ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בסמאן נאטור נגד אהרון כהן :

לפני: כבוד השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא
נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי מנוביץ

התובע
בסמאן נאטור
ע"י ב"כ עו"ד עלימי חסן
-
הנתבע
אהרון כהן

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר בסמאן נטור (להלן – התובע) נגד מר אהרון כהן (להלן – הנתבע), בגין פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר ודמי כלכלה כפי הקבוע בענף הבניה, שעות נוספות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים ודמי נסיעות.
על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפני, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
תשלומים עבור עבודתו של התובע דווחו למשרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה אגף מדור תשלומים (להלן – מדור תשלומים) על ידי הנתבע.
תשלומים אלה נרשמו תחת שמו של הנתבע כמעסיק.
תשלומים אלו בוצעו מחודש יוני 2006 ועד לחודש נובמבר 2014 ברציפות (יצויין שלא נעלם מעיננו כי על פי אותם רשומים לא שולם שכר חודש 12/2007, אם כי יש להניח ששולם בדיעבד היות שבחודש 1/2008 שולם שכר כפול מבכל חודש אחר).
טענות התובע –
התובע עבד אצל הנתבע כעובד יומי מיוני 2006 עד נובמבר 2014 ברציפות, בעבודות בניין, 9 שעות ביום, עד שפוטר לאחר שנפגע בעבודה.
התובע זכאי להפרשי שכר לפי צו ההרחבה הכללי בענף הבניה.
התובע זכאי לפיצויי פיטורין בסך כולל של 21,676 ₪, על פי שכרו החודשי לכל שנת עבודה בניכוי מה ששולם על ידי שירות התעסוקה בתוספת פיצויים בשיעור מלא לגבי הפרש השכר שלא שולם בהתאם לצו ההרחבה, ובשיעור מלא לגבי חמישה ימים נוספים מדי חודש שלא דווחו.
התובע זכאי לפדיון דמי חופשה עבור תקופת העבודה בניכוי הסכומים אשר שולמו על ידי שירות התעסוקה בסך 7,884 ₪ [3 שנים * 12 ימים * 219 ₪]. כמו כן, יש לחייבו בהפרשים לשלוש השנים האחרונות לפי הפרשי השכר בענף הבניה, כפי שפורטו, סה"כ 859 ₪ (21,493 * 4%).
התובע זכאי לדמי הבראה לשנתיים האחרונות בסך 6,750 ₪ [שנתיים * 9 ימים * 375 ₪].
התובע זכאי לפדיון דמי חגים מוסלמיים בסך 9,855 ₪ (5 שנים * 9 ימים * 219 ₪).
התובע זכאי לדמי כלכלה בסך 1,668 ₪ (139 ₪ לחודש * 12 חודשים), בהתאם לסעיף 6 לצו ההרחבה הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות, אשר לא קיבל.
התובע זכאי להודעה מוקדמת בסך 5,256 ₪ (24 יום * 219 ₪).
התובע זכאי לתשלום שעות נוספות, עבור שעה נוספת בכל יום עבודה בסך 50,400 ₪ (1,440 ימים * 28 ₪ * 125%).
טענות הנתבע –
התובע לא היה עובדו של הנתבע, אלא עובדו של קבלן שהנתבע אינו יודע את שמו. הנתבע אך ביקש לסייע לתובע להתפרנס. התובע הועסק כשכיר באמצעות חברת מזרחי אייל, אשר בה היה הנתבע שותף שכיר בתפקיד מנהל עבודה, וכן באמצעות חברת נוף משואה ואחוזת עדי ובחברת א.ד לידר, אשר גם בהן היה מנהל עבודה שכיר.
הנתבע אינו עצמאי, אין לו תיק מע"מ ולא תיק ניכויים במס הכנסה. על אף שבעצמו היה הנתבע שכיר, היה מוציא לתובע תלושי שכר מכוח היותו קבלן רשום כדי לעזור לתובע.
התובע (כמו גם פועלים נוספים אחרים) היה משאיר את התשלום עבור לשכת העבודה במזנון בפתח תקווה אצל אדם בשם אברם. את התשלום היה הנתבע מעביר ללשכת העבודה ללא רווח, ומוציא לעובדים תלוש על פי הנחיות הלשכה, ועל פי מספר ימי העבודה בחודש שהלשכה קבעה, ומעביר אותם לידיהם.
התובע הועסק על ידי הנתבע כשכיר תקופה של כחודשיים בלבד, במהלכה בוצעו עבורו הפרשות כדין.
כמו כן, התובע אף חתם על מסמך לפיו אין לו כל טענה או עילת תביעה כנגד הנתבע.

דיון והכרעה
יחסי עבודה בין הצדדים
נפתח ונבהיר כי שוכנענו כי אכן התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מן הטעמים להלן.
מן המסמכים שהוגשו אשר הצדדים לא חלקו על מהימנותם, עולה כי על פי רישומי מדור תשלומים (מכונה לעיל בטענות הנתבע, בטעות – לשכת התעסוקה) שולם לתובע על ידי הנתבע שכר חודש בחודשו. כך גם עולה מתלושי השכר הרבים שהוגשו לתיק ברשות, לאחר דיון ההוכחות.
כמו כן, ממכתב מאת המחלקה המשפטית של המרכז הרפואי תל אביב (צורף לכתב ההגנה מטעם הנתבע ומוספר על ידו 21) עולה כי לבית החולים הומצא טופס ב.ל. 250 חתום על ידי הנתבע כמעסיק למתן טיפול בתובע כנפגע עבודה (להלן – מכתב מאת המרכז הרפואי).
יתרה מכך, הוצג מסמך גמר חשבון מיום 30.7.2013 לפיו בוצע גמר חשבון בין הצדדים, מבלי שצוינה תקופת העבודה, וכן הנתבע אישר כי התובע הועסק על ידו, אלא שטען כי מדובר היה בחודשיים שלושה בלבד (פרוטוקול 24.5.18 ע' 11 ש' 17 עד ע' 12 ש' 5).
על כן, אין בידנו לקבל את גרסתו המעורפלת של הנתבע כי על אף שרישיון התעסוקה של התובע הופק על שמו, ותחת שמו הועברו התשלומים לתובע ובוצע גמר חשבון, לא היו ביניהם יחסי עבודה והוא עשה כן אך על מנת לעזור לתובע ללא כל סיבה מוצעת או נראית לעין.
לא נעלם מעיננו כי הוצגו על ידי הנתבע מסמכים על כך שאף הוא עצמו הועסק כשכיר במקביל. אולם, משלא הוצגה גרסה עובדתית סדורה המבהירה את הדברים, ומשעובדת היותו של הנתבע בעצמו שכיר אין בה כשלעצמה כדי להפריך את טענות התובע המגובות במסמכים, אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו. כך גם ביחס למה שנחזה להיות ספחי שיקים שניתנו לתובע מחברת מזרחי אייל לבניין בע"מ.
הטענה כי בין הצדדים לא התקיימו כל יחסי עבודה מקום בו מוצגים מסמכים אובייקטיביים, לרבות תלושי שכר שהוצאו במדור תשלומים, המעידים באופן מובהק על קיומם של יחסי עבודה כאמור, אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים והשכל הישר.
מכל מקום, הנטל המוטל על הנתבע לסתור את נכונותם של המסמכים אשר הוצאו ונחתמו על ידו כבד יותר מאשר במשפט האזרחי (השוו את הנטל המוטל על מעסיק הנותן לעובד מתפטר מכתב פיטורים על מנת שהאחרון יקבל דמי אבטלה [(דב"ע (ארצי) נה/3-60 אנואר חמיד - יעקב הלמן (5.7.95)]. הנתבע לא עמד בנטל.
לפיכך, כאמור באנו לכלל מסקנה כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.
נסיבות סיום העסקה
לטענת התובע, לאחר שנפגע בתאונת עבודה, ביטל הנתבע את רישיון העסקתו ולמעשה פוטר ללא מתן הודעה מוקדמת וביצוע שימוע כדין.
לטענת הנתבע, כאמור, התובע הועסק אצל קבלן אחר, שהנתבע איננו מכיר, ושם נפצע. התובע הועסק בחסותו כשכיר, במקום שבו היה אף הוא שכיר בחברת מזרחי אייל ובניו בע"מ משך תקופה של כחודשיים בלבד וכן חתם על מסמך שאין לו כל טענה או תביעה כלפיו.
על פי ההלכה הפסוקה על מנת שתקום עילה חוקית לתשלום פיצויי פיטורים נדרש מעשה פיטורים או התפטרות. על מנת להכריע בשאלה האם לפנינו סיום יחסי עבודה בדרך של פיטורים או שמא התפטרות, יש לבחון מי הצד הפועל לניתוק היחסים, והאם אמנם התכוון כוונה ברורה לסיים את הקשר ונתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים בדבר כוונתו לצד השני, על דרך פעולה אקטיבית או לכל הפחות מחדל [ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ (13.2.11); דיון (עבודה ארצי) 3-6/ל אליהו שמואלי - שושנה שרייר, א(1) 69 (1970); דיון (עבודה ארצי) 3-1/ל זמל הרמן - דואיב גילה, א(1) 18 (2007); דב"ע (ארצי) ל/3-18 בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב' 41 (1970)].
כאשר אין בפנינו אקט פורמאלי של פיטורים או התפטרות, על הטוען להציג מצב עובדתי אשר אינו מותיר ספק לגבי הכוונה להביא את היחסים לכדי סיום [דב"ע (עבודה ארצי) 7-1/נב ברוך שומינר - הממונה על תשלום הגמלאות, משרד האוצר (22.01.92)].
מדוחות מדור תשלומים עולה כי הנתבע חדל להיות מעסיקו של התובע בחודש נובמבר 2014, וכי לא הועסק אצל מעסיק אחר עד ליולי 2016. כמו כן, מן המכתב מאת המרכז הרפואי עולה כי התובע אכן נפצע ואושפז לטיפול החל מיום 12.11.14.
משטענותיו של התובע מגובות בראיות אלו, טענת התובע כי הנתבע ביטל את הרישיון לא נסתרה, ולא הוצגה גרסה נגדית על ידי הנתבע, למעט הטענה הכללית כי לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, וזאת על אף שהודה בחקירתו הנגדית כי חתם עבור התובע על טופס ב.ל. 250 למוסד לביטוח לאומי בעקבות אותה תאונת עבודה, הרי שמתקבלת הטענה כי התובע פוטר על ידי הנתבע.
נוכח קביעתנו בדבר קיומם של יחסי העבודה ואופן סיומם, מקובלת עלינו תקופת העבודה כפי המופיע במסמכי מדור תשלומים וכנטען על ידי התובע, מיוני 2006 ועד לנובמבר 2014, בת שמונה וחצי שנים סך הכל.
בטרם נדון לגופן בשאלות הנוספות הטעונות הכרעה בהליך ובזכויותיו של התובע , עלינו להכריע בשאלה האם חל על הצדדים צו הרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן – צו ההרחבה בענף הבנייה).
על פי הפסיקה, "שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" [דב"ע (ארצי) נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז(1) 158 (1993)].
לצורך קביעה זו יש לבחון מהי עיקר הפעילות במפעלו של המעסיק [ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (9.7.00); ע"ע (ארצי ) 37572-03-13 אשר קרדי - רעומה זק"ש בע"מ (28.04.15)].
הנטל להוכחת חלותו של צו ההרחבה במקרה נתון, מוטל על הטוען לחלותו [דיון (ארצי) תשן/1-7 אליקים הדי - אורינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, כג (1) 045 (1991)].
בענייננו, מעדויותיהם וטענותיהם של הצדדים עלה באופן מובהק כי אין מחלוקת שתחום עיסוקו של כל אחד מן הצדדים לתביעה, התובע והנתבע, היה בענף הבנייה.
התוצאה אפוא כי, משקבענו שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים הרי שאנו סבורים כי מדובר בעבודה בענף הבניה, עליה חל צו ההרחבה בענף הבנייה.
פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
משנקבע כי יחסי הצדדים הסתיימו בפיטורים, ברי כי התובע זכאי גם לפיצויי פיטורים.
התובע טען לזכאות לפיצויי פיטורין בסך כולל של 21,676 ₪ לפי הפירוט הבא:
על פי שכרו החודשי לכל שנת עבודה בניכוי מה ששולם על ידי שירות התעסוקה על פי שכרו המדווח בתקופה מחודש 06/2006 עד 02/2011 אשר במהלכה הופרשו רק 72.1%. לפיכך נותר לתשלום סך של 4,456 ₪ [4.75 שנים * (19 ימים * 177 ₪) * 27.9%].
בשיעור מלא לגבי הפרש השכר שלא שולם בהתאם לצו ההרחבה, כפי שחושב לפי ההפרש בין ממוצע השכר לפי צו ההרחבה לבין התשלום בפועל. לפיכך נותר לתשלום סך של 7,913 ₪ [19 ימים * (170 ₪ - 219 ₪) * 8.5 שנים].
בשיעור מלא לגבי 5 ימי עבודה בחודש שלא דווחו בסך (5 ימים * 8.5 שנים * 219 ₪) 9,307 ₪.
התחשיב אותו ביצע התובע, הוצג ללא פירוט או הסבר מספק בצידו. כך למשל לא הוצע כל הסבר מדוע החליט התובע לבצע מכפלה דווקא ב – 19 ימים ומה מקור הטענה לכך שעבד 5 ימים נוספים בכל חודש בניגוד לדוחות מדור תשלומים אותם הציג ובהם עשה שימוש בחישוביו. תחשיב נגדי כלל לא הוצג על ידי הנתבע.
כפי שהובהר, דוחות מדור תשלומים ותלושי השכר אשר הופקו במשרד ממשלתי והוגשו על ידי התובע מהווים ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם. היות שהתובע לא פירט דבר אודות מקום עבודתו, שעות עבודתו או מהות עיסוקיו, למעט הטענה המגובה במסמכים ובעדות הנתבע שהועסק בבנייה, אין בידנו לקבוע כי מדובר בדוחות שמהימנותם מוטלת בספק, אדרבה. החזקה כי מדובר במסמך רשמי המהווה ראיה לאמיתות תוכנו, לא נסתרה.
לאור הכללים שנקבעו בפסה"ד ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ - ADHENOM BERH TEAMI (4.6.17) ועל פי דוחות מדור תשלומים עולה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 29,750 ₪ [70% (אחוז המשרה של התובע אשר עבד לאורך שנות עבודתו בממוצע כ – 126 שעות (17 ימים בחודש בממוצע * 7.44 שעות ביום) חלקי 182) * 27.47 (שכרו השעתי האחרון של התובע כפי שאמור היה להיות לפי צו ההרחבה מיום 30.1.12) * 182 (שעות עבודה בחודש בענף) * 8.5 (שנות עבודה)]. יובהר כי מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהופרשו בגין רכיב פיצויי פיטורים כמופיע בדוחות מדור תשלומים ובתלושי השכר, אשר אין מחלוקת כי הופרשו לטובת התובע. הסכום הנותר, ככל שיוותר, יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.14.
למען הסר ספק, התובע יהיה זכאי בגין רכיב זה לכל היותר לסך של 12,369 ₪ (הסכום אותו תבע ברכיב זה (4,456 ₪ + 7,913 ₪), למעט סך של 9,307 ₪ אשר תבע עבור עבודה 5 ימי עבודה נוספים, שכן טענה זו נדחתה לגופה).
הואיל ומקובלת עלינו הטענה כי התובע הלכה למעשה פוטר מעבודתו, הרי שהוא זכאי לפיצוי אף בגין היעדר הודעה מוקדמת.
התובע טען לזכאות לסך של 5,256 ₪ (בגין 24 ימים במכפלת שכר יומי של 219 ₪ ליום).
עם זאת, מתלושי השכר של התובע ומצו ההרחבה בענף הבנייה עולה כי שכרו היומי של התובע עמד בסוף תקופת העבודה על סך של 204 ₪ ליום (27.47 * 7.44).
לפיכך, הרי שבגין הודעה מוקדמת זכאי התובע לסך של 4,896 ₪ (204 * 24 ימים) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14.
הפרשי שכר בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה והשלמת הפרשה לגמל מכוח הפרשים אלה לטענת התובע הוא זכאי להפרשי שכר לפי צו ההרחבה בענף הבניה בסך 21,493 לפי הפירוט שלהלן:
מחודש 10/2009 עד 07/2010 עמד שכר העבודה על סך של 168 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 154 ₪ – 14 ₪ * 187 ימים = 2,618 ₪.
בחודשים 08-09/2010 עמד שכר העבודה על סך של 192 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 154 ₪. – 38 ₪ * 31 ימים = 1,178 ₪.
בחודשים 10-12/2010 עמד שכר העבודה על סך של 192 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 174 ₪. – 18 ₪ * 64 ימים = 1,152 ₪.
בחודשים 01-07/2011 עמד שכר העבודה על סך של 194 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 177.48 ₪. – 16.52 ₪ * 112 ימים = 1,850 ₪.
בחודשים 08-12/2011 עמד שכר העבודה על סך של 211 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 177.48 ₪. – 33.52 ₪ * 92 ימים = 3,083 ₪.
בחודשים 01/2012 עמד שכר העבודה על סך של 219 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 184.56 ₪. – 34.44 ₪ * 15 ימים = 516 ₪.
מחודש 02/2012 עד 11/2014 עמד שכר העבודה על סך של 219 ₪, בעוד שלתובע שולם סך של 200 ₪. – 19 ₪ * 584 ימים = 11,096 ₪.
הכלל אשר נקבע בפסיקה הינו כי תלוש המשכורת בהיותו מסמך פורמאלי המפרט את השכר על מרכיביו מהווה ראיה לתוכנו. כפי שנפסק "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דיון (עבודה ארצי) 3-146/מז יוסף חוג'ירת - המוסד לביטוח לאומי, כ(1) 019 (1988)).
התובע לא הציג ראיות לסתור, ואף לא הציע חישוב נגדי מן הטעם שטען ממילא להיעדר יחסי עובד – מעסיק.
מתלושי שכרו של התובע, עולה כי ככלל עבד 7.44 שעות ביום, אולם אכן בשכר שעתי שאינו תואם את השכר הענפי על פי צווי ההרחבה בענף הבניה, כפי שהתעדכנו מעת לעת בתקופה הרלוונטית לתביעתו של התובע.
על כן זכאי התובע להפרשי שכר כדלקמן:
עבור החודשים 10.2009 – 7.2010 זכאי לסך [(20.69 – 21.04 ) * 7.44 * 187] = 486.95 ₪.
עבור החודשים 08.2010 – 09.2010 זכאי לסך [(20.69 – 23.9) * 7.44 * 31] = 740.35 ₪.
עבור החודשים 10.2010 – 12.2010 זכאי לסך [(23.4 - 23.9) * 7.44 * 64] = 238.08 ₪.
עבור החודשים 01.2011 – 12.2011 זכאי לסך [(23.92 - 24.37) * 7.44 * 204] = 682.99 ₪.
(זה המקום לציין כי התובע ביקש לחלק את שנת 2011 לשתי תקופות, ככל הנראה בשל העובדה שנחתם הסכם קיבוצי חדש ביום 20.7.2011, אלא שהסכם זה הורחב בצו שפורסם ביום 30.1.12, וממועד זה נכנס השינוי לתוקף, ולפיכך לא התרחשה עליה בשכר במהלך שנת 2011).
עבור חודש 01.2012 זכאי לסך [(24.8 - 25.35) * 7.44 * 15] = 61.38 ₪.
עבור החודשים 02.2012 – 11.2014 זכאי לסך [(26.88 - 27.47) * 7.44 * 584] = 2,563.52 ₪.
סה"כ זכאי התובע להשלמת הפרשי שכר בסך 4,773.27 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12 (למען הנוחות אמצע התקופה).
כפועל יוצא מן הקביעה כי קיימים הפרשי שכר, ברי כי התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפרשות לתגמולים בגין אותו שכר, בסך כולל של 286.4 ₪ (6% * 4,773.27 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12 (למען הנוחות אמצע התקופה).
שעות נוספות
התובע טען בעלמא כי הועסק מדי יום שעה נוספת, היינו לגרסתו 9 שעות ביום ולא 8, וזאת על אף שעל פי הדוחות הועסק 7.44 שעות בכל יום עבודה. התובע לא פירט היכן עבד וכמה, כיצד נראה מהלכו של יום עבודה או מהו משכו ומדוע יש להטיל ספק בדוחות המפורטים שהוא עצמו צירף לתיק בית הדין.
מן התלושים שהוצגו על ידי התובע, המהווים ראיה לאמיתות תוכנם כפי שבואר לעיל, ואשר לא נטען כי לא הועברו לידיו בזמן אחת, וממילא הצדדים לא חלקו עליהם, עולה כי התובע הועסק לאורך כל התקופה מדי יום 7.44 שעות בלבד כאמור. על כן אין התובע זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות.
פדיון חופשה
על פי הדין, בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (8.10.07). על פי סעיף 26 ל חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 מחויב המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה [(ע"ע ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ (27.3.06)].
לטענת התובע הוא זכאי לפדיון דמי חופשה עבור 12 ימים לשלוש השנים האחרונות לעבודתו, ולתוספת נוכח הפרשי השכר בסך כולל של 8,743 ₪ עבור כל תקופת העבודה בניכוי הסכומים אשר שולמו על ידי שירות התעסוקה.
ברי כי משהנתבע הכחיש את יחסי העבודה, אף לא הציג פנקס חופשה. על פי פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה, ניתן במקרים מסוימים לקבל את הרישומים שנערכים מידי חודש בחודשו בתלושי השכר [עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי (25.11.08)]. כך בענייננו, מעיון בתלושי השכר עולה כי ניתן לתובע חלף חופשה מדי חודש כנהוג במדור תשלומים.
התוצאה אפוא כי התובע זכאי לסך של 10,404 ₪ (17 (ימי חופשה בשנה על פי צו ההרחבה נוכח וותקו של התובע) * 204 (שכרו היומי) * 3 שנים) בניכוי תמורת החופשה שניתנה לו מדי חודש בתלושי השכר. הסכום שיתקבל יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 1.12.14.
למען הסר ספק, לכל היותר ברכיב זה יהיה זכאי התובע לסכום הנתבע בסך 8,743 ₪ (סכום נמוך יותר בשל העובדה שהתובע לא נתן דעתו למספר ימי החופשה להם הוא זכאי הלכה למעשה על פי צו ההרחבה בענף הבנייה).
דמי הבראה
התובע זכאי לדמי הבראה לשנתיים האחרונות להעסקתו (מנובמבר 2012 עד נובמבר 2014), אולם לא כפי שטען, אלא בהתאם להיקף משרתו כפי שעלה מדוחות מדור תשלומים בגובה 70%.
לפיכך, זכאי התובע בהתאם לוותקו על פי צו ההרחבה בענף הבנייה, עבור 9 ימים בשנה לסך של 4,737.6 ₪ [(9 * 378 * 70%) + (9 * 374 * 70%)] בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 1.12.14.
דמי חגים
צו ההרחבה בענף הבנייה קובע בעניין חופשת חגים כדלקמן:
עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצוות דתו על חשבון המעביד, ובהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה, וכן ליום נוסף לפי בחירה ובסך הכל 10 ימים בתשלום.
עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום החג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור וכן ליום בחירה.
לא הוצג בפנינו מידע בדבר ימי חג שהתקיימו בפועל בתקופת עבודתו של התובע לפי דתו או בדבר נוכחותו לפני ואחרי אותם חגים. כל שידוע לבית הדין הוא היקף משרתו של התובע, כפי העולה מתלושי השכר ודוחות מדור תשלומים.
בפסיקת בית הדין הארצי הובהר כדלהלן ביחס לצו ההרחבה הכללי, אולם יפים הדברים גם לענייננו [ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור - גז חיש בע"מ (4.5.15)]:
"כאשר מבררים תביעה לדמי חגים לפי צו ההרחבה האמור, לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, בשלב הראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו "סמוך ליום החג", קרי "יום לפני החג ויום אחרי החג". הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן.
כך נפסק עוד לפני למעלה משלושים שנה בעניין מולה נוהד , שהתייחס אמנם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, אך נוסחו דומה לנוסח צו ההרחבה האמור:
'חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג.'
אם העובד לא נעדר בסמוך לחג, הרי שקמה לו הזכאות לתשלום דמי החג. אם העובד נעדר בסמוך לחג, בין לפני החג, בין לאחר החג ובין בשני הימים הסמוכים לחג – עוברים לבירור השלב השני והוא האם ההיעדרות היתה בהסכמת המעביד. גם בשלב זה, ועל יסוד אותה חזקה עובדתית, הנטל להוכיח כי ההיעדרות של העובד היתה שלא בהסכמת מעסיקו מוטל על המעסיק. בעניין אסלטי נפסק, בהתייחס לענף השמירה - אך הדברים יפים ככלל, כך: 'בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת'."
במקרה דנן ניכר כי התובע עבד באופן סדיר ב – 70% משרה. היות שהנתבע לא טען דבר מלבד לעניין אי קיום יחסי העבודה, הרי שלא הרים את הנטל להראות שהתובע לא עבד בימי החג, קל וחומר לא הוכיח כי ככל שנעדר עשה כן ללא הסכמתו.
התובע עתר לקבלת דמי חגים בסך 9,855 ₪ (5 שנים * 9 ימים * 219 ₪) , ואולם ברי גם כאן יש לחשב לפי ערך יום העבודה אשר נקבע לעיל על סך של 204 ₪ ובהתאם להיקף המשרה.
אשר על כן, עבור דמי חגים, זכאי התובע לסך של 6,426 ₪ (204 * 5 * 9 * 70% משרה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12.
דמי נסיעות
צו ההרחבה בענף הבנייה מסדיר את זכותו של כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע ממקום מגוריו למקום עבודתו, לתשלום החזר הוצאות אותה הנסיעה, ומפנה ל צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה הקובע כי הוצאות הנסיעה נקבעות לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו.
על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל [דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט - גאולה בלדב, (10.9.96)], כאשר יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, מקום בו ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה [תב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט - תחנת דלק בר-כוכבא [פורסם בנבו] (15.8.91)].
מלשון הצו עולה כי לצורך זכאות יש להוכיח ראשית "היזקקות" לשימוש בתחבורה ציבורית [דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כוח אדם [פורסם בנבו] (10.9.96)]. כלומר, יש לבחון היכן התובע התגורר בפועל במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעות.
התובע טען בעלמא כי הוצאות נסיעתו לעבודה הם 26.4 ₪ ליום, אולם לא הציג כל מידע בנוגע למקום מגוריו או מרחקו ממקום העבודה, אשר אף הוא או הם לא הוצגו בשום שלב לבית הדין. למעשה לא הועמדה כל גרסה עובדתית בהקשר זה, הן בכתב התביעה והן בתצהיר העדות ראשית מטעמו.
על כן, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעת בתשלום החזר הוצאות נסיעה.
דמי כלכלה
התובע טען כי הוא זכאי לדמי כלכלה בהתאם לסעיף 6 לצו ההרחבה בענף הבנייה בסך 1,668 ₪. דמי כלכלה בוטלו בצו ההרחבה מיום 11.8.2010, לפיכך ובהתחשב בתקופת ההתיישנות זכאי התובע לסך 1,390 ₪ (10 חד' * 139 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.10 (למען הנוחות אמצע התקופה).
סוף דבר
52. הנתבע ישלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין כדלקמן:
פיצויי פיטורים בסך 29,750 ₪ בניכוי הסכומים שהופרשו בגין רכיב פיצויי פיטורים כמופיע בדוחות מדור תשלומים, ולא יותר מ - 12,369 ₪. הסכום שיתקבל יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14.
דמי הודעה מוקדמת בסך 4,896 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14.
דמי הבראה בסך 4,737.6 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14.
הפרשי שכר בסך 4,773.27 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12.
פיצוי בגין הפרשות לתגמולים עבור הפרשי שכר בסך 286.4 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.12.
פדיון חופשה בסך 10,404 ₪ בניכוי תמורת החופשה שניתנה לו מדי חודש בתלושי השכר, ולא יותר מ - 8,743 ₪. הסכום שיתקבל יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.14.
דמי חגים בסך 6,426 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12.
דמי כלכלה בסך 1,390 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.10.
53. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי תוך 30 יום מהמצאתו.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ט, (05 דצמבר 2018), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נ.צ.ע. משה כהנא

חנה טרכטינגוט
שופטת בכירה

נ.צ.מ. מרדכי מנוביץ


מעורבים
תובע: בסמאן נאטור
נתבע: אהרון כהן
שופט :
עורכי דין: