ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אולג שינדלר נגד טי. אנד. אם סער בטחון בע"מ :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב
נציגת ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור

התובע
אולג שינדלר ת.ז. XXXXXX007
ע"י ב"כ: עו"ד דוד סלטון
-
הנתבעת
טי. אנד. אם סער בטחון בע"מ ח.פ. 5119635625
ע"י ב"כ: עו"ד נעם ודעי ואח'

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר אולג שינדלר (להלן – התובע) נגד חברת טי. אנד. אם סער ביטחון בע"מ (להלן – הנתבעת), לתשלום זכויות הנובעות מיחסי עבודה וניתוקם.

טענות התובע בתמצית
לטענת התובע, הוא הועסק על ידי הנתבעת במשך 70.25 חודשים, במהלכם ביצע עבודות שמירה בהיקפי משרה משתנים. כך, בשנתיים הראשונות הועסק בהיקף 82% משרה ; בשנה השלישית - 75%; בשנה הרביעית - 79%; בשנה החמישית - 80% ובשנה השישית הועסק בהיקף של 85% משרה . שכרו השעתי של התובע התעדכן מפעם לפעם.
לטענתו, על יחסי הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה (7040/2008) (להלן- ההסכם הקיבוצי), שהורחב ביום 14.7.2009 בצו הרחבה (להלן- צו ההרחבה). כמו כן, טוען התובע כי על יחסי הצדדים חל ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם ביום 4.12.2012 בין מדינת ישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית, המתייחס להתקשרויות קבלניות בתחום הניקיון והשמירה (להלן- הסכם קיבוצי מיוחד). באשר להסכם הקיבוצי המיוחד, טוען התובע, כי הנתבעת קיבלה על עצמה את הוראות ההסכם ושילמה בהתאם לאמור בו באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.5.2012. עוד טען, כי על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת חלות הודעות החשב הכללי בדבר גובה רכיבי שכר מינימום בענף השמירה.
לטענת התובע, הנתבעת לא הפרישה כנדרש לטובת קרן הפיצויים, שכן לא הפרישה בהתחשב בכל רכיבי השכר ולא התחשבה במכלול השעות שעבד ובהפרשי השכר ששולמו לו. עוד הוסיף, כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד, יש להפריש לטובת קרן הפיצויים גם בגין התשלום עבור ביצוע השעות נוספות ועבודה ביום המנוחה, וזאת בהיקף של 6% וכי בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד, יש להפריש לטובת קרן הפיצויים גם מהתשלום עבור דמי ההבראה.
לטענת התובע, מהצלבת הסכומים שניכתה הנתבעת משכרו אל מול הסכומים שהועברו אל חברת הביטוח, עולה כי הנתבעת נמנעה מלהעביר את חלק העובד במלואו לקרן הפנסיה, ויש לחייבה בהפרש.
עוד הוסיף, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשים בגין הפרשות בחסר לקרן ההשתלמות. כך, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד, היה על הנתבעת להפריש לטובת קרן ההשתלמות סך של 7% וז את החל מיום 1.5.2012 ובנוסף, היה על הנתבעת להפריש לטובת קרן ההשתלמות גם מדמי ההבראה.
לטענת התובע, על הנתבעת לשלם לו הפרשי דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו , ששולמו לו בחסר. עוד טען , כי מגיעים לו הפרשים עבור פדיון ימי חופשה ותשלום דמי חג ושי לחג.
לטענתו, יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרש החזרי נסיעה. כך, במסגרת תקופת עבודתו החליף התובע את מקום מגוריו מספר פעמים והתגורר בעיר חולון, רמת גן ופתח תקווה. בהתאם, עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית למקום עבודתו במשרדי רשות השידור בתל אביב, השתנה, כדלקמן:
על מנת להגיע למשרדי רשות השידור מפתח תקווה, נדרש התובע להשתמש בשני קווי אוטובוס. כמו כן, כאשר התובע הועסק בשעות שבהן אין תחבורה ציבורית נדרש לשלם 16 ₪ למונית;
כאשר התגורר התובע בחולון והועסק בשעות בהן אין תחבורה ציבורית, נדרש לשלם 50 ש"ח למונית;
התובע נדרש להתייצב בימים בהם לא היה משובץ לעבוד, וזאת על מנת להשתתף בישיבות שיבוץ. במקרים אלה התובע לא קיבל תשלום עבור החזר נסיעות כלל.
על כן, בכל תקופת העסקתו, עלות ההגעה לעבודה עלתה על התקרה הקבועה בצו ההרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן – צו ההרחבה בדבר החזר נסיעות). בהתאם, יש לחייב את הנתבעת בתקרה המקסימאלית ליום עבודה הקבועה בצו ההרחבה בדבר החזר נסיעות.
לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום קצובת נסיעה, וזאת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. לפיכך, הוא זכאי להפרשות בסך של 5% משכרו עבור קצובת נסיעה, וזאת החל מיום 1.5.2012.
לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר. כך, בהתאם להסכם שנחתם בין הנתבעת לבין רשות השידור, בגין עבודה בין השעות 1:00 ל-10:00 יקבל התובע תוספת בת 50% לשכרו השעתי (ההסכם צורך נספח ח' לכתב התביעה), ממנו ייגזר השכר הקובע. בהתאם, במשמרות בין השעות 10:00 ועד 18:00 וכן בין השעות 6:00 עד 20:00, פיצלה הנתבעת את התשלום עבור השעות באופן שמנע מהתובע קבלת שעות נוספות כדין. עוד טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו כלל עבור ימי גיבוש בהם חויב להשתתף.
לבסוף, טען התובע כי הנתבעת לא מסרה לו הודעה על תנאי העסקה ויש לפסוק פיצוי גם בגין המחדל דנן.
לאור כל האמור לעיל, דרש התובע פיצוי בגין הרכיבים הבאים:
הפרשות לקרן פיצויים – 1,917 ₪.
החזר הפרשות עובד לקרן פנסיה – 231 ₪.
קרן השתלמות – 4,846 ₪.
הפרשי הבראה – 2,344 ₪.
פדיון ימי חופשה 5,039 ₪.
דמי חג – 1,947 ₪.
שי לחג – 177 ₪.
הפרשי החזר נסיעות – 10,368 ₪.
קצובת נסיעות – 932 ₪.
הפרשי שכר – 7,200 ₪.
הפרשי שכר (ימי גיבוש) -952 ₪.
אי מתן הודעה לעובד – 5,000 ₪.

טענות הנתבעת בתמצית
לטענת הנתבעת יש לדחות את טענות התובע אחת לאחת. כך, לטענתה היקף עבודתו של התובע נמוך משמעותית מזה שתואר על ידו. מדוחות הנוכחות של התובע וכן מתלושי השכר עולה כי עבד בממוצע כ-18 ימים בחודש; לא חל על יחסיה עם התובע ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 4.12.2012, שכן בהתאם להוראת התחולה של ההסכם הקיבוצי, הוא חל רק על התקשרויות חדשות של המדינה, על כן אינו חל על רשות השידור, שהינה גוף ממומן. תחת זאת, על יחסי הצדדים חל חוק להעסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, תשע"ג-2013, שנכנס לתוקפו בספטמבר 2013.
לטענת הנתבעת אין מקום לטענות התובע בדבר אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, שכן אלה לא עלו בכתב התביעה.
לגבי התביעה של התובע לעניין הפרשי הפרשות לטובת קרן פיצויים, טוענת הנתבעת כי באישור שהגיש התובע עצמו צוין כי נצברו לטובתו 27,629 ₪ ולא 25,131 ₪, כפי שטען. על כן, יש לדחות את התביעה להפרשים. עוד טוענת הנתבעת כי התובע ממילא זנח רכיב זה במסגרת סיכומיו, וגם מכוח עובדה זו יש לדחות רכיב תביעה זה.
לגבי אי העברת מלוא חלק העובד לטובת קרן הפנסיה טוענת הנתבעת כי מדובר בהפרש קנטרני של 231 ₪. היות ובמהלך עבודתו של התובע הופרש משכרו סך העולה על 27,000 ₪, סביר להניח כי הפער נעוץ בסכומים שנגבו כדמי ניהול. עוד טוענת הנתבעת בנושא זה כי התובע לא התייחס לכך בסיכומיו, ועל כן יש לראות בו כמי שזנח טענותיו ביחס לרכיב זה.
לגבי טענות התובע באשר להפרש החזרי הנסיעות, טוענת הנתבעת כי הנטל להוכחת הוצאות נסיעה מוטלת לפתחו של העובד. התובע לא הציג ולו ראשית ראיה להוצאות להן הוא טוען; ובין היתר לא הציג ולו קבלה אחת בגין נסיעה במונית; לא פירט כמה פעמים נדרש לנסוע שלא בתחבורה ציבורית; לא פירט שוויה של נסיעה לעבודה ברכב דו גלגלי וטענתה כי סיפקה הסעות מטעמה בסופי השבוע, לא נסתרה.
באשר להפרשי השכר, טוענת הנתבעת כי דין הטענה להידחות. התובע מבסס את טענתו להפרשי שכר, בין היתר, על זכויות הצומחות מכוח הסכם ההתקשרות בין רשות השידור לנתבעת; כך, לטענת התובע בהסכם דנן קבוע כי בגין עבודה בין השעות 6:00-10:00 זכאי הוא לתשלום בתעריף של 150%. דא עקא מדובר בתוספת תשלום לנתבעת ולא לעובדיה. עוד טוענת הנתבעת כי מעבר לנדרש, גם אם נחיל הוראה זו על התובע, עדיין עולה כי האחרון קיבל את מלוא השכר המגיע לו, בין היתר עקב העובדה שצו ההרחבה בענף השמירה קובע כי יום העבודה יהיה בן 9 שעות.
באשר להפרשי שכר בין משמרת החלה בין השעה 6:00-20:00 טענה הנתבעת כי לא קיימת כלל משמרת כאמור. שעות העבודה כאמור חלות רק במקרה של ימי מטווח; או אז קיבל התובע תשלום בגין 8 שעות עבודה וכן בנוסף תשלום עבור 6 שעות בנפרד, כתשלום כללי בגין "מטווח".
לגבי פדיון חופשה, טענה הנתבעת כי התובע אינו מחשב נכון את הכספים להם הוא זכאי בגין פדיון ימי חופשה, שכן הוא לא התחשב בהיקף המשרה הנכון ולא חישב את ערך יום העבודה לפי הוראות החוק. התובע אף לא הפחית את הכספי ששולמו לו בעבר בגין ניצול ימי חופשה.
באשר לטענת התובע לדמי חג, טוענת הנתבעת כי במהלך חגים רבים התובע עבד וקיבל שכר בגובה 150% בהתאם לצו ההרחבה ובאשר לתשלום עבור השתתפות בימי גיבוש, טענה כי התובע לא היה מחויב להגיע לימי הגיבוש, וטענתה לא נסתרה.
ביחס לטענות התובע להפרשים המגיעים לו בקשר עם קרן ההשתלמות, התובע דרש כי התשלומים לקרן ההשתלמות יתבצעו על פי שכרו הקובע, שהוא גבוה מזה הקבוע בצו ההרחבה לעניין הפרשות לטובת קרן השתלמות, ועל כן יש לדחות את טענתו כאמור.
באשר לטענות התובע בדבר אי מסירת הודעה לעובד, טענה כי בשים לב לחלוף הזמן לא עלה בידה לאתר את תיק העובד של התובע; יחד עם זאת, העד מטעם הנתבעת העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לכל עובד נמסרת הודעה כאמור. עוד הוסיפה כי לא הוכח שלא מסרה הודעה לעובד "ביודעין", ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.
באשר לטענת התובע לתשלום דמי הלנת פיצויי פיטורים, טענה הנתבעת כי אין מקום לטענה, שכן כלל לא הוכיח כי קמה לו זכאות לפיצויי פיטורים. כמו כן, מעיון בנסיבות המקרה עולה כי ממילא קיימת בין הצדדים מחלוקת כנה בנוגע לעצם הזכאות, וגם מטעם זה אין מקום לפסוק פיצויי הלנה.

דיון והכרעה
את פרק הדיון וההכרעה נפתח בקביעת המערכת התחיקתית החלה על יחסי הצדדים. לאחר מכן, בהתאם לקביעות דנן נכריע בטענות התובע בדבר זכאותו להפרשי תשלום שכר וזכויות סוציאליות.

מערכת הדינים שחלה על יחסים הצדדים –
התובע צירף כנספח ח' לכתב התביעה הסכם שהוכתר בכותרת "הסכם למכרז מס' 27/2008", שנחתם בין הנתבעת בכובעה כקבלן שירותים לבין רשות השידור, כאשר מטרת ההסכם הינה מתן שירותי שמירה ואבטחה על ידי הנתבעת לרשות השידור (להלן – "הסכם הקבלנות").
לטענת התובע, סעיף 22 להסכם הקבלנות מהווה למעשה תניה לטובת צד ג' המקנה לתובע תוספת בת 50% לשכר הבסיס בגין העבודה בין השעות 1:00-10:00. הנתבעת טענה כי מדובר בתוספת המגיעה לקבלן, קרי לה עצמה, ולא לעובדיה.

אשר להכרעתנו -
סעיף 22 להסכם הקבלנות קובע כדלקמן:
"תמורה
תמורת מתן שירותי האבטחה ומילוי כל ההתחייבויות של הקבלן על פי חוזה זה תשלם הרשות לקבלן את הסכומים בהתאם לתעריף התשלום לקבלן הנקוב בהצעת הקבלן (מסמך ה') בשינויים המחויבים....
התעריף הבסיסי לתשלום יהיה שעת אבטחה רגילה. בעד עבודת לילה (בין השעות 1:00-10:00 למחרת – להלן "שעת לילה") ועבודת שבת וחג... על כל שעת עבודה יתווספו 50% על התעריף של שעת אבטחה רגילה כפי שנקבע בהסכם.
יובהר כי עבור שעת לילה המבוצעת בשבת/חג, לא יהיה הקבלן זכאי אלא לתוספת של 50% בלבד כאמור לעיל.".
עינינו הרואות כי ההסדר אליו מפנה התובע הוכתר בכותרת "תמורה". מכאן אנו למדים כי מדובר בכספים להם זכאית הנתבעת בכובעה כנותנת שירותים לרשות השידור. יתרה מזאת, הרי שאין המדובר בהסדר לטובת צד ג' שכן מדובר בסעיף על תוספת ל"תעריף הבסיסי" המהווה תשלום לקבלן, זאת בעוד שהתשלום שעל הקבלן לשלם לעובדיו כונה בהסכם הקבלנות "תעריף עובד" וזה נקבע בהצעת המכרז (ראו סעיף 22ג להסכם הקבלנות).
אי לכך, כלל טענות התובע כי יש לשלם לו עבור שעות לילה 150% כשכר יסוד ממנו יגזרו מכלול זכויותיו, וזאת מכוח סעיף לטובת צד שלישי שנקבע בהסכם הקבלנות – נדחית.
באשר לטענת התובע כי על יחסי הצדדים חל ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 4.12.2012 שנחתם בין המדינה לבין הסתדרות העובדים; השאלה העיקרית היא מועד תחולת ההסכם המיוחד, שכן לטענת הנתבעת ההסכם חל רק מחודש ספטמבר 2013 וזאת לאור החלתו מכוח חוק להעסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, תשע"ג-2013 (להלן- חוק קבלני כוח אדם בגופים ציבוריים). לעומת זאת, טוען התובע כי ההסכם הקיבוצי המיוחד חל ישירות על הנתבעת, וזאת לאור היותה חלק מרשויות המדינה ועל כן חל כבר ממועד חתימת ההסכם, קרי מיום 1.5.2012.

אשר להכרעתנו
סעיף התחולה של ההסכם הקיבוצי המיוחד קובע כדלקמן: "הסכם זה הינו לתקופה שמהיום 1 במאי 2012 ועד 30.4.2015. הסכם זה יחול לגבי התקשרויות חוזיות חדשות בהן תתקשר המדינה עם קבלן שירותים לאחר חתימת הסכם זה; לגבי התקשרויות קיימות תחולת ההסכם כינה בהתאם לנספח חשכ"ל המצורף להסכם זה".
בנספח החשכ"ל שצורף להסכם נקבע לגבי התקשרויות קיימות כי יוצע לקבלני השירות בענפי הניקיון והשמירה לשנות את ההתקשרות עם המדינה כך שתעריפי הנספח ותנאי עבודת העובדים יעודכנו על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד בתחולה מיום 1/5/12 וכן ישולם לקבלנים סכום נוסף כנגד הסכמתם כאמור. עוד נקבע שבמקרה שהקבלן לא יהיה מעוניין לעדכן את נספח ההתקשרות בהתאם, תפעל המדינה לסיום ההתקשרות עמו.
עינינו הוראות כי ההתקשרות של רשות השידור עם הנתבעת, החלה בשנת 2008, קרי בטרם נכנס ההסכם המיוחד לתוקפו. עוד ייאמר כי לא ברור האם הנתבעת קיבלה על עצמה את הוראות ההסכם הקיבוצי, והדבר לא הוכח בפנינו. על כן, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם רשות השידור היא גוף ציבורי או אם לאו, שכן לאור מועד הסכם ההתקשרות אין תחולה ישירה להסכם הקיבוצי המיוחד.
בעניין זה יצוין כי לא נעלמה מעינינו טענת התובע לפיה קיבל הפרשים מכוח החלה רטרואקטיבית של ההסכם הקיבוצי המיוחד. יחד עם זאת, הטענה דנן לא הוכחה; מעיון בתלושי השכר עולה כי אכן שולמו לתובע הפרשים בחודשים ינואר-מרץ 2014, אולם לא ברור מה טיב ההפרשים דנן, ונציג הנתבע אף לא נחקר על נושא זה.
לאור האמור לעיל, ההסכם הקיבוצי המיוחד חל על יחסי הצדדים רק בחודש ספטמבר 2013, כטענת הנתבעת.

היקף משרה -
לצורך קביעת מרבית זכויות התובע, שהנו עובד שעתי, יש לקבוע את היקף המשרה בה הועסק. הצדדים חלוקים לגבי היקף המשרה, אולם אין חולק כי התובע עבד בחלקיות משרה וכי דוחות הנוכחות משקפים נאמנה את מספר השעות שעבד התובע.
לטענת התובע הוא הועסק בהיקף משרה בן 80.5% (סעיף 14 לכתב התביעה). לעומת זאת טוענת הנתבעת כי היקף המשרה הממוצע בו הועסק התובע עומד על 75%.
באשר לאופן חישוב היקף המשרה, זה יחושב על בסיס שעות העבודה הרגילות, כאשר נביא בחשבון גם את ימי חופשה, חג, מחלה שנוצלו (עא (חי') 7074/00 הרשקוביץ שריקה (גרינברג) נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ,15.10.10).
מעיון בדוחות הנוכחות שצורפו לכתב התביעה עולה כי החישוב של הנתבעת לעניין מספר שעות העבודה הרגילות שביצע התובע, לוקה בחסר. כך, בחלק מדפי הנוכחות מצוין בתיבה של השעות הרגילות פחות מ-8 שעות ובמקביל צוין כי התובע ביצע שעות נוספות באותו היום. אי לכך, במקרים אלה הנתבעת לא הביאה בחשבון את מלוא השעות שיש להתחשב בהן לצורך חישוב היקף המשרה; ועל מנת לסבר את האוזן ביום 24.11.11 צוין כי התובע עבד 4 שעות רגילות ועוד 4 נוספות (במקום לציין כי התובע עבד 8 רגילות ו-2 נוספות); ביום 2.2.2012 צוין כי התובע עבד 5 שעות רגילות ו-3 שעות נוספות; ביום 23.7.2017 צוין כי התובע ביצע 2 שעות רגילות ועוד 4 נוספות וכו'.
ודוק, בשים לב לפער הקטן שיש בין גרסת התובע לזו של הנתבעת בקשר להיקף המשרה, ובהיעדר הודעה על תנאי העסקה, די בכך על מנת להעדיף את גרסת התובע. לאור כל המקובץ לעיל, מקובלת עלינו גרסת התובע לפיה היקף משרתו הממוצע עמד על 80.5%.

החזר דמי נסיעה –
לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בהפרשי החזר נסיעות בסך של 10,368 ₪, וזאת בגין עבודה במשמרות במועדים בהם לא עמדה לרשותו תחבורה ציבורית (לילות, חגים ושבתות). הנתבעת מכחישה את הטענה כאמור.
באשר להוכחת זכאות להחזר דמי נסיעה נפסק כי על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו כאמור, לרבות מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל (ר' דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב, (פורסם בנבו, 10.9.96)]. עוד נפסק כי יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, כאשר ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה (ר' דב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט נ' תחנת דלק בר-כוכבא [פורסם בנבו] (15.8.91)).
ומן הכלל אל הפרט; תחילה ייאמר כי אין חולק כי התובע עבד בימי שבת וכן עבד לילות, קרי במועדים בהם אין בנמצא תחבורה ציבורית. לצורך כך די לעיין בדוחות הנוכחות שצורפו לכתב התביעה, מהם עולה כי התובע אכן עבד במתוכנת כאמור.
אין מקום לקבל את טענת הנתבעת כי העמידה לרשות התובע הסעה, שכן טענה זו עלתה רק בשלב התצהירים ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה, לה התנגד התובע. יתרה מזאת, הטענה דנן לא עמדה בחקירה, שכן נציג הנתבעת מר פרצ'יק לא ידע למסור פרטים בנוגע להסעה שלכאורה סיפקה הנתבעת –
"ש: לעניין הנסיעות – בתצהירך אתה טוען שברוב המקרים היו הסעות – באיזה שעה יצאה ההסעה?
ת: לא ברמה כזאת. אני יודע שברמה הכללית היו הסעות. אני רוצה להדגיש שגם שילמנו נסיעות פרטיות.
ש: מי הייתה חברת ההסעות?
ת: לא זוכר." (עמוד 9 שורות 28-33 לפרוטוקול).
מהאמור לעיל עולה כי התובע עבד במועדים בהם אין תחבורה ציבורית ומאידך גיסא שולם לו החזר נסיעות יומי וכן תוספת "נסיעות פרטיות". כך, על מנת לסבר את האוזן, בגין רכיב "נסיעות פרטיות" שולמו לתובע הסכומים הבאים:
חודשים מרץ-אפריל 2010 סך של 19.5; באוגוסט 2010 סך של 68.2 ₪; בספטמבר 2010 155.5 ₪; בספטמבר 2011 155.5 ₪; באוקטובר 2011 116.9 ₪; בפברואר 2012 116.9 ₪; ביולי 2013 48.7 ₪; בספטמבר 2013 136.4 ₪; באפריל 2014 204.5 ₪; בנובמבר 2014 146 ₪; בפברואר 2015 107.1 ₪ וב יוני 2015 126.6 ₪.
במצב דברים זה, בו אין חולק כי התובע הגיע לעבודה במועדים בהם אין בנמצא תחבורה ציבורית, ושולמה לו תוספת עבור ההגעה כאמור, הרי שבמקרה של טענה להפרשים יש להוכיח את ההפרש, והנטל כאמור מוטל על שכם התובע. דא עקא, התובע לא הציג ולו חשבונית אחת ממנה ניתן לגזור עלות של נסיעה לכיוון אחד מהעבודה לביתו של התובע, במועד ללא תחבורה ציבורית.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו התובע העיד כי בשלב מסוים בתקופת ההעסקה רכש כלי תחבורה דו גלגלי ונעזר בו, ולא במוניות, על מנת להגיע לעבודה. התובע אף לא ציין באיזה מועד ביצע את הרכישה כאמור. וראו לעניין זה עדות התובע -
"מפנה לתצהיר – מבקשת לתקן במספר ס' – באיזה שהוא שלב קניתי טוסטוס כדי להקל עלי במשמרות שאין תחבורה ציבורית. שהנתבעת לא תגיד ששיקרתי. חלק מהמקרים נסעתי במונית וחלק על הטוסטוס. לדעתי זה משפיע על הנסיעות, כי היו לי הוצאות על הטוסטוס" (עמוד 3 שורות 14-16 לפרוטוקול).
במצב דברים זה בו אין חולק כי עלות שימוש ברכב דו גלגלי אינו זהה לשימוש במוניות, הרי שהתובע לא הוכיח כי הוא זכאי להפרשי תשלום, ודין התביעה בגים רכיב זה להידחות.

הודעה על תנאי העסקה
לטענת התובע לא נמסרה לו הודעה על תנאי העסקה, ועל כן על הנתבעים לפצותו בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 5,000 ₪, זאת בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד). הנתבעת מצידה הכחישה את הדברים וטענה כי מסרה לתובע הודעה בהתאם להוראות החוק, וכי ממילא לא נ יתן להורות על פיצוי ללא הוכחת נזק מקום בו לא הוכח כי הנתבעת לא מסרה הודעה כאמור "ביודעין".

אשר להכרעתנו
אין חולק כי הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד. לעניין זה די לפנות אל חקירת נציג הנתבעת, מר פרצ'יק, אשר העיד כי מעולם לא החתים בעצמו את התובע על הסכם העסקה ואף לא ראה במו עיניו את ההודעה לעובד, שלטענתו נמסר לתובע; ואילו העובדת , ש לכאורה מסרה לתובע את ההודעה, לא זומנה להעיד –
"ש: תאשר שלא החתמת את העובד על חוזה עבודה?
ת: לא עשיתי את זה באופן אישי. אני יודע בוודאות שהעובד הזה קיבל הודעה אישית. בררתי את הנושא הזה מול תהילה ומול כל הנוגעים בדבר. זה לא עדות שמועה לדעתך, לא עבדתי בשנת 09 אך זה לא אומר שאני לא יודע אם הוא קיבל או לא. בררתי עם העובדים שלי.
ש: איך את יודע שהעובד קיבל הודעה על תנאי העסקה וחתם עליה?
ת: קיבלתי מידע מתהילה.
ש: מה היא אמרה לך?
ת: שכולם קיבלו.
ש: אתה ראית מסמך בחתימת ידו שמאשר שהוא קיבל?
ת: לא. בדקתי זאת מול תהילה. (עמודים 6-7 שורות 30-33, 1-6 לפרוטוקול).
עוד ייאמר כי הגם שיש צדק בדברי הנתבעת כי אין חובה חוקית לשמור את ההודעה אלא רק למסורה לעובד, הרי שלשמירת ההעתק יש ערך ראייתי מקום בו העובד טוען כי לא קיבל הודעה לפי חוק. אי לכך, מקום בו המעסיק טוען כי מסר הודעה לעובד, נטל ההוכחה להראות כי אכן פעל כאמור מוטל על כתפיו, ומקום בו אין בנמצא העתק כאמור, הרי שהדבר פועל לרעת המעסיק.
יחד עם זאת, היות והתובע החל את העסקתו ביום 11.9.2009 זאת בעוד שסעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד, מכוחו רשאי בית הדין רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, תוקן ביום 11.12.11, והוראתו חלה על הודעות שהיה על מעסיקים למסור ממועד זה ואילך, הרי שדין התביעה בגין רכיב זה, להידחות.

קצובת נסיעה –
לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשות לגמל בגין קצובת נסיעה וזאת מכוח סעיף ג(3) להסכם המיוחד.
כפי שפורט לעיל ההסכם הקיבוצי המיוחד חל על הנתבעת מכוח חוק קבלני כוח אדם בגופים ציבוריים. סעיף 6(ב) לחוק הנ"ל נקבע כי: "שר האוצר יקבע, בצו, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, פירוט של רכיבי תנאי העבודה בנושאים המנויים בתוספת וסכומיהם, בהתאם לאמור בסעיפים 4 ו-5 להסכם; בצו ייקבעו גם מנגנוני העדכון של הרכיבים והסכומים, בהתאם לסעיפים ההסכם שנחתם ביום כ' בכסלו התשע"ג (4 בדצמבר 2012) בין מדינת ישראל להסתדרות העובדים הכללית החדשה", היינו ההסכם הקיבוצי המיוחד. יצוין כי פרט 3 לתוספת לחוק קובע: "הפרשות לקופת גמל לקצבה".
בהתאם, בצו העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, תשע"ג-2, שהותקן מכוח החוק הנ"ל, נקבע בסעיף 4(א)(5) כי בעד תקופת עבודה החל ביום כ"ו באלול התשע"ג (1 בספטמבר 2013) שיעור הפרשות קבלן השירות בעד קצובת נסיעה, הוא 5% לתגמולים; שיעור הפרשות העובד הוא 5% לתגמולים, אשר ינוכו ממשכורתו".
בהתאם, מקום בו הנתבעת לא הוכיחה כי הפרישה לטובת קופת הגמל גם מקצובת הנסיעה, הרי שיש לקבל את החישוב שערך התובע החל מיום 1.9.2013 ובסך של 5,51.5 ₪.

הפרשות לפנסיה חלק עובד
לטענת התובע, מהצלבת הסכומים שניכתה הנתבעת משכרו אל מול הסכומים שהועברו אל חברת הביטוח, עולה כי הנתבעת נמנעה מלהעביר את חלק העובד במלואו לקרן הפנסיה, ויש לחייבה בהפרש. הנתבעת מכחישה את הטענה, ומציינת כי מדובר בטענה קנטרנית, שכן מדובר בהפרש של 231 ₪ בלבד, שככל הנראה מדובר בהפרש של דמי ניהול. עוד טוענת הנתבעת כי התובע זנח את הטענה במסגרת סיכומיו.
ובאשר להכרעתנו; תחילה ייאמר כי התובע לא זנח את טענתו כאמור שכן הסכום מופיע בעמוד הראשון לסיכומים מול הרכיב ה"החזר הפרשות עובד לפנסיה".
שנית, חובת ההוכחה להראות כי מלוא הכספים שנוכו משכרו של עובד אכן הועברו אל חברת הביטוח, מוטלת על שכם המעסיק המבצע את הניכויים. על כן, מקום בו הנתבעת טענה בעלמא כי מדובר בהפרשים הנובעים מגביית דמי ניהול, ולא תמכה טענתה כאמור ולו בבדל ראייה, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת; על כן יש לחייב את הנתבעת ב-231 ₪.

הפרשות לטובת קרן פיצויים
לטענת התובע הנתבעת הפרישה לו עבור קרן פיצויים סך של 25,131 ₪, כאשר מדובר בסכום חסר, והיה על יה להפריש 1,917 ₪ נוספים. את תביעתו ברכיב זה סמך התובע על מכלול טענות, לרבות הטענה כי ההפרש נובע מכך שהנתבעת לא התחשבה לצורך ההפרשות בכלל הרכיבים הפנסיוניים, לא התחשבה בהיקף משרה מתאים ולא הפרישה סך של 6% בגין התשלום עבור השעות הנוספות, כמצוות ההסכם הקיבוצי המיוחד.
לתמיכה בטענתו כאמור צירף התובע מכתב של חברת הביטוח 'הפניקס' מיום 25.11.2015, המודיע על משיכת כספי קרן הפיצויים בסך של 27,562.14 ₪. התובע טוען כי הסכום שהתקבל במשיכת כספי הפיצויים גבוה מהפרשות הנתבעת, שכן אל ההפרשות שבוצעו בחסר התווספו רווחים במשך השנים.
אין חולק, כי הסכום שמשך התובע מקופת הפיצויים עולה על סכום התביעה. עוד ייאמר כי אין בטענה כי מדובר בהפרש שמקורו ברווחים שהצטברו בקרן, על מנת לקבל את עמדת התובע שהנתבעת חייבת לו תשלום נוסף, שכן הרווחים דנן אינן שייכים לתובע ממילא. לעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת אנגלברג בסע"ש (אזורי ב"ש) 48489-04-14 אילנה קאטר נ' קרנות קורת לישראל-עמותה לפיתוח כלכלי (פורסם בנבו, 14.12.2015), הדן בשאלה לזכות מי יש לזקוף את הרווחים שצברה קופת פיצויי הפיטורים, וכדלקמן –
"מטרת הפקדת כספים בקופה היא להבטיח שלמעסיק יהא כסף לשלם את פיצויי הפיטורים אם וכאשר ידרש לכך (דב"ע נג/5-6 תפזול תעשיות כימיות בע"מ - הקופה המרכזית לפיצויים שליד בנק לאומי בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 4.11.93) אכן, ברגיל, אין רואים מקרים רבים של רווחי קופת פנסיה והגם שהייתה מתבצעת הפרשה מלאה, וכל עוד בא התשלום על חשבון פיצויי הפיטורים ולא במקומם, במקרה של חֶסֶר, היה על הנתבעת להשלימם. אין סיבה שהדין יהיה שונה מקום שההפרשות השביחו את עצמן. כאמור, בנסיבות המקרה שבפנינו, משהקופה מהווה כעין חיסכון של המעסיק ומשהרווחים נזקפים לזכותו (וכך היו גם ההפסדים, במידה והיו כאלה), על הקרן להשלים ההפרש עד לשיעור הכספים המגיעים לתובעת בגין פיצויי הפיטורים המלאים, ובשיעור זה בלבד. דומה הדבר, להפקדת המעסיק בקופת פיצויים מרכזית, שם הנהנה מרווחי הקופה הוא המעסיק שהשקיע את הכסף ולא העובד שהכספים הופכים לשלו רק בשעת שחרורם והעברתם לידיו. כל עוד לא נגרע מהתובעת דבר על פי דין, אין לה כל יסוד להלין על כך."
במצב דברים זה, מקום בו כספי הרווחים ממילא אינם שייכים לתובע ואין לו בהם זכות קנויה, הרי שיש לבחון את הסכום הכולל שקיבל ולהשוותו לסכום המגיע לו בדין. ודוק, מקום בו התובע עצמו מעיד כי הוא זכאי לסכום הנופל מהסכום שקיבל, תביעתו להפרשי פיצויים – נדחית.

תשלום עבור ימי גיבוש
לטענת התובע הנתבעת לא שילמה לו עבור ימי גיבוש בהם חויב להשתתף. הנתבעת טוענת לעומת זאת כי ההשתתפות בימי הגיבוש הייתה אופציונלית. עוד טוענת הנתבעת כי חובת ההוכחה מוטלת לפתחו של התובע, להראות כי אכן חויב להתייצב לימי הגיבוש.

אשר להכרעתנו
אין חולק כי מקום בו מעסיק מחייב עובד להתייצב ליום גיבוש, אין הדבר שונה מיום עבודה רגיל, שכן העובד מעמיד עצמו לרשות המעסיק, אשר החליט, כחלק מהפררוגטיבה הניהולית המסורה לו , להשתמש בזמן הזה לצורך גיבוש העובדים.
אי לכך, מקום בו הנתבעת אינה מכחישה כי קיימה ימי כיף וכי לא שילמה לתובע בגינם, ותחת זאת טוענת כי ימי הגיבוש היו אופציונאליים, מדובר למעשה במצב "טענת הודאה והדחה" בו הנתבעת מודה בכל העובדות המבססות את עילת התביעה (קיום ימי גיבוש ואי מתן תשלום בגינם) תוך הוספת טענת הגנה שהיא חיצונית לעילת התביעה (היות ימי הגיבוש אופציונליים). במקרה כזה עובר נטל השכנוע להוכחת טענת ההגנה לכתפי הנתבעת (ע"ע 54598-11-14 כספית ייצוג והפקת אמנים וארועים בע"מ נ' רחל ניניו (פורסם בנבו, 09.05.2018).
הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי ימי הגיבוש היו אופציונאליים, שכן נמנעה מהצגת כל ראייה חיצונית שתתמוך בטענתה, דוגמת הודעת דוא"ל לעובדים המבקשת להודיע מי מתייצב ומי לא ליום הגיבוש.
במצב דברים זה, ובהיעדר חישוב נגדי מטעם הנתבעת או כל טענה באשר למספר ימי הגיבוש בהם השתתף התובע, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת במלואה, ובסך של 952 ש"ח.

דמי הבראה
לטענת התובע הוא זכאי לתשלום בסך של 6,363 ₪ בגין השנתיים האחרונות להעסקתו. התובע טוען כי שולם לו בגין התקופה דנן סך של 4,091 ₪ בלבד, שכן יתר התשלום הוא בגין חובות עבר. על כן, לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בסכום של 2,344 ש"ח הפרשי דמי הבראה. הנתבעת כופרת בטענות התובע ואף טוענת כי שולמו לו דמי הבראה ביתר.
לאור האמור בחלק של המערכת הנורמטיבית החלה על הצדדים, יש להחיל על הצדדים את ההסכם הקיבוצי המיוחד ביחס לתשלום דמי ההבראה, הקובע בסעיף (ה)(5) בזו הלשון:
"לגבי עובד המועסק לפי שכר שעה, ישולמו די הבראה כרכיב נפרד שישולם לצד שכר השעה, ואשר יובא בחשבון בחישוב דמי החופשה ודמי המחלה. רכיב נפרד זה יחושב בהתאם לנוסחה שלהלן (ולא יחול עליו האמור בפסקאות (1) עד (4) לעיל). מכפלה של A ב- B המחולקת ב- C.
לעניין זה: A- המחיר ליום הבראה... B- מספר ימי ההבראה להם זכאי העובד בהתאם לשנות הוותק שלו כאמור בטבלה שבפסקה (1) ... C- 2,232 (12 כפול 186)."
הוראות הסכם המיוחד קובעות 9 ימי זכאות עבור עובד המועסק בין 4-10 שנים. כמו כן, קובע ההסכם המיוחד כי שווי יום הבראה יעודכן לפי עלות יום הבראה בשירות המדינה. בהתאם, בגין השנתיים האחרונות להעסקת התובע, זכאי האחרון לתשלום דמי הבראה בסך של 6,087 ₪ בהתאם לחישוב הבא: בגין התקופה שבין יולי 2014-יולי 2015 - 9 (ימים) * 427 ₪/2232 * 148* 12= 3057.8
בגין התקופה שבין יולי 13-יולי 2014- 9 (ימים) * 423 ₪ /2232 * 148* 12= 3029.2.
מעיון בתלושי השכר, עולה כי הנתבעת שילמה לתובע בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל מחודש ינואר 2015 בלבד. כמו כן, שילמה הנתבעת בגין השנתיים האחרונות להעסקת התובע דמי הבראה שלא בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד. כך, מתלושי השכר עולה כי בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2013 שילמה הנתבעת סך של 1,638 ₪ דמי הבראה בכל חודש; בחודש ינואר 2014 שילמה הנתבעת סך של 2,281 ₪ בגין "הפרש הבראה"; בחודש נובמבר 2014 שילמה סך של 2,662 דמי הבראה ובין החודשים ינואר 2015 ועד יולי 2015 שילמה סך של 1,569 ₪.
בהתאם, יש להפחית מהסך בו יש לחייב את הנתבעת בכלל התשלומים שנעשו בתקופה הרלוונטית בגין דמי הבראה, להוציא הפרשי הבראה שכן לא ברור בגין איזו תקופה מדובר. בהתאם, היות והנתבעת שילמה לתובע סך העולה על זכאות התובע, התביעה בגין רכיב זה נדחית.

שי לחג
לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בהפרשי עלות השי לחג, שהאחרונה לא שילמה לו במלואם; זכאותו כאמור מבסס התובע על הוראות הסכם הקיבוצי המיוחד. הנתבעת מכחישה טענה כאמור.
מעיון בהסכם הקיבוצי המיוחד עולה כי הסעיף השי לחג קובע שי לחג בסך של 212.5 ₪ שישולם פעמיים בשנה, בחג הפסח ובראש השנה, ובלבד שהעובד הועסק בתחילת החודש בו חל החג. עוד עולה מעיון בתלושי השכר כי הנתבעת אכן שילמה לתובע שי לחג.

אשר להכרעתנו
כפי שפורט לעיל, ההסכם הקיבוצי המיוחד חל על יחסי הצדדים החל מחודש ספטמבר 2013 בלבד. אי לכך, ממועד זה חייבת הנתבעת לשלם לתובע שי לחג בהתאם להוראותיו. מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 863.9 ₪ (117.74 בחודש דצמבר 2013; 228.9 ₪ בינואר 2014; 155 ₪ במרץ 2014; 182.8 ₪ באוגוסט 2014; 179.5 במרץ 2015).
במועד שבין ספטמבר 2013 ועד לתום העסקת התובע חייבת הנתבעת במתן שי לחג בין ראש השנה 2013, פסח 2014, ראש השנה 2014 ופסח 2015.
מעיון בכתב התביעה, מקובל עלינו החישוב שביצע התובע לעניין זכאותו לשי חג ובהתאם להיקף המשרה המשתנה. במועדים הרלוונטיים זכאי היה התובע בהתאם לחישוב שלו לסך של 700.8 ₪. אי לכך, הנתבעת שילמה לתובע את מלוא התשלום בגין שי לחג, והתביעה בגין רכיב זה נדחית.

דמי חגים
לטענת התובע במהלך תקופת העסקתו נחוגו 13 ימי חג בגינם הוא זכאי לתשלום בסך של 2,631.5 ₪. היות ולטענת התובע שולם לו על ידי הנתבעת סך של 684 ₪ בלבד, יש לחייבה בפרשים בסך של 1,947 ₪. הנתבעת כופרת בטענות כאמור וטוענת כי התובע עבד בחלק ניכר מימי החג, וקיבל תשלום מוגדל בגין העבודה יום חג.
הוראות צו ההרחבה – הסכם מסגרת (שבוע עבודה, חגים, אבל) לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 קובעות: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג."
מקום בו הנתבעת טוענת כי שילמה לתובע את מלוא התשלום המגיע לו, מעלה האחרונה למעשה טענת "פרעתי", המעבירה את נטל ההוכחה לכתפיה. בהתאם, בכפוף להתיישנות, זכאי התובע לתשלום בגין החגים שנחוגו החל מחודש ינואר 2011.
מעיון בתלושי השכר, בגין התקופה האמורה שילמה הנתבעת לתובע סך של 7,300 ₪ (396 ₪ אפריל 2011, 567 ₪ מאי 2011, 673 ₪ יוני 2011, 984 ₪ ספטמבר 2011, 369 ₪ אוקטובר 2011, 739 ₪ אפריל 2012, 369 ₪ ספטמבר 2012, 369 ₪ אוקטובר 2012, 1164 ₪ ספטמבר 2013, 117 ₪ דצמבר 2013, 409 ₪ מאי 2014, 409 ₪ יוני 2014, 735 ₪ ספטמבר 2014). ודוק, מהמפורט בתלושי השכר לא ברור האם מדובר בתשלום בגין עבודה בימי חג או תשלום בגין חגים בהם התובע לא עבד.
מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי התובע אכן עבד חלק מימי החג, כפי שטענה הנתבעת, אולם בחלק ניכר מימי החג התובע לא עבד, ועל כן מגיע לו תשלום בגינם. כך, רק על מנת לסבר את האוזן, התובע לא עבד בימים 25.4.2011, 26.3.2013, 1.4.2013 ו-26.9.2013 – בהם נחוגו ימי חג.
בהתאם לאמור, מקום בו הנתבעת לא הוכיחה במפורט איזה תשלומים ביצעה עקב עבודה בימי חג ואיזה תשלומים בגין ימי חג בהם לא עבד התובע והגיע לו בגינם תשלום, יש לקבל את התביעה בגין רכיב זה ולחייב את הנתבעת בסך של 1,947 ₪.

פדיון חופשה
לטענת התובע הוא זכאי לפדיון 54 ימי חופשה ובסך של 12,273 ₪ . בהתאם, מקום בו הנתבעת שילמה פדיון חופשה בסך של 6,458 ₪, הרי שיש לחייבה בהפרשים בסך של 5,815 ₪.
הנתבעת כופרת בטענה דנן; לטענת הנתבעת, התובע זכאי היה ל-38 ימי חופשה בלבד, לרבות חופשה בת 3 ימים לרגל נישואיו. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הפחית את התשלום בגין ימי החופשה שניצל, כך שההפרש המגיע לתובע עומד ל 36 ₪ בלבד.
סעיף 13 לחוק חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד".
נפסק, כי בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (פורסם בנבו, 8/10/07).
הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), ועל כן נטל ההוכחה לעניין ניצול ימי החופשה על ידי התובע מוטל על כתפיה. יחד ע זאת, מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת אכן ערכה רישום של צבירה וניצול ימי החופשה.

בהתאם להראות צו ההרחבה הכללי, זכאי התובע ל-44.7 ימי חופשה. (בגין השנה השלישית לעבודתו ל-11 ימי חופשה וכך גם בגין השנה הרביעית; בגין השנה חמישית זכאי התובע ל-13 ימי חופשה ואילו בגין השנה השישית, במהלכה עבד באופן חלקי בלבד זכאי התובע ל-6.7 ימי חופשה. עוד זכאי התובע ל-3 ימי חופשה לרגל נישואיו שחלו בספטמבר 2013.)
התובע הוא "עובד בשכר" כהגדרתו בחוק חופשה שנתית. משכך, לצורך חישוב גמול פדיון חופשה יש לפעול לפי הוראות סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית הקובע כדלקמן –
"לגבי עובד בשכר – שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד".
ומן הכלל אל הפרט; השכר הרבעוני של שלושת חודשי ההעסקה המלאים ביותר של התובע (מרץ-מאי 2015) הוא 14,918 ₪ וערך יום חופשה –165 ₪ (14,918/90).
לאור כל האמור לעיל בגין 44.7 ימי חופשה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 7409 (161 ₪ (ערך יום) *44.7 ימים). מעיון בתלושי השכר, בתקופה האמור שילמה הנתבעת לתובע סך של 6,967 ₪ (1233 ₪ מאי 2012, 1164 ₪ דצמבר 2012, 1358 ₪ ספטמבר 2013, 409 ₪ פברואר 2014, 409 ₪ מרץ 2014, 1227 ש"ח פברואר 2015, 1167 ₪ יולי 2015. אי לכך, יש לחייב את הנתבעת בהפרש דמי חופשה בסך של 442 ₪.

הפרשות לקרן השתלמות
לטענת התובע לאחר שהנתבעת שילמה לו סך של 6,620 ₪ בגין הפרשות לטובת קרן ההשתלמות, ובשים לב כי היה עליה להפריש לתובע סך של 11,466 ₪, יש לחייבה בהפרשים בסך של 4,846 ₪, וזאת מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד.
הנתבעת כופרת בטענה כאמור, שכן לטענתה ההפרשות לקרן ההשתלמות מתבצעות מהשכר הבסיס הקבוע הצו ההרחבה, ולא מהשכר ששולם לתובע בפועל.

אשר להכרעתנו
מעיון בחישוב שערך התובע, ניתן לראות כי הוא חישב את הזכאות החל מיום העסקתו הראשון. דא עקא, כפי שפורט לעיל, זכאות התובע נובעת מכוח צו העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, תשע"ג-2013 , ועל כן חלה בחודש ספטמבר 2013 בלבד. על כן, לאחר הפחתת הסכומים שנתבעו עקב התקופה טרם הזכאות (מאי 2012-אוגוסט 2013), ובסך של 4,300 ₪, הרי שההפרש בין הסך ששולם לבין הסך שמגיע וזאת על פי חישוב התובע עצמו עומד על 546 ₪.
הוראות צו העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, תשע"ג-2013 קובעות ביחס להפרשות לטובת קרן השתלמות - "בעד תקופת עבודה החל ביום כ"ו באלול התשע"ג (1 בספטמבר 2013) קבלן הניקיון מחויב להפריש בעד עובד ניקיון שהצטרף לקרן השתלמות, תשלומים חודשיים לקרן השתלמות, החל ביום שבו זכאי להפרשות כאמור, עובד המדורג בדירוג המינהלי או עובד מקביל המועסק באותו מקום עבודה; כל עובד ניקיון יהיה זכאי להצטרף לקרן השתלמות. (ב) שיעור ההפרשות לקרן ההשתלמות יהיו כלהלן: (1) הפרשת קבלן הניקיון – 7.5% מהשכר המחושב לפי סעיף 2 וכן מדמי ההבראה; (2) הפרשת העובד – 2.5% מהשכר המחושב לפי סעיף 2 וכן מדמי ההבראה, אשר ינוכו ממשכורתו על ידי קבלן הניקיון ויופקדו בקרן ההשתלמות".
מקום בו הנתבעת לא העמידה חישוב נגדי, ואף לא פירטה כיצד ביצעה את חישוב ההפרשות לקרן ההשתלמות, כך שלא ברור כלל ועיקר האם בוצעו כדין בהתאם להוראות הצו שיגזרו גם מדמי ההבראה, הרי שיש מקום לפסוק לתובע את ההפרש בסך של 546 ₪.

הפרשי שכר
לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בסך של 7,200 ₪ בגין הפרשי שכר. את תביעתו להפרשי תשלום בסך של 4,945.79 ₪ בגין הפרשי שכר, מבסס התובע על ההסכם בין רשות השידור לבין המדינה, המזכה בתוספת 50% בגין עבודה בין השעות 1:00-10:00. טענה כאמור נדחתה לעיל, ועל כן רכיב זה נדחה. לפיכך, עלינו לדון ברכיב שכר זה בסכום השווה ל- 2,254 ₪ בלבד.
מבדיקה מדגמית עולה כי בחודש מאי 2013, שילמה הנתבעת לתובע סך של 1,131 ₪ בגין שעות נוספות בתעריף של 125% וכן 1,600 ₪ בגין שעות נוספות בתעריך 150%. מחישוב שערכנו עולה כי התובע היה זכאי לתשלום גבוה יותר כדלקמן -

יום
שעות עבודה
משמרת
תשלום לשעה
מספר שעות נוספות 25%
תשלום 25%
מספר שעות נוספות 50%
חישוב
ד
12:00
בוקר
32.34
2
40.4 ₪ * 2 = 80.8
2
48.5 * 2 =97.02
ה
12:00
לילה
32.34
2
80.8
2
97.02
ו
12:00
לילה
32.34
2
80.8
3
145.5

ב
8:00
בוקר
32.34
-
-
-

ד
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02
ה
12:00
לילה
32.34
2
80.8
3
145.5
ש
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02

1
40.4

ב
12:00
לילה
32.34
2
80.8
3
145.5
ה
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02
ה
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02
ו
12:00
לילה
32.34
2
80.8
3
145.5

32.34
2
80.8
3
145.5
ב
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02
ד
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02
ה
12:00
לילה
32.34
2
80.8
3
145.5
ו
6:00
לילה
32.34
-

32.34

ב
12:00
בוקר
32.34
-
-
2
97.02
ד
12:00
בוקר
32.34
2
80.8
2
97.02
ה
12:00
לילה
32.34
2
80.8
3
145.5
סה"כ

1333.2

1988.7

לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי טענתו של התובע בדבר זכאותו להפרשי שכר, לא נסתרה ופוסקים לו סך של 2,254 ₪.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל על הנתבעת לפצות את התובע בגין הרכיבים הבאים:
קצובת נסיעה - 551.5 ₪.
הפרשות לפנסיה (חלק עובד) - 231 ₪.
שכר (ימי גיבוש) -952 ש"ח.
דמי חגים - 1,947 ₪.
פדיון חופשה - 442 ₪.
קרן השתלמות - 546 ₪.
ה]רשי שכר – 2,254 ₪.
הרכיבים דנן יישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 17.7.2015 ועד למועד התשלום בפועל.
בהתאם לתוצאה כאמור, הנתבעת תישא בהוצאותיו של התובע בסך 2,500 ₪.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ט, (15 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הלן הרמור
נציגת ציבור עובדים

אורן שגב, שופט


מעורבים
תובע: אולג שינדלר
נתבע: טי. אנד. אם סער בטחון בע"מ
שופט :
עורכי דין: