ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ישיר חברה לביטוח נגד פמי פרימיום בע"מ :

2
לפני כבוד השופטת טל פישמן לוי

המבקשת:
ישיר חברה לביטוח

נגד

המשיבים:

  1. פמי פרימיום בע"מ
  2. יוסף טל
  3. רונית שרה טל

החלטה

תמצית הבקשה ועיקרי טענות הצדדים
לפניי בקשה לס ילוק על הסף תובענה אשר עניינה אירועי נזילות מתמשכים בדירה, בשל טענת התיישנות. השאלה הטעונה הכרעה הינה, ממתי מתחיל מרוץ שלוש השנים של ההתיישנות. האם מהיום בו התגלה לראשונה הנזילה, או שמא, אפשרי במקרה של נזק מתמשך, כדוגמת הימלטות מים, ולאחר מספר תיקונים, להתחיל למנות את מרוץ ההתיישנות, מהמועד שבו החליטו המבוטחים כי קצה נפשם בתיקונים אשר לא צלחו, וכי הם כמבוטחים סבירים, מחליטים להגיש תביעה במועד זה.
המבקשת, הינה מבטחת דירת המשיבים, החל משנת 2011 ועד יום זה, בפוליסה ביטוח דירה המכסה בין היתר נזקי מים.
המשיבים 2-3, הם התובעים (" המשיבים"), בעלי הדירה, מלינים בכתב תביעתם על אירועי נזילות אשר החלו כבר בשנת 2012. המבקשת, מבטחת התובעים, שלחה נציגים לשם בירור וטיפול בנזילות השונות. אולם משהבעיה לא נפתרה, על אף הטיפול שניתן, כעבור כחמש שנים מיום תלונתם הראשונית הגישו התובעים תביעתם כנגד המבקשת וכנגד המשיבה 1.
המשיבה 1, הנתבעת 2, הינה ספק שירות של המבקשת, אשר סיפקה שירות איתור ותיקון נזקי מים בדירת המשיבים.
המבקשת הגישה בקשתה לסילוק על הסף מחמת התיישנות מכוח סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א -1981 ("חוק חוזה ביטוח"). בהתאם לסעיף, תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח אורכה שלוש שנים כאשר מניין הימים מתחיל במועד קרות מקרה הביטוח, כלומר וכפי שטענה בכתב הגנתה, מניין הימים ה חל להיספר בשנת 2012 או לכל המאוחר באפריל 2014 לאחר ביצוע בדיקת לחות, על ידי המשיבה 1, אשר קבעה רטיבות משמעותית כטענת המשיבים 2-3 בכתב תביעתם .
המשיבים 2-3 מעלים טענות מספר כנגד התיישנות תביעתם בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, העיקרית והרלוונטית שביניהם הינה כי הנזק המדובר הינו נזק מתמשך, או אז יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום בו האדם הסביר היה מגיש תביעתו לאור השתלשלות האירועים ולא ממועד קרות מקרה הביטוח, ולא רק, לשיטתם כל טיפול כושל אשר הוענ ק להם יצר בפועל עילת תביעה חדשה. את טענ ותיהם תומכים המשיבים בפסיקה הענפה בנושא ובעיקר בהסתמך על ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח' [פורסם בנבו] (" עניין אלנקווה") וע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, לח(4) 554 (1984) (" הלכת בוכריס").

התשתית העובדתית
בענייננו הצדדים אינם חלוקים באשר להשתלשלות האירועים, הנלמדת הן מכתב התביעה גופו והן מדוח פניות אשר סיפקה המבקשת למשיבים, המצורף כנספח ז' לכתב תביעתם –
במהלך שנת 2012 נצפתה לראשונה רטיבות בדירת המשיבים, ניתנה הודעה למבקשת וכן נשלח אינסטלטור מטעם המשיבה 1, אשר הגיש ממצאי בדיקתו ביום 03.03.2013, בעקבותיה בוצע איטום בחדר הרחצה בדירה על ידי שרברב מטעמה של זו.
הרטיבות לא פסקה ואף התפשטה לרחבי הדירה, כך העלתה בדיקה נוספת אשר נערכה מטעם המשיבה 1 ב יום 27.04.2014 אשר מצאה רטיבות, בחול המילוי בדירת המשיבים. כך במאי 2014 בוצע איטום ב- 2 חדרי רחצה, ובמהלך יוני 2014 בוצעו מספר תיקוני צבע. אולם באוקטובר 2014 נצפתה רטיבות בשנית אשר בעקבותיה, ביום 24.12.2014 בוצע איטום נוסף ב-2 מקלחונים.
הדבר חוזר על עצמו במהלך שנת 2015 וכן בשנת 2016, ב31.01.2016 אף בוצעה בדיקת איתור נוספת אשר מצאה חדירת מים. גם במה לך שנה זו בוצעו תיקוני צבע ואף ספק השירות מטעם המבקשת דיווח לה כי נצפתה לחות והמליץ לבצע בדיקת איתור נוספת. זו התבצעה ביום 29.12.2016 ומצאה נזילות והיעדר איטום באותם חדרי רחצה.
בשנת 2017 בוצעו בדיקות מטעם המבקשת בדירת הנתבעים, ביום 07.05.2017 בדיקת איתור נזילות אשר מצאה רטיבות הגבוה מהתקן, ביום 15.05.2017 התקבלה בדיקת נזקי מים מטעם המהנדס אילן אליהו, המצביעה על דליפת מים ונזקי רטיבות.
כל העת עמדו המשיבים בקשר ישיר ורציף מול המבקשת באשר לבעיית הרטיבות בדירתם.

דיון והכרעה
מתגובת המשיבים מובן כי אין הם חולקים על מניין תקופת ההתיישנות הקבועה בס' 31 לחוק חוזה ביטוח, ובעצם טוענים כי הם מצויים במסגרתה, משכך השאלות העומדות בפנינו הינן – האם מדובר בנזק מתמשך ומה סוגו? – האם מדובר בנזק היוצר עילות תביעה מתחדשות? או שמא מדובר באירוע בודד בעל השפעות ארוכות טווח? – ככל שהתשובה חיובית – מתי החל מרוץ ההתיישנות? והאם הגיע לסיומו טרם הגשת התביעה?
אציין כבר עתה כי מצאתי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות.
סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח
"התיישנות (תיקון מס' 6) תשע"ד-2014
31. תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח ; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח."
חוק זה קובע הסדר מיוחד בנוגע לתביעות ביטוח, אשר בשונה מהתיישנות כללית העומדת על 7 שנים הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ("חוק ההתיישנות"), בתביעות מסוג זה עומדת התיישנות על 3 שנים, אשר מניינה מתחיל ביום האירוע.
התיישנות מהי?
ס' 2 לחוק ההתיישנות מסביר מהי טענת התיישנות:
2. תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.
משמע, משחלפה תקופת ההתיישנות, נוצר מחסום דיוני להגשת התביעה על אף שהזכות העומדת בבסיסה , שרירה וקיימת.
בבקשה לסילוק על הסף בטענת התיישנות, במיוחד לאור השלב המקדמי בו מצוי הדיון אשר לפני, יש פגיעה ממשית בזכות הגישה לערכאות, שהוכרה לא פעם כזכות בעלת אופי חוקתי.
יפים לכך דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין אלנקווה:
"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל... לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות יש לפרשן בצמצום.. קיומו של אינטרס התובע לברר את התביעה לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן" [הדגשה שלי]
לכן בבחינתה של בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות וכן בשל היותה מחסום בפני התובע מבירור תביעתו, יש "לצאת מנקודת הנחה כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות" ע"א חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" (פורסם בנבו, 06.01.2010) (" עניין שדמות הדרום"); ואף, "עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה" עניין אלנקווה;

נזק מתמשך
חוק חוזה ביטוח אינו מתייחס לסוגיה של נזק מתמשך, החוק דן בנזקים הנגרמים כתוצאה מ"מקרה ביטוח", אשר מאופיו הינו אירוע בודד בעל התחלה וסוף אשר קרה במפתיע. אולם במקרה בו האירוע הבודד טופל, אך הבעיה נמשכה וגרמה נזקים נוספים, כיצד ראוי להתייחס לאותו מקרה ביטוחי, שבעטיו החל מתן הטיפול למבוטח – אימתי החל ומתי הסתיים?
הכיצד נאפיין נזק מתמשך? הימשכות יסודה בשתיים – חזרה ורציפות – דהיינו מדובר בתופעה החוזרת על עצמה כאשר קיימת זהות בין זו המוקדמת למאוחרת. השילוב בין החזרה ורציפות התופעה יוצר שני סוגים של עוולה הנמשכת – מן הצד ה אחד ניתן לראותה כבעלת עילה אחת הנמשכת לאורך זמן "עילה מתארכת". ומן הצד השני, ניתן לראותה כאוסף עילות עצמאיות, דהיינו "עילה מתחדשת" – הסיווג כאמור משפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות (י' גלעד "התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק" משפטים יט 81, 96,99 (תשמ"ט-תש"ן)).

עילה מתחדשת
על עילה מתחדשת ניתן ללמוד מעיון בעניין אלנקווה, שם דובר על מעשה עוולתי אחד אשר מקים עילות תביעה מתחדשות. על קצה המזלג , העניין נסוב על החלטת רשויות התכנון בירושלים בדבר הקפאת הבנייה בחלקת המערער, היא המעשה העוולתי, וכן שורה של החלטות עוקבות, כגון אישור תב"ע חלופית, שהובילו לעיכוב בנייה אשר גרם למערער נזקים כספיים. החלטות אלו אשר נבעו מההחלטה הראשית, הקימה כל אחת בתורה עילת תביעה חדשה למערער, כך שנותר הוא בתחומי תקופת התיישנות. לכן וכפי ש נקבע בעניין שדמות הדרום כאשר המעשה העוולתי נמשך ומביא להיווצרותן של עילות תביעה מתחדשות עם נזק בצידן, תחול ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרותה של כל עילה מתחדשת.
ואולם מה הדין כאשר הנזק לא ניתן להפרדה?
"במצב דברים שבו האירוע העוולתי כולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך אין התובענה חסומה." ובהמשך "עוד חשוב להדגיש, כי בעילות מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתוך התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו". (עניין אלנקווה פסקה 32ו-34 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה) [הדגה שלי].
עילה מתארכת
עילה מתארכת נלמדת בין היתר מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] סעיף 89(2):
"תחילת התיישנות
89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - " היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
...
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."
סעיף זה החיל את "כלל הגילוי" אשר דוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות אל היום בו נתגלה הנזק. "תכליתה של הוראה זו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסמניו מופיעים מאוחר יותר" (השופט לנדוי בע"א 74/60, נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פד"י טו 255, 260"" עניין אלנקווה.
התובע הסביר
השופט א' ברק, כתוארו דאז, בהלכת בוכריס הסביר כי כלל ההתגלות שנקבע בסעיף 89 (2) לעיל, אומנם פתר בעיות מספר אך יצר חדשות, כאשר אחת מהן היא אותה לקונה הקיימת בחוק חוזה ביטוח, היא שאלת תחילתה של התיישנות כאשר לא ידוע היקף הנזק הנגרם. שם נקבע כי איזון האינטרסים הראוי בין התובע לנתבע העומד בבסיס דיני ההתיישנות, יבוא לידי ביטוי בהיעדר ה צורך להמתין עד לגילוי מלוא היקפו של הנזק הנגרם, עם זאת, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות יחל במקום בו אדם סב יר היה מוצא לנכון לפנות לערכאות, כלשונו:
"אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו...עם זאת ... לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו... אין להעניש ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע. הציבור כולו יוצא נשכר מכך. ציפייתו הסבירה של המזיק אינה נפגעת שכן אין הוא מצפה כלל, כי בגין נזק שכזה תוגש תביעה נגדו." (שם בפסקה 6 לפסק דינו של השופט ברק, כתוארו אז) [הדגשה שלי] .
אליאס בספרו מבאר דברים אלו ומסביר כי מרוץ ההתיישנות יחל כאשר הנזק עבר את שלב ה"מה בכך" והגיע לשלב בו התובע הסביר היה מגיש תביעה. אליאס בספרו, ירון אליאס, דיני ביטוח, 1521, 1534 (דין וביטוח, מהדורה שלישית (2016)) ("אליאס").

מן הכלל אל הפרט
אין חולק כי מדובר במקרה ביטוח אשר נכנס במסגרת פוליסת הביטוח, שהרי אם לא, המבקשת לא הייתה נדרשת לטיפול בדירת המשיבים. בנוסף, הצדדים אינם חלוקים באשר להשתלשלות האירועים, הכל מסכימים כי האירוע הראשון התקיים עוד בשנת 2012, כי קיימת בעיית רטיבות בדירת התובעים וכן כי הגיעו מומחים ואנשי מקצוע מטעם הנתבעות לשם טיפול בבעיה אף בשנים 2016, 2017. הצדדים חלוקים אך בקביעת המועד בו החל מרוץ ההתיישנות.
המשיבים בתגובתם כאמור טענו לקיומו של נזק מתמשך בין אם מדובר בעילה מתארכת ובין אם מדובר בעילה מתחדשת. המקרה דנן נכנס בגדרו של נזק מתמשך בעילה מתחדשת, אשר בכל חזרה של התופעה המזיקה, קמה עילת תביעה חדשה למשיבים.
מדובר בנזקי רטיבות נמשכים, גורמים שונים ופעולות מספר נעשו לשם פתרון הבעיה ללא הצלחה וזו אף החמירה עם הזמן, כאשר התיעוד האחרון (שהוצג לפניי), בדיקות מומחי המבקשת המתוארכות למאי 2017, מצאו רטיבות בדירת התובעים ואף המליצו על דרכי טיפול אפשריות – בדיקות אלו נעשו פחות מ חצי שנה עובר למועד הגשת התביעה.
לכאורה כל נזילה שהתגלתה היוותה במועדה מקרה ביטוח אשר מקים עילת תביעה חדשה, כל טיפול שנעשה ולא צלח, יכול להקים עילת תביעה חדשה. לכן למרות שחלק מאותן עילות תביעה מתחדשות, אשר בידי המשיבים, התיישנו זה מכבר, הנזק הוא נזק אחד, בלתי ניתן להפרדה כך שרשאים הם היו לתבוע בגין כל הנזק כולו.
לאור כל האמור מצויים אנו עדיין במסגרת תקופת התיישנות בת שלוש השנים הקבועה בחוק חוזה ביטוח.
אולם, גם אם נפנה לבחון את הדברים בעיני נזק מתמשך בעל עילה מתארכת, בהתאם להלכת בוכריס, אנו עדיין מצויים בתחומי תקופת ההתיישנות – מבחן "התובע הסביר" אשר נקבע שם שואל, מתי אדם, בנסיבות העניין כולו, היה פונה בתביעה בגין נזק שנגרם לו, ובעניינו באיזו נקודה היה על המשיבים לבחון את מעשי חברת הביטוח אשר טיפלה ועוד מטפלת בסוגיה? מתי הגיעה העת שייטל ו את המושכות מחברת הביטוח?
נחה דעתי כי המשיבים נהגו כאחד האדם, הם פנו למשיבה במועד לשם טיפול בבעיה, עמדו עמה ועם הנציגים מטעמה בקשר ישיר לשם הגעה לפתרון מהיר ככל הניתן, ומשראו כי הדבר נמשך זמן רב אך הרטיבות, על אף הטיפול, לא נפתרת, החליטו לפנות באופן עצמאי לגורמים פרטיים אשר אבחנו את הבעיה ואפיינו את הטיפול הנדרש, או אז הונחה מראה לפניהם והבינו כי זה הזמן לפנות לערכאות – בטוחה אני כי כאשר אדם מצוי בטיפול מסור בידי חברת הביטוח, דבר אשר יש בו כדי להפחית דאגות והתעסקות, המעבר לדרך עצמאית אינו קל ומצריך שינוי מחשבתי שלרוב בא בחלוף זמן רב או בעקבות הישנות הבעיה מספר רב של פעמים, כבענייננו.
מה עוד שרטיבות ביסודה הינה דבר חמקמק, היא מעין "מחלה של הבית", והתסמינים חוזרים ונשנים, וככל שלא תטופל לאורך זמן, יסוד הבעיה, כך היא עשויה להחמיר מפעם לפעם, ממש כאדם חולה, אם ייקח משכך כאבים התסמינים ייעלמו או יתמעטו לפרק זמן מסוים, אך אין בכך כדי לפתור את הבעיה עצמה . חומרת המצב תתגלה בפעם הבאה כשסימני הרטיבות יופיעו .
לכן כשטוענים המשיבים, כי לא השכילו להבין את חומרת המצב והיקף הרטיבות בדירתם עד למועד בו קיבלו את חוות דעת המומחה מטעמם ביום 22.03.2017 וכי זו העת בה עמדו על מלוא נסיבות המקרה, לכן זו העת בה מבוטח סביר היה מגיש תביעתו – עמדה זו מקובלת עלי.
ראינו כי ניתן לבחון את העניין הן מנקודת מבט של נזק נמשך ומתחדש והן מנקודת מבטו של המבוטח הסביר בעומדו מול נזק שכזה, או אז ראוי להקל ולשאול מתי אדם סביר היה פונה לערכאות בנסיבות העניין . בשני המקרים מצויים אנו עדיין במסגרתה של תקופת התיישנות המנויה בחוק חוזה ביטוח, העומדת על של וש שנים.
לאחר שהגעתי לתוצאה אליה הגעתי ומאחר והנימוקים הבאים אינם משנים תוצאה זו, אני מוצאת לנכון להביא נימוקים נוספים לדחיית הבקשה על אף שאלו לא הועלו על ידי הצדדים.
תחילה נדרש לטעמים אשר מצויים בבסיס דיני ההתיישנות הטעמים בבסיס דיני ההתיישנות
כאשר זכותו של אדם נפגעת, קמה לו הזכות לקבלת סעד להפסקת הפגיעה או לתיקונה, זוהי זכות התביעה העומדת לו, לכן האיזון הראוי הוא מתן לתובע די זמן להיערך לתביעתו, תוך הקצבת זמן מוגדר שכן הנתבע אינו יכול להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל.
" שלושה טעמים עיקריים מנו חכמים בעקרון ההתיישנות:
א. הקושי לשמור, זמן רב מידי ראיות והוכחות.
ב. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מהן זכויותיו וחובותיו.
ו-ג. השהייה ארוכה מדי בהגשת תביעה יש בה ריח של מחילה וויתור" הצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז -1957 הצעות חוק תשי"ז.
דברים אלו אשר מובאים בפתח דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, מצויים בסיס אינטרס הנתבע להגדרת פרק זמן שבתומו יוסר סיכון התביעה המרחף מעליו – ראיות והוכחות טיבן להישכח ולהיאבד, הנתבע נדרש להיערך כלכלית לסיכון התביעה הצפוי ואף עלול הוא לשנות את מצבו לרעה בהסתמך על כך שהתובע השתהה פרק זמן ארוך בהגשת תביעתו. גם האינטרס הציבורי יסודו בהגדרת פרק זמן מוגבל, שכן מצופה כי בית המשפט יקדיש את זמנו לדון בבעיות הווה, ולא רק , אלא שיש בכך אף לתמרץ תובעים לתבוע זכויותיהם בזריזות. ראה עניין אלנקווה פסקאות 12-13 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; הלכת בוכריס, פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' ברק, כתוארו זאד; אליאס בספרו מביא את הטעמים המנויים בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (2) 535 (200); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי,187 (מהדורה 11 (2013)) ("גורן").
הטעמים בסיס קיצור תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח כך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק הביטוח, תשל"ו -1976 הצעות חוק תשל"ו), באשר לקיצור מועד ההתיישנות:
"תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבוטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על המבוטח שאיחר בתביעתו פחות משלוש שנים."
על הרציונאל שבקיצור תקופת ההתיישנות ניתן ללמוד מעיון בע"א 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מח(3) 441 (1994), שם מסביר כבוד השופט ת' אור, כתוארו דאז, כי תקופת התיישנות העומדת על שבע שנים מקשה על עמידת פרטי מקרה הביטוח בשל הזמן שחלף וכן דורשת מחברות הביטוח העמדת רזרבות כלכליות לאורך זמן לצורך קיום וטיפול בתביעות מאוחרות אלו. מנגד נקבע איסור לקבוע מועדי התיישנות פחותים משלוש שנים, דבר שהיה נהוג אותה העת ובכך נוצר איזון בין אינטרס המבוטח לאינטרס המבטח. על כך ועוד עמדה א' פרקוציה ב ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, סב(4) 231 (2008) (" הראל נ' אמיתי"; ירון אליאס בספרו בע"מ 1528-1529.
טוען אליאס בספרו כי מקום שבו נודע למבטח, בתוך תקופת ההתיישנות, על קיומו של נזק יש להגביל את זכותו להסתמך על טענת ההתיישנות וזאת בעיקר משום ש"כאשר נמסרת למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח בתוך תקופת ההתיישנות, נשמט, במידה רבה, הנימוק העיקרי שהוביל את המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות... דהיינו החשש שתקופת התיישנות של שבע שנים תקשה על בירור העובדות ותאלץ את המבטח לשמור רזרבות כספיות גבוהות לקידום תביעות מאוחרות" (אליאס בעמוד 1524-1525).
אף הטעמים המצויים בבסיס דיני ההתיישנות הכלליים אינם מתקיימים. שהרי המבטח היודע על קיומו של הנזק מיומו הראשון, מנהל רישום מקיף ועקבי על הטיפול המוענק למבוטח אשר במסגרתו נשלחו מומחים מטעמו שבחנו וטיפלו בנזק, הזמן אינו עומד לו לרועץ, כל המידע בידיו ובהסתמך על מידע זה אף יכול להיערך כלכלית לסיכון תביעה זו. בנוסף גם האינטרס הציבורי בבירור התביעה עומד על כנו שכן על אף שמקרה הביטוח התקיים בשנת 2012 הוא נמשך עד היום, ולא מדובר על עניין הקשור לעבר הרחוק, מה גם שבמקרה זה מדובר על עילת תביעה שכיחה שיש עניין ציבורי בבירורה.
הטיפול המקיף במקרה אשר לפניי, מלמד על קיומו של כיסוי ביטוחי, ולא רק , אלא יוצר בפני המבוטח מצג, שהעניין יטופל ואל לו להיות מוטרד מכך, על אחת כמה וכמה כאשר הטיפול נמשך שנים כה רבות. לא בכדי קבע המפקח על הביטוח חובת הודעה מפורטת על מועד התיישנות תביעתו של מבוטח, הן בהודעות הראשונות הנשלחות מטעם חברת הביטוח אל המבוטח, כגון הודעת המשך בירור , והן בכל הודעה הנשלחת אל המבוטח בשנה שלפני התיישנות התביעה . חובה זו, נובעת מכך שלחברת הביטוח השפעה ישירה על מימוש זכויותיו של התובע, המבוטח, ועל יכולתו לבחון את דרכי הפעולה העומדות לפניו (חוזר גופים מוסדיים 2011-9-5 "בירור ויישוב תביעות וטיפול בפניות הציבור" (28.03.2011)). בכדי שהמבקשת תוכל להסתמך על טענת ההתיישנות היה ראוי כי תודיע למשיבים במועד, עת פנו אליהם המשיבים, על התיישנות תביעתם וזאת על אף הטיפול אשר מוענק להם.
מה עוד ש בפעולותיה של חברת הביטוח יש משום הודאה בקיום זכותם של המשיבים בסעד, שכן על אף שהתיישנה התביעה כבר בשנת 2015 כטענת המבקשת, המשיכה היא לטפל באירועי הרטיבות בדירת המשיבים.
ס' 9 לחוק התיישנות קובע:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". [הדגשה שלי]
בעצם ניתן לומר כי כל טיפול שניתן על ידי התובעת היווה בעצם הודאה בקיום זכות המשיבים לסעד ומשכך משהטיפול האחרון שניתן, לפי כתב התביעה, אשר התקיים במאי 2017, אנו עדיין מצויים במסגרת תקופת ההתיישנות.
סוף דבר
השופט חשין בע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת גן נ.סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ (3) 281, עמד על פערי הכוחות הקיימים בין מבוטח ומבטחו, ורצון בית המשפט לפעול לאיזון פער זה:
"..פלוני שיבקש לבטח עצמו כנגד סיכון זה או אחר, יונח חוזה ביטוח לפניו... וכך ייאמר לו: קח – או הנח. אם לא ייקח ויניח- לא ייקום ביטוח ופלוני יישא בסיכון בעצמו, ואילו אם ילך אצל מבטח אחר, יחזור וישנה המחזה שהיה בחברת הביטוח הראשונה. אכן חברות הביטוח והמבוטח – בכוח אין הם שווי-כוחות: זו מן הנפילים והוא מקטני-ארץ. וקטני ארץ חכמים מחוכמים ככל שיהיו, אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים. וזו הדרך לכריתתו של חוזה ביטוח... בתי המשפט היו ערים מאז- ומקדם למיפגש זה בין מי-שאינם-שווים לעת כריתתו של חוזה ביטוח, ועל כן עשו ככל-יכולתם לעינן של כפות המאזניים לעת פירושו של חוזה.." .
על פני הדברים נראה כי מאופיין המיוחד של תביעות ביטוח ראוי להעדיף את זכותו הדיונית של התובע, המבוטח, על פני זו של הנתבע, המבטח, במיוחד בשלב המקדמי בו אנו מצויים, שמשמעותו אפשרות הפניה לערכאות, זאת בין היתר בשל תקופת התיישנות הקצרה עד מאוד, והן בשל פערי הידע הקיימים בין המבוטח לבין החברה המבטחת אותו. עם זאת אין בכך כדי לאיין את זכות המבקשת לטעון להתיישנות, יש בכך אלא לדרוש כי תפעל בהגינות ובגילוי אל מול מבוטחיה. במקרה דנן, אם כך סברה המבטחת כל העת, ראוי היה כי תודיע למבוטחיה על התיישנות תביעתם עוד במהלך תקופת ההתיישנות הראשונה , אולי היו פועלים המשיבים אחרת.
נוכח כל האמור לעיל הבקשה נדחית.
הצדדים יודיעו עמדתם ביחס למינוי מומחה מכריע עד ליום 15.11.18.
קובעת לקדם משפט נוסף ליום 26.12.18 בשעה 13:00.
בשים לב לכל האמור – המבקשת תישא ב שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים, ללא קשר לתוצאות המשפט.
ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ט, 04 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ישיר חברה לביטוח
נתבע: פמי פרימיום בע"מ
שופט :
עורכי דין: