ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית ירושלים נגד דניאל כהן :

בפני כבוד ה רשמת בכירה סמאח סאבר מסארווה

תובעת /נתבעת שכנגד

עירית ירושלים

נגד

נתבע / תובע שכנגד

דניאל כהן

פסק דין

לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע לתשלום אגרת חינוך עבור לימודי ילדיו הקטנים, תמר ואליאב, בגני התובעת, בסך של 15,979 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

מנגד – הנתבע הגיש נגד התובעת תביעה שכנגד ועתר לפצותו בסך 52,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו מנקיטת הליכי גביה מנהליים שהאחרונה נקטה נגדו בגין דוחות חניה שבוטלו.

עיקר טיעוני הצדדים בתביעה העיקרית:

טעוני התובעת:
הנתבע לא פרע את חובו בסך 15,979 ₪ שנותר חייב בגין אי תשלום אגרת חינוך ובניגוד לסעיף 6 (ד) לחוק לימוד חובה תש"ט-1949 (להלן: "סעיף 6(ד)") וזאת עבור שני ילדיו: תמר ואליאב (להלן: "הילדים") לשנים 2010-2012.

לטענת התובעת, רישום הילדים בוצע ע"י אימם, גב' רחל כהן, אשת התובע, כאשר טפסי הרישום כללו כתב התחייבות ההורים לתשלום אגרת חינוך בשיעור ודרגה שיקבעו ע"י משרד החינוך. (ראה סעיף 7 לתצהיר התובעת).

ביום 9.3.10 אשת הנתבע חתמה על טפסי רישום לבת תמר ועל כתב התחייבות והוראת קבע לחיוב הבנק. ביום 26.4.09 התובעת ש לחה לנתבע מכתב להמצאת ממצאים לצורך קביעת גובה שכר הלימוד עבור הבת תמר. תחילה נקבעה דרגה 10 לפיה הנתבע לא קיבל הנחה בשכר הלימוד ולאחר שהשלים את המסמכים נקבעה לו הנחה של 50% לשנת הלימודים תשע"א. (סעיפים 9-3 לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת, הנתבע קיבל זיכוי רטרואקטיבי בגין ההנחה בעקבות תיקון הדרגה אך בשל חובו הקיים ,הזיכוי הועבר לכיסוי החוב, אך נותר חייב סך של 2,456 ₪ (סעיף 14 לתצהיר).

לטענת התובעת- ביום 18.1.11 הנתבע חתם על טפסי רישום עבור בנו אליאב, לגן ילדים גילאי 3-4 לשנת הלימודים תשע"ב. הנתבע חתם על טופס רישום, כתב התחייבות והוראת קבע לחיוב חשבונו.
מאחר והתובע לא השלים את המסמכים לקביעת דרגת ההנחה נקבעה דרגת מרבית 10, השוללת זכאות להנחה בשכר הלימוד (סע' 15-17 לתצהיר).

התובעת טענה כי הנתבע לא שילם את חובו בגין אגרת החינוך לילדים לאחר שהוראת הקבע לא כובדה ע"י הבנק וחרף דרישות התובעת.

טיעוני הנתבע:
לטענת הנתבע אינו מחויב בתשלום אגרת הלימוד שכן סעיף 6(ד) עליו נסמכת התביעה הקובע כי הילדים זכאים ללימודי חובה חינם (סעיף 10 עמ' 6 לכתב ההגנה). הנתבע חזר על טענתו זו בסעיפים 15, 18 לכתב ההגנה.

בסעיף 20 לכתב ההגנה הנתבע טען כי התובעת לא הוכיחה שאכן ילדיו למדו בגנים אצלה.

הנתבע הוסיף וטען נגד התנהלות ב"כ התובעת סעיפים 5-6 ו 25 לכתב ההגנה.

לטענת הנתבע תביעת התובע התיישנה ואם לא כן אזי הוגשה בשיהוי.

לטענת הנתבע המסמכים החתומים על ידו זויפו, אך בשל חוסר יכולת כלכלית אין באפשרותו לשכור שירותי מומחה להוכחת טענתו, וכי בקשת ההנחה שהוגשה מטעמו הושגה בכפיה.

דיון והכרעה:

ביום 26.12.18 התקיימה בפניי ישיבת הוכחות (להלן: "הדיון") , העידו בפניי מר רונן קארו (להלן: "קארו") מטעם הובעת, והנתבע .

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, בחנתי את ראיותיהם וסיכומיהם דין התביעה להתקבל , ואנמק.

הנתבע פרס את הגנתו על 12 דפים והעלה טענות רבות שאת חלקן מצאתי כלא רלוונטיות כגון טיעוניו נגד משרד ב"כ התובעת, עו"ד ליאור שפירא.

הנתבע טען כי אינו מחויב בתשלום אגרת חינוך מאחר ואינו ז וכר אם ילדיו אכן למדו בגני התובעת, ואם כן אז לימודיהם בחינם ואינו מחויב בתשלום עבורם.

חרף הנ"ל הנתבעת העיד בדיון כי לא שילם דבר עבור אגרת החינוך נשוא התביעה בשל מצבו הכלכלי הקשה שנותר קשה. (ראה עמ' 6 ש' 10-15 לפרוטוקול).

די בהודאתו המפורשת של הנתבע כדי להביא לקבלת התביעה אך אין בהודאה זו כדי לגרוע מטענת הנתבע להתיישנות.

מר קארו פירט את מרכיבי סכום התביעה בסעיף 5 לתצהירו.
סך של 4,023.60 ₪ עבור אגרת חינוך ללימודי הבת תמר לשנת 2010.
סך של 4,038 ₪ עבור אגרת חינוך ללימודי הבת תמר לשנת 2011.
סך של 7,981 ₪ עבור אגרת חינוך ללימודי הבן אליאב לשנת 2012.
בסה"כ 15,979.6 ₪.

התביעה הוגשה ביום 13.3.17 כתביעה על סכום קצוב ובהתאם לסעיף 81 א 1 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967.

כעולה מנספח 1 לכתב התביעה מועד כניסת תמר לגן הינו 9/2010 בכך התביעה לא התיישנה וכך גם שאר החיובים.

לאור הנ"ל אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 15,979 ₪.

התביעה שכנגד:

התובע שכנגד (להלן: "הנתבע") עתר לחיוב הנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") לפצותו בסך 52,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו מנקיטת הליכי גביה מנהליים שהאחרונה נקטה נגדו בגין דוחות חניה שבוטלו.

טיעוני הנתבע:
לטענת הנתבע נרשמו לחובתו 101 דוחות חניה אשר בוטלו ביום 10.2.10 חרף זאת ביום 28.2.13 התובעת הטילה נגדו עיקולים, בגין אותם דוחות שבוטלו, ואשר הוסרו בסוף נובמבר 2013 מכאן עתר לחיוב התובעת בסך 47,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה שלו ושל אשתו, פגיעה בשמו הטוב מול הבנקים וכן בסך 5,000 ₪ כהרתעה להתנהלות התובעת וזיוף מסמכים (ראה עמ' 13 ש' 9-14 לפרוטוקול).

טיעוני התובעת:
התביעה שכנגד הוגשה במטרה לשיפור עמדות מול התביעה העיקרית.

לטענת התובעת, לבית המשפט כאן אין סמכות לדון בטיעוני הנתבע בהתאם לסעיף 60 לחוק בתי המשפט. כמו כן ההסדר שנערך בין הצדדים בבית המשפט לעניינים מקומיים מהווה מעשה בי-דין, השתק עילה והשתק פלוגתא.

דיון והכרעה:

בדיון העידו גב' לימור בן חיים, עו"ד (להלן: "גב' בן חיים"), מטעם התובעת והנתבע.

לאחר שבחנתי את טיעוני הסף של התובעת איני מקבלת את טענתה להשתק עילה ולחוסר סמכותו של בית המשפט כאן מלדון בתביעה.

התביעה כאן אינה נגד דוחות החניה (העבירה) שאז כן היתה צודקת התובעת בטענתה וכי הסמכות לדון בתביעה זו הינה לבית המשפט לעניינים מקומיים.

טענת התובעת להשתק עילה דינה אף היא להידחות- שכן המחלוקת שבין הצדדים בבית המשפט לעניינים מקומיים היתה בעניין דוחות החניה ואילו התביעה כאן הינה לפיצוי בגין הטלת עיקולים חרף ביטול דוחות החניה ואשר לטענת הנתבע הוטלו לאחר שדוחות החניה בוטלו.

אין חולק כי דוחות החניה נשוא המחלוקת הינם אותם 101 דוחות בגינם הוגשה תביעת הנתבע לבית המשפט לעניינים מקומיים (ראה עמ' 7 ש' 28-31 לפרוטוקול).

כעולה מעדותה של הגב' בין חיים 94 דוחות בוטלו והיתר שולמו (ראה עמ' 9 ש' 35-36 לפרוטוקול).

הנתבע בעדותו אישר את תשלום דוחות החניה כטענת התובעת (ראה עמ' 7 ש' 32-33 ו' עמ' 8 ש' 11-14 לפרוטוקול).

במסגרת הסדר אליו הגיעו הצדדים בבית משפט לעניינים מקומיים, התיק שם נסגר ביום 4.11.13 (ראה נספח ז לתצהיר הגב' בן חיים).

בהתאם להחלטת התובע העירוני בעיריית ירושלים (ראה נספח ו' לתצהיר הגב' בן חיים) מיום 3.11.13 לפנים משורת הדין בוטלו רוב הדוחות החניה והנתבע נדרש לשלם 5,000 ₪ אשר כאמור שולמו ע"י הנתבע (ראה עמ' 8 ש' 13-14 לפרוטוקול).

עתה תיבחן טענת הנתבע, המקימה את עילת התביעה בתביעה שכנגד, באם התובעת הטילה עיקולים לאחר שדוחות החניה בוטלו.

לטענת הנתבע נרשמו לחובתו 101 דוחות חניה אשר בוטלו ביום 10.2.10 חרף זאת ביום 28.2.13 התובעת הטילה נגדו עיקולים, בגין אותם דוחות שבוטלו, ואשר הוסרו בסוף נובמבר 2013 (ראה עמ' 13 ש' 1-2 לפרוטוקול).

כעולה מתצהירה של גב' בן חיים, תביעת הנתבע לבית משפט לעניינים מקומיים הוגשה ביום 27.6.13 (נספח א' לתצהיר) מכאן שטענת הנתבע כי דוחות החניה בוטלו בשנת 2010 אינה נכונה.

מעיון בתצהיר הגב' בן חיים נראה כי בשנת 2010 בוטלו דוחות חניה אחרים ונוספים שהיו רשומים לחובת הנתבע ואשר בעניינם הוטל עיקול ש בוטל ביום 23.2.10 (ראה נספח 4 עמ' 4).

כפי שהובא בפסק הדין, אין חולק כי דוחות החניה נשוא התביעה כאן הם אותם דוחות בגינם הוגשה בקשת הנתבע להישפט בבית המשפט לעניינים מקומיים ואשר כאמור הוגשה בשנת 2013.

ביום 28.2.13 התובעת שלחה לנתבע הודעה בדבר הגשת בקשה להטלת עיקול בהתאם לסעיף 319 לפקודת הראיות (נוסח משולב) או סעיפים 4,5 לפקודת המסים גבייה. (ראה נספח 3א לתצהירה של גב' בן חיים) .

בפועל, הנתבע לא הציג כל ראיה בדבר הטלת עיקול בפועל על חשבונותיו / נכסיו עובר לביטול הדוחות נשוא המחלוקת כאן.

מבלי לגרוע מהנ"ל אדגיש כי גם אם היה מוכח כי התובעת הטילה עיקול בגין הדוחות, היות והדוחות בוטלו בחלקם אזי העיקול הוטל כדין שכן די בדוח אחד שלא היה מבוטל כדי להכשיר את חוקיות העיקול.

בענייננו אין זה המצב שכן הנתבע לא הוכיח הטלת עיקול בפועל בגין הדוחות ולא הסרת עיקול כטענתו בחודש נובמבר 2013.

נזכיר שהדוחות בוטלו בחלקם בחודש נובמבר 2013 כך גם אם היה מוכח הנטען אזי ההסרה בחודש נובמבר 2013 היתה הגיונית וסבירה בנסיבות העניין.

על כן, הנתבע לא הוכיח את תביעתו שכנגד ובכך דינה להידחות.

סוף דבר:

התביעה העיקרית מתקבלת, הנתבע ישלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 15,979 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

נוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה העיקרית איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את תיק בית המשפט.

ניתן היום, ג' אדר א' תשע"ט, 08 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית ירושלים
נתבע: דניאל כהן
שופט :
עורכי דין: