ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלקו בע"מ נגד מנהל מיסוי מקרקעין נתניה :

בפני יו"ר ועדת הערר, כבוד השופט בנימין ארנון
חבר ועדת הערר, שמאי המקרקעין אלון לילי
חבר ועדת הערר, עו"ד מיכאל בן לולו

עוררים

אלקו בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי אלישע ו/או ד"ר בני קלדרון

נגד

משיבים
מנהל מיסוי מקרקעין נתניה
ע"י ב"כ עוה"ד מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק דין

יו"ר ועדת הערר, כבוד השופט בנימין ארנון:

רקע
העוררת התקשרה ביום 1.3.2015 בהסכם עם חברת ב.ו.ב מדף 30 בע"מ (להלן: " הרוכשת") למכירת זכויותיה החוזיות, לרבות הזכות להירשם כחוכרת , במקרקעין הידועים כחלקה 154 בגוש 6547 (להלן: "המקרקעין"). בהתאם לנטען בכתב הערר התחייבה הרוכשת בהסכם המכר לשלם לעוררת סך של 135,000,000 ₪ בתוספת מע"מ , וכן לקיים התחייבויות נוספות המפורטות בהסכם המכר (ס' 13 לכתב הערר) (להלן: " ההסכם").

טרם ההתקשרות בהסכם, החל משנת 2008, הושכרו המקרקעין על ידי העוררת לחברת ון ורול שנאים בע"מ (להלן: " השוכרת"). בשנת 2012 נחתמה בין העוררת לבין השוכרת תוספת שלישית להסכם שכירות, בגדרה הוסכם כי תקופת השכירות של השוכרת תתפרש על פני 9 שנים – החל מיום 25.9.2012 ועד ליום 30.9.2021 (להלן: " התוספת השלישית"). עוד נקבע בתוספת השלישית כי השוכרת תשלם לעוררת, מראש ובמזומן, סך של 77,500,000 ₪ בגין תקופת שכירות זו באופן ש סך של 44,500,000 ₪ ישולם עבור תקופת השכירות עד לחודש ספטמבר 2018 (להלן: "התקופה הראשונה"), ואילו סך נוסף של כ -33,000,000 ₪ ישולם על ידי השוכרת לעוררת עבור השכירות בתקופה שתמנה מ חודש ספטמבר 2018 ועד לחודש ספטמבר 2021 (להלן: "התקופה השנייה"). לגבי התקופה השנייה ניתנה לעוררת זכות להודיע לשוכרת על קיצור וסיום השכירות, ובמקרה כזה היה על העוררת להשיב לשוכרת הסך של 33,000,000 ₪ שקיבלה מ השוכרת לשם פירעון מראש של דמי השכירות עבור התקופה השנייה.

בסעיף 4.12 בהסכם שנחתם בין העוררת לבין הרוכשת הוסכם כי הסך של 69,550,710 ₪ אשר העוררת קיבלה מראש מהשוכרת מראש עבור דמי השכירות - יוותר בידיה. נוסף על כך נקבע בהסכם כי זכותה של העוררת להודיע לשוכרת על קיצור וסיום תקופת השכירות תומחה על ידי העוררת לרוכשת. כן הוסכם כי אם השכירות תקוצר אזי העוררת תהיה חייבת להשיב לשוכרת את דמי השכירות ששולמו מראש על ידי השוכרת לעוררת עבור התקופה השנייה.

ביום 28.1.2016 הגישה העוררת בקשה למשיב לתיקון שומת מס שבח שהוצאה לה בגין עסקת המכירה. בגדרה של בקשה זו ביקשה העוררת מהמשיב כי דמי שכירות בסך של 69,550,710 ₪ יתווספו לשווי המכירה עליו הוסכם בהסכם, כך ששווי המכירה הכולל של כלל התמורות המגיעות לעוררת על פי ההסכם יעמוד על סך כולל של 274,690,107 ₪.

ביום 26.1.2017 הוציא המשיב שומה נוספת בגין עסקת המכירה לפיה סך של 7 7,500,000 ₪ סווג על ידי המשיב כתמורה בגין מכירת מלאי עסקי על ידי העוררת. יוצא אפוא כי המשיב הוציא לעוררת שתי שומות בגין עסקת המכירה של המקרקעין: שומה אחת לפי שווי המכירה ללא רכיב דמי השכירות (להלן: " השומה הראשונה"), ושומה שנייה על סך של 77,500,000 ₪ לפי סכום דמי השכירות אשר סווג ו כמכירת מלאי עסקי (להלן: " השומה השנייה"). כפי שיפורט להלן, השומה השנייה תוקנה ביום 26.11.17 על ידי המשיב ונקבעה לסך של 69,55 0,710 ₪.

ביום 15.3.2017 נשלח למשיב מכתב מטעם פקיד השומה למפעלים גדולים (להלן: " פקיד השומה"), לפיו הסך של 69,550,710 ₪, אשר לגביו הוצאה השומה השנייה על ידי המשיב, נתון לשומת מס הכנסה ומסור לטיפול ו של פקיד השומה. על כן, יש לפטור את העוררת מתשלום מס שבח בגין קבלת סכום זה. במהלך שנת 2017 הוציא פקיד השומה צווים לפיהם נקבע כי הסך של 69,550,710 ₪ שקיבלה העוררת מהשוכרת כתשלום מראש של דמי שכירות חייב בתשלום מס הכנסה על פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: " פקודת מס הכנסה").

העוררת הגישה השגות על השומות ש הוצאו לה על ידי המשיב. ביום 26.11.2017 נדחו ההשגות על ידי המשיב, למעט טענה לגבי סכום השומה השנייה, אשר לגביה נקבע כי המשיב קיבל "את הסכום האמור ותיקן השווי בשומה הנלווית לסך של 69,550,710 ₪ " (ס' 1 בהחלטת המשיב מיום 26.11.2017 שצורפה כנספח 1 לערר). מכאן הערר דנן. עוד יצוין כי העוררת הגישה ערעור על השומה שהוצאה לה על ידי פקיד השומה, ערעור אשר מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כבוד הש' ה' קירש ( ע"מ 10730-09-16).

לאחר שהתקיימו שני דיוני קדם משפט בערר שלפניי, הודיע המשיב ביום 29.8.2018 על תיקון השומה השנייה בהתאם לסעיף 85(א)(3) בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: " חוק מיסוי מקרקעין" ו-" החלטת התיקון" בהתאמה). בהודעתו זו קבע המשיב כי מאחר שבהסכם נקבע כי הרוכשת לא תישא בחובותיה ולא תהנה מזכויותיה של המוכרת עד ליום מסירת החזקה במקרקעין לרוכשת , "אין לראות ברוכשת כלוקחת על עצמה התחייבות של המוכרת. מאידך גיסא, הרוכשת אינה זכאית לקבלת דמי השכירות ואין לראות בעובדה כי דמי השכירות לא משולמים לה כויתור מצידה לטובת המוכרת. לאור זאת, קבע המשיב כי בהתאם לעקרון צירוף כל התמורות, אין להוסיף את דמי השכירות לתמורה בגין מכירת הזכויות במקרקעין . על כן החליט המנהל [המשיב – ב.א.] לתקן את שומה מספר 177028852 [השומה השנייה – ב.א.] ולבטלה" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.) .

תמצית טענות הצדדים

העוררת טוענת כי הופתעה מהודעת המשיב על תיקון השומה השנייה. לשיטתה, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 14.4.2018 הודיע ב"כ המשיב כי בכוונתו לתקן את השומות שהוצאו לעוררת, אך לא הובן מכך שהשומה השנייה תבוטל, אלא ששתי השומות תאוחדנה לשומה אחת . יתרה מזו: העוררת טוענת כי ועדת הערר לא התירה למשיב לתקן את השומות, ומשכך - תיקון זה נעשה בניגוד להחלטת ועדת הערר. העוררת מוסיפה וטוענת כי תיקון השומה נעשה בחוסר סמכות מאחר שהוא נעשה מכוח סעיף 85 בחוק מיסוי מקרקעין המאפשר , בהתקיים נסיבות מסוימות, אך ורק תיקון של שומה שנעשתה לפי סעיף 78(ב) או לפי סעיף 82 בחוק מיסוי מקרקעין. לטענת העוררת, במקרה הנוכחי, השומה נעשתה בהתאם לסעיף 87 בחוק מיסוי מקרקעין, ועל כן תיקונה נעשה שלא כדין. העוררת מוסיפה וטוענת כי כשם שנישום אינו רשאי לתקן את דוחותיו לאחר הוצאת שומה אלא בכפוף לאישור מנהל רשות המיסים, כך אין לאפשר למשיב לתקן שומתו לאחר שחלף זמן כה רב מאז הוצאת השומה.

לטענתה של העוררת, ההחלטה על תיקון השומה התקבלה כתוצאה מדרישה תקיפה מצדו של פקיד השומה , ולשם השגת יתרון דיוני בערעור המתנהל בפני כבוד הש' ה' קירש. יתרה מזו: אין לאפשר למשיב להציג במסגרת הערר דנן שתי עמדות סותרות לגבי אופן יישומו של עקרון צירוף התמורות - פעם להתנגד להחלתו, ופעם לצדד בהחלתו . העוררת מוסיפה וטוענת כי התנגדות המשיב להמשך הדיון בערר דנן מייצרת הליכי סרק מיותרים, שהרי מותב זה כבר בקיא בעובדות המקרה ובמחלוקות שבין הצדדים. העוררת מבקשת כי ינתן לה פרק זמן מתאים לשם הגשת התנגדותה להחלטת המשיב לתקן את השומה השנייה . לחילופין, ככל שיקבע כי המשיב רשאי לתקן את השומה – טוענת העוררת כי דין הערר להתקבל תוך פסיקת הוצאות לטובתה.

המשיב טוען כי אין בחוק מיסוי מקרקעין הליך המאפשר לעוררת להגיש התנגדות להחלטה על תיקון שומה על ידי המשיב לפי סעיף 85 בחוק מיסוי מקרקעין. לטענתו, העוררת רשאית להגיש השגה על החלטת המשיב ביחס לתיקון השומה, וכן לערור על ההחלטה בהשגה, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 87 או 88 לחוק מיסוי מקרקעין. יתר על כן: העוררת כבר פנתה למשיב בבקשה להארכת המועד להגשת ערר על השומה המתוקנת. לבקשה זו ניתנה הסכמת המשיב ובהמשך לכך ניתן תוקף של החלטה להסכמה זו בהחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט אבי גורמן (ו"ע 34333-09-18). נוסף על כך, טוען המשיב כי בנסיבות אלה , מאחר שהשומה נושא הערר בוטלה ואינה קיימת עוד – הרי שאין עוד תכלית והצדקה להמשך ניהולו של הערר דנן . המשיב מוסיף וטוען כי בניגוד לטענת העוררת, ועדת הערר לא קבעמשיב אינו רשאי לתקן את השומה. כן טוען המשיב כי סמכותו לתקן שומה בהתאם לסעיף 85(א)(3) בחוק מיסוי מקרקעין אינה טעונה אישור מאת בית המשפט.

דיון והכרעה
לאחר עיון בהודעה שהגישה העוררת, בתגובת המשיב להודעה ובתשובת העוררת, הגעתי לכלל החלטה כי יש לקבל הערר דנן באופן ובתנאים שיפורטו להלן . אפרט להלן נימוקיי ל קביעתי זו:

אדון תחילה בשאלת סמכותו של המשיב לתקן את השומה השנייה. העוררת טוענת כי החלטת המשיב לתקן את השומה השנייה התקבלה בניגוד להחלטת ועדת הערר. עיינתי בפרוטוקול הדיון מיום 14.5.18 אך לא מצאתי שום תימוכין לטענת העוררת לפיה מותב זה החליט שלא לאפשר למשיב לתקן השומה השנייה. במסגרת הדיון ציינה ב"כ המשיב במפורש כי "בכוונת המשיב לתקן את השומה באופן כזה שש ווי הממכר יהיה בהתאם להסכם המכר, כלומר, שווי הממכר לא יכלול את רכיב דמי השכירות" (עמ' 3, ש' 32-33 לפרו'). בהחלטתו קבע יו"ר ועדת הערר כי "נוכח חילוקי הדעות המהותיים שבין הצדדים", הצדדים יגישו תצהירי עדויות ראשיות וישיבת קדם משפט מסכם נקבעה ליום 26.11.2018 " (עמ' 5, ש' 15-19 לפרו'). ברי, א פוא, כי אין כל בסיס לטענת העוררת כי ועדת הערר החליטה שלא ליתן למשיב היתר לתקן השומה, וממילא שהיתר זה לא התבקש כלל על ידי המשיב ולא נדון על ידי ועדת הערר. על כן דין טענה זו להידחות.

העוררת מוסיפה וטוענת כי החלטת התיקון של השומה השנייה נ יתנה על ידי המשיב ללא סמכות. לגרסתה, החלטת התיקון נעשתה שלא על פי הוראות סעיף 85 בחוק מיסוי מקרקעין, שכן, לשיטתה, סעיף זה מאפשר לתקן שומות שהוצאו רק מכוח סעיף 78(ב) או לפי סעיף 82 בחוק מיסוי מקרקעין . ב פסיקת בית המשפט העליון נקבע ביחס לסמכותו של המשיב לתקן שומה מכוח סעיף 85 בחוק מיסוי מקרקעין כ דלקמן:

"...סעיף 85(3) לחוק מיסוי מקרקעין מסמיך את המנהל לתקן שומה בתוך ארבע שנים, אם "נתגלתה טעות בשומה". מבחינת השיקולים שעל המנהל להביא בחשבון ומרחב שיקול הדעת הנתון לו, דומים הכללים החלים בעת הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 85(3) לחוק מיסוי מקרקעין לאלו החלים שעה שמופעלת הסמכות הכללית הנתונה לרשות מינהלית לשנות את החלטתה (ע"א 736/87 יעקובוביץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת, פ"ד מה(3) 365 (1991)). העובדה שהמנהל עמד על טעותו אגב דין בהשגה אינה מונעת את הפעלת סמכות התיקון..." (ר' ע"א 8116/08 נדבך לנדל"ן והשקעות בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור מרכז (פורסם בנבו, 2.8.2010) (להלן: " עניין נדבך לנדל"ן" בפס' 5) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

יוצא, אפוא, כי במקרה שלפניי משנתגלה למשיב במהלך ישיבות קדם המשפט שדנו בערר זה כי נפלה טעות בשומתו, הרי שלא הייתה מניעה שהמשיב יפעיל את סמכות התיקון הנתונה לו לפי סעיף 85(א)(3) לחוק מיסוי מקרקעין, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון ב פסק דינו של כבוד ה שופט א' גרוניס (כתוארו דאז) בעניין נדבך לנדל"ן ב קשר לתיקון שומה שבוצע בשלב ההשגה.

במקרה הנוכחי, הנני סבור כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון שצוטטה לעיל – המשיב היה רשאי ומוסמך לתקן את השומה השנייה שהוציא לעוררת משמצא שנפלה בה טעות, וזאת כשם שכל רשות מנהלית רשאית לתקן החלט תה אם מצאה כי נפלה בה טעות . לא למותר לציין כי השומה השנייה, טרם תיקונה, הוצאה ביום 26.1.17 על פי מיטב השפיטה בהתאם לסעיף 78(ב)(2) בחוק מיסוי מקרקעין (ר' נספח 5 לכתב הערר). לא מצאתי כי העוררת הציגה טעמים המצדיקים למנוע מן המשיב האפשרות להפעיל את סמכות התיקון המוקנית לו כרשות מנהלית, ובכלל זה גם לפי סעיף 85 בחוק מיסוי מקרקעין. בהקשר זה, אציין כי טענת העוררת לפיה החלטת התיקון נעשתה בעקבות הפעלת "לחץ" מצדו של פקיד השומה, וכי המשיב פעל בקשר לכך מתוך שיקולים של כדאיות מס גרידא , תוך החלת עמדותיו באופן בררני בין נישומים שונים - נטענה בעלמא וממילא לא הוכחה. החלטת התיקון בעניין זה הינה מנומקת ומפורטת. המשיב ציין בגדרה כי מאחר שהוראות ההסכם קובעות כי הרוכשת לא נדרשת לשאת בחובותיה או ליהנות מזכויותיה של המוכרת עד ליום מסירת החזקה במקרקעין לידיה , ומאחר שהרוכשת איננה זכאית לקבל דמי שכירות שכבר ששולמו לעוררת (המוכרת), אזי אין לראות בה כמי שוויתרה על דמי השכירות לטובת העוררת. כפועל יוצא מכך טוען המשיב כי אין ל צרף רכיב זה של דמי שכירות לתמורה שקיבלה העוררת בגין מכירת זכויותיה במקרקעין לרוכשת (החלטת התיקון מיום 29.8.2018, צורפה כנספח 1 לבקשה). ברי, אפוא, כי לשיטת המשיב, מאחר שנפלה טעות בשומה השנייה שהוציא עקב היותה בלתי רלוונטית לעסקת המכירה, הוא היה מוסמך לתקנה ולבטלה מכוח סעיף 85(א)(3) בחוק מיסוי מקרקעין . על כן, לא מצאתי ממש בטענת העוררת ובחשש שהעלתה שמא פעולת תיקון השומה נעשתה על ידי המשיב בחוסר תום לב .

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בהפנייתה של העוררת להוראות סעיף 147 בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961. סעיף זה אינו רלוונטי לדיון הנוכחי מאחר שסמכות תיקון השומה על ידי המשיב קבועה בסעיף 85 בחוק מיסוי מקרקעין. אשר על כן, דינה של טענה זו להידחות גם כן.

אשר לתוצאות החלטת התיקון על ידי המשיב : סעיף 89(ב) בחוק מיסוי מקרקעין קובע כי: " הוועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, להגדילה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת כפי שתראה לנכון, ולצורך זה רשאית הוועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.) .

במסגרת הערר דנן העוררת עותרת לקבלת הסעדים הבאים:
"5.1 נוכח העובדה שעסקינן בעסקת מכירה אחת, המתייחסת לנכס מקרקעין אחד ויחיד, במסגרתה קבע המשיב את שווי המכירה על בסיס "כלל התמורות", אין המשיב היה רשאי לפצל את התמורה/שווי המכירה הכולל שנקבע לשתי שומות נפרדות.
5.2 נוכח העובדה שעסקינן במכירה אחת, המתייחסת לנכס מקרקעין אחד בלבד, המשיב אינו רשאי להתייחס אל חלק משווי המכירה כמכירה בעלת אופי הוני ואל יתרת שווי המכירה כמכירה של מלאי עסקי – סיווג כלל שווי המכירה צריך להיות אחד ויחיד.
5.3 המשיב נדרש לתקן השומה, בהתאם להחלטתו מיום 26.11.2017 כך ששווי התמורה הנוספת יעמוד על 69,550,710 ₪.
5.4 כי יש לחייב את המשיב בתשלום הוצאות העורר בהליך זה, לרבות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין".

כמפורט לעיל, הסעדים המתבקשים על ידי העוררת בערר דנן עוסקים באיחוד השומה הראשונה והשומה השנייה לשומה אחת, תוך מתן סיווג זהה, הוני או פירותי, לשתי השומות גם יחד . עם זאת, מאחר שהשומה השנייה בוטלה על ידי המשיב ואינ נה רלוונטית עוד , הרי שמתייתר הצורך בהמשך הדיון בערר זה . ברי כי לא ניתן לאחד השומה שבוטלה (קרי: השומה השניה) עם השומה שנותרה (השומה הראשונה), שכן אין השומה השנייה קיימת עוד. ודוק: הערר דנן אינו עוסק בטענות העוררת כלפי אופן חישוב השומה הראשונה, אלא באיחודה של השומה הראשונה עם השומה השנייה. מכאן, שאין עוד מקום להמשך ניהול ההליך שלפניי.

בפסיקת בית המשפט העליון, וכן ובפסיקה שניתנה ע"י ועדות ערר הפועלות לפי חוק מיסוי מקרקעין , נקבע כי כאשר מבוטלות השומות המקוריות, רשאית ועדת הערר לקבל את הערר מכוח סעיף 89(ב) בחוק מיסוי מקרקעין. אלא, שקבלת הערר נעשית במקרה כזה במובן "הטכני", מבלי להכריע לגופה של המחלוקת (ר' ע"א 9165/99 איציק וצורי (1986) שותפות רשומה נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נו(6) 193, 195 (2002); ו"ע 1597-08 (תל אביב) 1597-08 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מ"י – אגף מיסוי מקרקעין (פורסם בנבו, 16.7.2014) בעמ' 6); ו"ע (נ צרת) 11612-06-14 קיבוץ מעלה גלבוע, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין טבריה (פורסם בנבו, 28.1.2016) ).

במקרה שלפניי, מאחר שהשומה השנייה בוטלה, ואין היגיון והצדקה להמשך הדיון בערר דנן רק לגבי השומה הראשונה שנותרה - אציע לחבריי, כי הערר דנן יתקבל במובן "טכני" , מבלי להכריע לגוף המחלוקות שבין הצדדים, ומבלי שייווצר מעשה בי-דין לגבי המחלוקות שבין הצדדים נוכח קבלת הערר ללא דיון והכרעה לגופם של דברים, וזאת - בהתאם לסמכותה של ועדת ערר זו לפי סעיף 89(ב) בחוק מיסוי מקרקעין . אדגיש כי העוררת תהא רשאית להשיג על החלטת התיקון, ככל שתבחר לעשות כן, וכן לערור על ההחלטה בהשגה ככל שתחליט לעשות כן, כל זאת – מבלי לפגוע בזכותה להביא טענותיה בפני הגוף המוסמך לעניין חיובה במס הכנסה. למותר לציין כי איני מביע עמדה עניינית כלשהי ביחס לגופם של הליכים אלו.

החלטת התיקון ניתנה על ידי המשיב לאחר שהוגש הערר דנן והתקיימו כבר שתי ישיבות קדם משפט. נוסף על כך, יש לזכור כי בעקבות החלטת התיקון תידרש העוררת ל נקוט בהליכים נוספים , לאחר שכבר הגישה השגות וערר על השומה הראשונה והשנייה שהוצאו לה. בנסיבות אלו, אציע לחבריי ל חייב את המשיב לשאת בהוצאות העוררת בגין ערר זה בסכום כולל של 5,000 ₪.

ככל שהסך הזה של 5,000 ₪ לא ישולם על ידי המשיב לעוררת תוך 30 ימים אשר יימנו ממועד מתן פסק דין זה המסיים ההתדיינות בערר זה - יתווסף לחיוב זה חיוב נוסף בהפרשי ריבית והצמדה למדד המחירים לצרכן בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, בגין התקופה שתחושב ממועד פסק דין זה ועד למועד פירעונ ו במלואו ובפועל לידי העוררת של סך זה.

בנימין ארנון, שופט

חבר ועדת הערר, שמאי המקרקעין אלון לילי:
קראתי בעיון רב את חוות דעתו המנומקת של יו"ר הועדה והנני מסכים עם קביעתו.
בהתאם לס' 85 א (3) לחוק מיסוי מקרקעין רשאי המשיב לתקן את שומתו בגין טעות שהתגלתה לו, בהתחשב בעובדה כי התיקון נערך במסגרת 4 שנים הקבועות לעניין התיישנות.
עם זאת, בעקבות התיקון נוצרה סתירה בין בקשת העוררים לאיחוד השומה הראשונה עם השומה השניה לבין החלטת המשיב לביטול השומה השניה ע"י המשיב, כך, וכפי שהוחלט ע"י יו"ר הועדה, שאין מקום להמשיך את ניהול ההליך דנן, ברם יש לקבל את הערר במובנו ה"טכני" ללא הכרעה במחלוקות בין הצדדים.

חבר ועדת הערר, עו"ד מיכאל בן לולו:
אני מסכים לפסק דינו המלומד של יו"ר הוועדה.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלקו בע"מ
נתבע: מנהל מיסוי מקרקעין נתניה
שופט :
עורכי דין: