ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמוס יונה נגד שלום יונה :

לפני:

כבוד השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) - מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) - מר אברהם גלאי

התובע
עמוס יונה, ת.ז XXXXXX612
ע"י ב"כ עו"ד אורי שאבי ו/או כפיר דיין דובב

-

הנתבעים

  1. שלום יונה, ת.ז XXXXXX911
  2. שיש יונה בע"מ, ח.פ 513384792

ע"י ב"כ תמיר קדמי

פסק דין

פתח דבר
התובע עבד כחותך שיש, אצל הנתבע 1 (להלן – הנתבע) ובהמשך בנתבעת 2 (להלן גם – החברה), שהיא בבעלות מלאה של הנתבע. התובע והנתבע הם אחים. עבודתו של התובע הסתיימה לאחר שהתגלתה אצלו מחלה, שהוכרה בתום הליכים משפטיים, כפגיעה בעבודה. מאז סיום עבודתו מקבל התובע תגמולי אי כושר מחברת הביטוח וגמלה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי. ביטוח המנהלים של התובע ביטח רק חלק משכרו של התובע ולכן תגמולי אי הכושר משולמים לתובע לפי שכר נמוך מזה שקיבל בפועל ומכאן התביעה, המבוססת על ההפרש בין השניים. בנוסף, עותר התובע לתשלום פיצויי פיטורים.
כתבי הטענות וההליך שהתקיים בפנינו
כתב התביעה הוגש ביום 31.7.14. על פיו, נתבעו הפרשי תגמולים ביחס לשכרו של התובע על פי תלושי השכר – 8,152 ₪. לאחר שהוגש כתב הגנה (21.12.14) ואף הוגש כתב תשובה (25.2.15), ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ובהתאם להחלטה מיום 1.8.16 הוגש כתב תביעה מתוקן ובו טען התובע כי שכרו בפועל היה גבוה מזה הרשום בתלושי השכר. עוד טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים משנת 1992 ולא משנת 1997 כפי שנתבע בתחילה.
לטענת התובע על פי כתב התביעה המתוקן, הוא היה זכאי לביטוח פנסיוני בהתאם לצו ההרחבה בענף התעשייה. החל מיום 1.11.2007 הוא מקבל מחברת הביטוח תגמולי אי כושר, אשר מחושבים לפי שכר מבוטח בסך 4,500 ₪. בהתאם לשכרו בפועל, שהיה גבוה מזה שבוטח, הוא זכאי להפרשי תגמולים בסך 5,133 ₪ לחודש, המסתכמים ב-1,693,984 ₪. בנוסף זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 237,060 ₪.
הנתבעים טענו בכתב ההגנה המתוקן כי יש לדחות התביעה כנגד הנתבע, משלא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות. בנוסף, נטען כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות, כאשר את התביעה שפורטה בכתב התביעה המתוקן יש לבחון לפי מועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
לגופם של דברים נטען כי התובע בוטח בביטוח מנהלים לפנים משורת הדין, שכן צו ההרחבה בענף התעשייה לא חל על החברה ולכן לא הייתה מניעה לבטח רק חלק משכרו. כמו כן, התובע לא התפטר מהעבודה עקב מחלה אלא הפסיק להגיע לעבודתו לפי שיקול דעתו. החברה הייתה נכונה להמשיך ולהעסיקו, אך הוא בחר שלא לעבוד.
הנתבעים הוסיפו והעלו טענות קיזוז, הן בגין אי מסירת הודעה מוקדמת והן בגין הלוואות שניתנו לתובע במהלך השנים, על ידי הנתבע.
דיון הוכחות התקיים ביום 26.11.17. בפתח הדיון הודיעו ב"כ הצדדים כי הסכימו שלא לחקור את האקטוארים שמסרו חוות דעת מטעם הצדדים ולפיכך אלו לא זומנו לדיון. בנוסף, הודיע התובע כי הוא מוותר על עדות העד מטעמו, אשר לא התייצב לדיון (עמ' 10, ש' 21).
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולהלן נציג את תמצית הטענות.
טענות הצדדים
טענות התובע
על הנתבעים חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף התעשייה, שכן על פי שיוך העיסוק של הנתבעים, לפי קובץ הסיווג האחיד, גם חיתוך ועיבוד של אבני שיש נכנס בגדר ענף זה.
התובע הוכר כנפגע עבודה, אשר איבד את כושרו לעבוד ועל כן מקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי ומחברת הביטוח.
בהתאם לצו ההרחבה החל, היה על הנתבעת להפריש לתובע הפרשות מלאות לקרן פנסיה מקיפה, בהתאם לשכרו המלא, שכן בצו ההרחבה בענף התעשייה לא קיים שכר תעריפי. הנתבעת אמנם הפרישה לתובע את אחוזי ההפרשה הנדרשים בצו (18.33% + כיסוי לאובדן כושר עבודה), אך לא עשתה כן משכרו בפועל, כפי שהייתה מחויבת לעשות.
בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שצירף התובע, הנזק שנגרם לו הינו בסך 1,657,854 ₪ ואילו בהתאם לחוות הדעת שצירפו הנתבעים הנזק הוא 1,100,815 ₪. הפער אינו נובע מהפרשי תחשיב אלא מהפרשי השכר שהצדדים טוענים להם ולכן ויתרו הצדדים על חקירות האקטוארים.
אין להפחית מסכום הזכאות סכומים שמקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, שכן על פי פוליסת הביטוח של התובע, הפחתה כאמור תעשה רק במקרים מסוימים, שהמקרה הנדון אינו בא בגדרם. לתובע אין פוליסות נוספות, פרט לזו הנדונה.
לנוכח קשיים ראייתיים התובע זונח את תביעתו לפיצויי פיטורים בגין התקופה שקדמה לשנת 1997 ועומד על תשלום הפיצויים עבור השנים 1997 עד 2007 בלבד, בהתאם לשכרו בפועל ולחלופין בהתאם לשכר הרשום בתלושי השכר.
נסיבות הפסקת עבודתו של התובע, לנוכח מצבו הרפואי והוראה חד משמעית של רופאה תעסוקתית להרחיקו מהמפעל בשל הסכנה הנשקפת לבריאותו, מזכות אותו בפיצויי פיטורים מלאים.
באשר לטענת ההתיישנות טוען התובע כי לנוכח התמשכות ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, התעכב מועד הגשת התביעה דנן ואולם היא עדיין הוגשה בחלוף פחות מ- 7 שנים ממועד סיום העבודה וממועד הזכאות לפנסיית נכות/תגמולי אי כושר. כל התשלומים הנתבעים היו צריכים להיות משולמים לתובע לאחר מועד סיום עבודתו ולכן לא חלה התיישנות על תביעתם. הנזק הביטוחי ממילא מתחדש מדי חודש בחודשו ולא לא חלה על תשלומים אלו התיישנות.
באשר לטענות הקיזוז טוען התובע, כי הן אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה, באשר גם לפי טענת הנתבעים מדובר בהלוואות שלא ניתנו במסגרת יחסי עבודה. ממילא שטענות הקיזוז לא פורטו באופן תקין ולא הוכחו.
יש לחייב את הנתבע באופן אישי, שכן הוא הבעלים היחיד של הנתבעת; קיים ספק לגבי יכולת הפירעון של הנתבעת; הרשלנות בגין אי תשלום מלא לביטוח פנסיוני החלה כאשר הנתבע היה המעסיק הישיר של התובע. התובעת מפנה לפסק הדין בעניין עע (ארצי) 1137/02 אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.2003) (להלן – עניין אדיב) ולפסקי דין נוספים, ומבקש לקבוע כי גם במקרה דנן בוצעה תרמית כלפי התובע, המצדיקה הרמת מסך התאגדות הנתבעת.
טענות הנתבעים
לתובע לא נגרם נזק כספי כלל, שכן פרט לתגמולי אי הכושר שהוא מקבל, משולמת לו מהמוסד לביטוח לאומי גמלה בסך 7,600 ₪.
שכרו של התובע נקוב בתלושי השכר שלו ולא נסתרה החזקה שנקבעה בפסיקה, כי הם משקפים את השכר בפועל.
התביעה התיישנה לאחר 7 שנים מהמועד בו הפר המעסיק את חובתו לבצע הפרשות כדין ולא מהמועד בו זכאי התובע לפנסיית נכות. הנתבעים מפנים לפסקי הדין הבאים: עע (ארצי) פיליפ טיברמן – מקורות חברת מים בע"מ (2006) ו-עע (ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר – י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ (20.6.17). לחלופין, מועד הזכאות הינו 12 החודשים שקדמו למועד סיום העסקתו של התובע, שכן זהו המועד לבחינת שכר העבודה לצורך הגשת תביעה לשכר עבודה. לחלופי חלופין, יש לבחון את ההתיישנות מאז מועד סיום עבודתו של התובע (7/07).
בכל מקרה את ההתיישנות יש לבחון לאור מועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
גם אם לא התיישנה התביעה, היא הוגשה בשיהוי ניכר, זאת כאשר לאורך השנים מאז סיים לעבוד היה התובע מיוצג על ידי עורך דין וניהל הליכים משפטיים (כנגד המוסד לביטוח לאומי). השיהוי בו נקט התובע מעיד על זניחת הטענות כנגד הנתבעים וגרם לנתבעים נזק רב, שכן הם המשיכו לסייע לו בתשלומי משכנתא והוצאות אחרות, מבלי לדעת שיתעתדו להתגונן בפני תביעה זו.
לתובע אשם תורם לנזק שנגרם לו, שכן הוא אינו פטור מחובתו לפקח על התשלומים המשולמים עבורו לקרן הפנסיה. הנתבעים מפנים לדב"ע (ארצי) נב/3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3, 27 (1994).
התובע קיבל תלושי שכר במהלך עבודתו, ויש לדחות את טענתו שלא היה כך. בנוסף, יכול היה לעיין בדיווח השנתי שקיבל מקרן הפנסיה, כך שעמדו בפניו כל הנתונים המעידים על כך שלא כל שכרו מבוטח לאובדן כושר עבודה. התובע העיד שלא בדק את הדברים, שכן לא התעניין בנושא. התובע ידע שההפרשות לפנסיה לא עולות יחד עם העליות בשכרו ולא פעל לתיקון המצב. משכך, התובע פעל בחוסר תום לב וברשלנות ולא מילא את חובתו להקטין את הנזק שהוא טוען לו כיום.
צו ההרחבה בענף התעשייה אינו חל על הנתבעת, שכן היא אינה עוסקת בייצור שיש, אלא רק מקבלת פלטות שיש וחותכת אותן ללקוחותיה. הנתבעת מעסיקה פחות מ-20 עובדים והתובע בוטח באחוזים גבוהים מאלו הקבועים בצו ההרחבה.
יש לקזז מסכומי התביעה תשלומים שהתובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, שכן אין בפוליסה הוראה על ביטול קיזוז תגמולים כאמור.
בהתאם לתנאי הפוליסה, סכום הזכאות של התובע מכל חברות הביטוח לא יעלה על 75% משכרו הממוצע. התובע אישר שהגיש תביעה כנגד חברות ביטוח נוספות ולכן יש לקזז את סך הסכומים שהוא מקבל מחברות הביטוח מסכום התביעה.
כעולה מדו"ח תקופות דיווח, במהלך שנת 2011 (החל מיום 1.12.10 ועד 31.12.11) התובע הועסק על ידי הנתבעת ולכן יש לקזז מסכום תביעתו את סכומי ההשתכרות שקיבל בתקופה זו.
יש לדחות את התביעה להפרשי ריבית והצמדה בסך 150,000 ₪, עבור התקופה שחלפה עד מועד התחשיב האקטוארי מטעם התובע (1.7.16), שכן הגיש תביעתו בשיהוי ניכר.
התובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מחמת מצב בריאותו. העובדה שהתובע חזר בשנת 2011 לעבודה מוכיחה שיכול היה לעבוד בנתבעת ובחר שלא לעשות כן. התביעה לפיצויי פיטורים והתביעה לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה מהוות כפל תשלום.
התביעה לפיצויי פיטורים התיישנה, שכן הוגשה בחלוף 7 שנים ממועד סיום העסקתו של התובע.
התובע אישר שמשך את כספי הפיצויים שנצברו לו עד שנת 2003 ולכן לכל היותר זכאי לפיצויי פיטורים משנת 2003 ואילך. השכר הקובע הינו על פי תלושי השכר.
דין התביעה כנגד הנתבע להידחות, משלא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות. טענת התובע לחשש ביחס ליכולת הפירעון של החברה, סותרת את טענתו כי מדובר ב"עסק שמגלגל מיליוני שקלים". פסקי הדין שהתובע מפנה אליהם מתייחסים למצבים שונים מזה שבתביעה דנן, בהם כספים מנוכים משכרו של עובד ולא מועברים ליעדם.
הנתבעים חוזרים על טענות הקיזוז – לדמי הודעה מוקדמת ולהחזר הלוואות. הנתבע לא נחקר על טענתו לתשלום המשכנתא במקום התובע ולכן יש לקבוע שגרסתו לא נסתרה. בנוסף, הנתבע מימן לתובע בכל חודש סך של 2,500 ₪ בגין הדירה ששכר ממנו במחיר מופחת מערך השוק.
משלא ניתן לדעת מהי תוחלת החיים של התובע, הרי שככל שתתקבל תביעתו לאובדן פנסיה, יש לחייב הנתבעת בתשלומים חודשיים ולא בתשלום סכום מהוון.
העובדות שהוכחו בפנינו
התובע, יליד 1971, עבד בחברה הנתבעת, שהיא בבעלות אחיו, הנתבע.
החברה עוסקת ברכישת משטחי שיש ובחיתוכם לפי צרכי הלקוח. למעט הפניה לפרסום באינטרנט, התובע לא טען כי החברה עוסקת בפועל בייצור משטחי שיש. מקובלת עלינו טענת הנתבעים לפיה פרסום אינטרנטי בו נרשם שהחברה עוסקת ב"ייצור ושיווק משטחי שיש", אין בו די להוכחות עיסוקה של הנתבעת ב"ייצור שיש", מה גם שהפרסום אכן מתמקד בעבודת הגימור, החיתוך והעיבוד של השיש ולא בייצורו .
התובע עבד באותו מפעל משנת 1997 (עמ' 12, ש' 3; דו"ח תקופות דיווח – נספח ז' לתצהיר התובע), כאשר בשנת 2003 הקים הנתבע את החברה ומאז 1.7.2003 עבד התובע בחברה, באותו מקום עבודה.
החל מ-1.9.2003 נעשה לתובע ביטוח מנהלים, שלפיו הופרשו לתובע 18.33% אחוזים בצירוף 2.7% בגין אבדן כושר עבודה. בסיס ההפרשה היה 4,500 ₪, כשכרו של התובע באותו מועד, ולא התעדכן חרף עליות שהיו במהלך השנים בשכרו של התובע.
התובע חדל לעבוד בחברה בחודש 8/2007 וחזר לעבוד בשנת 2010 למשך כשנה נוספת.
ביום 2.5.13 הודיע המוסד לביטוח לאומי לתובע, כי בעקבות פסק הדין שניתן בעניינו ביום 20.2.13, הוכרה פגיעתו מתאריך 20.8.07 כתאונת עבודה (נספח ד' לתצהיר התובע). על פי אישור רפואי מיום 16.4.08, שניתן על ידי רופאה תעסוקתית ממכבי שירותי בריאות, התובע סובל ממחלת ריאות בגינה איבד את יכולתו לעבוד כחותך שיש (נספח ה' לתצהיר התובע).
בהתאם לדו"ח תקופות דיווח של המוסד לביטוח לאומי, התובע דווח כעובד הנתבעת במשך 13 חודשים בין 1.12.10 ועד 31.12.11. התובע טען כי עבד בנתבעת למשך תקופה קצרה נוספת במשרה פקידותית, אך בשל מצבו הרפואי נאלץ להפסיק לעבוד בה. הנתבעים לא טענו דבר לגבי תקופת זו. משכך, אנו קובעים כי בין 1.12.10 ועד 31.12.11 עבד התובע תקופה נוספת בנתבעת, במשרה פקידותית.
עוד בהתאם לאותו דו"ח, התובע קיבל תשלומים ("דמי מחלה מקופת גמל") מחברת הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן – הפניקס או חברת הביטוח), מיום 23.8.07 ועד 30.9.08; במקביל קיבל מיום 1.1.2008 עד 30.9.2008 וכן בחודש 1/2009 תגמולים מ"הדר ביטוח חיים בע"מ (להלן – הדר); לאחר מכן בכל שנת 2013 קיבל תגמולים הן מהפניקס והן מהדר (במקביל) ובשנת 2014 קיבל תגמולים מהפניקס בלבד.
דיון והכרעה
השאלות שבמחלוקת
אלו הן המחלוקות בהן עלינו להכריע בהליך דנן:
האם הוכחה עילת תביעה כנגד הנתבע 1?
האם תלושי השכר משקפים את שכרו של התובע, שמא היה שכרו בפועל, כטענתו, 10,000 ₪ נטו לחודש?
האם על יחסי העבודה בין הצדדים חלה חובת ביטוח פנסיוני מקיף מכוח צו ההרחבה בתעשייה?
ככל שהתובע לא בוטח כנדרש - מהו הנזק שנגרם לתובע?
ככל שהתשובה לשאלה קודמת חיובית - האם חלה על התובע חובת הקטנת הנזק?
האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו?
האם התביעה התיישנה, במלואה או בחלקה.
טענות הקיזוז של הנתבעים.
נדון בשאלות אלו להלן, כסדרן.
א. התביעה כנגד הנתבע 1
על פי דיני החברות לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעליה ועל מנת להבטיח חיי מסחר ומשק תקינים יש להבטיח הפרדה בין התאגיד לבין בעליו (דב"ע (ארצי) נג/205-3 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז', 350,345). סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע חריג לכלל זה. בסעיף 6 נקבעה הסמכות לייחס חוב של חברה לבעל מניות, בנסיבות החריגות המפורטות שם, כדלקמן:
(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
התובע למעשה מבקש כי נקבע שהנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית של החברה כדי להונות או לקפח אותו ולפיכך קמה הצדקה להרמת מסך. אין בידינו לקבל טענתו זו, שכן אין לה יסוד בראיות שבפנינו. על פי חומר הראיות שבפנינו, אמנם בוצע לתובע הסדר ביטוחי לשכר בסך 4,500 ₪ וחרף עלייה בשכר, לא עודכן ההסדר בהתאם לשכר ששולם בפועל, ואולם הדבר היה ידוע ועולה בבירור מהמסמכים שהיו בידי התובע (תלוש השכר ודיווחי חברת הביטוח), כך שלא מדובר בתרמית, הונאה, או מצג שווא, כפי שנקבע במקרים אליהם מפנה התובע (עניין אדיב).
טענת התובע כי מדובר בבעל מניות יחיד אינה מהווה עילה להרמת מסך; טענתו לקשיי פירעון של החברה לא הוכחה וממילא שאינה מהווה, לבדה, עילה להרמת מסך.
טענת התובע כי יש לחייב את הנתבע באופן ישיר (שלא בדרך של הרמת מסך), שכן הוא היה המעסיק הקודם של התובע ובתקופתו החל הביטוח הנדון, אינה מבוססת. אין בפנינו כל ראיה לקיומו של פער בתשלומי הביטוח של התובע בתקופה שהועסק ישירות על ידי הנתבע וממילא שכבר קבענו כי הפער האמור, לכשעצמו, אינו מהווה עילה להרמת מסך, מקום בו נעשה בידיעת הצדדים.
לפיכך – התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית בזאת.

ב. האם תלושי השכר משקפים את שכרו של התובע כאמור, לטענת התובע הוא קיבל שכר בסך 10,000 ₪ נטו לחודש ואילו תלושי השכר מורים על שכר אחר. בכתב התביעה המקורי לא טען התובע כל טענה ביחס לשכר שונה מזה שרשום בתלושי השכר, וביסס את תחשיביו על השכר הרשום בתלושים. הטענה לשכר שונה מהשכר שבתלוש עלתה לראשונה רק במסגרת כתב התביעה המתוקן, שהוגש שנתיים לאחר כתב התביעה המקורי.
אינני מקבלים את טענת התובע, כפי שעלתה בבקשה לתיקון כתב התביעה, לפיה בחר להעלות את הטענה ביחס לשכרו האמיתי "לאור עזות המצח שבטענות ההגנה...והתכחשותו המקוממת של הנתבע 1...", שכן גם לאחר כתב הגנה הגיש התובע כתב תשובה ובו לא טען דבר ביחס ל"שכרו האמיתי".
על פי החזקה שבדין, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי (25.11.2008); דב"ע (ארצי) נה/3-193 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ (1.5.1996); דב"ע (ארצי) מז/3-146 יוסף חוג'יראת – שלום גל, פד"ע כ 19 (1988)). התובע העלה טענה בעלמא לקבלת שכר אחר, כאשר דבק בסכום אחד ויחיד בסך 10,000 ₪ נטו, למרות שאישר שהיו עליות שכר במהלך תקופת עבודתו (עמ' 7, ש' 21). אין די בטענה זו, ללא כל ראיה מסייעת בכדי לסתור את החזקה האמורה.
לא נעלמה מעינינו טענת התובע, לפיה לא קיבל מדי חודש את תלושי השכר (הטענה עלתה לראשונה בסע' 14 לכתב התביעה המקורי והתובע חזר עליה בסע' 21 לתצהירו) ואולם לא מצאנו לנכון לקבלה בנסיבות העניין, כמצדיקה התגברות על החזקה שבדין. ראשית, בסעיף 24 לכתב התביעה המקורי טען התובע כי התלושים הונפקו לו מעת לעת ובעדותו בפנינו לא ידע להסביר אמירה זאת (עמ' 6, ש' 5); שנית, גם אם התובע לא קיבל תלוש שכר מדי חודש כסדרו, איננו מקבלים את הטענה כי תלושי השכר לא נמסרו לתובע כלל במהלך תקופת עבודתו, אלא רק כאשר ביקש להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (עמ' 5, ש' 30), שכן הוא הציג בפנינו גם תלוש שכר לחודש 12/10 – מועד המאוחר למועד התביעה למוסד לביטוח לאומי.
לבסוף נציין, כי הנתבע אישר שהיה משלם לתובע סכומי כסף נוספים (עמ' 13, ש' 14), אולם בשים לב ליחסי המשפחה בין התובע לבין הנתבע, אין זה מן הנמנע שהנתבע סייע לתובע כלכלית ולא הוכח בפנינו כי הסכומים הנוספים ששולמו לתובע היו שכר עבודה, מעבר לרשום בתלוש השכר.
לאור האמור, אנו קובעים כי לא נסתרה החזקה לפיה תלושי השכר משקפים את שכרו של העובד ולפיכך, אנו קובעים כי שכרו של התובע הינו כמפורט בתלושי השכר.
ג. האם על יחסי העבודה בין הצדדים חלה חובת ביטוח פנסיוני מכוח צו ההרחבה בתעשייה או מכוחו של צו אחר?
ג.1 עיקר עיסוקה של הנתבעת
לטענת התובע הנתבעת עוסקת ב"ייצור ושיווק משטחי שיש, אבן קיסר ועוד, למטבח ולאמבט" (סע' 5 לתצהירו. לתמיכה בטענותיו מפנה התובע לדף פרסום של הנתבעת בפייסבוק ולמכתבה מיום 26.10.09.
בדף הפייסבוק של הנתבעת (נספח א' לתצהיר התובע) נרשם, בין היתר: "חברת שיש יונה בע"מ הינה בין החברות המובילות בארץ המתמחה ביצור ושיווק משטחי שיש למטבח ולאמבט...שיש יונה הינה המובילה בתחומה בייצור מטבחים המותאמים לדרישת הלקוח ובהתאם למפרטי אדריכלים ומעצבים. מומחי ההתקנות שלנו מקפידים על עבודה איכותית, הרכבה מדויקת וגימור ברמה הגבוהה ביותר. אנו משתמשים במיכון שהינו שיא הטכנולוגיה בתחום החיתוך והעיבוד על כן גימורי השיש שלנו ידועים בחדשנותם".
בדף הלוגו (נספח ב' לתצהיר התובע) של הנתבעת נרשם "שיש יונה בע"מ תעשיות שיש. גרניט, אבן קיסר למטבחים אמבטיות ריצוף מדרגות". במכתבה זה, מיום 26.10.09 אישרה הנתבעת כי התובע עבד במפעל כחותך שיש ומלטש ונחשף בעבודתו לאבק ולרעש.
לטענת הנתבע בתצהירו "הנתבעת אינה עוסקת בייצור שיש אלא מקבלת פלטות שיש וחותכת מהם (כך במקור, מ.נ.ד) שיש ללקוח הפרטי...הנתבעת אינה מחזיקה במפעל המייצר שיש ואינה עוסקת בתעשיה" (סע' 5.3).
פרט לאלו לא הוצגו בפנינו פרטים מהותיים נוספים, המתייחסים לעיקר עיסוקה של הנתבעת.
בשים לב לאמור לעיל, הנתבעת הכחישה למעשה רק את הטענה כי היא עוסקת בייצור שיש ואכן אין בפנינו כל הוכחה כי לנתבעת מפעל המייצר שיש. יחד עם זאת, עולה מהאמור לעיל כי אין מחלוקת שהנתבעת עוסקת בעיקר בחיתוך ועיבוד שיש, הן כעולה משמה, הן כעולה מהפרסום שלה ללקוחותיה והן כעולה מגרסת הנתבע בתצהירו.
לאור זאת אנו קובעים כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הינו בחיתוך ועיבוד שיש.
ג.2 הסכמים קיבוציים ו/או צווי הרחבה החלים על הנתבעת בכתב התביעה המקורי טען התובע באופן כללי כי הנתבעים "הפרו את ההסכם הקיבוצי החל עליהם" (סע' 4). בכתב התביעה המתוקן העלה התובע לראשונה את הטענה כי על הנתבעת "חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה לענף השיש, לרבות צו הרחבה בענף התעשייה – מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשיה או צו הרחבה בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה" (סע' 4).
כבר כעת נבהיר, כי התובע לא הוכיח חלותו של הסכם קיבוצי כלשהו על עבודתו של התובע בחברה (כנובע מחברות בארגון מעסיקים) ולפיכך, טענה זו נדחית.
באשר לצו ההרחבה בתעשייה, התובע אכן הוכיח את חלותו על העסקתו בחברה. נסביר - על פי הדין, סיווגו הענפי של מעסיק יעשה, בין היתר, בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה המפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (דב"ע (ארצי) נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי מוחמד עבד אלעזיז, (4.12.1996)). בהתאם לסיווג האחיד משנת 2011, במסגרת סדר C שכותרתו "תעשייה וחרושת", בענף ראשי 23, תת ענף 2396 שכותרתו " חיתוך, עיצוב וליטוש של אבנים", מצוי בתחום של: "עיבוד של אבני שיש, אבני פסיפס, מרצפות שיש, לוחות שיש למטבח, לוחות גרניט". בשים לב לתקופת העבודה הנטענת נעיר, כי גם בנוסח הקודם של הסיווג האחיד היה התחום: "חיתוך, שיפוי וגימור של אבן לבנייה, לבתי עלמין, לכבישים, לגגות ועוד; עיבוד אבני שיש, רהיטים מאבן ומשיש, עיבוד אבני פסיפס, חקיקת אותיות באבן; מרצפות שיש, לוחות שיש במטבח, לוחות גרניט" משויך לסדר B שכותרתו "תעשייה (כרייה וחרושת)" (ענף ראשי 26 שכותרתו "תעשיית מוצרים מינרלים אל-מתכתיים", תת ענף 2650 שכותרתו "חיתוך אבן, שיפוי אבן וגימור אבן").
עולה אפוא שתעשיית השיש כוללת לא רק את ייצור השיש אלא גם חיתוך ועיבוד לוחות שיש ומכיוון שקבענו לעיל כי זהו עיקר עיסוקה של הנתבעת, הרי שהיא פועלת בענף התעשייה.
לאור האמור לעיל אנו קובעים כי חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף התעשייה - מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה (ילקוט הפרסומים 5525, 7.5.2006) (להלן – צו ההרחבה). לא למותר לציין כי קודם לכן עמד בתוקפו בענף התעשייה צו קודם שלא קבע לעובדים את הזכות לביטוח פנסיוני מקיף, כאמור להלן, אך בשים לב לכך שצו ההרחבה משנת 2006 נכנס לתוקפו במועד בו עדיין התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, הרי הוא זה שנכון לבחון את זכויותיו של התובע מולו, למועד הזכאות לפנסיית נכות.
ואלו הן הוראות צו ההרחבה הרלוונטיות לענייננו:
חלות - ה חברה אמנם מעסיקה פחות מ-20 עובדים ואולם ברישא לצו נקבע שהוא לא יחול על מעסיק המעסיק פחות מ-20 עובדים, רק אם חלה עליו חובת ביטוח פנסיוני ממקור אחר. משלא חלה על ה חברה חובה כאמור, אזי הצו חל גם על יה.
ביטוח פנסיוני – בהתאם לסע' 3 לצו ההרחבה יש לבטח עובדים בתעשייה (ובכללם, כאמור, את עובדי הנתבעת), ב ביטוח פנסיוני מקיף. סע' 8.א. לצו קובע כי הביטוח הפנסיוני של השכר, עד "תקרת השכר", ייעשה "בקרן פנסיה חדשה". תקרת השכר – הינה פעמיים השכר הממוצע במשק, בהתאם לרישא לצו ההרחבה. לפיכך, בעניינו של התובע הוא זכאי לביטוח מלוא שכרו בפועל.
סעיף 4.א(1) לצו ההרחבה מחריג את החובה ביחס לעובדים מסוימים שכבר יש להם ביטוח קיים. הנתבעים לא טענו כי סעיף זה חל על עניינו של התובע ולכן לא נבחן אפשרות זו.
לפיכך, בהתאם לצו ההרחבה, היה על הנתבעים לערוך לתובע ביטוח פנסיוני מקיף על מלוא שכרו, אך בפועל הוא בוטח בביטוח מנהלים, הכולל ביטוח אובדן כושר עבודה, על חלק משכרו.
יחד עם זאת, וכפי שנבהיר להלן, בנסיבות דנן, לא הוכיח התובע שנגרם לו כתוצאה מכך נזק בהיבט של תגמולי אי כושר שהוא מקבל.

ד. הנזק של התובע כתוצאה מביטוח אובדן כושר עבודה חלקי בביטוח מנהלים בסוגיה זו הגיש כל צד חוות דעת אקטוארית (נספח י"א לתצהיר התובע; נספח 8 לתצהיר הנתבע), אך הצדדים הסכימו שאינם מבקשים לחקור את האקטוארים, שכן ההבדל בין חוות הדעת נובע אך ורק משאלת השכר ממנו נגזרים התגמולים.
לאור קביעתנו לעיל ביחס לשכרו של התובע, הרי שככל שהיינו קובעים כי נזקו של התובע הינו כאמור בחוות הדעת, היה הנזק נקבע על פי חוות הדעת מטעם הנתבעים.
אלא שבמקרה שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי התובע לא הוכיח כלל כי נגרם לו נזק. נסביר:
כעולה מהחומר שבפנינו, התובע בוטח בביטוח מנהלים, המקנה לו זכות לתגמולי אי כושר, ללא ניכוי קצבה או הכנסה המתקבלות ממקור אחר. כך יוצא שבמצב הדברים הנוכחי, זכאי התובע למלוא תגמולי אי הכושר מביטוח המנהלים, בצירוף הקצבה החודשית שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי.
התובע לא הוכיח שככל שהוא היה מבוטח בקרן פנסיה מקיפה, כמצוות צו ההרחבה בענף התעשייה, היה מקבל את פנסיית הנכות ללא קיזוז הקצבה מהמוסד לביטוח לאומי. לפי ידיעה שיפוטית, תקנוני קרנות הפנסיה המקיפה אכן מחייבים הפחתה של קצבה ממקור אחר והתובע לא טען או הוכיח אחרת.
יוצא אפוא, שהתובע לא הוכיח שככל שהוא היה מבוטח לפי מלוא שכרו בקרן פנסיה מקיפה, בהתאם לצו ההרחבה בתעשייה, הייתה פנסיית הנכות המשולמת לו גבוהה יותר מתגמולי אי הכושר שהוא מקבל בפועל.
לשון אחר ועל מנת להבהיר הדברים בפשטות, נניח שהתובע לא היה מבוטח כלל. במקרה כזה היינו בוחנים את נזקו אל מול הזכאות על פי תקנון של קרן פנסיה מקיפה. התובע לא הוכיח שעל פי תקנון כאמור, הוא היה זכאי לתשלומים חודשיים (פנסייה + מל"ל) שסכומם עולה על זה שהוא מקבל כיום בפועל.
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מביטוח המנהלים שנערך לו בפועל, לעומת קרן הפנסיה המקיפה שהיה צריך להיות מבוטח בה על פי צו ההרחבה.

חובת התובע להקטנת הנזק/אחריות במשותף
אמנם בהעדר הוכחת נזק, איננו נדרשים לדון באחריותו של התובע לנזק ואולם מבלי לקבוע מסמרות, מצאנו לנכון לציין שככל שהיינו מוצאים שהוכח נזק שנגרם לתובע, היה מקום לבחון את אחריותו של התובע להיווצרותו של הנזק האמור, באופן שיש לחלקו בין התובע לבין הנתבעת, זאת ממספר טעמים:
מדובר במקום עבודה קטן וביחסי קרבה בין התובע לבין הנתבע. בנסיבות שבפנינו לא הוכח כי קיימים פערי מידע משמעותיים בין הצדדים (וראו: סע' 1.3 לתצהיר הנתבע, שלא נסתר).
הנתבע טען כי סוכן הביטוח שטיפל בפוליסה של התובע היה חברו של התובע וכי הפעולות הנדרשות לעריכת הפוליסה ולמעקב אחריה, נעשו על ידי התובע והסוכן מטעמו (סע' 1.5 לתצהירו). התובע לא סתר הטענה.
התובע קיבל במהלך השנים תלושי שכר ודו"חות מחברת הביטוח ויכול היה לדעת את מצבו הביטוחי ולפעול לתיקונו (עמ' 8, ש' 7). התובע לא עשה כל פעולה בעניין, אלא בחלוף כ-7 שנים ממועד סיום עבודתו, בכך הפר התובע את חובתו לפעול להקטנת הנזק הצפוי.
בנסיבות האמורות, ככל שהיה מוכח קיומו של נזק, היינו בוחנים את אופן חלוקתו בין הצדדים, אך משלא הוכח הנזק, אין לנו צורך לעשות זאת.
זכאות התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו נפתח ונקבע כי לא חלה התיישנות על התביעה לפיצויי פיטורים, שכן כתב התביעה הראשון הוגש ב-31.7.14 ואילו בחודש 7/2007 עוד עבד התובע וקיבל תלוש שכר, כך שהמועד לתשלום הפיצויים הינו לכל המוקדם 1.8. 07.
באשר לתקופת הזכאות, נציין שני אלו:
בסיכומיו הבהיר התובע כי הוא מעמיד את תביעתו לפיצויי פיטורים עבור 10 שנות עבודתו האחרונות בלבד, כך שזו תקרת התביעה שבפנינו.
בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי בשנת 2003 עבר לעבוד בחברה מבלי ששולמו לו פדיון זכויות ופיצויי פיטורים במועד חילופי המעסיקים – טענה זו נסתרה, שכן התובע אישר בפנינו שבמועד חילופי המעסיקים משך את פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה (עמ' 7, ש' 6). התובע לא פירט את סכום המשיכה, ביחס לסכום הזכאות באותו מועד (נזכיר כי כל עוד ההפרשות התאימו לשכר, הופרשו למעשה הפרשות מלאות לפיצויי פיטורים), אך ברי כי יש להפחיתו מסכומי הזכאות.
התובע אינו טוען כי פוטר מעבודתו, אלא עותר לפיצויי פיטורים מכוחה של הוראת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, אשר זו לשונה:
"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים."
על תכליתו העקרונית של סעיף 6 לחוק והשיקולים המנחים בעת הפעלתו, עמד בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן:
"תכליתו של סעיף 6 לחוק הינה להעניק פיצויי פיטורים לעובד שנאלץ להתפטר עקב כך שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך את עבודתו במפעל. רוצה לומר, שאין הגיון להעניק פיצויי פיטורים לעובד בעקבות מחלה, שאינה מונעת או מקשה מאוד על המשך עבודתו. מנגד, תכליתו של חוק פיצויי פיטורים אינה לשעבד את העובד למקום עבודה אחד. המשק המודרני והתחרותי מבוסס על מעבר חופשי של מצרכים, הון, עבודה ושירותים. לעובד שמורה הזכות לעזוב את מקום עבודתו ולעבוד במקצוע ובמקום העבודה שהוא בוחר לעצמו ויש להמעיט את ההגבלות המוטלות עליו באמצעות הפסד פיצויי הפיטורים. זאת ועוד, אין לעודד מצב בו עובד בשל חשש מהפסד פיצויי פיטורים ימשיך לעבוד על אף שמצב בריאותו אינו מאפשר זאת."
ע"ע ( ארצי) 1214/02 שטרית – סטופ אש בע"מ, מיום 27.1.2003.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח זכאות לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו. נפרט –
כעולה מהחומר שבפנינו התובע קיבל תלוש שכר עד לחודש 7/07 (כולל) ולאחר מכן בשנת 2010. בנוסף, דו"ח תקופות הדיווח שהונפק על ידי המוסד לביטוח לאומי מעיד על דיווח על העסקתו של התובע כעובד החברה גם במהלך כל שנת 2011 (החל מיום 1.12.10 ועד 31.12.11). אין לנו אלא להניח שתלושי השכר הונפקו בגין עבודה שבוצעה בפועל וכך גם הדיווחים למוסד לביטוח לאומי, ומכל מקום לא נטען אחרת. בתצהירו טען התובע כי בחודש 8/2007 חלה ב"מחלת מקצוע". התובע לא מפרט את נסיבות סיום עבודתו; לא מפורטת הודעה שנמסרה על כך למעסיק ולא צורף אישור רפואי נכון ל-8/2007. נכון הדבר שבסופו של דבר הוכר התובע כמי שאיבד את כושרו לעבוד בעבודתו מאז מועד זה ואולם – התובע לא מסר כל הודעה על התפטרות במועד האמור ולא הצביע באמצעות מסמכים רפואיים על מצב רפואי קונקרטי באותו מועד, המצדיק התפטרות בדין מפוטר מחמת מצב רפואי .
כאמור, התובע חזר לעבוד בשלהי שנת 2010 למשך שנה. הדבר מעיד לכאורה על כך שהפסקת העבודה ב-2007 היתה ארעית; על יכולתו לעבוד בעבודה חלופית ועל נכונות החברה לספק לו עבודה כאמור. לא נעלם מעינינו המסמך שצורף לכתב התשובה, המצביע לכאורה על רמות חריגות לכאורה של חשיפה לאבק שנמדדו בחברה. יחד עם זאת, המסמך לא צורף בשלב הראיות ולא צורפו אישורים מתאימים וראיות הולמות לביסוס קביעה כי אכן קמה מניעה רפואית להמשך עבודתו של התובע גם בעבודה משרדית במפעל (לא ידוע מה רמות החשיפה שנמדדו במשרד, היכן הוא ממוקם וכיו"ב).
כפועל יוצא מהאמור לעיל, כלל לא הוכח שהתובע התפטר (בשונה מהאפשרות שהפסיק לעבוד באופן זמני לצורך טיפול רפואי או מסיבה אחרת) וכן לא הוכח כי מצבו הרפואי לא אפשר לו להמשיך ולעבוד בעבודה חלופית, כפי שעשה במהלך שנת 2011 (ראו: ע"ע (ארצי) 523/07 עמותת בית הורים " הדקל" – ולנטינה בורק, מיום 11.09.2008 ).
לאור האמור לעיל, אנו דוחים אף את התביעה לפיצויי פיטורים. באשר לטענת הנתבעים לקיזוז דמי הודעה מוקדמת, נציין כי משלא עלתה במהלך כל השנים שחלפו מאז סיום עבודתו של התובע טענה בדבר חובתו ליתן הודעה מוקדמת, מה גם שראינו שהתובע שב לעבוד לתקופה מסוימת ולא הוצגו בפנינו כל ראיות מדוע זו הסתיימה, אנחנו קובעים כי גם אם הייתה החברה זכאית להודעה מוקדמת בנסיבות סיום עבודתו של התובע, היא נהגה כמי שוויתרה עליה ולכן אינה זכאית לקבל פיצוי חלף הודעה מוקדמת.

טרם סיום
נוכח התוצאה אלינו הגענו לעיל, אין לנו צורך לדון ביתר טענות הצדדים. יחד עם זאת, מצאנו לנכון לציין שגם אם היינו מקבלים חלק מהתביעה, לא היינו נענים לטענות הקיזוז של הנתבעים, זאת לאחר שמדובר בטענות שנטענו בעלמא, ללא אסמכתאות בדבר ביצוע התשלומים או בדבר סכומי התשלומים שהנתבעים טוענים שביצעו עבור התובע.
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ח, (28 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אברהם גלאי
נציג מעסיקים

מיכל נעים דיבנר
שופטת

מר אברהם בן קרת
נציג עובדים


מעורבים
תובע: עמוס יונה
נתבע: שלום יונה
שופט :
עורכי דין: