר לכך, התובעת קיבלה את שכרה, כנהוג לעובדים הסיעודיים: שכר מינימום, פחות השתתפות בהוצאות ביטוח בריאות והוצאות כלכלה, כאשר מעובדים סיעודיים הלנים בבית המטופל יש להפחית גם הוצאות מגורים.
הנתבעות טוענות לקיזוז בסך 4,620 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותה; לסך של 800 ₪ עבור ביטול כרטיס הטיסה לפיליפינים, ששולם כמחווה לסיום הסכסוך; לסך של 3,117 ₪ עבור החזר מס הכנסה שקיבלה התובעת לחשבונה, בעוד שסכום זה מגיע לנתבעות, שכן הן אלה ששילמו את סכום המס והתובעת קיבלה שכר נטו ללא קיזוז מס; לסך של 2,000 ₪ ששילמו הנתבעות כ"דמי השמה", כאשר פנו לחברת איילה א.מ. סיעוד בע"מ ( להלן: "חברת איילה") שקישרה אותן עם עובדת סיעודית אחרת שתחליף את התובעת בסיום תקופת עבודתה; לפיצויי פיטורים בסך של 10,731 ₪ בגין התפטרותה שחזרה בה ממנה בחודש 02/12, אך השאירה בידה את הפיצויים כאשר סכום זה יש לקזז מכל סכום שתקבל התובעת.

ולהכרעתנו
השלמה לשכר מינימום ועבודה בשעות נוספות
התובעת עתרה לסך של 415,521 ₪ שכר עבודה, השלמה לשכר מינימום, בהתחשב בשעות עבודתה המרובות, הכוללות שעות עבודה נוספות ולסה"כ של 270.90 שעות עבודה בחודש, ומש"השתכרה שכר כולל נמוך מידי".
לטענתה, בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סג(3) 209 (להלן: "הלכת יולנדה"), לא חל בענייננו, שכן לא הייתה כל מניעה לפקח על שעות עבודתה, משעבדה בשעות מוגדרות ( 08:30 – 19:00) וניתן היה להבחין בין שעות העבודה לשעות שאינן עבודה.
לטענת הנתבעות, זכאית התובעת להפרשי שכר בסך 7,205 ₪ (ההפרש בין שכר מינימום לסכום ששולם, בקיזוז דמי כלכלה וביטוח רפואי) בלבד וזאת מסיום תקופת ההתיישנות ב- 23.02.09 (סעיף 66 לכתב ההגנה; נספח 17 לכתב ההגנה).
עוד טוענות הנתבעות כי היתר העבודה של התובעת היה מותנה במגורים בהם נמצאת המטופלת, כשעל אף בקשותיהן ובקשות חברת נתן, התובעת סרבה להתגורר בבֵיתן. משכך, הלכת יולנדה חלה במקרה זה. התובעת אף העמידה את הנתבעת 1 במצב של העסקה בניגוד להוראות ההיתר, עת סירבה ללון בביתה.
אין חולק, כי התובעת הועסקה מדי יום בין השעות 08:30 – 19:00. כך טוענות הנתבעות כי בני המשפחה לקחו על עצמם את הטיפול בנתבעת 1 משעה 19:00 עד להגעת המטפלת ב- 08:30 בבוקר למחרת (סעיפים 26 ו- 27 לכתב ההגנה). יחד עם זאת, טענו כי התובעת החלה בפועל את עבודתה בסביבות השעה 10:00, עת שהנתבעת 1 הייתה מתעוררת בבוקר ועד אז הייתה התובעת נחה, אוכלת ארוחת בוקר ומתעסקת בענייניה. כן נטען כי התובעת לקחה הפסקה בין השעות 14:00 עד 16:00.
התובעת בתצהירה לא התייחסה לטענה זו של הנתבעות ובפנינו העידה כי המשפחה לא הסכימה להעסיקה 24 שעות ( עמ' 11 שורה 14), וכי הנציגות של נתן אמרו לה רק ביום 21.02.16 (ולא לפני כן) כי היא חייבת ללון בבית הנתבעת 1 ( עמ' 19 שורה 15). כמו כן, העידה כי החדר אותו טוענות הנתבעות כי הכינו במיוחד עבורה, היה חדר כושר, וכי "יש שם כל מיני מכשירים של חדר כושר" ( עמ' 19 שורות 21- 24).
כשנשאלה התובעת באיזו שעה הנתבעת 1 מתעוררת כל בוקר, ענתה: "בתשע, לפעמים בשמונה, לפעמים בעשר, תלוי במצב רוח..." ( עמ' 20 שורה 1). כשנשאלה מתי הייתה מגיעה לבית, ענתה שהדבר היה תלוי בתנועה, רבע לשמונה, שמונה, שמונה וחצי ( עמ' 20 שורות 6 – 7) וכי בזמן " ההפסקות" הייתה נדרשת לנקות ( עמ' 20 שורות 11 – 14).
לשאלה כיצד חישבה שעות עבודה של 270 שעות בחודש, ענתה כי: "אני עובדת שמונה וחצי עד שבע כל יום, חוץ מפעמיים בחודש יום שלישי אני יוצאת לחופש".
אין חולק בין הצדדים, כי עבור עבודתה ביום שבת התובעת קיבלה תשלום נפרד בסך של 280 ₪.
בהלכת יולנדה היה מדובר בעובדת סיעודית אשר לנה בבית המטופלת והועסקה בעבודות סיעוד ומשק בית. נקבע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"), לא חלות על העסקתם של עובדי סיעוד, בהעדר כל יכולת ליישמו במתכונת העבודה עצמה (וכי מן הראוי כי המחוקק יקדם פתרון שיענה על הקשיים האמיתיים הכרוכים במציאות מורכבת זו).
בדנג"ץ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סו(1) 518 (להלן: "דנג"ץ יולנדה"), נקבע כי אין לקבוע הלכה כללית לגבי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, ובעניינם של עובדי הסיעוד יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.
ובאשר לחוו"ד המיעוט בארצי [שקבעה כי יש לשלם לעובדים סיעודיים " שעות השגחה" על המטופלת, כשכל שעות ההשגחה בהן עמדה המטפלת לרשות העבודה מהוות שעות עבודה ( כבוד השופט ע' רבינוביץ'); לעומת כבוד הנשיא ס' אדלר שסבר כי לגבי שעות העבודה בהן לא עסקה המטפלת בהשגחה מלאה על המטופלת, כמו גם שעות במהלכן השגיחה המטפלת על המטופלת במקביל לעיסוק בפעילות פנאי, אין מקום לפסוק גמול בגין שעות נוספות ], נקבע בדנג"ץ יולנדה כי מחלוקת זו בין שופטי ביה"ד הארצי אינה מחלוקת יישומית, ולא ניתן במסגרת ההליכים השיפוטיים להתוות פתרון מקיף וכולל לסוגיית עבודתם של עובדי הסיעוד המתגוררים בבית המטופל.
בהלכת יולנדה נקבע כי תבנית ההעסקה הייחודית בתחום הסיעוד אינה עומדת עם תכליתו של חוק עבודה ומנוחה בהבטחת האיזון הראוי בין השעות אותן מקדיש העובד לעבודתו לבין שעות הפנאי שלו.
דנג"ץ יולנדה אישר את הלכת יולנדה וקבע כי מגוון המקרים אשר מובאים לפני בתי הדין לעבודה בסוגיה זו, מעידים על המורכבות הרבה הכרוכה בסוגיה, אשר אינם יכולים להתלבן כראוי בהליך השיפוטי ויש לגבש פתרונות מתאימים בזירה הפוליטית והציבורית; כאשר " חישוב השעות" לכל מקרה לגופו ( כפי שהוצע ע"י היועמ"ש) ע"י בית הדין לעבודה עלול ליצור מעמסה כבדה על המטופלים הסיעודיים ( שם, פסקה 18 לפסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס).
בענייננו, על אף שאין חולק כי התובעת הגיעה בד"כ בשעה 08:30 ועזבה את בית הנתבעות בשעה 19:00, לא ניתן להגדיר באופן מדוייק את שעות העבודה בהן עבדה בפועל. לעניין זה ברי כי לא היה בבית הנתבעות " שעון נוכחות" או חתימה על שעות עבודה בפועל, אין רישום אימתי התובעת טיפלה בפועל בנתבעת 1, אם ומתי אכלה ארוחת בוקר, צהריים, ערב, מתי צפתה בטלויזיה וכו'. דרישה כזו אף אינה ריאלית ולא ניתן לחייב את המטופלים הסיעודיים, כי המטפלות יחתמו כל דקה/שעה בהן ניגשות הן " לעבודה"(גם לא בנסיבות דנא).
מנגד, מקרה זה אינו ככלל המקרים של המטופלים הסיעודיים בהן המטפלות לנות בבית המטופל, כשבפועל היתה לתובעת " שעת הגעה" ו"שעת עזיבה". כמו כן, התובעת עמדה לרשות העבודה, כך או אחרת, לרבות בשעות ההפסקה. ניתן לראות בשעות אלה, אף שלא עבדה בפועל, כ"שעו ת כוננות" [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 49974-09-12 חברת מעונות הורים חל"צ נ' איזבלה פלקוביץ (פורסם בנבו, 19.07.17)]. על כן, לא ניתן להחיל את הלכת יונלדה במקרה דנן, ולו משהתובעת לא התגוררה בבית הנתבעות. יחד עם זאת, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות כשלעצמן, על שעות שהייה או כוננות והצדדים רשאים להגיע להסדר חוזי בעניין זה (בפנינו אין טענה ממי מהצדדים בהקשר זה) .
מנגד, לא שוכנענו כי התובעת טיפלה בנתבעת 1 בכל השעות בהן שהתה בבית הנתבעות, והתובעת אף לא טוענת כי כך פעלה.
ראוי להזכיר כי בפועל אין ראייה באשר לשעות העבודה בפועל, ומהן השעות בהן אכן לא עסקה בטיפול/בהשגחה על הנתבעת 1/בניקיון/בהוצאת הכלב/ים.
משקיים קושי להחיל את חוק שעות העבודה ומנוחה גם על אופן העסקת התובעת, כעולה מהקושי היישומי שנפסק בהלכת יולנדה, ומנגד, אין חולק כי התובעת לא לנה בבית הנתבעות, כמו גם, משאין בפנינו נתוני עובדה מדוייקים מאת התובעת בהקשר האמור (די אם נזכיר את תשובותיה בחקירה נגדית בהתייחס לעבודה בימי ג' או שעות הצהריים, כמו גם בהתייחס לשעת התחלת העבודה), משהתרשמנו כי אכן נהנתה אף מהפסקה במהלך שעות עבודתה ביום, (ע"פ סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה/שעתיים?) – במכלול כל הנסיבות דלעיל, מצאנו לקבוע כי התובעת זכאית לשעות נוספות לפי אומדן משוער של שעה ליום, 4 ימים בשבוע (א,ב,ד,ה), בכפוף לתקופת ההתיישנות.
התובעת זכאית איפוא ברכיב זה לסך של 44,100 ₪ , כאומדן/הערכה של שעות נוספות שבוצעו על ידה בבית הנתבעות [ 525 ₪ לחודש (25 ₪ X 125% X 4 ימים X 4.2 שבועות) X 12 חודשים X 7 שנים].
באיזון בין הוראות החוק, מחד והראיות והנסיבות דנא , מאידך – מצאנו כך לקבוע.
לעניין השלמה לשכר מינימום, התובעת הצהירה כי היה לה חשבון בבנק הדואר ( סעיף 6 לתצהיר התובעת); חרף כך, התובעת לא הציגה בפנינו אסמכתא כלשהי לתשלומים אשר הופקדו בחשבונה.
התובעת לא נתנה הסבר המניח את הדעת לאופן התחשיב שערכה ולסכומים המצוינים בו. יצויין כי התחשיב הינו תחשיב סתמי שאין לו כל ביסוס בראיות:
ראשית, לא הפרידה בין ההשלמה לשכר מינימום, לטענתה ל"שעות נוספות". שנית, התובעת לא הציגה את הסכומים ששולמו , מחד ע"י נתן ומאידך , ע"י הנתבעות. לא הוסבר כלל כיצד הנתבעות שילמו לתובעת את שכרה, האם בהעברה בנקאית או במזומן(?!). כשכאמור, אין חולק כי לתובעת היה חשבון בבנק הדואר, אליו הועבר שכרה ע"י נתן.
כמו כן, התובעת לא התייחסה בתצהירה ובסיכומיה לטענת ההתיישנות שהועלתה ע"י הנתבעות.
אשר על כן, אנו מקבלים את תחשיב הנתבעות לעניין השלמה לשכר מינימום, ומחייבים את הנתבעות בתשלום הסך של 7,205 ₪.
נבהיר כי קיבלנו "חישוב" זה, משבפועל חדלו הצדדים מראיות רלוונטיות.
נציין כי על פניו, ככל שאכן מסגרת השעות היא כנטען, ובהיותה עובדת סיעודית, שהגיעה לביתן, הרי הנתבעות העסיקוה בנגוד להיתר (ואינן יכולות "לרחוץ בנקיון כפיהן", תוך הסתמכותן על היותה "סיעודית"/על הלכת יולנדה ).
כך צויין בהארכה להיתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד מיום 28.01.15, שנשלח לנתבעת 1 (נספח 14 לכתב ההגנה):
"6. על בעל ההיתר להעביר את שכר העובד הזר, מידי חודש, לחשבון בנק שנפתח על שמו של העובד הזר בישראל, בו אין למעסיק או למתווך כוח אדם או מי מטעמם או לכל צד ג' אחר (מלבד קרוב משפחה מדרגה ראשונה של העובד) הרשאה או יפוי כוח כלשהם.
7. על בעל היתר לשמור בידיו את המסמכים המתעדים את הפקדות השכר לחשבון האמור, לצורך הצגתם בפני עובדי יחידת הפיקוח והאכיפה של רשויות המוסמכות".
ברי כי אף הנתבעות לא הציגו את ההפקדות שבוצעו עבור התובעת מדי חודש בחודשו, ובמידה ושילמו במזומן, כיצד הוציאו סכומים אלה מחשבונן והעבירו ישירות לידי התובעת.
מששני הצדדים חדלו מהצגת ראיות כמתחייב, "דלינו" נתונים מהראיות שבפנינו, כדלקמן:
ניתן לחשב את שכרה של התובעת מפיצויי הפיטורים ששולמו לה ע"י נתן – בסך 33,946 ₪.
מנתון זה ניתן ללמוד כי התובעת קיבלה מנתן שכר של כ- 2,238 ₪ (33,946 ₪ / 15.166 שנים).
אין חולק כי התובעת עבדה אצל הנתבעות כ- 10-10.5 שעות ביום וסה"כ כ- 52.5 שעות שבועיות.
הנתבעת 1 קיבלה שירותי סיעוד (מביטוח לאומי והקרן לניצולי שואה), באמצעות התובעת, סה"כ 2 7 שעות שבועיות. עולה איפוא כי לכל הפחות היה על הנתבעות (שהעסיקוה בנוסף) להשלים שכר של כ- 25.5 שעות שבועיות.
על כן, הנתבעות היו צריכות לשלם לתובעת סך של כ- 2,113 ₪ (2,238/27 X 25.5) .

מפיצויי הפיטורים ששילמו הנתבעות לתובעת, בפברואר 2012, ניתן ללמוד כי הנתבעות שילמו לפי שכר של 1,474 ₪ (10,731/7.28).
ההפרש הוא כ- 639 ₪ ( בהערכה...) .
הנתבעות טוענות לניכוי משכרה במהלך השנים עבור ביטוח רפואי בסכומים בין 85 ₪ ל- 98 ₪ לחודש . כמו כן, טענו לניכוי "דמי כלכלה" בסכומים שבין 385 ₪ ל- 465 ₪ לחודש .
לעניין ניכוי דמי כלכלה וביטוח רפואי, לטענת התובעת סכומים אלו הופחתו משכרה ללא הסכמתה. התובעת כִּלכלה את עצמה ולא הייתה צריכה להפסיד שכר זה בגין השתתפות במזון.
לטענת הנתבעות, קיזוז השכר בעד השתתפות 50% בביטוח רפואי ועד סכום של 127.73 ₪ לחודש, עפ"י תקנה (2) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב-2001, נעשה כדין. כמו כן, קוזז ה השתתפות בהוצאות מזון בסך 10% משכרה וזאת בהתאם לקבוע בפס"ד 300333/97 עליזה כהן נ' רמונה קבררה, לז (202) 755 (להלן: "פס"ד עליזה כהן").
באשר לניכוי הביטוח הרפואי, סעיף 1 ד לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), קובע כי המעסיק רשאי לנכות משכר העובד סכום שהוציא בפועל כדמי ביטוח רפואי.
באשר לניכוי דמי כלכלה, בהתאם לתקנות עובדים זרים ( שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000, מותר לנכות משכר העובד עבור החזר הוצאות שהוציא המעביד או שהתחייב בהן בפועל בשל מגורים הולמים לעובד ובנוסף מותר לנכות הוצאות נלוות בגין שימוש במגורים, לענין מים, חשמל וארנונה.
בענייננו, משאין חולק כי התובעת לא לנה בבית הנתבעות, הרי שלא הייתה הצדקה לנכות " דמי כלכלה" משכר התובעת ללא הסכמתה מראש.
בפס"ד עליזה כהן עליו מסתמכות הנתבעות, התובעת גרה בבית הנתבעים, ברי איפוא כי פס"ד זה אינו חל בענייננו.
באשר לניכויים האמורים, לא הוכח בפנינו כי היה מקום להם ע"פ דין (שהרי התובעת לא לנה בבית הנתבעות, מחד ומאידך, הנתבעות לא הוכיחו כי אכן ביטחו רפואית את התובעת).
על כן, על הנתבעות להשיב לתובעת סך של 34,693 ₪, דמי כלכלה שנוכו משכרה, וכן סך של 11,039 ₪, הביטוח הרפואי שנוכה משכרה – בהתאם לתחשיב הנתבעות ובצירוף ה"ה וריבית מיום 22.02.16 ועד התשלום המלא בפועל.
באשר לעתירה לפיצויי הלנת שכר, לא מצאנו בנסיבות לפסוק פיצויי הלנת שכר, שכן שוכנענו כי הפרשי התשלום נבעו ממחלוקת כנה ולא מתוך כוונה לשלול את זכויות התובעת [במירב, היינו מעמידים את פיצויי ההלנה, על ה"ה וריבית כחוק].

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
טוענת התובעת כי תכננה, "בתאום עם מעסיקתה" , לצאת לחופשת מולדת, ה ֶעמידה מחליפה במקומה ורכשה כרטיס טיסה. הנתבעות לקחו מידיה בכוח את "אשרת השהייה" שלה ומסמכים נוספים הנחוצים להשארותה במדינה.
לאחר מכן, הנתבעות פיטרו אותה בשיחה שהתקיימה ביניהן ביום 10.02.16. כשביקשה לקבל זכויותיה, לרבות פ"פ, נאמר לה כי ישלמו לה , רק אם תעלה על המטוס. אז ביטלה הכרטיס, שילמה קנס במטרה להסדיר זכויותיה, שקופחו במשך השנים.
על כן עתרה לפיצויים ע"ס 52,754 ₪ (137 חודשים X 4,620 ₪). בתצהירה, הפחיתה את תביעתה לסך של 18,808 ₪, שכן קיבלה מחברת נתן פיצויים לפי החלק שלהם בסך 33,946 ₪.
בנוסף, עתרה לתשלום הודעה מוקדמת בסך של 4,620 ₪.
לטענת הנתבעות, הבהירו לתובעת מספר פעמים כי אינה מפוטרת אלא, שמיום 22.02.16 הפסיקה להופיע לעבודתה.
בעדותה אישרה התובעת שגם נציגי חברת נתן הבהירו לה כי היא לא מפוטרת וכי עליה לעבור לגור בבית הנתבעות ( עמ' 14 שורות 18 – 20).
הנתבעות צירפו לכתב ההגנה, מכתבי התפטרות שהתובעת כתבה, בכתב ידה ובשפה אנגלית, מתאריכים 07.09.15, 08.02.12, 28.10.11, 03.03.10, 28.09.05, ומכתב נוסף ללא תאריך ( נספח 12 לכתב ההגנה).
בעדותה טענה התובעת כי בעבר התפטרה 4 או 5 פעמים ולא 6 פעמים. כמו כן טענה כי המכתבים שכתבה היו בהתאם להנחיית הנתבעות. בנוסף, המכתב מיום 08.02.12 הוא לא מכתב התפטרות ( עמ' 11 שורות 17 – 27).
הלכה פסוקה היא שע"מ לקבוע האם המדובר בפיטורים או בהתפטרות, חייבת להיווצר וודאות כי אכן הצד הפועל התכוון לסיים את יחסי העבודה והודיע על כך לצד השני, כך שהביטוי אינו משתמע לשתי פנים ויש לנקוט במעשה המעיד על כוונה חד משמעית לסיום יחסי העבודה [ ראה לעניין זה בר"ע ( ארצי) 4138-10-13 סמדר מזרחי נ' אורית פוניס ( פורסם בנבו, 07.04.14)]. כמו כן, ההבחנה תהיה על בסיס השאלה מי מבין הצדדים הביא בפועל לסיום היחסים [ ראה לעניין זה ע"ע ( ארצי) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ ( בפירוק) נ' עיצאם מוחמד אשכנתא ו 87 אחרים ( פורסם בנבו, 13.01.12)].
יחד עם זאת, יש להתייחס לאמירותיו של יאיר בהקלטותיו. ניתן להיווכח כי היה חשוב ליאיר להדגיש, שוב ושוב, כי לא פיטר אותה, ואף דאג להקליט את שיחותיהם, בהן הוא אומר (רק הוא) כי לא פיטר אותה.
יצויין כי בהקלטה מיום 11.02.16, יאיר אמר לתובעת כי "...אני הייתי אתמול, עוד לא החלטתי מה לעשות. אני אתמול כעסתי ואמרתי לך מה שאמרתי, אבל אני עוד לא, עוד לא החלטתי סופית מה לעשות..." (ההדגשות הוספו).
מאמירה זו אנו למדים, כי נאמרה איזשהי אמירה, בנוגע לפיטורים. על אף ששוכנענו כי הנתבעות חזרו בהן ולא רצו לפטר את התובעת ולא פיטרו אותה לבסוף, לא נוכל להתעלם מכלל הראיות כי הייתה אמירה באשר לפיטורים, ולאחר מכן יאיר והנתבעת 2 רצו לתעד בכל דרך אפשרית כי התובעת לא פוטרה.
ממכלול הראיות בסופו של דבר, לא שוכנענו כי התובעת פוטרה מעבודתה. כמו כן, לא שוכנענו באמינות עדותה. מעבר לכך כי הנתבעת 2 ויאיר הבהירו לה מספר רב של פעמים, לאחר 10.02.16, כי לא פוטרה מעבודתה; ראוי להזכיר למעלה מן הצורך כי אף נציגי חברת נתן אישרו כי הוסבר והובהר לתובעת כי לא פוטרה מעבודתה.
הנתבעות שילמו לתובעת " דמי ביטול" כרטיס טיסה, כראייה שלא רצו לפטר אותה, וכי רצו להשאירה לעבוד אצלם.
לא בכדי מפנות הנתבעות למכתבי התובעת בדבר כוונתה להתפטר פעמים מספר במהלך 11 שנות עבודתה ( ומשיקוליה היא לא עשתה כן, לאחר המכתבים שרשמה במו ידה לנתבעות), כשאין לדעת בסופו של י ום מדוע לא הפסיקה עבודתה בעקבות כ"א מהם.
שוכנענו כי במועד האמור, לא היה בכוונת הנתבעות לפטר את התובעת (הגם שלא כך נטען , ממכלול הדברים שבפנינו ניתן היה להסיק כי התובעת פוטרה בעידנא דריתחא כשמייד לאחרי כן חזרו בהן הנתבעות).
שוכנענו כי התובעת נטשה את עבודתה; ככל וביקשה לעמוד על זכותה למתן " הודעה מוקדמת" יכולה הייתה להמשיך בעבודתה 30 ימים מיום שטענה כי " פוטרה" (10.02.16), אך היא לא עשתה כן. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבעות לא אִפשרו לה לעבוד ולא שוכנענו כי הנתבעות הביאו לסיום העסקתה באופן כזה שלא יכולה הייתה להמשיך בעבודתה.
מכלל הראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי התובעת, על דעת עצמה, הפסיקה עבודתה ביום 21.02.16.
על כן, נדחית תביעתה ברכיבים אלה.

הפרשות לקרן פ"פ וקרן הפנסיה
התובעת עתרה להפרשות לפ"פ בסך של 15,483 ₪ ולסכום זהה להפרשות לפנסיה.
לטענת הנתבעות, הפרשות לקופת הגמל והפיצויים היו באחריות חברת נתן, שאף פתחה לתובעת קופת גמל ופיצויים על שמה. בסיכומיהן טענו כי זכאית התובעת לחלק של הנתבעת 1 בהפרשות לפנסיה בסך 6,713 ₪, ל- 7 שנים ממועד הגשת התביעה.
נתן הציגה אישור לשחרור כספים שהופקדו בחברת כלל פנסיה וגמל ( נספח ג' לתצהיר הנתבעת 4 ). ברי כי מדובר בהפרשות/תשלומים שביצעה נתן עפ"י השכר ששילמה לתובעת.
ברור כי כספים אלה שייכים לאחוז ההפרשה של נתן, בהתאם לשכר ששולם לתובעת באמצעותה, ולא על השכר ששולם לתובעת ע"י הנתבעות, ככל ששולם.
הנטל הוא על הנתבעות, משחובה היה עליהן להפריש ע"ש התובעת כמתחייב. משלא הוכח כי כך נעשה, הרי התובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, בהתאם לשכר ששולם לה ע"י הנתבעות.
משלא הוגש תחשיב נגדי ע"י הנתבעות לעניין רכיב הפרשות לפ"פ ופנסיה, ומשלא הוצגו ע"י הנתבעות תשלומי שכר מדויקים ששולמו על ידן ( יצוין כי הסך 6,713 ₪ צוין אך ורק בסיכומים, ללא צירוף תחשיב מדוייק לעניין זה), מקבלים אנו את תחשיב התובעת, בכפוף לטענת ההתיישנות, להפרשה מחודש 03/2009 ואילך .
על כן, על הנתבעות לשלם ברכיב זה סך של 29,185.72 ₪.

פיצוי לפי הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר בגין אי עריכת תלושי שכר התובעת עתרה לסך של 20,000 ₪, בשל אי הנפקת תלושי שכר.
לטענת הנתבעות, החיוב האמור בחוק לא חל עליהן.
הנתבעות צירפו " תקציר חוק עובדים זרים" המופיע באתר משרד הכלכלה ( נספח 15 לכתב ההגנה), עליו הסתמכו, המציין כי חובת מסירת תלוש שכר אינה חלה על יחיד המעסיק עובד זר במתן טיפול סיעודי.
ס' 24 לחוק הגנת השכר קובע כי על המעסיק למסור לעובד תלוש שכר בכתב.
עם זאת, בס' 24(ד) לחוק נקבע כי הוראות הסעיף "לא יחולו על יחיד לגבי עובדו שאותו הוא מעסיק שלא במסגרת עסקו או משלח ידו, זולת אם שר התעשיה המסחר והתעסוקה, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, קבע אחרת לגבי סוגי מעסיקים או עובדים כאמור..."
בנסיבות , משלא חלה חובה על הנתבעות למסור תלוש שכר, לא מצאנו מקור בדין לחיוב הנתבעות בפיצוי כלשהו מפאת אי מסירת תלושי השכר.
על כן, התביעה נדחית ברכיב זה.

טענות קיזוז
טוענות הנתבעות לקיזוז בעילות ובסכומים הבאים:
קיזוז סך של 800 ₪ בגין ביטול כרטיס הטיסה לפיליפינים, כמחווה לסיום הסכסוך ביניהן – אין בידנו לקבל את טענת הקיזוז ברכיב זה.
כפי שקבענו לעיל, שוכנענו כי הנתבעות לא פיטרו את התובעת(בסופו של יום) והיו מעוניינות כי תמשיך לעבוד אצלן. משאישרה התובעת בחתימתה, ב- 15.02.16, כי קיבלה הסך האמור, ומשאין כל ראייה כי הסכום הנ"ל קוזז ממנה בסיום יחסי העבודה (ואף לא נטען) ומשאין עתירה בדבר שכר פברואר 16' (אם, כמה ואיך שולם) – אין לנו אלא לקבל את טענת הקיזוז.
החזר תשלום מס הכנסה בסך 3,177 ₪ שהועבר לחשבון התובעת – הנתבעות טוענות כי הן אלו ששילמו את הסכום למס והתובעת קיבלה את שכרה נטו ללא קיזוז מס.
לא הוכח בפנינו כי הנתבעות שילמו סכום (זה או אחר) למס הכנסה, לא נטען ואף לא הוכח בפנינו כי הנתבעות הנפיקו לתובעת תלושי שכר והתובעת דוּוחה למס הכנסה. לא ברור מהמסכמים שצורפו בגין מה קיבלה התובעת החזר תשלום זה ממס הכנסה. ודאי לא הוכיחו הנתבעות כי ניכו משכרה (בל נשכח כי מנתן קיבלה התובעת תלושי שכר).
הגם שלא הופנינו לכך ע"י מי מהצדדים, החזר המס בוצע ביום 20.11.08 וברי כי עילת התביעה בהקשר זה התיישנה.
עוד נציין (וגם לכך לא הופנינו) כי בהתאם לנספח 19 לכתב ההגנה הסכום הועבר לבנק אגוד (13) . התובעת העידה בפנינו כי היה לה חשבון בבנק הדואר (09) . כמו כן, ניתן להיווכח מתלוש השכר שהונפק ע"י נתן, כי הפרישו לה כספים לחשבונה בבנק הדואר.
על כן, לא הוכח כי התובעת היא זו שקיבלה את סכום זה, מכוח מה או בגין מה.
לאור כל האמור – נדחית טענת הקיזוז ברכיב זה.
דמי הודעה מוקדמת ע"ס 4,650 ₪ – כאמור, קבענו לעיל כי התובעת נטשה עבודתה ולא פוטרה כטענתה. נפנה לדברינו לעיל, ברכיב פיצויי הפיטורים.
נוסיף ונבהיר כי גם ב- 15.02.16 הובהר לתובעת כי לא פוטרה וכי הנתבעות מעוניינות בהמשך עבודתה. עוד נוסיף כי גם נציגות חברת נתן הבהירו לתובעת ב-21.2 כי הנתבעות מעוניינות בהמשך עבודתה. ערים אנו לכך כי לא נשמעה בפנינו עדות חברת נתן, יחד עם זאת, המסמך הוגש ולא באמת נסתר.
לאור כל האמור, טענת הקיזוז ברכיב זה נעתרת והנתבעות רשאיות לקזז את סך המשכורת ששילמו הנתבעות, כפי שקבענו לעיל .
2,000 ₪ דמי השמה שנאלצו הנתבעות לשלם לחברת איילה שקישרה אותן עם עובדת סיעודית חדשה – לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו להעתר לטענת הקיזוז ברכיב זה. יודגש כי האמירות שנאמרו לתובעת לפני ההקלטות שצורפו לכתבי הטענות, נשארו עמומות. ברי כי הנתבעות לא היו לגמרי מרוצות מעבודתה של התובעת, הן לעניי ן טענת ה"התחצפויות" והן לעניין העובדה כי התובעת לא הסכימה ללון בביתם לאורך השנים.
סיום היחסים בין הצדדים היה כ"כדור שלג מתגלגל במדרון", יחסים טעונים שמכורח הנסיבות הנתבעות לא פיטרו את התובעת לגמרי ומצד שני לא שוכנענו כי רצו כ"כ שתשאר לעבוד איתם.
על כן, טענת הקיזוז ברכיב זה נדחית.
10,731 ₪, בגין התפטרותה התובעת, שחזרה בה – כאמור, במכתב מיום 08.02.12 ( נספח 12 לכתב ההגנה), כתבה התובעת הצהרה באנגלית ( כפי שתורגם בכתב ההגנה):
"אני החתומה למטה גב' פרננדז אוליטה, דרכון מס'... מצהירה בזה כי שיניתי את דעתי והחלטתי לחזור לישראל ולהיות מטפלת סיעודית של גב' מלי סנדר. אני לא החזרתי את הפיצויים בסך 2,840$ שהם 10,731 ₪ שקבלתי ב-1.02.2012 היות והודעתי ביום 28.10.2011, שהחלטתי לעזוב את עבודתי כמטפלת סיעודית ולחזור לביתי לפיליפינים. סכום זה יופחת מהפיצויים בעתיד, במידה ואהיה זכאית בהתאם לחוק הישראלי".
בפנינו העידה התובעת כי מכתב זה אינו מכתב פיטורים ( עמ' 11 שורות 17 – 27), אך לא טענה בעדותה ואף לא בתצהירה או בסיכומיה, כנגד אמיתות, או תוכן המכתב ( לעניין סכום הפיצויים שקיבלה או לעניין התחייבותה-הסכמתה להפחתת הסכום מכל סכום שייפסק בעתיד).
אשר על כן, אנו קובעים כי יקוזז סך של 10,731 ₪ מכל סכום שנפסק לטובת התובעת.

סוף דבר
הנתבעות תשלמנה לתובעת את הסכומים המפורטים להלן, בתוספת ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל:
סך של 44,100 ₪ - אומדן שעות נוספות.
סך של 7,205 ₪ - השלמה לשכר מינימום.
סך של 34,693 ₪ - עבור דמי כלכלה שנוכו משכרה, בהתאם לתחשיב הנתבעות.
סך של 11,039 ₪ - עבור ביטוח רפואי שנוכו משכרה, בהתאם לתחשיב הנתבעות.
סך של 29,185.72 ₪ - עבור הפרשות לפנסיה ולפ"פ.
מסכומים אלה יקוזז סך של 10,731 ₪ פיצויי פיטורים ששולמו בעת תקופת העבודה לתובעת, סך של 800 ₪ בגין דמי ביטול הכרטיס וסך של 2,113 ₪ חלף הודעה מוקדמת , בתוספת ה"ה וריבית כחוק מיום תשלומם ועד לתשלום הסכומים שבפס"ד זה.
בנסיבות העניין ולאור הפער הניכר בין הסכום שנפסק לבין הסכום שנתבע ומשנעתרה התביעה ולאור ההתנהלות בניהול ההליך , מצאנו לחייב את הנתבעות בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2, 500 ₪.
הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסה"ד אחרת יישאו ה"ה וריבית כחוק.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ט, (05 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (עובדים) הגב'
הילה ידיד ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. (מעסיקים) מר
יעקב גונצ'רובסקי
נ.צ. חתמו ביום5.2.19.


מעורבים
תובע: FERNANDEZ AVELITA דרכון פיליפיני EB
נתבע: מלי סנדר
שופט :
עורכי דין: