ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אחלאס שחאדה נגד שמעון דהאן :

05 נובמבר 2018
לפני:

כבוד השופטת דניה דרורי
נציג ציבור (עובדים) גב' אהובה מטסרו
נציג ציבור (מעסיקים) מר עמירם אלון

התובעת
אחלאס שחאדה
ע"י ב"כ: עו"ד מוחמד ריאן
-
הנתבע
שמעון דהאן
ע"י ב"כ: עו"ד אביגדור יואל

פסק דין

1. הנתבע, דהאן שמעון (להלן – המעסיק) הוא בעלים של חנות מכולת בישוב טל-אל, שם הועסקה התובעת, אחלאס שחאדה (להלן – העובדת), בתקופה שבין התאריכים 27.5.14 – 1.3.17.
בהליך זה עותרת העובדת לחיוב המעסיק בתשלום זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה.

2. העובדת העידה לעצמה. מטעם המעסיק העידו המעסיק עצמו, וכן מנהל החשבונות ויועץ המס מר חי'ר הזימה.

השכר המוסכם
3. לטענת התובעת, הוסכם עמה כי תזכה למשכורת בגובה שכר המינימום חודשי, שעמד בתחילת תקופת העבודה על 4,300 ₪, בנוסף להחזר הוצאות נסיעה.
לטענת הנתבע, ההסכמה בין הצדדים היא לתשלום משכורת חודשית בסך 4,300 ₪ עבור 80% משרה. הנתבע טען כי הוסכם כי שכר זה כולל "את כלל מרכיבי שכרה".
אין מחלוקת, כי לתובעת לא ניתנה הודעה על תנאי עבודה.

4. באישור יועץ המס של המעסיק (נספח 1 לתצהיר המעסיק) צוין כי התובעת עבדה בפועל 154 שעות לחודש ושולם לה שכר בסך 4,600 ₪ אלא ש"זה לא התבטא בתלושי השכר כמו שצריך" ובתלושי השכר לא באה לידי ביטוי ההסכמה לפיה "הסכומים ששולמו לה מכסים גם את השכר שלה, נסיעות ודמי הבראה".
בתלושי השכר לחודשים 6/14 – 4/15 צוין כי התובעת משתכרת שכר יסוד בסך 4,300 ₪
בחודשים 5/15 - 6/15 צוין כי מדובר בשכר יומי העומד על 195 ₪ ליום.
בחודשים 7/15 – 6/16 צוין כי מדובר במשכורת חודשית בסך 4,300 ₪.
בחודשים 7/16 - 1/17 הועמד שכר היסוד על 4,824 ₪, ובנוסף לו צוין תשלום בסל 170 ₪ בכל חודש בגין הבראה.
בחודש 2/17 צוין תשלום שכר יסוד בסך 5,000 ₪.

שכר המינימום בתקופה שבין החודשים 6/14 – 3/15 = 4,300 ₪/ 23.12 ₪ לשעה; לתקופה 4/15 – 8/16 = 4,650 ₪ לחודש/ 25 ₪ לשעה; לתקופה שבין החודשים 8/16 – 12/16 = 4,825 ₪/ 25.94 ₪ לשעה; לתקופה שבין החודשים 1/17 – 2/17 = 5,000 ₪/ 26.88 ₪ לשעה.

5. איננו מקבלים את גרסת הנתבע לפיה השכר המוסכם הוא עבור 80% משרה. הטענה נסתרת מעיון בחלק מתלושי השכר, שבחלקם צוין כי התובעת עבדה 186 שעות לחודש. הנתבע לא הציג דו"חות נוכחות.

6. לאור האמור יש לקבוע כי השכר החודשי בגובה שכר המינימום הוא שכר היסוד המוסכם בגין היקף העבודה המוסכם (שאלה אליה נשוב בהמשך), עליו יש להוסיף את תשלום הזכויות השונות.

היקף המשרה:
7. אין מחלוקת כי לא נוהל מעקב נוכחות ואין דוחות נוכחות. הצדדים מסכימים כי שעות העבודה שצויינו בתלושי השכר אינם משקפים את שעות העבודה בפועל.

8. באשר להיקף העבודה העובדת טענה (סעיף 17 לתצהירה) כי המכולת פתוחה בימים א' ה' בין השעות 8:00 – 15:00 ובימי ו' עד השעה 13:00. התובעת טענה כי נהגה להגיע למקום העבודה לפני שעת הפתיחה, לעתים בשעה 7:00 או 7:30 כדי להכין את החנות. עוד טענה כי לרוב נשארה לאחר שעת הסגירה ובאותם ימים בהם היתה קבלת סחורה נשארה עד לשעה 17:00.
באשר לעבודה בימי ו' – נטען מפי העובדת כי עבדה בימי ו' "לפחות פעמיים בחודש".

המעסיק טען כי העובדת הועסקה בין השעות 8:00 – 15:00 בימים א' עד ה' וכי בימי שישי כלל לא עבדה. המעסיק הסביר כי המכולת היתה סגורה בין השעות 15:00 – 16:00 מדי יום, ונפתחה שוב בין השעות 16:00 – 19:00 אלא שבשעות אלה התובעת לא עבדה, אלא הוא עבד לבדו.
באשר לעבודה בימי ו'- המעסיק טען כי העובדת לא עבדה וכי בתקופה שבין שנת 2014 ועד 28.11.16 עבדה עמו בימי ו' בתו.

9. משלא הוצגו בפנינו דו"חות נוכחות, עובר הנטל על המעסיק להוכיח את שעות העבודה והיקף המשרה. המעסיק לא עמד בנטל זה, ומכאן שבשאלה זו יש לקבל את גרסת העובדת, לפיה עבדה בימים א' – ה' בין השעות 7:30 עד 15:00 (7.5 שעות) ובנוסף לכך פעמיים בחודש בימי ו' בין השעות 7:30 עד 13:00 (5.5 שעות), היינו היקף חודשי של כ- 168 שעות/ 90% משרה.

נסיבות סיום העבודה
10. לטענת העובדת, היא פוטרה בהתאם למכתב המעסיק מיום 1.3.17 המודיע לה על פיטוריה לאלתר (נספח א' לתצהירה).
התובעת תארה כי בינה לבין המעסיק התגלעה מחלוקת לאחר שזה מכר את משאית החלוקה והסביר כי לא יוכל לעדכן את גובה שכרה על אף השינויים בשכר המינימום במשק. לאחר שלא הסכימה לפגיעה בשכרה – השתנה יחס המעסיק אליה. בהמשך – סרב המעסיק לשלם לזכותה שכר וגמול בגין שעות נוספות אותן ביצעה במהלך חודש 11/17.
העובדת נעדרה בשל מחלה בתקופה 10.2.17 עד 23.3.17 (אישורי מחלה נספח ב' לתצהיר העובדת). על-פי תיאורה, במהלך היעדרותה בשל מחלה הסבירה למעסיק כי כאביה נובעים מתנאי עבודתה וכי היא עומדת על זכותה לקבל את כל המגיע לה. התובעת טענה עוד כי בעת היעדרותה של מחלה דרש ממנה המעסיק להמציא לו אישור רפואי המלמד כי באפשרותה לשוב לעבודה כתנאי לחזרתה לעבודה, אלא שלא היה בידיה להמציא מסמך שכזה, ומכאן שיש ללמוד מדרישתו על פיטוריה.
העובדת טענה כי פוטרה לאחר שלא הסכימה לפגיעה בתנאי עבודתה ודרשה כי ישולם שכר מינימום. עוד טענה כי פוטרה במהלך היעדרותה בשל מחלה, וכי לא נערך שימוע. בהתחשב באמור דרשה התובעת כי הנתבע יחויב בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 5,000 ₪.

לחילופין, טענה העובדת כי יש מקום לחייב את המעסיק בפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, בשל התפטרותה על רקע מצב בריאותי.
לחילופי חילופין, עתרה כי המעסיק יחויב בפיצוי בגובה ההפרשות שהיה עליו לבצע לקרן הפיצויים.

11. לטענת המעסיק, העובדת לא פוטרה, אלא נעדרה מהעבודה החל מחודש 2/17 בשל טענה כי אין באפשרותה מבחינה בריאותית לבצע את עבודתה. המעסיק אישר כי העובדת נדרשה להציג אישור רופא תעסוקה אלא שהיא לא עשתה כן. המעסיק טען כי המכתב מיום 1.3.17 אינו בגדר הודעת פיטורים אלא דרישה להציג אישור רופא תעסוקתי לפיו היא כשירה לעבוד על מנת למנוע פגיעה בבריאותה.
בתצהיר המעסיק כמו גם בתצהירו של העד הזימה נטען כי העובדת סיפרה להזימה כי אינה יכולה להמשיך לעבוד עקב "בעיות בידיים" וכי תבדוק אם תוכל לחזור לאחר שתעבור ניתוח. היועץ חזר על גרסה זו במכתבו לב"כ הנתבע (נספח 1 לתצהיר הנתבע), וכן בעדותו בפנינו.

12. בשאלת נסיבות סיום העבודה יש לקבל את גרסת המעסיק.
אין חולק כי העובדת פנתה למעסיק וציינה בפניו כי לא תוכל להמשיך בעבודתה בשל כאבים בידיה. לא הוצג מכתב רופא תעסוקתי שיש בו כדי לתמוך באמור.
מכתב המעסיק מיום 1.3.17 (נספח א' לתצהיר התובעת) נוסח באופן הבא:
"1. במהלך חודש פברואר 2017 הודעת לי כי אין באפשרותך למלא את תפקידך במסגרת עבודתך בצרכניית טל אל, כבעבר וזאת מסיבות בריאותיות.
2. לאור האמור נמסר לך על-ידי כי הצרכים בצרכנייה לא השתנו, ולכן עלייך למלא את כל העבודה הנצרכת מהתפקיד.
3. לצערי נעניתי בשלילה.
4. מכאן יוצא שאין באפשרותך למלא את תפקידך בעבודה, לכן הנני מודיע לך בזאת על הפסקת עבודתך בצרכניית טל אל החל מיום 1 מרץ 2017".

הזימה העיד כי העובדת תארה באוזניו כי עליה לעבור ניתוח ביד וכי לא תוכל להמשיך לעבוד. עוד העיד כי ציין באוזני העובדת כי ככל שתציג אישור מרופא תעסוקה – ישולמו לידיה פיצויי פיטורים, וכי הדרישה להציג מכתב רופא תעסוקה לא היתה תנאי לחזרתה לעבודה אלא תנאי לקבלת פיצויי פיטורים (פרו: 11; ש: 22 ואילך).
לאחר מועד משלוח זה, וביום 14.3.18, שלחה העובדת למעסיק מסרון (נספח 3 לתצהיר המעסיק) ובו היא מבקשת כי ינסח את מכתב סיום ההעסקה בנוסח הבא:
"הנדון: פיטורין מהעבודה
....."
העובדת ביקשה כי המעסיק יכין את המכתב ואחותה תאסוף אותו. לדרישה זו השיב המעסיק: "אחלאס. המכתבים שמסרתי לך קודם. אלה המכתבים אני לא יכול לשנות. אני עדיין אומר לך. מבחינתי את יכולה לחזור לעבודה כאשר צריך למלא את כל המשימות של החנות. אם את יכולה לחזור (עם אישור של רופא) אשמח שתחזרי."

העובדת לא מסרה גרסה מספקת לשאלה מדוע דרשה מהמעסיק כי יימסר לידיה מכתב סיום העסקה בנוסח מסוים, ולא נתנה טעם מדוע לא חזרה לעבודתה לאחר תשובת המעסיק מיום 14.3.18. לא מצאנו כי יש בנוסח מכתבי המעסיק כדי ללמד כי המעסיק מגלה דעתו במפורש כי לא יאפשר את חזרתה לעבודה. נהפוך הוא – המעסיק מסביר לעובדת כי הוא מעונין בחזרתה לעבודה. העובדת מצידה אינה חוזרת לעבודה ואינה מצהירה על רצונה לעשות כן. לכך נוסיף כי העובדת הציגה אישורי מחלה גם לתקופה שלאחר יום 1.3.17, יום הפיטורים כביכול, ומהאמור יש ללמוד כי העובדת עצמה לא ראתה במכתב מיום 1.3.17 ככזה המלמד על פיטוריה.

13. יש לקבל את תביעתה החלופית של העובדת לתשלום פיצוי בגובה הפרשות המעסיק לקרן הפיצויים. לשאלת סכום החיוב נשוב בהמשך במסגרת הדיון בדבר הפרשות המעסיק לקופת הביטוח של העובדת.

14. משנדחתה התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, יש לדחות את התביעה לתשלום הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

חופשה שנתית
הצדדים חלוקים בשאלות הנוגעות למתכונת העבודה, מספר ימי החופשה שנצברו במהלך תקופת העבודה, ערך יום חופשה, וכן מספר ימי חופשה שנוצלו.

15. התובעת טענה בכתב התביעה כי הועסקה במתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע. בדיון המוקדם תיקנה התובעת את גרסתה וטענה כי מדובר ב- 6 ימי עבודה בשבוע. בתצהירה (סעיף 23.ד.) ביקשה להתבסס על החישובים שבוצעו בכתב התביעה, היינו לפי מתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע, צבירה כוללת של 27.5 ימי חופשה, שכר ליום בסך 227.27 ₪ ( 5,000/22), ובסכום כולל בסך 6,250 ₪. התובעת טענה עוד כי לא ניצלה ימי חופשה.
כאמור, לא הוצגו בפנינו דו"חות נוכחות.
אין להסתמך עלך פנקס החופשה שבתלושי השכר. בתלוש השכר לחודש 5/15 צוין כי נוצלו 13 ימי חופשה, אלא שבאותו חודש התובעת נעדרה 13 ימים בגין מחלה בגינם שולמו דמי מחלה, בנוסך לשכר בגין 7 ימי עבודה. לאור האמור – יש להסיק כי הרישום בפנקס החופשה אינו מלמד על ניצול ימי חופשה בפועל, ואין להסתמך עליו.

16. המעסיק טען כי התובעת עבדה במתכונת בת 5 ימים בשבוע, וכי בימי שישי המכולת אמנם היתה פתוחה אבל אחד מילדיו של הנתבע עבדו במקום ולא העובדת. באשר לניצול ימי חופשה – הנתבע טען כי העובדת יצאה לחופשות "בחגיה ובחגי ישראל", ונעדרה בשל מחלות של בני משפחה ומסיבות אחרות בהסכמתו.

17. אין בהיעדרויות בשל חגים, כנטען בתצהיר המעסיק, כדי ללמד על ניצול ימי חופשה. בהיעדר רישום של ימי חופשה שנוצלו, בהיעדר אפשרות להסתמך על האמור בפנקס החופשה, ובהעדר דו"חות נוכחות – לא עלה בידי המעסיק לסתור את טענות העובדת.

18. לאור האמור, אנו מקבלים את גרסת העובדת בהתאם לאמור בתצהירה ובתחשיבים מטעמה, כך שהמעסיק ישלם לעובדת בגין פדיון חופשה שנתית סך 6,250 ₪.

דמי הבראה
הצדדים היו חלוקים בשאלות הבאות: מהו היקף המשרה של התובעת והאם הסכומים ששולמו בגין דמי הבראה, כאמור בתלושי השכר, משקפים תשלום ברכיב זה, או כטענת העובדת, חלק משכר עבודה ששולם על חשבון העליה בשכר המינימום החודשי.

19. לטענת העובדת, במהלך תקופת עבודתה לא קיבלה תשלום בגין דמי הבראה. עוד טענה שיש לראות בסכומים שמצוינים בתלושי השכר האחרונים כתשלום בגין הבראה כחלק מהשכר המוסכם, במיוחד לאחר ששכר המינימום עודכן בחודש 7/16. העובדת טענה כי במהלך תקופת עבודתה צברה זכאות לתשלום בגין 15.5 ימי הבראה אותם יש לחשב לפי תעריף 378 ₪ לכל יום הבראה, ובסכום כולל העומד על סך 5,859 ₪.

20. המעסיק טען כי בהתאם לסיכום עם התובעת, דמי ההבראה נכללו בשכר המוסכם וכי אין מניעה בדין לכלול את דמי ההבראה בשכר המוסכם.

21. בשאלה זו יש לקבל את גרסת העובדת. לא מצאנו כי המעסיק עמד בנטל להוכיח הסכמה בדבר תשלום דמי ההבראה כחלק מהשכר המוסכם, וזאת בהיעדר הסכמה בכתב לעניין זה. טענה זו אף אינה מתיישבת עם העובדה כי בגין שנת העבודה הראשונה העובדת אינה זכאית כלל לדמי הבראה - מה שיש בו להעמיד בספק את הטענה כי תשלום בגין רכיב זה נכלל בשכר העובדת גם עבור שנת העבודה הראשונה.
לאור האמור יש לקבל את התביעה בהתאם להיקף המשרה כפי שנקבע לעיל בשיעור 90%, היינו 15.5 ימים * 378 ₪ ליום * 90% משרה = 5,273.1 ₪.

הפרשות המעסיק לקופת ביטוח
22. אין מחלוקת שהתובעת זכאית להפרשות מעסיק בשיעור 6% מהשכר בכל תקופת העבודה בגין גמל ו- 6% נוספים לקרן הפיצויים.
כן אין מחלוקת כי המעסיק החל לבצע הפרשות, לכל המוקדם, מחודש 5/16 ואילך.
הצדדים חלוקים בשאלה בדבר השכר המבוטח המוסכם ממנו יש לחשב את הזכאות לפיצוי בגין הפרשות המעסיק לפנסיה.

23. לפי ריכוז סכומי פידיון בקרן הפנסיה בחברת הפניקס על שם העובדת (מסמך מיום 13.3.17, נספח ג' לתצהיר התובעת) נצברו על שם התובעת 1,576 ₪ בקרן הפיצויים ו- 2,896 ₪ ברכיב הגמל. סה"כ 4,472 ₪.
התובעת טענה כי שכרה הכולל בכל תקופת עבודתה הסתכם ב- 155,400 ₪ ולפיכך יש לחייב את המעסיק בפיצוי בגין הפרשות בשיעור 6%, היינו 9,324 ₪ מהם יש לקזז את הסכום שהופקד בפועל (2,866 ₪), ומכאן שהחיוב צריך לעמוד על סך 7,824 ₪.
התובעת טענה כי התקבלה לעבודה כשהיא מבוטחת בביטוח פנסיוני במקום עבודתה הקודם ולכן היא זכאית לביצוע הפרשות החל מיום עבודתה הראשון. התובעת לא צרפה כל אסמכתא בעניין זה ואף לא פרטה לאיזה קופה בוצעו הפרשות בתקופות קודמות. לאור האמור, לא מצאנו כי העובדת עמדה בנטל להראות כי היא זכאית להפרשות המעסיק לקופת הביטוח בגין 6 חודשי העבודה הראשונים, ומכאן – שהעובדת זכאית לפיצוי בגין הפרשות המעסיק החל מחודש 11/14 ואילך בגין השכר המוסכם (לרבות רכיב שצוין בחל מתלושי השכר כתשלום בגין דמי הבראה).

בתקופה 11/14 עד 2/17 השתכרה התובעת (לפי האמור בתלושי שכר ברכיבים שהוגדרו שכר יסוד ודמי הבראה) סך 129,324 ₪. הפרשות המעסיק לקופת גמל בשיעור 6% היו אמורות להסתכם בסך 7,759.44 ₪.
בפועל הפריש המעסיק על חשבונו סך 1,576 ₪ ברכיב הגמל (הסכום הכולל שנצבר לזכות העובדת בקופת הגמל כולל את הסכומים שנוכו משכרה).
מכאן, שעל התובע לשלם לידי התובעת פיצוי בגובה הפרשות מצידו לקופת הגמל בסך 6,183 ₪.
סכום זהה על המעסיק לשלם בגובה ההפרשות לקרן הפיצויים, ובסך 6,183 ₪.

נסיעות
24. העובדת מתגוררת בישוב טמרה, ומקום העבודה הוא בישוב טלאל.
העובדת טענה כי הגיעה לעבודה ברכבה הפרטי וכי קיבלה תשלום חלקי על חשבון דמי נסיעה. הנתבעת עתרה לחיוב הנתבע בתשלום דמי הנסיעה לפי סכום התקרה הקבוע בצו ההרחבה היינו 26 ₪ ליום בגין 693 ימי עבודה ובסכום כולל בסך 18,018 ₪, מהם יש לקזז את הסכומים שהתקבלו בפועל בגין דמי נסיעה (6,480 ₪), כך שהחיוב יעמוד על סך 11,538 ₪.
מתלושי השכר עולה כי בין החודשים 6/14 עד 4/15 שולם סך 300 ₪ מדי חודש בגין נסיעות. החל מחודש 3/15 שולמו לתובעת 150 ₪ מדי חודש ברכיב זה.

הנתבע טען כי דמי הנסיעות כלולים בשכר המוסכם. טענה זו אין לקבל כי בתלושי השכר צוין תשלום סכומים שונים על חשבון רכיב זה. הנתבע לא הציג תחשיב נגדי ולא הציג תחשיב המבוסס על נסיעה בתחבורה ציבורית.

25. לא מצאנו בסיס בדין לחייב את המעסיקה בהתאם לסכום התקרה הנקוב בצו ההרחבה. העובדת לא עמדה בנטל להראות כי הסכום ששולם מדי חודש אינו מכסה עלות חופשי-חודשי אזורי שיכול היה לממן את עלויות הנסיעה בתחבורה ציבורית למקום העבודה וממנו, ולא הציגה כל ראיות בעניין זה. לאור האמור, מצאנו לדחות את התביעה בכל האמור ברכיב דמי הנסיעה.

הפרשי שכר
26. לטענת העובדת, היא זכאית להפרשים, בין השכר כפי ששולם לה בתלושי השכר, לבין שכר המינימום החודשי. בכתב התביעה הועמד רכיב זה ע"ס 10,463 ₪.
בתצהירה נטען כי היה מקום להעלות את השכר עם עליית שכר המינימום בחודש 4/15, כך שבמהלך התקופה שמחודש 4/15 ועד סיום עבודתה (15 חודשים) היה על הנתבע לשלם תוספת בסך 350 ₪ לכל אחד מהחודשים ובסכום כולל בסך 5,250 ₪.
לטענת המעסיק, השכר המוסכם עומד על סך 4,300 ₪ לחודש בגין 80% משרה ולכן אין מקום להעלות את השכר בהתאם לעליה בשכר המינימום החודשי, שכן התובעת זכתה לשכר בהתאם למוסכם ובהתאם לדין.

27. כמפורט לעיל, קבענו כי הוסכם בין הצדדים כי התובעת תזכה לשכר יסוד בגובה שכר המינימום. עוד קבענו כי היקף המשרה המוסכם עמד על 90% משרה. מהאמור עולה כי עם השינוי בגובה שכר המינימום החודשי בחודש 4/15 היה על השכר להשתנות בהתאמה.
שכר המינימום בתקופה שבין החודשים 6/14 – 3/15 = 4,300 ₪/ 23.12 ₪ לשעה; לתקופה 4/15 – 8/16 = 4,650 ₪ לחודש/ 25 ₪ לשעה; לתקופה שבין החודשים 8/16 – 12/16 = 4,825 ₪/ 25.94 ₪ לשעה; לתקופה שבין החודשים 1/17 – 2/17 = 5,000 ₪/ 26.88 ₪ לשעה.
ההפרש שבין השכר ששולם בפועל לבין שכר המינימום החודשי, הוא השכר המוסכם בגין היקף עבודתה של התובעת הוא:

חודש
שכר בפועל
שכר מינימום
הפרש
אפר-15
4,300
4650
350
מאי-15
3,660
4650
990
יונ-15
3,660
4650
990
יול-15
4,300
4650
350
אוג-15
4,300
4650
350
ספט-15
4,300
4650
350
אוק-15
4,300
4650
350
נוב-15
4,300
4650
350
דצמ-15
4,300
4650
350
ינו-16
4,300
4650
350
פבר-16
4,300
4650
350
מרץ-16
4,300
4650
350
מרץ-16
4,300
4650
350
אפר-16
4,300
4650
350
מאי-16
4,300
4650
350
יונ-16
4,300
4650
350
יול-16
4,994
4650
344
אוג-16
4,994
4825
169
ספט-16
4,994
4825
169
אוק-16
4,994
4825
169
נוב-16
4,994
4825
169
דצמ-16
4,994
4825
169
ינו-17
5,170
5000
170
פבר-17
5,170
5000
170
סכום ההפרש הכולל עומד על 8,409 ₪.

סוף דבר
28. על הנתבע לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה, את הסכומים הבאים:
א. בגין פדיון חופשה שנתית סך 6,250 ₪;
ב. בגין דמי הבראה סך 5,273.1 ₪;
ג. כפיצוי בגובה הפרשות מעסיק לקופת גמל סך 6,183 ₪;
ד. כפיצוי בגובה הפרשות מעסיק לקרן פיצויים סך 6,183 ₪;
ה. בגין הפרשי שכר סך 8,409 ₪.
הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.17, הוא המועד לתשלום השכר האחרון, ועד התשלום המלא בפועל.

29. הנתבע ישא בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 5,000 ₪, שישולמו לידי התובעת תוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום ההוצאות הנ"ל הוא בנוסף להוצאות שנפסקו במהלך ניהול ההליך.

30. לצדדים מוקנית זכות ערעור על פסק-הדין לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 ימים מיום שפסק-דין זה יומצא לידיהם.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, (05 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ת עובדים
גב' אהובה מטסרו

דניה דרורי,
שופטת

נציג מעסיקים
מר עמירם אלון


מעורבים
תובע: אחלאס שחאדה
נתבע: שמעון דהאן
שופט :
עורכי דין: