ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנהל מס רכוש חיפה נגד מפרם בע"מ :

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' גולדברג

המבקש: מנהל מס רכוש חיפה

נ ג ד

המשיבה: מפרם בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.9.96 בתיק ע"ש 451/95 שניתן על ידי כבוד השופט ד' ביין

בשם המבקש: עו"ד עמנואל לינדר
בשם המשיבה: עו"ד נח ליפשיץ

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט ת' אור:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הוחלט לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

1. המחלוקת בין הצדדים, היא אם חלקות קרקע עליהן מקיימת המשיבה מפעל ייצור לביצוע עבודות מתכת ולמגורונים חייבות בתשלום מס רכוש. המדובר בחלקות 88, 89 ו90- בגוש 10410 (להלן: החלקות), המצויות באזור התעשיה צור שלום בקרית ביאליק. השטח הכולל של החלקות הוא 7,283 מ"ר ושלוש החלקות מהוות יחידה כלכלית אחת, ועל כן, כמוסכם על הצדדים, הן מהוות יחידת מיסוי אחת.

2. על החלקות עומדים בניינים בשטח של כ1,434- מ"ר. בנוסף, חלק מהחלקות סלול על ידי אספלט ובטון בשטח כולל של כ1,306- מ"ר (להלן: השטחים הסלולים). השאלה שבמחלוקת היא, אם יש לראות את השטחים הסלולים כשטח מבונה, דהיינו כחלק מבניין כמובנו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א1961- (להלן: החוק). חשיבותה של השאלה נובעת מהגדרת "קרקע" שבסעיף 1 לחוק, אשר עליה מטיל החוק חובת תשלום מס רכוש.

ההגדרה של "קרקע" החשובה לענייננו היא זו שבפיסקה 2(א) להגדרת "קרקע" בסעיף 1 לחוק. בתאריך הקובע לענייננו זו היתה ההגדרה:

"קרקע שעליה בניין ששטחו הכולל פחות מ30%- מהשטח הכולל שהיה מותר לבנות לפי תקנות התיכנון והבנייה שהיו קיימות בעת הבנייה ... ואשר המחיר שהיה ניתן לקבל ... בעד המבנה לבדו ... היה פחות משווי הקרקע שעליה הוא עומד...".

"בניין" מוגדר היה בחוק במועד הרלוונטי:

"לרבות כל מבנה או בנייה שאינם ארעיים, שבנייתם נגמרה".

על פי ההגדרה האמורה, יש חשיבות לשאלה אם השטחים הסלולים הינם חלק מ"בניין" אם לאו. אם הם מהווים חלק מבניין, הרי השטח הכולל של ה"בניין" אשר על החלקות הוא כ2,740- מ"ר. על פי תוכנית בניין החלה על החלקות, מותר לנצל 100% משטח החלקות לבנייה, דהיינו לבנות עליה בניין בשטח כולל של 7,283 מ"ר. על פי נתונים אלה, שטח הבנייה הכולל על החלקה (כ2,740- מ"ר) עולה על 30% משטח הבנייה המותר, ועל כן החלקות אינן מהוות קרקע לפי ההגדרה הנ"ל. לעומת זאת, אם השטחים הסלולים אינם נחשבים ל"בניין", או לחלק שלו, שטח הבנייה המנוצל הוא רק כ1,434- מ"ר, דהיינו פחות מ30%- משטח הבנייה המותר, ועל כן תחשבנה החלקות ל"קרקע", עליה חלה חובת תשלום מס רכוש.

3. ועדת הערר שלפי החוק קבעה שהשטחים הסלולים, אף כי הם טפלים, מבחינת השימוש, לבניינים, אינם מהווים בניין, ועל כן החלקות הן קרקע במובן החוק. בית משפט קמא הגיע לתוצאה שונה. כמו בפסק דין קודם שלו בע"ש 28/93 מפרם בע"מ נ' מנהל מס רכוש (פורסם ב"מיסים", ז6/ ה290-), כך קבע גם בענייננו שהחלקות אינן מהוות קרקע. על פי קביעתו, במקרים מסויימים, יכול שטח מרוצף או סלול להחשב כחלק מבניין, וזאת כאשר ניתן לראות בו במובהק אלמנט הטפל לבניין, מבחינת ייעוד החלקה והשימוש שנעשה בה. כאשר מדובר במבני תעשייה, יש לעיתים צורך בשטחים סלולים לאחסון או לביצוע עבודות שונות תחת כיפת השמיים. כששטחים אלה משרתים את פעולת הייצור, הרי הם חלק אינטגרלי של המבנים.

בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שאחת ממטרות החוק הינה לעודד מימוש פוטנציאל הבנייה הגלום בשטח הקרקע. אך עמדתו היתה, שכשמדובר בשטחי תעשייה, אין לייחס למחוקק כוונה לעודד בניית מבנים ללא צורך מקום שהניצול האופטימלי של השטח יכתיב דווקא הסתפקות בריצוף של חלק מהשטח, שאז לא יחול מס רכוש.

דעתי היא, כי הדין עם המערער, וכי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקי לכך.

4. ראשית, על פי פשוטם של דברים ועל פי המובן הרגיל בלשון בני אדם, שטח מכוסה אספלט או שטח מרוצף אינם נחשבים לבניין. הם גם אינם נכללים בהגדרת בניין בחוק, אשר צוטטה לעיל. ברוח זו, פסק השופט ש' לוין בע"א 600/80 חברת חלקות בגושים 6758, 6759, 6760 בע"מ נ' הממונה האזורי על מס רכוש וקרן פיצויים אזור המרכז (פ"ד לז(1) 565), שם התעוררה השאלה אם "כביש" הוא "בניין". באותו עניין נבחנה השאלה לאור הגדרה דומה לענייננו של בניין, אשר היתה "לרבות כל מבנה או בנייה שאינם ארעיים וכל חלק מהם...".

אומר השופט ש' לוין:

"אתה נתקל בדיבור כמו 'בניין' ואומרים לך שגם 'כביש' הוא 'בניין'; העניין פשוט לא מתקבל על הדעת".

וכן:

"לא מצאתי אף מקרה שבו ההין מישהו לטעון ש'כביש' בא בגידרו של 'בניין', ופשיטא ש'כביש' אינו יכול להיות דבר שהינו 'מקום' על מקרקעין. כך גם לא ניתן לקבוע שסלילת כביש כשלעצמה באה במטרה להקים 'בניין'. הדבר אינו מתקבל על הדעת".

למסקנה דומה הגיעו השופטים האחרים של ההרכב.

5. תוצאה דומה, על פיה שטחים סלולים או מרוצפים אינם בגדר בניין לעניין הגדרת קרקע, מתבקשת מעיון בהגדרת "קרקע", אותה ציטטנו לעיל. על פי ההגדרה, תנאי לכך שקרקע תחשב לכזו, הוא ששטח הבניין שעליה הינו "פחות מ30%- מהשטח הכולל שהיה מותר לבנות לפי תקנות התיכנון והבנייה שהיו קיימות בעת הבנייה". רואים אנו, שהגדרת "קרקע" בחוק מפנה לתקנות התיכנון והבנייה, בכדי לחשב אם שטח הבניין הבנוי על הקרקע הינו מתחת ל30%- משטח הבנייה הכולל המותר. מכאן ניתן להקיש או להסיק, כי מה שאינו נחשב לניצול אחוזי הבנייה המותרים לפי תוכנית הבניין החלה על הקרקע, אינו בגדר "בניין" לצורכי ההגדרה. מכיוון ששטח סלול אינו מחושב במסגרת אחוזי הבנייה המנוצלים, אין הוא מהווה בניין, או חלק של בניין, לעניין הגדרת קרקע.

6. כאן המקום להזכיר, שהגדרת "בניין" שבחוק תוקנה בתיקון 26 לחוק (ראו ס"ח 1590 התשנ"ו, עמוד 312). תיקון זה נכנס לתוקף ביום 10.5.96, קרי לאחר המועדים הרלוונטיים לערעור זה. ההגדרה של "בניין" עם תיקון 26 היא:

"לרבות כל מבנה או בנייה שאינם ארעיים, שבנייתם נגמרה, ובלבד ששטחם נכלל בחישוב אחוזי הבנייה המנוצלים המותרים בקרקע לפי תקנות תיכנון ובנייה" (ההדגשה שלי. הקטע המודגש הוסף בתיקון - ת"א).

על פי הנוסח המתוקן של הגדרת "בניין", שטחים אשר אינם נכללים בחישוב אחוזי הבניה, כמו השטחים הסלולים, לא יחשבו לבניין. יוצא, שמאז התיקון, השאלה שבמחלוקת בין הצדדים הוכרעה במפורש לטובת עמדת המערער.

תיקון הגדרת "בניין" יכול להתפרש כבא לשנות את המצב שקדם לו, ויכול שיתפרש גם כבא להבהיר (ראו דנ"א 3962/93 מינץ ואח' נ' פקיד שומה מפעלים גדולים, פ"ד נ(4) 817, 835). דעתי היא, שהתיקון בא להבהיר ולא לשנות מהמצב שקדם לו.

7. המשיבה מדגישה את תכלית הטלת המס על קרקעות פנויות כשיקול התומך בעמדתה. לגישתה, מטרת הטלת המס על קרקעות פנויות היא עידוד ניצולן על פי התוכניות החלות על הקרקעות. הטלת מס על קרקעות פנויות תעודד בנייה עליהן או את מכירתן לאחרים שינצלון לבנייה. לאור תכלית זו, אם מנוצלת קרקע על פי יעודה לתעשייה ניצול אופטימלי, על פי תכלית החוק כאמור, אין למסותה. בענייננו, ניצול החלקות הוא לתעשייה, ובמסגרת זו נדרשים שטחים לעבודה שיהיו מצופים אספלט או ריצוף, וזה הניצול הראוי של החלקות לצרכי תעשייה. אין המדובר בסלילתם אך לצרכי התחמקות ממס. בעניין זה מסתמכת המשיבה על דברים שאמר בית המשפט המחוזי, דהיינו:

"... אין לייחס למחוקק רצון להביא לבניית מבנים מיותרים שאינם עולים בקנה אחד עם המטרה הכלכלית של הבנייה. כאשר מדובר בקרקע המיועדת לתעשייה, יש ומיצוי כל אחוזי הבנייה יביא נזק לפעילות התעשייתית המבוצעת במבנים, שכן פעילות זו דורשת לעיתים קיומם של שטחים סלולים גדולים יחסית לצורך איחסון כלים, פריקה וטעינה של ציוד, או ביצוע עבודות שניתן לבצען רק תחת כיפת השמים. אין צורך לעודד בנייה מיותרת שלא תביא תועלת לפעילות התעשייתית".

לדעתי, יש לדחות קו טיעון זה.

ראשית, מטרתו של החוק בהטלת מס על קרקעות אינה אך עידוד ודירבון בנייה על קרקעות פנויות המיועדות לבנייה. כפי שנקבע בע"א 486/86 + 587 מנהל מס רכוש חיפה נ' החברה החבשית למסחר בע"מ (פ"ד מא(2) 402):

"ודוק, מטרתו העיקרית של החוק אל היתה עידוד הבנייה. מטרה זו היא אך תוצר לוואי של המטרה העיקרית, שהיא השארת המס על קרקעות המיועדות לבנייה.

להגשמתה של מטרה זו, אין חשיבות אם ההימנעות מלבנות היא בשל סיבה אובייקטיבית או בשל סיבה סובייקטיבית: זהו בסיס המס; ומן הבחינה הפרשנית, חוסר האפשרות להשיג גם את המטרה המשנית אינו מעלה ואינו מוריד" (שם, בעמוד 411).

ובמילים אחרות, עיקר תכלית הטלת מס רכוש על קרקעות מיועד לספק מקור הכנסה למדינה, ללא קשר לשאלת אופן ניצול אפשרויות הבנייה על הקרקע. התכלית של דירבון הבנייה על קרקעות פנויות אינה אלא תכלית משנית.

ברוח דומה פסק בית משפט זה בבג"צ 6653/94, 6760/94 רונן נ' שר האוצר (תקדין עליון 95(2) 1653), כשבאה בפניו שאלת פרשנותו ויישומו של סעיף 45(א)(2) לחוק. סעיף זה מקנה לשר האוצר, באישור וועדת הכספים של הכנסת, סמכות לפטור מתשלום המס כולו, או מקצתו, בעלי קרקע שהשימוש בה הוגבל או נאסר לפי כל דין, באופן שיש בו פגיעה חמורה באפשרות הניצול הכלכלי שלה.

באותו עניין נטען, שהיה מקום לפטור מתשלום מס רכוש בשל העדר היכולת, מנימוקים שונים, לנצל את הקרקע לבנייה. התעוררה בין היתר שאלת תכלית החוק. בית המשפט, מפי השופט גולדברג, מאמץ שם את גישת הנשיא שמגר בע"א 486/86 + 587 הנ"ל, ומוסיף:

"העולה מן המקובץ, כי איני רואה מקום לקבל את טענת באי כוחם המלומדים של העותרים כי מאז התיקון לחוק התכלית החקיקתית של החוק היא, בעיקרו של דבר, דירבון בעלי קרקעות פנויות לנצלן לבנייה, וכי כתוצאה מכך גביית מס רכוש על קרקעות שאינן ניתנות לניצול מיידי לבנייה בשל טעמים תכנוניים, אינה מקדמת את התכלית האמורה. כפי שכבר הוסבר, עידוד הבנייה אינו אלא מטרה משנית לחוק, וקבלת טענתם של העותרים משמעה פגיעה במטרתו העיקרית, שהיא הטלת מס על קרקעות על פי שווי השוק שלהן" (ראו בפיסקה 10 לפסק הדין).

גישה זו, על פיה דירבון הבנייה על קרקעות פנויות אינה אלא תכלית משנית, עולה גם מדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק מספר 16 אשר הביא בכנפיו את ביטול המס על בניינים וציוד והשאירו על קרקעות בלבד. כך נאמר בדברי ההסבר:

"לגבי קרקעות מוצע להשאיר את המס, שכן המס עליהן מהווה כ40%- מכל מס הרכוש. בנוסף על כך, מהווה המס על קרקעות גורם אנטי ספקולטיבי, שכן מלאי הקרקעות הוא מוגבל והמס עליהן, שהוא 2.5% משוויון, מהווה גורם מדרבן להקדמת הבנייה (ההדגשה שלי - ת"א).

הנה כי כן, אף אם ניצול החלקות לצרכי תעשיה הינו אופטימלי, והשטחים הסלולים נחוצים לצרכי ניהול העסק היצרני במקום, ואפילו אם מבחינת צרכי המפעל אין זה ראוי ונחוץ לבנות עליהם בנייה נוספת - אין בכל אלה תשובה לתכלית החוק, אשר כאמור אינה דירבון הבנייה על קרקעות בלבד.

8. לאמור לעיל יש להוסיף, שהחוק מתחשב, במסגרת הטלת המס על קרקעות, בצורך בשטחים ריקים אשר ישרתו את הפעילות במבנים המוקמים על קרקע. במילים אחרות, כשיש בניין על הקרקע, אין המחוקק אדיש לצורך בשטחי קרקע אשר יישרתו את הבניין העומד עליה. הדבר מוצא את ביטויו בשניים: ראשית, ראינו שבהגדרת קרקע נקבע שאם מנוצלים למעלה מ30%- של אחוזי הבנייה המותרים על החלקה, לא תהייה החלקה כולה חייבת במס. בכך ניתן ביטוי לכך שליד כל בניין יש שטחים - בין אם ריקים ובין אם סלולים - הדרושים, כחלק אינטגרלי - לצורך מימוש היעוד של הבנוי על החלקה; שנית, בקביעת שווי הקרקע לצורך תשלום המס עליה נלקח בחשבון שטח קרקע מעבר לשטח הקרקע (התכסית) עליו בנוי הבניין שעל הקרקע. הדבר מוצא את ביטויו בסעיף 11 לחוק, אשר זה נוסחו:

"שוויה של קרקע שעליה בניין, כאמור בפיסקה (2) להגדרת קרקע, הוא השווי השניתן לקבל בעד הנכס כולו במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון ... פחות שווי השוק של הבניין כולל הקרקע שעליה הוא עומד בתוספת 300% מהשטח הכולל של הבניין האמור הוא נכס בפני עצמו ללא זכויות בנייה נוספות".

על פי סעיף זה, ניתן ביטוי לשווי שטח קרקע בשיעור של 300% משטח הבניין כמפחית משווי הקרקע לצורכי מס.

אכן, שטחי קרקע הנמצאים סמוך לבניין המשמש לייעוד מסויים נחוצים לא אחת לצורך מימוש ייעוד הבניין. אך, כאמור, ניתן לצורך זה ביטוי בחוק, כמבואר לעיל. המבחנים שקבע החוק לעניין ההתחשבות בצורך זה הינם אובייקטיביים ואין, לדעתי, מקום לקבוע הטבה נוספת לבעלי קרקע, על ידי כך שמה שאינו בניין כמובנו בחוק, יחשב לבניין, על מנת לספק פעם נוספת צורך זה.

9. הטיעון של המשיבה בנושא זה מעורר קושי נוסף. על פי עמדת המשיבה יש לבחון, בכל מקרה, האם סלילתו של קטע של חלקה המהווה יחידת מיסוי הינו אכן נחוץ ומהווה צורך אינטגרלי לניצול הבניין אשר על החלקה. קיים קושי רב בקביעה אם שטח סלול כזה - כולו או חלקו - אמנם נחוץ. גם נפתח על ידי כך פתח להערמה על ידי סלילה או ריצוף של שטחים, רק על מנת "להגדיל" את השטח אשר ייחשב ל"בניין".

10. טיעון המשיבה, כמו גישתו של בית המשפט המחוזי, מובילים אותנו לבחינה סובייקטיבית של השימוש בחלק קרקע אשר נסלל. על פי גישה זו, השימוש בפועל בקרקע צריך להכריע ולא ייעודה. אותם שטחים סלולים, אם הם משמשים את תכלית השימוש בבניין שבסמוך, יחשבו לבניין; ולמחרת, כשייעשה שימוש שונה במבנה והשטח הסלול לא ישמשו עוד, לא ייחשבו ל"בניין".

מבחן זה אינו נראה לי. החוק נוקט בהגדרה נושא דיוננו מבחנים אובייקטיביים לשאלה מהי קרקע, ומתי תחדל להוות קרקע בהתבסס על בניין או בניינים שנבנו עליה. אין בחוק רמז לשוני בהגדרת "קרקע" בהתאם לשימוש שיעשה בה בפועל. המבחן בכגון דא צריך, לדעתי, להיות אובייקטיבי, דהיינו הייעוד והפוטנציאל הכלכליים של הקרקע הם שצריכים להכריע.

בהתאם לכך גם השאלה אם בבניין עסקינן, צריכה להחתך על פי המבחן אם מדובר ב"בניין" כהגדרתו בחוק, ללא קשר לשאלת השימוש שנעשה בפועל על ידי בעל הקרקע במה ששנוי במחלוקת אם הוא "בניין" אם לאו.

11. ברע"א 1211/96 חברת תרשיש בע"מ נ' מנהל מס רכוש נתניה (פ"ד מט(1) 353), נדונה השאלה מהי יחידת מיסוי לפי החוק. החברה המערערת שם בקשה שייקבע, שחלקה סמוכה אותה חכרה לדורות, מהווה חלק מיחידת מס ביחד עם שתי חלקות נוספות, סמוכות, עליהן עמד מבנה אשר שימש כהיפר-מרקט. את אותה חלקה סמוכה חכרה המערערת כדי שתהווה מגרש חנייה לבאי ההיפר-מרקט. בית המשפט שם קבע, ברוב דיעות, שהחלקה הנוספת הינה יחידת מיסוי נפרדת, תוך שהוא דן בשאלה מהו המבחן לקביעת קרקעות סמוכות כיחידת מיסוי אחת. ענייננו בשאלה אחרת: מהו "בניין" לעניין הגדרת קרקע שבסעיף 1 לחוק. אך דברים שנאמרו שם, בדעת הרוב, יש להם השלכה לענייננו. כוונתי לדברים מהם עולה שבפרשנות החוק, ובבחינת השאלה אם קרקע פלונית חייבת במס אם לאו, יש לשים דגש על הבחינה האובייקטיבית.

השופט חשין מתייחס בפסק דינו לשאלה אם יש להעדיף בקביעה מהי יחידת מיסוי את מבחן היעוד הכלכלי על פי תוכניות בניין החלות על הקרקע, המבחן האובייקטיבי; או שמא את מבחן השימוש הכלכלי בפועל, המבחן הסובייקטיבי. השופט חשין מעדיף את המבחן הראשון, באומרו:

"מס המוטל על קרקע פנויה בתורת שכזו - זה דבר החוק - וחוק צודק ונכון הוא, לדעתנו, שההכרעה בשאלה אם תחוייב קרקע פנויה פלונית במס - או אם תינקה ממס בהיותה טפלה ל'בניין' - תוכרע בראש ובראשונה על פי פוטנציאל השימוש הגנוז בחלקה - כיחידה לעצמה - ועל פי קני מידה אוביקטיביים השווים לכל נפש. כך אף נמלט עצמנו מפעילות משפטית מלאכותית של בעלי קרקע ... מפירוש משפטי מלאכותי, או משימוש מלאכותי בקרקע אך כדי להינקות מתשלום מס" (בפיסקה 6 של פסק הדין).

השופט מצא אף מרחיק לכת, וקובע, אם גם באימרת אגב, את המיבחן של הייעוד הכלכלי לא רק כעדיף, בדרך כלל, אלא כמבחן שתמיד יש להעדיפו על מבחן "השימוש בפועל". ואלה דבריו:

"כשלעצמי, נוטה אני לדעה, שאת שורת החבות במס יש, לעולם, לגזור על פי אמת מידה אחידה, שתגשים את תכליתו של החוק (קרי: מיסוי אדמת בניין פנויה) ושתהא יפה לכל המקרים כולם. מבחן הייעוד הכלכלי של הקרקע מספק אמת מידה כזאת. לא כן מבחן ה'שימוש בפועל' בקרקע, שאיננו עצמאי ואובייקטיבי, אלא תלוי ומותלה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה נתון ... מכאן, כי הבוחר להשתמש בקרקע שלא על פי ייעודה הכלכלי העצמאי והאובייקטיבי, עושה כן משיקול כדאיות עסקית, או בחירה אישית; וחבותו במס אינה אלא פועל יוצא מבחירתו".

אם נחיל מיבחן זה להגדרת "קרקע" בחוק, הגדרה שעל פיה תוכרע שאלת החבות במס של המשיבה, חשוב ייעודה של הקרקע לבנייה על פי תוכנית הבנייה המחייבת ביחס לחלקות, ולא השימוש בפועל שעושה המשיבה בחלק של החלקות כמשרתות את מטרת השימוש בבניין לתעשייה.

12. המשיבה ביקשה להסתמך על פסק הדין ברע"א 7970/95 מוראבי נ' מנהל מס רכוש חיפה (תקדין עליון 97(1) 137) כתימוכין לעמדתה. שם מדובר היה בבניין בשטח של 156 מ"ר שעמד על חלקה בשטח של דונם. בית המשפט דחה את עמדת מנהל מס רכוש, אשר ביקש לראות בשטח של 400 מ"ר בלבד, אשר על חלקו מצוי הבניין, כיחידת מיסוי אחת, ואילו את יתרת השטח, בגודל של 600 מ"ר, ביקש לראות כיחידת מיסוי נפרדת. לא נדונה שם הגדרת "קרקע" ואף לא נדונה השאלה אם שטח סלול יכול להחשב כבניין. על פי פסק הדין שם, החלקה כולה הינה יחידת מיסוי אחת, ואין לחלקה לשתי יחידות מיסוי. נזכיר בעניין זה, שמדובר היה שם בקרקע אשר הינה יחידת רישום אחת בלישכת המקרקעין, וכי על פי קביעת בית המשפט שטח הקרקע כולו, אשר מסביב לבניין, הינו שטח בגודל סביר הדרוש ליחידת מגורים.

אך מה שחשוב לחזור ולהדגיש הוא, שלא התעוררה השאלה ולא נפסק שם שחלק החלקה שאינו בנוי, או חלק מהשטח עליו סלולים שבילים או יצוק בטון, מהווים חלק אינטגרלי של הבניין העומד על החלקה. אין, על כן, בפסק דין זה, לסייע למשיבה.

13. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל הערעור - פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ונקבע בזה שהשטחים הסלולים אינם "בניין", ועל כן, החלקות מהוות "קרקע" כמובנה בחוק.

המשיבה תשא בהוצאות המערער בשתי הדרגות בסך 15,000 ש"ח ומע"מ.

השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה. ת

השופט י' גולדברג:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, יד' בשבט התשנ"ח (10.2.98).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
96089700.E09


מעורבים
תובע: מנהל מס רכוש חיפה
נתבע: מפרם בע"מ
שופט :
עורכי דין: