ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עאדל סווילם נגד הושיאר חברה לבנין ויזמות בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי – אב" ד
נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל

התובע:
עאדל סווילם
ע"י ב"כ עו"ד אבראהים אגב אריה
-
הנתבעת:
הושיאר חברה לבנין ויזמות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד זהר וכנר

פסק דין

1. ביום 25.7.16 הגיש התובע תביעתו כנגד הנתבעת, חברה שהעסיקה אותו בעבודות בנייה מ- 9/2008 ברציפות עד 3/2016 (91 חודש) באמצעות לשכת התעסוקה.

טוען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו זכויות מסויימות באמצעות הלשכה וכן לא דיווחה על כל המרכיבים של הזכויות סוציאליות, או על שכרו האמיתי, כך עד שבימים 24-25/3/2016 (ימי ד', ה') הוטל סגר ובתחילת השבוע שאח"כ הגיע כדרכו למחסום ונדהם לגלות כי ההיתר הופסק על ידי הנתבעת.
התובע עותר ליתרת פ"פ, להודעה מוקדמת ולרכיבים שונים ובסה"כ ל- 116,269 ₪.

לתביעתו צרף ריכוז נתונים מהלשכה, החל מ- 9/08 עד 3/16 ו"טבלת ימי חגים של העדה המוסלמית" החל מ- 20.1.05 ועד 17.7.15.

2. הנתבעת בהגנתה טענה כי עבד אצלה מ- 1.9.14 עד להתפטרותו ב- 3/2016, לאחר שביקש תוספת וסורב.
התובע אינו מדווח על גמר חשבון שקיבל ממעסיקו הקודם לתקופת עבודתו עד 1.9.14, מה שמשליך על העדר אמינותו.
לתובע שולמו כל זכויותיו עפ"י הדין.
הוכחשו כל טענות התובע, נטען כי יש להורות על קיזוז הודעה מוקדמת, ככל שתחוייב הנתבעת בסכום כלשהו.

להגנתה צרפה הנתבעת הודעה לעובד מ- 28.8.14, אישור תקופת העסקה מ- 1.9.14 (לעבודתו אצל מר אבי הושיאר; להלן: "אבי"), חישוב הנה"ח לגמ"ח, צילום המחאה, מכתב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת וצרופותיו.

3. ביום 9.1.17 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופט ת. סילורה.
התובע טען שלא קיבל ההמחאה והנתבעת טענה שאם "גלגל" אותה, אין זה מעניינה, מה גם שאבי אינו צד להליך.
הצדדים קיימו דיון בוועדה הפריטטית עובר לדיון.
ניתן צו לבנק ביחס להמחאה וכן ללשכה והתיק הועבר למותב זה להוכחות.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו (תוך שציין כי טרם התקבלה תשובה מהבנק).
הנתבעת הגישה תצהירו של אבי, תצהירו של מר שאול עוזי, מנה"ח של אבי (כעוסק מורשה) ושל הנתבעת ("עוזי"); של מר אחמד נחלה, מנהל פרוייקטים בנתבעת ("אחמד"), של מר ג'ידאן רמדאן, עובד אצל אבי ועובד הנתבעת ("ג'ידאן") של מר זאהי דיב, עבד אצל אבי ועובד הנתבעת ("זאהי") וכן תצהיר מר קטנה עבדאללה. [יצויין כי ג'ידאן וקטנה לא העידו בפנינו].

ביום 5.2.18 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
ביום 8.4.18 הגיש התובע סיכומיו.
ביום 30.5.18 הגישה הנתבעת סיכומיה.

4. ולהכרעתנו –
א. תקופת העבודה
התובע טען כי הועסק ע"י הנתבעת מ- 9/08 וברציפות עד 3/16, סה"כ 91 חודש.
הנתבעת טענה כי הועסק מ- 9/08 ע"י אבי כעוסק מורשה ולאחר גמ"ח עמו בסוף אוגוסט 2014, עבר התובע, כיתר העובדים, לעבוד אצל הנתבעת.
עוד הובהר כי הנתבעת מעסיקה מ- 1.9.14 בלבד, כאמור במסמך עליו חתם התובע לאחר שהובהר לו תוכנו בשפתו ואף חתם עליו גם באצבע, כשההמחאה שקיבל נפרעה.

בתצהירו התייחס התובע לענין, לראשונה, טען כי התחיל לעבוד אצל אבי ב- 9/08 ו"בהמשך... הועברתי אני וכל העובדים לעבוד" בנתבעת, כי כשהחל בעבודתו אצל אבי לא נמסר לו מסמך על תנאי עבודתו וכך גם לא כשהועבר לנתבעת. טענות הנתבעת כי נערך עמו גמ"ח כשהועבר לנתבעת אינן נכונות והן שקריות.
כשעבד עם הנתבעת היה ראיס פלסטיני, אחמד, ש"אחראי על עובדי השטחים והוא זה שמביא אותם לעבודה".
ב- 2014, באמצע השנה בערך, הגיעו אליו הביתה עטאללה, אחיו של אחמד ("עטאללה") עם בחור בשם עבד אלקאדר סווילם (" השכן"), שכן שלו ולא קשור לעבודה בנתבעת, עטאללה הוציא מסמכים בעברית, ביקש שיחתום עליהם ולשאלת התובע השיב עטאללה כי אלה מסמכים של הביטוח שצריך לחתום עליהם כי העסק הופך לחברה. שם את טביעת אצבעו וזהו. אח"כ ראה המסמכים רק במסגרת ההליך. הוא נשבע באלוהים שלא קיבל כלום ואת ההמחאה ראה לראשונה בהליך. לא קיבל שום המחאה ולא פרע כזו.

אבי בתצהירו התייחס לתופעת התביעות של עובדים, בעיקר מהשטחים, המגישים תביעות, הגם שאין המעסיק חב להם, ענין שמודע לו אף איגוד הקבלנים ואף הגיש התייחסות מנהל כ"א ויחסי עבודה בהתאחדות בוני ישראל ("גורביץ") לתביעה.
עוד טען כי עפ"י עצת רואה החשבון שלו העביר את כל העובדים מעוסק מורשה שניהל, לנתבעת, ונעזר באנשי מקצוע כדי שההעברה תתבצע כחוק.
שאול ביצע עבור כ"א מהעובדים תחשיב הפרשים לתשלום מתחילת העבודה ועד 31.8.14, אליו צורפה המחאה, מכתב העברת העובד לנתבעת, המבהיר מפורשות כי הנתבעת אחראית מ- 1.9.14 וכי הוותק בנתבעת מתחיל במועד האמור (כשהנתבעת אינה מקבלת על עצמה חובות מעסיק קודם) וכל עובד קיבל מסמך סיום העסקה.
כך ביקש מאחמד שידאג לתרגם המסמכים לעובדים, שיחתמו בפניו על המסמכים, גם בחתימת אצבע (כדי שלא יאמר אח"כ שלא חתם).
כך נהג גם בתובע ואחמד השיב לו את המסמכים חתומים בידי התובע וההמחאה נפרעה.
משכך, אין יכולה להיות תביעה כנגד הנתבעת טרם 1.9.14.

שאול בתצהירו ציין כי עבד עם אבי מ- 9/11 עד 8/14 ומאז עם הנתבעת, נותן הסבר לאופן התנהלות ההעסקה לעובדים מהשטחים והלשכה ולאופן פעולתו.
בסוף אוגוסט הועבר התובע עם כל יתר העובדים לעבוד בנתבעת, שאז נתבקש לערוך תחשיב לסיום חשבון לתקופת העבודה אצל אבי ועפ"י תחשיבו היה על הנתבעת להשלים לתובע הסך של 38,049 ₪ (ברכיבים שפורטו).

אחמד בתצהירו ציין כי הוא מנהל פרוייקטים ואחראי על כל העובדים, המשכורות והתשלומים; בוחר את העובדים ומחליט אם צריך לפטר עובד וכו', מדווח על העובדים למת"ש או מבקש החלפתם באמצעות שאול.
בכל יום ה' מעביר לעובדים כסף במזומן לימי השבוע תוך שהוא מוסיף החלק היחסי לחופשה, חגים, הבראה ובסוף החודש עושים חשבון לפי התלוש של החודש הקודם.
קודם לכן עבד אצל אבי מ- 2006.
הוא הסביר לכל העובדים והחתים כ"א מהעובדים על אישור שהוא מסיים לעבוד אצל אבי ועובר לנתבעת ושהוא קיבל כל המגיע לו מאבי ואין לו דרישות נגד אבי ומעכשיו הכל יתנהל מההתחלה מול הנתבעת.
עם התובע נפגש יחד עם אחיו (עטאללה) והשכן (של האח), הסביר לתובע בערבית מה בדיוק נאמר באישורים והתובע חתם עליהם בחתימתו ובטביעת אצבע.
אחרי כמה זמן הביא לו המחאה, התובע ביקש ממנו לפרוט אותה למזומן, כי היתה דחויה והיה זקוק למזומן, כי היה בהליכי בנייה של הבית שלו. כשהיה אצל החלפן אצלו פרט המחאות של התובע ושל העובדים האחרים, החלבן אמר שהתובע לא חתם מאחור אז התקשרו אליו והחלפן דיבר עם התובע בטלפון, ואישר לו לפרוע ההמחאה ולכתוב שמו מאחור, ואחמד חתם ברשות התובע על ההמחאה מאחור. התובע אינו אומר אמת, אך קיבל מזומן עבור ההמחאה. כך צרף תצהירי עובדים אחרים שגם קיבלו כסף (ג'ידאן; זאהי. יצוין כי ג'ידאן לא העיד בפנינו, אך תצהירו בהקשר האמור זהה לזה של זאהי ולהסברו של אחמד).
זאהי בתצהירו חוזר על ההסבר של אחמד בנדון (וע"מ לא להאריך לא נפרט העובדות שטען להן).

בעדותו הבהיר התובע כי אחמד שיקר לו כשנתן לו לשים את האצבע על הנייר (= שרוצה להחליף את החברה וזה בשביל הביטוח), שיחתום כמו כל הפועלים. זה היה אצל התובע בבית. "כשהוא בא אלי הביתה. הוא לא בא שלח את אחיו ", עטאללה. "אחמד לא היה אצלי בבית אלא רק אחיו עטאללה. אני בטוח שאחמד לא היה אצלי באותו הפעם" היה עם עטאללה השכן. אף פעם אחמד לא הביא לו המחאה, לא ראה אותו, רק התקשר אליו וצעק למה הגיש תביעה.

אחמד בעדותו אישר כי את ההמחאה (בגמ"ח עם אבי, טרם הנתבעת, ע"ס 38,000 ₪) התובע קיבל כחודש חודשיים לאחר שחתם על המסמכים, כי התובע חתם עליהם בפניו, ליד הבית של התובע בשוקבה; הוא, עטאללה והשכן, היו שלושתם " קראנו את הכל והבין את הכל וחתם. אחרי שקרא לו הכל, התובע לקח ש"רוצה שמישהו יקרא לו שזה נכון ואחר כך אני אחתום. הלך לקח וחזר וחתם באצבע". אולי שכח לציין זאת בתצהיר, אבל זה הנכון. לא היה מכריח אותו לחתום באצבע אם לא הבין הכל. התובע הסכים לחתום על מסמך שאמר שקיבל 38,000 ₪, בלי שקיבל התשלום במקום. היתה ביניהם אמונה והיו חשבונות " והבאתי לו את הכסף שמגיע לו". הוא לקח את האישור מהתובע, שאמר שלא יוכל לפרוע את ההמחאה, התובע ביקש שיקח אותה ויפרוט אותה בישראל. הוא חתם על ההמחאה. "אף אחד לא ביקש עטאללה" (שיבוא להעיד על מתן הכסף לתובע).

זאהי העיד כי אחמד הקריא לו והוא תרגם בערבית, בעבודה, ואז חתם ב- 2014. כל הפועלים ידעו, בגלל שאבי העביר את החברה. ידע עוד לפני שאחמד הביא הטפסים, מהפועלים.

בסיכומיו מתמודד התובע עם העדויות בהקשרים הנ"ל, אינו מציין כי הוא עצמו כלל לא הזכיר בגרסתו הראשונית כי חתם על איזשהם מסמכים בנדון.
אגב, לא רק על מסמך הודעה לעובד המציין קבלת ההמחאה חתם התובע, אלא אף על אישור נוסף, מ- 1.9.14 שכותרתו: "אישור תקופת העסקה", בו מאשר התובע כי עבד אצל הנתבע מ- 9/08 ועד 28.8.14, ב "משרה מלאה בשכר של 220 ₪ ברוטו ליום", כששני המסמכים בחתימת התובע/בטביעת אצבע – נחתמו ע"י התובע.
שני המסמכים צורפו עוד להגנה.

והנה, בדיון המוקדם טען התובע כי מעולם לא קיבל ההמחאה/הסכום הנקוב בה.

התובע ביקש צו לבנק שיורה אם נפרעה ההמחאה ועל ידי מי והנתבעת טענה כי מדובר אכן בהמחאה שאיננה "למוטב בלבד" – משכך מבקשים העובדים ; בהתאם , ניתן בקד"מ צו כבקשתו , לאחר פניות התובע לביה"ד (בהעדר האב"ד, ע"י כבוד השופט ד. ספיבק).

מהמסמכים שהציג התובע (לא בתצהירו, אלא במהלך בקשות שהגיש) עולה כי ההמחאה הנדונה נפרעה בנכיון המחאות עבור חברת מ.ל.ר.ן פרוייקטים ומסחר בע"מ, ע"י חברת אמפא קפיטל בע"מ.
בהתאם, לא ראינו להורות על זימון מנכ"ל חברה שאינה קשורה להליך – שהרי אין חולק כי ההמחאה נפרעה, אין חולק כי התובע חתם על המסמכים – הגם, אין הוכחה כי חתם כנפרע על ההמחאה (ולמעשה, אין כלל טענה כזו , ובעדויות, הוברר אחרת).
[ויובהר: הנתבעת בהגנתה טענה כי ההמחאה נמסרה לתובע וכי ההמחאה נפרעה. לא נטען על ידה כי התובע פרע אותה או גרסה אחרת!].

אלא, שעיסוקו של התובע בפרעון ההמחאה , אינו מושא ההליך כלל ועיקר ונד ָרש לו בקביעת רכיבי התביעה.

נציין כי כבר מהתביעה עצמה, מריכוז הנתונים שהגיש התובע , עלה כי עסקינן במעסיק אחר , החל מספטמבר 2014! [ ובמדוייק, לפי רישומי הלשכה – יומיים (אחרונים) ב- 8/14 נרשמו ע"ש הנתבעת (ואגב , בלשכה נרשם: " שאול – הושיאר חברה... ")].
משמעות רבה יותר יש ליתן איפוא להתעלמות מוחלטת של התובע משינוי המעסיקים כאמור, הגם שהחברה נושאת את שם המשפחה של אבי, המעסיק הקודם! ומחתימתו על המסמכים.

צודקת הנתבעת בטענתה – אין יכול התובע מחד, לצרף מסמכי הלשכה ומאידך, לטעון כי אין להסתמך עליהם.

אלא שלא על כך מושתתת הכרעתנו בראש פרק זה –
ראשית, כאמור, התובע לא התייחס כלל בתביעתו, בגרסתו הראשונית, לשינוי המעסיק.
שנית, בתצהירו (בגרסתו לראשונה בנדון) טען, כי אחמד הוא ראיס האחראי על עובדי השטחים, כי עטאללה והשכן באו אליו הביתה, עטאללה הוציא מסמכים בעברית והתובע שם טביעת אצבע שלו, ולאחר הסבר עטאללה כי אלה מסמכים של הביטוח, " מאחר שהעסק הופך לחברה" (=משמע, היה ער לענין זה, אותו לא אזכר כלל בתביעתו), הוא שם את טביעת אצבעו, ולא ראה את "המסמכ ים" (השיב בעברית) עד להגנה.

– אלא שאין די, בכל הכבוד, בשבועה שבתצהירו – שהרי אינו מכחיש כי חתם על המסמכים. גם בשלב זה , כל שטוען הו א כי עטאללה רימה אותו/לא תרגם לו נכונה את האמור בהם.
ממילא, מי שמבקש להפריך חתימתו על מסמך – עליו הנטל; התובע הוא זה שהיה עליו להציג עדותם של עטאללה ושל השכן. הוא זה שהזכירם לראשונה בתצהירו ; ומדוע לא זימנם לעדות?! – לא מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח שקיבל תרגום "נכון" על ידי שני אלה, שהוא זה שהזכירם. ודאי לא, "להוכיח" שלא הבין על מה חתם!
בל נשכח כי התובע הוא שהציג ראשון ראיותיו – ובהקשר לזימונם, לא הגיש איזשהי בקשה (בניגוד לניסיונותי ו החוזרים בנושא פרעון ההלוואה...).

נוסיף כי אבי העיד שסיפר לכל העובדים על המעבר לחברה (וכך גם זאהי ואחמד) ולא נסתרו. היה על התובע לפחות להזכיר הענין בתביעתו (בלא קשר, כאמור, להמחאה).

מסקנתנו מכל האמור – התובע החל בעבודתו בנתבעת ב- 1.9.14, כעובד חדש לכל ענין ודבר [כשחתם על כך כי קיבל הודעה כאמור ועל כך ש וותק העבודה בנתבעת הוא מ- 1.9.14 וכך אף אין הנתבעת אחראית לזכויות העובד בטרם מועד זה, כשהועסק ע"י אבי עד 28.8.14 (אגב, מה שמתאים להערתנו לעיל, לרישום בלשכה שצורף לתביעה)]. למעלה מן הצורך נציין כי אין בפנינו טענה או ראייה כי עסקינן בחילופי מעסיקים באותו מקום.

הנה כי כן – יש לבחון התביעה בראי קביעה זו, שהרי התובע , שטען ל"רצף" (בפועל, כאמור, התעלם מהעדרו) – לא הוכיח טענתו , אלא ההפך. משאישר כי החל לעבוד אצל הנתבעת מ- 1.9.14 (משאישר חתימתו על המסמכים) בהכרח אישר הפְּטוֹר שטענה לו הנתבעת לתקופת העבר.

נזכיר למעלה מן הצורך כי כאן נהגו אב י והנתבעת, ולמען הזהירות, ב"הלימה" לנקבע בסעיף 1(ב) לחוק פ"פ.
עוד נוסיף בהקשר זה כי טענתו בתצהירו (אף היא טענת עובדה חדשה), כי לא קיבל כל מסמך כשהחל לעבוד אצל אבי ביחס לתנאי עבודתו וכך, "גם כשהועברתי לחברה, לא מסרה לי החברה מסמך זה", נסתרת מיניה וביה, ומכל מקום לא שוכנענו בה.
עוד מוצאים אנו להזכיר כי עפ"י חוק הודעה לעובד (שכאמור, לא נטען בהקשרו בתביעה) – אין צורך במסירת המסמך לעובד, מחד ומאידך, התובע קיבל הודעה בסיום יחסי העבודה עם אבי וקיבל הודעה לתחילת עבודתו (ללא תנאי עבודה) אצל הנתבעת מ- 1.9.14, הגם בעברית.

ב. הפסקת עבודה
טוען התובע כי בימים 24.3.16 ו- 25.3.16 הוטל סגר במעברים (חג פורים) ובעקבות כך נבצר ממנו מהתייצב וביום א' כשהגיע למעבר, נדהם לגלות כי ההיתר שלו הופסק באופן יזום.
בהתאם עתר לפ"פ ולפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
כן עתר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, משנעשו פיטוריו בחוסר תום לב ולפיצויי הלנה.

הנתבעת טענה כי התובע התפטר; כי ביקש מאחמד תוספת תשלום, משסורב פנה לנתבעת וסורב. התובע פנה לאבי שהופתע מפנייתו ומסר לאבי כי הוא מתפטר בשל הסרוב להגדיל שכרו ואף הודה לאבי על תקופת העבודה והיחס החברי שזכה לו.
עוד טענה כי כחודש לאחר התפטרותו פנה באמצעות ב"כ לנתבעת (מכתבו מ- 22.6.16) וביקש כי תחתום על אישור המעסיק בתביעת התובע למל"ל.
אבי פנה לב"כ הנתבעת בדוא"ל מ- 30.6.16 והוּנחה על ידה לא למלא האישור "על ריק", אלא שהתובע קודם ימלא התביעה למל"ל.
ואכן, במכתב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת (מ- 12.7.16) צורפה התביעה למל"ל (אגב, לא חתומה ע"י התובע, סעיף 12 שם; ואף ללא פירוט ב"כ מסייע – סעיף 5 שם), תוך ציון " עזבתי את העבודה בחודש 3/2016 " (נספח ה' לתצהיר אבי) (ההדגשה בהגנה).
בהתאם, הכחישה זכאותו לפ"פ, להודעה מוקדמת ולפיצוי בגין פיטורין שלא כדין (או טענת "חוסר תום לב" בפיטורין) תוך שעתרה לקיזוז הודעה מוקדמת שלא נתן.

בתצהירו חזר התובע על טענתו בתביעה, תוך שהתעלם לחלוטין מטענות הנתבעת בהגנתה כמפורט לעיל.

אבי ואחמד חזרו בתצהיריהם על גרסת הנתבעת, תוך שאחמד ציין כי התובע התפטר ב- 21/3, ומיד ביקש מאבי שידאגו למחליף. אבי בתצהירו מציין שיחתו עם התובע, סרובו להעלאת שכר (שיחה בה התובע הודה לו על היחס החברי ומכל מקום, לא טען כי אבי חייב לו משהו) ובהתאם, ביקשה הנתבעת משאול לדאוג להחלפת עובד בעובד (מ- 21.3.16) ואישור הלשכה כי רשיונו של התובע היה בתוקף עד 22.3.16.

התובע דווקא נדרש לאמור בחקירתו הנגדית, כשעומת עם כך שלא יכול היה להגיע לעבודה אחרי 22.3, משרשיונו בוטל.
ואם טען כי מדובר ב- 24-25 למרץ בימי רביעי, חמישי, אך ברי כי לא עבד גם ב- 23.3.16, מה שמלמד כי לא בשל הסגר לא עבד ולא "למד" על כך, ב- 27.3 ביום א' כשהגיע למחסום... ודאי אינו מוכיח כי בימים שני ושלישי, לפני 24.3 , עבד (הגם שכך טען) ; אלא שהתובע אישר כי ביקש מאבי תוספת, סורב ואמר לאבי " אם אתה לא מוסיף אני עוזב" (אישר זאת פעמיים, עמ' 7 שורה 26 ושוב בשורה 31)!
אח"כ טען כי לא סורב, אלא לא נאמר לו כן ולא לא, ולא אמר שהוא עוזב (עמ' 8 שורות 1-2).
אלא שמתשובה לשאלות ביה"ד עלה כי בפועל עזב, שהרי לגישתו, אבי התקשר אליו, אמר לו תישאר אתנו ותעבוד, "אמרתי לו אם אתה מוסיף לי אני נשאר" – קרי: שוב אישר גרסת הנתבעת, כשאין חולק כי אבי/אחמד לא הוסיפו לשכרו !

אחמד בעדותו לא נשאל אלא שאלה אחת בנדון.
אבי נשאל בהקשר זה, השיב שאינו זוכר שעת השיחה ואישר כי התובע התקשר אליו אחרי שאחמד סיפר לו שהתובע רוצה העלאה, שהשיב בשלילה; ביקש שהתובע יתקשר אליו, התובע התקשר, אמר לאבי תודה רבה ואז חסם את האישור. חסם הרישיון או באותו יום או למחרת.

מסקנתנו מכל האמור כי התובע לא הוכיח כי פוטר, ודאי לא כי פוטר בחסימת רשיונו.

מנגד, הוכיחה הנתבעת טענתה כי התפטר, משלא קיבל העלאת שכר שביקש וכי היתר העבודה שלו הופסק מיידית. טענות הנתבעת בהק שר זה לא נסתרו כלל.

אין לשכוח גם כי התובע לא מוכיח כי עבד ביום 23.3 או ביום 22.3 – יומיים שקדמו לטענתו לסגר ( טענה שלכשעצמה לא הוּכחה).
הגם שלא הופנינו לכך ע"י מי מהצדדים – בתלוש התובע בלשכה ובריכוז התשלומים (נספח ו') צויין במפורש כי בחודש 3/16 עבד סה"כ 15 ימי עבודה. מה שמסתדר לכאורה, עם גרסת הנתבעת כי ב- 21.3 הודיע כאמור, מה שמתאים אף לדוא"ל של הנתבעת לשאול מ- 21.3.16.

לאור כל האמור – משהתובע לא הוכיח כי פוטר ומשהוכיחה הנתבעת כי התפטר , משסוּרבה בקשתו להעלאת שכר (ומשלא נסתרה טענתה) – נדחית התביעה ברכיבים אלה.

ג. המחאה

לטעמנו, הכרעה בנדון היא למעלה מן הצורך.
משקבענו כי עסקינן במעסיק חדש, הנתבעת, החל מ- 1.9.14 – אין לטעמנו עוד צורך להדרש לתשלום עצמו, שהרי אישר התובע כי חתם על המסמכים ובכללם, כי הוא מתחיל כעובד חדש בנתבעת.

בפועל, אף אישר בחתימתו כי קיבל את הסכום שצויין בהם, הסכום שבהמחאה.
בהתאם, הנטל על התובע לסתור הודאתו זו.
בהקשר זה עסקו הראיות והעדויות, אך בשאלת הפרעון בפועל:
נזכיר כי גם לעניינים אלה שלהלן לא הופנינו ע"י הצדדים: ההמחאה היא המחאה של הנתבעת (ולא של אבי, כעוסק מורשה), הוּכנה ב- 28.9.14 וזמ"פ 17.11.14; כך עולה גם כי שאול הכין חישוביו ושלחם בפקס לנתבעת ב- 28.9.14 עבור זאהי ועבור ג'ידאן (כשלאחרון אגב נרשמה המחאה רק ב- 17.12.14 זמ"פ 31.1.15) וכך גם עבור קטנה עבדאללה (שהחליף התובע).

אין חולק כי התובע קיבל כל תקופת עבודתו את שכרו במזומן מאחמד.
אין חולק כי התובע הכחיש שאחמד היה בביתו.
משטען כי עטאללה והשכן היו בביתו והחתימוהו – עליו היה הנטל ליתן גרסתו בנושא ההמחאה ולהוכיח טענתו (הגם יש קושי רב בהוכחה "שלילית" לאי קבלת התשלום).

בהקשר זה נתייחס לטענת התובע בסיכומיו (ס' 20) שאין בידינו לקבלה – לא מצאנו בפרוטוקול אסמכתא לנטען, לא ל" הסכמת התובע בפתח ישיבת ההוכחות", ודאי לא לסרוב אחמד – הן משהאחרון לא נכח באולם בפתח ישיבת ההוכחות (אלא רק התובע ואבי, ונפנה אף לעמ' 13 שורות 18-19) ומאידך, אין לשכוח כי התובע ביקש לתקן הפרוטוקול (ונעתר), אך בענין אחד, אך לא בהקשר כאמור...
נזכיר כי התובע טען בח.נ. לחשבונות בנק שלו (לגבי הראשון אישר ואח"כ הכחישוֹ ) – עלה מאישור הלשכה כי כל הזכויות הנלוות שולמו לח-ן הבנק שציין (החל מ- 2005).

הצדדים לא הפנונו גם למסמך שצרף התובע בהבהרתו מ- 30.8.17 (עת ביקש זימון עד ממ.ל.ר.ן/אמפא) והעיקר, התובע לא הציג לאחמד את ההמחאה האמורה עליה נרשם בעברית "טהאר עאדל" – והרי יש בצילום זה הוכחה, ולו לכאורה, כי גרסת אחמד בנדון, לפיה, חתם עליה בשם התובע (וברשותו) – אמת היא! מה גם, שעסקינן בחברה העוסקת בנכיון שיקים (מ.ל.ר.ן) ובחברה המעניקה אשראי (אמפא קפיטל) המקבלת המחאות לגבייה/המחאות עתידיות – מה ש "מסתבר" היטב עם הסיטואציה (המחאה מעותדת של הנתבעת שנתקבל בגינה סכום במזומן).

ונבהיר – לא נסתרה גרסת אחמד ולפיה מסר מזומן לתובע לאחר שזה ביקש ממנו כי הוא זקוק למזומן והוא שחתם בשם התובע וברשותו על ההמחאה , כשהיה אצל החלפן.
ויובהר, אחמד לא נשאל כלל מתי הביא המזומן לתובע ולמצער, מהו סכום המזומן שנתן לתובע (ובמעמד מי?).

בהתאם – משלא נסתרה בהקשר זה גרסתו – אין לנו אלא לדחות טענת התובע בנדון.
נוסיף ונבהיר: התובע אישר כי "אחמד היה אחראי על הכסף" (עמ' 6 שורה 26), מחד ומאידך השיב לשאלות ביה"ד כי עאטללה, אחיו של אחמד, נתן לו כסף ביד, במזומן, באוטו – כולם ראו.עוד טען כי אבי לא נתן לו אי פעם כסף.
עולה איפוא כי כל הכספים שקיבל שולמו לו ע"י אחמד (ולמצער, מטעמו). בהתאם, ברי כי על התובע היה לסתור טענות הנתבעת (וטענותיו של אחמד) – וכך לא נעשה. ודאי כך לאור התנהלות הצדדים במהלך יחסי העבודה, כשאין חולק כי אישר בחתימתו על המסמכים קבלת הכספים.

לכך נוסיף: צודקת הנתבעת בטענתה כי עדות התובע לא היתה משכנעת. כך הכחיש כי לווה מאחמד כסף, או כי ב- 2014 בנה את ביתו או עשה ניתוח בגב (עמ' 6 שורות 27-33) – בהמשך, הכחיש שיצא ב- 2009 לחופשה (עמ' 7 שורות 1-7), וכשנשאל אם אחמד עזר לו כשהמצב היה קשה – השיב: " אם היה נותן לי שקל, הוא היה לוקח אותו בחזרה ברגע שחזרתי לעבודה" (מה שוודאי סותר תשובותיו לעיל). כשנשאל: "אחמד נתן לך שקל" המשיך והשיב: " כשהיה לי מקרה בדיסק בגב ב- 2012 אף אחד לא עזר לי. אחמד נתן לי 1,400 ₪ לטיפול בירדן וקיבל אותם בחזרה".

מסקנתנו מכל האמור כי לא הוכח שהתובע לא קיבל המגיע לו במסמכים עליהם חתם ולא נסתרה גרסת הנתבעת ואחמד בנדון.

ד. רכיבי התביעה
התובע עתר לרכיבים השונים, תוך שב יסס טענותיו על טענתו כי עבד 22 יום בחודש בממוצע ושכרו היומי בשנה האחרונה עמד ע"ס 340 ₪ (ולחודש 7,480 ₪), בעוד שהנתבעת גזרה הסכומים שהפרישה מהסכומים שבתלושי השכר.

בהתאם, עתר להבראה החל מ- 1.1.14, ל- 27 חודש (?) X 9 ימי זכאות (?).
על פניו, לאור קביעותינו – ברי כי אין שחר לנטען, הן משעסקינן במעסיק חדש והן משהחל ב עבודתו אצל הנתבעת רק ב- 1.9.14 קרי, סה"כ 4 + 12 + 3 חודש(פחות מ- 19 חודש).
בחופשה עתר לפי מגבלת ההתיישנות, החל מ- 1.1.13 X 340 ₪ ליום ובניכוי 5,840 ₪ שהופרשו ללשכה.
בחגים עתר ל- 10 ימי חג עפ"י הצו הענפי, ול- 7 שנים.
כן עתר לפנסיה ל- 7 שנים לפי השכר החודשי שטען לו לעיל ובניכוי סך 16,842 ₪ שהופרשו ללשכה.

הנתבעת טענה כי הסכום שקיבל התובע כלל הרכיבים השונים, שכר נטו הכולל הן השכר והן את כל התוספות הסוציאליות (השלמת חופשה, הבראה, נסיעות וחגים). [כן טענה כי תביעתו באה לעולם, משסרבה לחתום על נסיונו להונות את המל"ל].
אין חולק כי התובע לא טען לזכאות לחוב כלשהו עם פניית בא כוחו לנתבעת.

לא הוכח בפנינו כי התובע עבד 22 י"ע בממוצע בחודש. מדובר בטענה בעלמא. נזכיר כי בכל התקופה הנדונה (9/14 ואילך), לא עבד פעם אחת יותר מ- 20 יום בחודש – ואין בפנינו ולוּ ראייה אחת לעבודה יותר ממספר זה בחודש! [– מה ששולל אפשרות של ממוצע של 22 י"ע... ] למעלה מן הצורך נציין כי בכל הרישום של הלשכה (שצורף לתביעה), במשך כל שנות עבודתו (הן אצל אבי והן אצל הנתבעת) סה"כ היו 2 חודשים בהם עבד יותר מ- 20 יום (6/10 - 22 יום; 6/13 - 21 יום) – בהכרח, אין שחר לטענתו, ואין בפנינו , ולוּ ראייה קלושה , לטענתו.

נזכיר כי התובע אישר כי קיבל תלושי שכר כל 3 חודשים – מה שוודאי "א ִפשר" תיקון המעוות במהלך התקופה...
כך, טוען הוא כי עבד בימי שישי כשהיה לחץ (טענת עובדה שלא טען לה בתביעתו).
ונזכיר, אין רישום אחד של הלשכה בדבר ימים שנכנס לישראל ו שלא צויינו ברישום שצרף התובע עצמו!
כך, הכחיש שקיבל נסיעות וכי קיבל ביד במזומן 270-300 ₪, וטען כי היומית שלו היתה 340 ₪; לא אמרו שזה בשביל חופשה או תנאים סוציאליים. עוד טען שהיה אומר לאחמד למה שמים פחות בתלושים – אבל המשיך לעבוד כי היה מוכרח, כי מצבו הכלכלי היה מאוד קשה.

התובע לא הציג עדות כלשהי לתימוכין.

הגם שנקל היה להוכיח כי קיבל יותר כסף ממה שצויין ברישומי הלשכה – לא הציג ולוּ ראייה אחת, ולו מ ש"כולם ראו" (כשקיבל הכסף במזומן באוטו ולא במעטפה!; עמ' 9 שורות 30-31).

שאול מפנה לתשלומים שרשומים בדוחות הלשכה, ברכיבים השונים ולמעשה – משעולה כי התובע מאשר כי קיבל (ביד) סך 340 ₪ ליום – בהכרח , כיסו תשלומי הנתבעת (ע"י אחמד) את הרכיבים הנתבעים.

לא נעלם מעינינו כי אחמד נשאל בנדון השכר היומי והשיב כי בתחילה קיבל 200 ₪, כשסוכם כי יקבל 300 ₪ כולל כל הזכויות (וכשאין מחלוקת כי הוסעו כל העובדים יחדיו, כעולה מעדות התובע עצמו, שאף לא טען כי שילם על ההסעה! וכשאחמד טען שהוא שהסיע ולא נסתר) וכי ה- 300 ₪ כללו את הכל. גרסת אחמד לא נסתרה בהקשר זה כלל וכלל.
ונזכיר: מדובר בסכום נטו (בעוד שבלשכה ובצו הענפי עסקינן בסכומי ברוטו!).
עוד לא נסתרה טענת אחמד כי לפעמים עבד התובע 18 יום, לפעמים 15 יום ולפעמים 20 יום.
שוב נזכיר שאין מקום לטענה בדבר ותק וחלוף השנים (עמ' 15 באמצע) שהרי מדובר סה"כ בתקופה בת פחות משנתיים.
אין חולק כי לא הוגשו דוחות עבודה, אלא שברי לנו כי לא הוכיח התובע (כקביעתנו לעיל) טענתו לימי עבודה ממוצעים בחודש, ולוּ לכאורה. ממילא, איננו מקבלים טענת התובע להעברת הנטל.
זה המקום להזכיר עוד: כשעובד מקבל שכר בנטו, "ביד", או מסכם על שכר נטו – ברי כי ניתן לכלול בתשלום נטו רכיבים שונים ובלבד , שלא יקטן שכר הבסיס משכר המינימום ( "בחישוב לאחור").
נזכיר עוד (שוב, לא הופנינו לכך ע"י הצדדים) כי במסמכים עליהם חתם התובע ב- 1.9.14 נרשם כי שכרו ברוטו עמד בסיום יחסי העבודה על 220 ₪ ברוטו – והנה, ברישום הלשכה (שצורף לתביעה) , ליומיים שעבד בנתבעת באוגוסט, צויין במדוייק סכום זהה, כשכר ברוטו לפנסיה! וכך אף בהמשך , כשמשכורתו ברוטו גבוהה יותר וכוללת הנלוות.

לא נסתרו אף חישוביו של שאול לשכר הקובע כמפורט בתצהירו (לא נהיר מהי הפניית הנתבעת בסיכומיה לחישוב השכר: המשבצת בעמוד 1 – כשלשאול לא היה "עמוד 25" בתצהירו) ומנגד, חישוביו בצרוף גרסת אחמד בתצהירו (ס' 4 ) לא נסתרו .

הנה כי כן – מששוכנענו כי לא בוססה התביעה ורכיביה – אין לנו אלא לדחות טענות התובע כמפורט לעיל.

ה. כללי
מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע, הטוען כנגד רישומי הלשכה (והתשלומים החודשיים על רישומיהם), הנטל הראייתי עליו. נטל זה לא הורם בפנינו.

יש טעם, ולוּ לכאורה, בטענתה כי יכול שלא היתה באה לעולם התביעה, לו נעתרה לבקשתו לחתום על תביעתו למל"ל. בהקשר זה יש להזכיר, כי במכתב ב"כ התובע – לא נזכר דבר בהקשר לתביעה ש פֹּה.

לא הכרענו בתביעה על בסיס הטענה "כך עושים כולם".
הכרעתנו באה על בסיס הנטען בה, מה שהוכח בה ומה שלא הוכח, כשקשה לומר כי התובע שכנע בעדותו.

לא נחה דעתנו מכך שלא פרט התובע בפנינו התשלומים השונים שקיבל מהלשכה.

לגבי המסמכים שהתובע חתם עליהם וההמחאה – הגם שטען כי לא קיבל אותה ולא קיבל הכסף , לא טען מילה וחצי לגבי הסכום שחישב שאול.

מצאנו להדגיש שוב, מעבר לכל דברינו לעיל, כי גרסת התובע היתה לא מהימנה בפנינו. שוכנענו כי אכן תורגמו לו המסמכים לשפתו בטרם חתם עליהם וכי הבין את תוכנם. למעלה מן הצורך נזכיר כי אף לא נתן גרסה ברורה, מהו "הביטוח" שבגינו חתם ועל 2 מסמכים?!, ודאי כך, כשצויינו מספרים(סכומים ותאריכים) במסמכים עליהם חתם, שאותם ודאי קורא הוא. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו לסתור חתימתו על המסמכים, וטענותיו נסתרו בעדויות הנתבעת(שלא נסתרו למהות).משהנטל עליו להוכיח רצף העבודה ומשלא הוכח כטענתו, קבענו כאמור לעיל.

נזכיר עוד כי הנתבעת טענה בהגנתה לקיזוז הודעה מוקדמת שלא נתן.
משום מה, בסיכומיה טענה לסכום ולרכיבים נוספים לקיזוז.
אין לנו אלא לדחות עתירתה זו, ודאי הרחבתה בסיכומיה.

ובאשר להודעה המוקדמת –יכול והיינו רואים להעתר לטענת הקיזוז, לו נעתרה התביעה.
דא עקא, הנתבעת, מיד עת קיבלה הודעתו שהוא עוזב, דיווחה ללשכה והפסיקה היתר עבודתו – לא שמענו כי ביקשה ממנו (אבי או אחמד) כי ימשיך בעבודתו לחודש ההודעה המוקדמת שהוא חב בה.
הנה כי כן – יש לדחות את גם את טענת הקיזוז.

לאחר ששקלנו כל שבפנינו, טענות הצדדים וראיותיהם – ותוצאת ההליך מול סכומו – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ח, (12 יולי 2018), בהעדר הצדדים.

יהונתן דקל
נציג ציבור עובדים

שרה מאירי, שופטת
אב"ד

נחתם ע"י נ.צ. ביום 12.7.18.


מעורבים
תובע: עאדל סווילם
נתבע: הושיאר חברה לבנין ויזמות בע"מ
שופט :
עורכי דין: