ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בהאא בוזיה נגד בן ציון לוי :

22 דצמבר 2018
לפני: כבוד הרשמת מרב חבקין

התובע:
בהאא בוזיה

-
הנתבעים:
1. בן ציון לוי
2. עזיז צרצור

החלטה

לאחר עיון בבקשת הנתבע 1 (להלן – הנתבע) לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, ובתגובת התובע המתנגד לבקשה להלן החלטתי :

ביום 2/9/16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן – התקנה) הקובעת בזו הלשון:
"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדר הדין האזרחי),התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

בהתאם להוראה זו שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא סעיף קטן (א) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

במקרה זה התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית, היינו אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

אומר כבר עתה, כי דין הבקשה להתקבל.

מדובר בתביעה להפרשי שכר לרבות גמול שעות נוספות , פיצויי פיטורים וזכויות שונות - כל זאת בהתייחס לתקופת עבודה נטענת מחודש 4/2012 עד לחודש 10/2013.

הנתבע בבקשתו מפנ ה לכך שהתובע לא שילם הוצאות שנפסקו לחובתו וכן טען כי מדובר בתביעת סרק, כאשר לשיטתו לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בינו לבי ן התובע שכן התובע הועסק על ידי נתבע 2 .

התובע בתגובה טען, כי קיימים אישורי עבודה המעידים על עבודתו אצל הנתבע וכן תלושי שכר ומסמכים נוספים (סעיף 5 לתגובה). אשר ליכולת פירעון טען התובע, כי שעה שהונחה ראשית ראייה אין צורך על פי התקנות לבחון תנאי זה. התובע טען במסגרת תגובתו גם לגבי הסיבות בעטין חויב בהוצאות.

אבהיר כבר עתה, כי אין מקום להידרש לסוגית החיוב בהוצאות במסגרת החלטה שניתנה על ידי כבוד ס. נשיאה הש' צדיק ביום 11/6/18 שכן מדובר בהחלטה חלוטה אשר אף לא התבקש ביטולה. אני ערה לבקשת ביטול הוצאות שהוגשה אולם בקשה זו מתייחסת לחיוב במסגרת החלטה מיום 14/11/18 (כבוד הש' שביון) ואין החלטתי זו מתייחסת לכך.

אשר לראשית ראייה, התובע צירף לכתב התביעה רישיונות עבודה על שם הנתבע לתקופה של שנה. התביעה מתייחסת לתקופה בת שנה וחצי. על פי כתבי הטענות קיימת מחלוקת עקרונית בשאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. הנתבע טען בכתב ההגנה, כי מי שהעסיק את התובע הוא הנתבע 2, ובשל היות האחרון תושב הרשות הפלסטינאית, הרישיונות הונפקו על שמו של הנתבע .

על פי התגובה קיימים ברשות התובע תלושי שכר ומסמכים נוספים (סעי ף 5 לתגובה) אולם דבר מאלה לא צורף. אזכיר כי על פי הנטען בתביעה תלושי שכר כלל לא הופקו לתובע (סעיף 9 לכתב התביעה) כך שהטענות בתגובה סותרות את הנטען בכתב התביעה .

בנסיבות הללו, עצם קיומם של רישיונות עבודה ספק אם די בכך להוות ראשית ראייה לתביעה המתייחסת לתשלום זכויות. לא די בראייה לעצם קיומם של יחסי עובד מעסיק אלא יש להראות ראשית ראייה לקיפוח הזכויות. יש לציין , כי במספר הליכים של תובעים אחרים שהגישו תביעות דומות כנגד הנתבע נקבע שלא הונחה ראשית ראייה ולא די בהצגת רישיונות עבודה (ראה סעיף 6 לבקשה).

אשר ליכולת לשלם הוצאות, לפי התקנה התובע הוא שנדרש להוכיח יכולת כאמור. התובע לא זו בלבד כי לא הוכיח יכולת כנדרש, אלא אף לא שילם הוצאות בסך 1,000 ₪ שנפסקו לחובתו. מחדל זה פועל לרעת התובע ואין נפקות לנסיבות בעטין חויב בהוצאות שכן החלטה זו שרירה וקיימת.

בנוסף, התקנה קובעת, כי בית הדין רשאי להורות שהתובע לא יחויב בהפקדת ערובה בהינתן טעמים מיוחדים. לא מצאתי במקרה זה טעמים כאלה.

כך בפרט לאור העובדה, כי גם לאור הלכה שהייתה קיימת טרם כניסתה לתוקף של התקנה, הדנה בהפקדת ערובה, נקבע, כי בתביעה של מי שאינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג, יחויב תובע להפקיד ערובה אם לא שילם הוצאות שנפסקו לחובתו ( ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג(54) 38).

משכך, גם אם לא היה מקום לחיוב התובע מכוח התקנה הדנה במי שאינו תושב, וגם לו הייתי מקבלת את טענת התובע, כי הניח ראשית ראייה, הרי שמכוח התקנה הכללית, תקנה 116 א (א) - שנוסח זהה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, יש מקום לחייב את התובע לאור הלכה ותיקה בעניין.
פרשנות זו יש להחיל גם עתה , כאשר בתקנות מצויה הוראה כללית זהה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.
כאמור בענייננו, אין מחלוקת כי התובע לא שילם את ההוצאות ומחדל זה כשלעצמו מצדיק חיובו בהפקדת ערובה גם על פי הדין החל כיום .

היות שהגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא הראה את הנדרש לפי התקנה כדי שלא יחויב בהפקדת ערובה ומכל מקום גם נכון להורות על החיוב בערובה מכוח התקנה הכללית נותר לדון בגובה הערובה . לאחר שנתתי דעתי לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס, ועל מנת שיהא לו ביטחון - ולו חלקי - לכך שהוצאותי ו ישולמו, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,500 ₪.

אני מורה כי התובע יפקיד סך 2,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבע 1 וזאת בתוך 30 ימים שאם לא כן תימחק התביעה (כנגד הנתבע 1) ללא התראה נוספת.

על מנת שלא להקשות יתר על המידה על דרכו של התובע לבית הדין, אני קובעת כי הוצאות בקשה זו תישקלנה בסיום ההליך על ידי המותב שידון בתיק.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ט, (22 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: בהאא בוזיה
נתבע: בן ציון לוי
שופט :
עורכי דין: