ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין guma ahmad ahmad mussa נגד נוימן תעשיות פלדה לבניה בע"מ :

26 ינואר 2019
לפני: כבוד הרשמת ערמונית מעודד
התובע:
guma ahmad ahmad mussa

-
הנתבעות:
1. נוימן תעשיות פלדה לבניה בע"מ
2. נוימן תעשיות פלדה החזקות (2005) בע"מ
3. א.מ.י.מ ביצוע עבודות קבלנות ומתכת בע"מ - בפירוק

החלטה

  1. לפני בקשת המבקשות1 ו- 2 (להלן – הנתבעות) להורות למשיב (להלן –התובע) להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהן ככל שתביעתה כנגדה תידחה.
  2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי ולהלן אפרט נימוקיי.

המסגרת הנורמטיבית
3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
(ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ , פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג (54) 38).

4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן – התקנות) אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. (עתירה לביטול תקנה 116א זו נדחתה על ידי בג"ץ משנפסק, כי התקנה תוקנה בסמכות והיא סבירה ומידתית (בג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.18)).

מן הכלל אל הפרט-
5. התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, הגיש תביעה לתשלום זכויותיו בגין תקופת עבודתו בסך כולל של כ- 40,000 ₪. לטענת התובע הוא הועסק על ידי הנתבעות, חבורת בעלות מפעל מתכת ופלדה בפתח תקווה "והן הלכה למעשה המשתמשות בפועל בחצרותיהן ועבורן הועסק התובע" (סעיף 2 לכתב התביעה). אין חולק כי הנתבעת 3 היא שהפיקה לתובע תלושי שכר והיא מצויה בהליכי פירוק.

6. במסגרת הבקשה שלפניי, טענו הנתבעות כי התובע צירף אותן לתביעה באופן "סתמי" כשהוא אינו יודע היכן עבד ואינו מציג ראשית ראיה כנגדן. לנוכח העובדה כי התובע נתין סודן והנתבעות לא תוכלנה להיפרע ממנו ככל שהתביעה תדחה, הרי שיש לחייבו בהפקדת ערובה.

7. התובע התנגד לבקשה וטען כי הנתבעות הן מזמינות השירות ומכתב ההגנה ניתן להסיק בבירור כי לא פיקחו על תשלום זכויותיו ועל כן יש לחייבן. הנתבעות נמנעו מלהציג את הסכם ההתקשרות עם הנתבעת 3 ועל כן יש לזקוף זאת לחובתן. התובע טען כי לחלופין יש להכיר בנתבעת 3 כמספקת שירותי כוח אדם ובהתאם יש לראות בנתבעות כמעסיקותיו בחלוף 9 חודשי העסקה.
התובע הוסיף כי לתיק הוגש תצהיר עדות ראשית אשר יש בו כדי להוות ראשית ראיה וכי בקשת הנתבעות הוגשה רק לאחר פירוקה של הנתבעת 3 ועל כן יש בהתנהלות זו משום טעמים מיוחדים שלא לחייבו בהפקדת ערובה.

8. בהתאם להחלטתי מיום 6.12.18, הגישו הנתבעות את הסכם ההתקשרות עם הנתבעת 3 ממנו ניתן ללמוד כי הנתבעת 1 והיא בלבד, היא שהתקשרה עם הנתבעת 3. לאחר הגשת הסכם זה, הודיע התובע כי הוא עומד על תביעתו כנגד שתי הנתבעות (ראו הודעת התובע מיום 15.1.19).

9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאותיה של הנתבעת 2 בלבד ואפרט.
במסגרת כתב התביעה טוען התובע בכלליות כי יש לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד הואיל והוא הועסק בחצרותיהן. אף בתצהיר שהוגש מטעמו לא מפרט התובע מהו הבסיס העובדתי ו/או המשפטי לחיובן. כאמור, לתיק הוגש הסכם התקשרות ממנו ניתן ללמוד כי הנתבעת 3 התקשרה עם הנתבעת 1 בלבד. בתגובתו לאמור, לא מפרט התובע מדוע הוא עומד על תביעתו כנגד הנתבעת 2 למעט טענה כי לשתי הנתבעות התקשרות עם הנתבעת 3 וכי הנתבעות "נוהגות צוותא חדא בלשונן ונוהגות כאילו אחת היא".
אין בידי לקבל את טענת התובע אשר נטענה בעלמא, שכן, כידוע כל חברה היא אישיות משפטית נפרדת העומדת בפני עצמה ולא די בטענות סתמיות אשר להתנהלותן.
לפיכך, והואיל ובשלב מקדמי זה התובע לא הראה ראשית ראיה לחיובה של הנתבעת 2, ולא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים , מצאתי כי יש לחייבו בהפקדת ערובה.
אציין, כי הפסיקה אליה בחר התובע להפנות ניתנה בתקופה שקדמה לתיקון תקנה 116 לתקנות ולפיכך לא ברור מדוע בחר ה וא להסתמך עליה, שעה שהמצב המשפטי השתנה בעקבות תיקון החקיקה כאמור.

10. אשר לנתבעת 1 – כאמור, אין חולק כי כנגד הנתבעת 3 ניתן צו פירוק. מעיון בתלושי השכר עולה כי על פני הדברים קיימת ראשית ראיה לרכיב שעניינו שעות נוספות, שכן ניתן לראות בתלוש השכר כי לתובע שולם שכר שעתי בתעריף 100% בשעות שמעבר ל- 186 שעות וכן לרכיב ההבראה אשר לא מצוין בתלושי השכר. בנסיבות התיק דנן, והואיל ובהתאם לפסיקה, מצב שבו לא ניתן להיפרע מהמעסיק בפועל עלול להוביל, במצבים מסוימים , לחיובו של מזמין השירות בחובותיה של המעסיקה (הנתבעת 3), סבורני כי מתקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה ועל כן הבקשה ביחס לנתבעת 1 - נדחית. אציין כי אין בכך כדי להביע עמדה אשר למקור החיוב המשפטי או אשר לסיכויי התביעה.

11. אשר לשיעור הערובה - לאחר שנתתי דעתי לכלל הנסיבות בתיק, לרבות סכום התביעה ושיעור ההוצאות הנפסקות בהליכים מהסוג דנן מצאתי לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,000 ₪.
סכום זה יופקד בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי התובע.
ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה.

12. בנסיבות העניין לא מצאתי לפסוק הוצאות נוספות ועל כן אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ט, (26 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: guma ahmad ahmad mussa
נתבע: נוימן תעשיות פלדה לבניה בע"מ
שופט :
עורכי דין: