ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויסמן ארטור נגד משרד הבריאות סניף עכו :

בפני כבוד סגן הנשיא, השופט נווה ערן

מבקש/תובע

ויסמן ארטור ת.ז. XXXXXX668

נגד

משיבים/נתבעים

1.משרד הבריאות סניף עכו
2.משרד הרישוי סניף חיפה

משיבה פורמאלית

ויסמן ציבי'ה ת.ז. XXXXXX791

פסק דין

עניינה של המרצת פתיחה זו היא בקשה לסעד הצהרתי כי רכב נושא מספר 4374378 מסוג הונדה שנת ייצור 2012 הינו בבעלותו הבלעדית של המבקש תוך ביטול עיקול שהוטל על הרכב על ידי המדינה בגין חוב של המשיבה הפורמלית למשרד הבריאות כאשר המשיבה הפורמלית היא גרושתו של המבקש/התובע.

במהלך דיון מיום 28.7.16 בעניין ביטול העיקול על הרכב, הורה בית המשפט על ביטול העיקול ומכירתו של הרכב כאשר תנאי לכך היה הפקדה של מחצית סכום המכירה בשיעור 37,500 ₪ בקופת בית המשפט ואכן הרכב נמכר והסכום הנ"ל מופקד בקופת בית המשפט.

המחלוקת המשפטית איפוא בתיק זה היא האם הסכום של 37,500 ₪ אשר מופקד בקופת בית המשפט הוא סכום שיש להותיר אותו בידיו של התובע או לחלופין יש לקבל את עמדתה של הנתבעת/המדינה, לפיה סכום זה צריך להיות משולם לה בגין החוב למשרד הבריאות של המשיבה הפורמלית, גרושתו של התובע.

התובע מפנה את בית המשפט לפסק דין שניתן בתאריך 25.2.15 על ידי כבוד השופטת שירי היימן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, תיק מספר 51265-10-14 ובמהלכו ולאחר שהגב' צביה וייסמן היא המשיבה הפורמלית לא הגישה הגנה, קבעה כי הרכב נשוא הבקשה הינו בבעלותו של המבקש.
יש לציין עם זאת כי המדינה היתה שותפה להליכים בתיק זה ונמחקה בהחלטה מנומקת של השופטת שירי היימן בנושא סמכות עניינית מתאריך 1.2.15.

התובע טוען כי המדובר בפסק דין חלוט שהמדינה ידעה עליו ולא עשתה דבר לביטולו.
זאת ועוד, בפרוטוקול הדיון מיום 28.7.16 בבית משפט זה הוצע למדינה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה אשר נתן את פסק הדין בו הצהיר על בעלותו של המבקש בבקשה לבטול פסק הדין ואולם לא נעשה דבר. משכך, מפנה המבקש להלכות הידועות בדבר סופיות הדיון וקיום מעשה בית דין.

בנוסף טוען התובע כי הגיש תצהיר עדות ראשית ואף העיד בעניין והוכיח כי את הרכב רכש מכספו האישי בלבד, עובדה שלא נסתרה לטענתו על ידי הנתבעים.
זאת ועוד, אחזקת הרכב לרבות הוצאות שוטפות על הרכב (ביטוחים, תדלוק, טיפולים, רישוי) נעשו על ידו בלבד וכן השימוש היה בלעדי על ידו.
רישום הרכב על שם המשיבה הפורמלית שהיתה אשתו בתקופה הרלבנטית, נועד למטרה אחת ויחידה וזאת על מנת שהמשיבה הפורמלית תהנה מהטבות "תג נכה" של משרד התחבורה בכל הנוגע להחניית הרכב במקומות מוסדרים ובכך היה כדי לגרום הקלה ונוחות וגישה וניידות למשיבה הפורמלית.

התובע עצמו לא קיבל הטבות כלשהן מתו הנכה אשר שירת את המשיבה הפורמלית בלבד לצורך קבלת טיפולים רפואיים.

גם המשיבה הפורמלית חיזקה את טענות התובע בעניין זה והסבירה כי הרכב נרכש מכספו של התובע בלבד והיא לא נתנה חלק בתשלום תמורת הרכב או השתתפה בתשלום הוצאותיו, היא לא נוהגת ומעולם לא היה לה רשיון נהיגה, אין לה כל זכות קניינית ברכב ואף לא טענה לחזקת הרכוש המשותף ואף אישה לתובע בהסכם הממון והגרושין כי הרכב ירשם על שמו בלבד במשרד הרשוי.
הגב' צביה המשיבה הפורמלית הגיעה וחיזקה עדות זו כשהיא מגיעה על כיסא גלגלים משיקום בבית החולים פלימן לאחר קטיעת רגל.

התובע מציין כי הנתבעים מבססים את טענותיהם על שתי טענות מרכזיות – הראשונה חזקת השיתוף שבה אישרו התובע והמשיבה הפורמלית כי הרכב מצוי בבעלות משותפת ורשום על שם בני הזוג במשרד הרשוי. מדובר ברישום דקלרטיבי גרידא שאינו רישום קונסטיטוטיבי ויש בו כדי להצביע על בעלות ברכב לפי דיני הקניין.
התובע הוכיח זכות קניינית ברכב כאשר תמורת הרכב (186,497 ₪) שולמה על ידי בלבד.

הטענה השניה של הנתבעים הינה שעבוד הרכב. טענה זו טוען התובע דינה להדחות על הסף משום שהנתבעים לא הוכיחו קיומו של משכון/שעבוד לטובת המדינה. הטענה של הנתבעים שהעיקול שהוטל על הרכב הינו בגדר משכון לפי חוק המשכון וזאת מכח סעיף 12 א' לפקודת המיסים – גבי יה.

וכך קובע סעיף 12 א' לפקודת המיסים גבייה:
"היו המעוקלים לפי פקודה זו מטלטלין שהעברת הבעלות חייבת רישום לפי כל דין. ירשום הממונה על הרישום במסמכים המתאימים או בפנקסים שבניהולו הערה בדבר העיקול כשתומצא לו הודעה על כך מאת גובה המס... דין עיקול המטלטלין שנרשם מטעם הממונה על הרישום כדין משכון שנרשם לפי חוק המשכון 1967 ועניין זכות קדימה הוא כפוף לסדר שבו נרשמו המשכונים שלפניו".

הנתבעים לא פעלו לטענת התובע על פי הוראות 12 (א) הנ"ל כאשר לא בוצע רישום העיקול כמתחייב ולא נרשם משכון על הרכב מכח חוק המשכון או מכל מקום לא הוצגו מסמכים כאלה.
גם תעודת עובד הציבור של הגב' שני חממי שהעידה מטעם הנתבעים לא צורפו מסמכים המעידים על אסמכתאות המעידות על משכון או שעבוד הרכב. צורף פלט של מערכת רכב משרד הרישוי ובו צויין כי הרכב מעוקל על ידי המרכז לגביית קנסות ונרשם "אין מידע על שעבודים".
הגב' שני חממי ענתה בתשובה לעניין זה בבית המשפט "אני יודעת שעיקול שאנו עושים הוא בתוקף שעבוד. לא זוכרת לומר מי אמר לי".

מדובר איפוא בתובע שהוכיח זכות קניינית ברכב. לא הוכחה חזקת השיתוף. מדובר בפסק דין חלוט המצהיר על בעלותו ולכן יש לקבל את התביעה.

המדינה בסיכומיה חולקת על טענות התובע.
למעשה המדינה טוענת כי המחלוקת המהותית והאמיתית היא לא עם משרד הרשוי אלא בין המבקש לבין משרד הבריאות, דהיינו המשיבה או הנתבעת 1.
ברור שאם יכריע בית המשפט בסוגיה זו לטובת התובע, יכבד משרד התחבורה (רשות הרישוי) כל החלטה של בית המשפט .

המדינה מציינת, כי אין חשיבות לסיווג השעבוד כמשכון או כעיקול ובכל מקרה מדובר בשיעבוד שהיה לטובת המדינה עקב החוב של המשיבה הפורמלית מסוג משכון.
שנית, פסק הדי שניתן על ידי בית המשפט בתובענה האזרחית אינו מחייב ולא יכול לחייב את משרד הבריאות שכלל לא היה צד לו או מכל מקום נמחק על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

שלישית, על פי חומר הראיות, מועד הפרוד בין התובע/המבקש לבין המשיבה הפורמלית הוא מועד הסכם הגרושין מיום 28.8.14 כלומר לאחר רישום השעבוד ולא הוכחה כל פרידה לפני כן, כך שבמועד רישום השעבוד הרכב היה בבעלות שווה בין התובע ובין בעלת החוב המשיבה הפורמלית זוגתו לשעבר. כפי שגם נרשם ברכישתו.
משהוברר כי הרכב נמכר בתמורה לסך של 95,500 ₪ לאחר שניתן אישור בית המשפט לכך, זכאי משרד הבריאות לסך של 47,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

המדינה מציינת כי המבקש והמשיבה הפורמלית היו בעלים בחלקים שווים של הרכב וכך נרשמו במשרד הרישוי בעת רכישתו. בנוסף עם רכישתו קיבל הרכב אישור תו נכה בגין נכותה של המשיבה הפורמלית.
בשנת 2009 חתמה המשיבה הפורמלית על התחייבות לטובת משרד הבריאות בגין עלויות אשפוז במוסד סיעודי של אמה המנוחה ונוצר ביחס אליה חוב כספי בסך של 130,000 ₪. החוב לא נפרע וכן החל משרד הבריאות בהליכי גביה וביום 6.4.14 נרשם לטובתו עיקול על זכויות המשיבה הפורמלית (כמובן מחצית הזכויות) שדינו על פי חוק כמשכון, קרי שעבוד.
התביעה האזרחית של המשיבה הפורמלית לבטול החוב (המרצת פתיחה 49604-09-14) שנידונה בעכו נדחתה וגם ערעור בעניין זה נדחה.

ביום 28.8.14 נערך ונחתם בין המבקש לבין המשיבה הפורמלית "הסכם ממון וגרושין". על פי הסכם זה מצהירים בני הזוג כי הרכב מצוי בבעלותם המשותפת. סוכם בין הצדדים כי הבעלות ברכב תועבר ותהיה למן מועד חתימת הסכם הגרושין לבעלות הבעל בלבד והאשה גם מסכימה לחתום על מסמכים המאפשרים העברת הבעלות. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני בחיפה.

ביום 30.10.14 הגיש המבקש את התובענה הקודמת שעניינה הצהרה כי הוא בעלים של הרכב בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 1.2.15 בית המשפט לענייני משפחה (השופטת שירי היימן) מחק מחמת חוסר סמכות עניינית את התביעה כנגד המדינה. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי הוא עושה זאת לאור ההסדר שהגיעו אליו הצדדים במסגרת הסכם הגרושין והממון ולכן אין כל צורך בסעד הצהרתי המכריז על בעלות כנגד המשיבה הפורמלית.
המדינה טוענת כי פסק דין זה של בית משפט לענייני משפחה אינו מחייב אותה והוא במערכת היחסים שבין הצדדים בלבד.
המדינה טוענת כי למעשה המבקש טען טענות סותרות מצד אחד בהסכם הגרושין בבית הדין הרבני ומצד שני בפנייתו בבית המשפט לענייני משפחה.
הטענות לפיהן הוא הבעלים היחידי של רכב סותרות לחלוטין את הסכם הגרושין אשר ניתן לו תוקף של פסק דין.
זאת ועוד, המשיבה הפורמלית נהנתה מהטבות שונות של משרד התחבורה ובתוכן תו נכה המאפשר חניה ללא תשלום, חניה בחניית נכים ואף ליד הבית וכן פטור שנתי מאגרת רישוי רכב. למבקש ניתנה איפוא טובת הנאה אישית שלא היה זכאי לקבלה אלמלא פעל כאמור.
המדינה מבקשת לדחות את הטענה שהושמעה על ידי המבקש כי לפי קיבל אחזקת רכב מהעבודה ולכן אין מבחינתו הטבה במתן הפטור מאגרת הרישוי.

המבקש קיבל בהסכם הגרושין את הרכב כשהוא כפוף לשעבוד קיים במשרד הבריאות וגם אם מדובר בעקול בלבד כטענת המבקש (דבר המוכחש על ידי המדינה) העקול קדם להסכם הגרושין שכן המשיבה הפורמלית לא היתה יכולה להעביר את חלקה ברכב במסגרת הסכם הגרושין שכל העקול הוא מחסום דיוני המונע מבעליו של הרכב לעשות כל דיספוזיציה .
הנסיון של המבקש לטעון כי משרד הבריאות לא הוכיח קיומו של שעבוד או עיקול תוך שמוש בעדותה של הגב' שני חממי דינה להדחות. די בעצם רישום עיקול במשרד הרשוי (מרשם חובה על פי דין להעברת בעלות ברכב) כדי להופכו מכח הדין למשכון סטטוטורי. ובעניין זה מפנה המדינה לסעיפים 12 א' לפקודת המיסים גביה.
כאמור, המדינה מדגישה כי פסק הדין שניתן בתובענה הקודמת אינו חל ואינו יכול לחייב אותה שכן לא היתה צד לו. הליך משפטי בין צדדים חל אך ורק במערכת היחסים ביניהם ובעניינו בין המבקש לבין המשיבה הפורמלית בלבד ואין כוחו יפה לגבי צדדים שלישיים כמו משרד הבריאות.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית כנגד הנתבעות ולכן גם סולקה התביעה מחוסר סמכות עניינית וכאן נשאלת השאלה "הכיצד בכלל פסק דין שבית משפט שאינו מוסמך עניינית יכול לחייב אדם שנקבע לגביו במפורש כי אין לערכאה השיפוטית סמכות לגביו ובשל כך סולקה התובענה כנגדו על הסף" לכן גם משרד הבריאות לא היה צריך לנקוט פעולה לביטולו.

זאת ועוד, פסק הדין ניתן על ידי השופטת בבית משפט לענייני משפחה בהעדר הגנה של המשיבה הפורמלית וכל שנקבע הוא כי הרכב בבעלות המבקש. לא נקבע כי הרכב הוא בבעלות המבקש למן מועד רכישתו להבדיל ממועד הסכם הגרושין.
הסכם הגרושין מהווה הודאת בעל דין והוא נחתם ביום 28.8.14, לכן כל נסיון לטעון כי הפרידה בין בני הזוג היתה בשנת 2008 דינה להדחות. זה הוא המועד בו חולקו הזכויות הרכושיות כאשר במועד זה היה הרכב בבעלות משותפת ובמועד זה ידעו הצדדים על קיומו של שעבוד על הרכב. רכב זה שימש את הצדדים בחייהם המשותפים עד מועד הסכם הגרושין ומשכך את סכום ההפקדה יש להעביר למשרד הבריאות תוך חיוב בהוצאות משפט.

דיון והכרעה
ההכרעה בפני היא בסופו של דבר הכרעה משפטית.
התובע/המבקש עתר במסגרת המרצת פתיחה להצהיר עליו כבעלים של הרכב נשוא הבקשה. על הרכב היה תלוי ועומד ע יקול שהוטל על ידי המדינה ובהסכמה בוטל העיקול, הרכב נמכר והתובע הפקיד מחצית מעלות מכירת הרכב בשיעור 37,500 ₪ בקופת בית המשפט. ההכרעה צריכה להיות האם סכום זה מגיע לתובע כמי שהיה בעלים יחידי של הרכב או שיש להעבירו למדינה בגין חוב שהתחייבה עליו המשיבה הפורמלית שהייתה אשתו לשעבר של המבקש/התובע ובעלים של מחצית הזכויות ברכב וזאת בגין טיפולים שעברה אמה המנוחה.
כאשר התובע מבקש להצהיר עליו כבעלים של הרכב וכמי שזכאי לקבל את הסכום של 37,500 ₪ טוען התובע הלכה למעשה כי הוא זה שרכש את הרכב מכספו, כי יחסיו עם המשיבה הפורמלית הסתיימו עוד בשנת 2008, כי מעולם לא נהנה מהטבה כלשהי שזכתה לה המשיבה הפורמלית (תו נכה) וכי לאחר שהמשיבה הפורמלית למעשה בהסכם הגירושין שנחתם ביניהם בבית הדין הרבני בחיפה, הסכימה כי למעשה הרכב בבעלותו המלאה, הגיש תביעה בבית משפט לענייני משפחה בקריות והתיק שמספרו 51265-10-14 נדון בפני כבוד השופטת שירי היימן אשר קבעה בפסק דין כי הרכב הוא בבעלותו של המבקש.
משהקבע בית המשפט בפסק דין חלוט מיום 25.2.15 עליו לא הוגש ערעור או בקשה לביטול כי הוא הבעלים, הרי פסק דין זה גובר על כל טענה אחרת של המדינה בעניין וכי הטענה של המדינה כי הטילה משכון על הרכב הגובר על זכותו הקניינית, דינה להידחות.

המדינה לעומת זאת טוענת כי התובע/המבקש פעל כאן למעשה בחוסר תום לב שעה שהיה ברור לחלוטין כי כאשר הוא והמשיבה הפורמלית חתמו על הסכם הגירושין בבית הדין הרבני ידעו היטב על קיומו של שעבוד (או עיקול לצורך העניין) לטובת משרד הבריאות על החוב בגין הטיפול באמה המנוחה של המשיבה הפורמלית וכי לצורך העניין מדובר היה בשני בני זוג שהייתה ביניהם חזקת שיתוף דהיינו הרכב היה שייך לשניהם. המבקש בחר לפנות לבית משפט לענייני משפחה תוך שהוא מבקש להצהיר עליו כבעלים של הרכב ותוך תביעה כנגד המדינה ואולם בית המשפט לענייני משפחה מחק את התביעה כנגד המדינה בהעדר סמכות עניינית ובמערכת היחסים שבין התובע/המבקש והמשיבה הפורמלית בלבד קבע (לאור הקביעה שהייתה בבית הדין הרבני בחיפה) כי אכן הרכב הוא בבעלותו של המבקש.
פסק דין זה מחייב במערכת היחסים שבין הצדדים לפסק הדין בלבד, דהיינו המבקש והמשיבה הפורמלית, אך אין בו כדי לחייב את המדינה כבעלת חוב שהיה קיים עובר למתן פסק הדין עליו נרשם שעבוד.

בחנתי את הסוגיה.
מצאתי קושי עם העובדה שביום 25.2.15 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לתביעתו של התובע/המבקש וקבע כי הוא הבעלים של הרכב נשוא כתב התביעה, שעה שכיום למעשה נדרש בית משפט זה לקבוע כי התובע לא היה בעלים של הרכב אלא למעשה החזיק במחצית מזכויות הרכב בלבד.
עם זאת, לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים אני סבור שדין התביעה להידחות והדין מבחינה משפטית הוא עם המשיבה ולכן אני מורה כי הסכום של 37,500 ₪ כולל הפירות שנצברו בגין הסכום הנ"ל שהופקד, יעבור לידי המשיבה 1 בגין החוב שהוטל על הרכב עקב הטיפול באמה המנוחה של המשיבה הפורמלית.

לאור העובדה שמדובר בהכרעה משפטית, אמנע מפסיקת הוצאות משפט לחובת המבקש.

להלן נימוקי:

1. לאחר ששקלתי היטב בעניין ובחנתי את הטענות והפסיקה, אני מקבל את העמדה של המשיבה כי פסק הדין שניתן בתמ"ש 51265-10-14 על ידי כבוד השופטת שירי היימן בבית המשפט לענייני משפחה ביום 25.2.15, אינו מחייב את המשיבה מס' 1 שהיא למעשה הגורם שביחס אליו נדרשה הכרעה זו וכי פסק הדין למעשה הוא בין הצדדים, בינם לבין עצמם ואינו מחייב את המדינה.
מסקנתי זו נובעת מכמה עניינים: ראשית צריך לזכור כי המדינה היתה צד להליך אך נמחקה על ידי כבוד השופטת היימן לאחר שזו מצאה כי אין סמכות עניינית ביחס לחלקה של המדינה בתיק זה. יפים לעניין זה דבריה של ב"כ המדינה בסיכומיו המעלה תהיה "הכיצד בכלל פסק דין של בית משפט שאינו מוסמך עניינית יכול לחייב אדם שנקבע לגביו במפורש כי אין לערכאה השיפוטית סמכות לגביו ובשל כך סולקה התובענה כנגדו על הסף" עניין זה שכנע אותי בניגוד למה שחשבתי בקדם המשפט כי פניה לבית משפט לענייני משפחה לביטול פסק הדין היה בו אולי כדי להסיר את הבעייתיות שבמתן פסק דין מצד אחד על כך שתובע הוא בעלי ומצד שני הגעה לתוצאה אחרת עקב המתואר דלעיל.

שנית, למעשה פסק הדין של השופטת היימן שניתן בהעדר הגנה מצידה של המשיבה הצהיר למעשה כי במערכת היחסים בין הצדדים, דהיינו בין המבקש ובין המשיבה, אכן המבקש הוא הבעלים של הרכב כפי שאכן הגיעו הצדדים להבנה והסכמה בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני בחיפה במהלכו התגרשו הצדדים.

2. בעניין זה עלי לציין כי בחנתי את השתלשלות העניינים מבחינה כרונולוגית בתיק זה. העיקול לטובתה של המשיבה מס' 1 להבטחת החוב הכספי בסך 130,000 ₪ בגין הטפול באמה המנוחה של המשיבה 1 נרשם ביום 6.4.14. המדינה טוענת בתוקף כי למעשה מדובר בשעבוד ומפנה בעניין זה לסעיף 12 א' לחוק המיסים גבייה. גם אם לא אקבל עמדה זו של המדינה כי מדובר היה במשכון שנרשם, הרי הוכח שחוב זה למעשה על הרכב קדם להסכמה בין הצדדים שנערכה ביום 28.8.14 שבמהלכה נחתם בין הצדדים הסכם ממון וגירושין אשר מוצהר בו במפורש כי מדובר ברכב שנמצא בבעלות משותפת אבל סוכם ביניהם כי הבעלות ברכב תועבר במלואה למבקש/התובע.
ודוק. העובדה שהייתה הסכמה שכזו בין התובע/המבקש ובין המשיבה הפורמלית, אשתו לשעבר, בוודאי שאין בה כדי לחייב את המדינה כמי שהטילה עיקול עוד לפני סיום מערכת היחסים בין הצדדים. הטענה כי המבקש והמשיבה הפורמלית עוד בשנת 2008 נקלעו לסכסוך ולמעשה מדובר היה ברכב שלא בבעלות משותפת. לא הוכחה בחומר הראיות וגם לא התרשמתי בה מתוך העדויות הן של התובע והן של המשיבה הפורמלית.

3. מעבר לעובדה שמדובר היה ברכב שהוכח כי היה חלק מהרכוש המשותף וגם אם נקנה כביכול מכספי המבקש בלבד למעשה היה חלק מתוך הרכוש המשפחתי, קיבלה המשיבה הפורמלית הטבה משמעותית כאשר קבלה "תו נכה" ביחס לרכב הנ"ל. תו הנכה הקנה לרכב זכויות משמעותיות הן בנושא חניה והן בנושא תשלום בגין ביטוח הרכב בסכומים נמוכים מאוד. הטבה זו המבקש ניסה להרחיק ממנו תוך טענה כי היה משתמש ברכב שניתן לו לצרכי עבודה (טענה שלא הוכחה כלל) וכן כי הרכב שימש את המשיבה הפורמלית מבחינת התו לצרכיה הרפואיים בלבד. עמדה זו לא התקבלה על דעתי והתו הנ"ל גם הוא מלמד על כך כי שני הצדדים נהגו ברכב מנהג בעלים משותפים וכי על הרכב היה תלוי ועומד אותו עיקול אשר הוטל עליו עוד בטרם סיימו את מערכת יחסיהם המשותפת.

4. עניין נוסף שעלה הן בישיבות קדם המשפט והן בישיבות ההוכחות הוא המשמעות של החוב הכספי של אמה המנוחה של המשיבה הפורמלית. דהיינו האם היה מדובר בעקול בלבד לצורכי רישום שמא שעבוד כפי שטענה בתוקף המשיבה. בעניין זה הפנו אותי הצדדים לסעיף 12 לפקודת המיסים גבייה ולעדותה של הגב' חממי אשר טענה כי מדובר למעשה במשכון. צורף פלט של מערכת רכב משרד הרישוי ובו צויין כי הרכב מעוקל על ידי מרכז לגביית קנסות אך לא צויין כי מדובר בשעבוד. לא הוצגו בפני גם מסמכים כי נרשם משכון. משכך, אינני יכול לקבוע קביעה פוזיטיבית כי מדובר אכן בשעבוד אך העובדה שמדובר היה בעקול שמנע בצוע דיספוזיציה ברכב על חשבון חוב השייך למשיבה הפורמלית שהרכב היה שייך גם לה ולא למבקש בלבד, די בו כדי לקבל את עמדת המשיבה 1 גם לעניין העיקול ולדחות את התביעה של המבקש.

אני ער לכך כי מדובר בתוצאה קשה מבחינתו של המבקש כאשר כל ניסיון שעשיתי למצוא פשרה כלשהי בין הצדדים לא צלח ואולם בסופו של יום זו התוצאה שבית המשפט מגיע אליה על סמך החומר שהועמד לפתחו ועל סמך חומר הראיות כפי שנלמד מסיכומי הצדדים בישיבת ההוכחות שהתנהלה בתיק זה.

סוף דבר
התביעה נדחית.
אין צו להוצאות.
את הסכום שהופקד בקופת בית המשפט על פירותיו תוכל המשיבה 1 לקבל לידיה כחלק מהחוב השייך למשיבה הפורמלית וזאת בפניה למזכירות עם פסק דין זה.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ט, 17 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ויסמן ארטור
נתבע: משרד הבריאות סניף עכו
שופט :
עורכי דין: