ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהונתן וייס נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופט גד ארנברג, סגן הנשיא

תובע

יהונתן וייס

נ ג ד

נתבעת

מדינת ישראל- הנהלת בתי הדין הרבניים

פסק דין

עניינה של התביעה הוא בטענות של התובע לפיהן ננקטו נגדו הליכים פוגעניים שלא כדין וכן בטענות שלו לפגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב באמצעות סרטון שהוקרן באולם בית הדין הרבני האזורי בירושלים.

טענות התובע

התובע וגב' מישל בריקס (" גב' בריקס") התחתנו ביום 13.10.1988 בישראל. לאחר נישואיהם, שהו התובע וגב' בריקס בישראל תקופה קצרה וחזרו לארצות הברית. מאוחר יותר, התובע לטענתו פנה להליכים משפטיים בניו יורק על מנת להתחיל בהליכי גירושין. לטענת התובע, מכיוון שהוא לא הצליח להגיע להסכם עם גב' בריקס, נקבעו להם מועדים לדיון בבית המשפט בניו יורק החל מיום 13.5.2013. בטרם החלו הדיונים בניו יורק, ביום 14.4.2013 , הגיע התובע לביקור בישראל. ביום שלאחר בואו של התובע לישראל, הגישה גב' בריקס בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (" בית הדין") תביעת גירושין ביחד עם בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ כנגד התובע. ביום הדיון, לטענת התובע, גב' בריקס פרסמה את הודעת ההזמנה לדיון, שנקבע ליום 18.4.2013, בעמוד הפייסבוק של תזמורת התובע, וזאת כשעה בטרם שעת הדיון. לגרסת התובע, הוא ראה את ההזמנה רק בסוף יום זה ולאחר שכבר נערך הדיון בבית הדין. לטענת התובע, בדיון עצמו, בית הדין לא התייחס לשאלת הזיקה לישראל של התובע כמו גם לשאלת ההליכים המקבילים שעתידים היו להתנהל בניו יורק. התובע, לגירסתו, ניסה ליצור קשר טלפוני עם ב"כ גב' בריקס - אך ללא הצלחה. ביום 20.4.2013 נעצר התובע, בהתאם לצו מעצר שביקשה גב' בריקס, עת שישב במסעדה בירושלים. התובע שהה במעצר בלילה והובא לדיון בבית הדין ביום 21.4.2013. התובע לטענתו, הכחיש את סמכות בית הדין לדון בעניינו ומסר גט שליחות באותו יום תוך שהוא נדרש להפקיד ערבות צד ג' בסך של 100,000 דולר. רק לאחר קיום תנאים אלה, שוחרר התובע מהמעצר וצו עיכוב היציאה מהארץ בוטל. לטענת התובע, ההליך בארץ גרם להתעכבות והתייקרות ההליכים בניו יורק. התובע הצביע לטענתו על עוולות שהנתבעת ביצעה כלפיו. לטענתו, בית הדין דן בענייננו למרות שלא היה לו את הסמכות הבינלאומית לדון בעניינו בהיותו נעדר אזרחות ישראלית. לטענת התובע, הסמכות הבינלאומית קבועה בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים ( נישואין וגירושין), התשי"ג- 1953 ("חוק שיפוט בתי הדין הרבניים") והתובע וגב' בריקס לא עמדו באף אחד מהתנאים הקבועים בחוק. לטענת התובע, בית הדין לא בדק את סמכותו בטרם הוציא צו עכוב יציאה מהארץ וצו מעצר כנגד התובע. בית הדין, לטענת התובע, לא בדק את המצאת ההזמנה לדיון, זאת בסתירה לאמור בתקנות סדר הדין בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג-1993. לטענת התובע, בעוד שהוצג בבית הדין על ידי גב' בריקס " שטר סירוב", בו הוכרז התובע כ"אדם שמסרב להופיע בפני בתי דין יהודיים בהתאם לדין תורה" (עותק מתורגם של שטר הסירוב צורף כנספח 1 לתצהיר הנתבעת), בית הדין התייחס לאותו מסמך כ"כתב סירוב" לפיו, לכאורה, התובע מסרב ליתן גט לגב' בריקס. בית הדין, לטענת התובע, בחר שלא לבדוק את הדברים ולא לבקש את תרגום המסמך מאנגלית. לטענת התובע, בית הדין הביא לכליאת שווא של התובע, לפגיעה בכבודו וגרם לו להוצאות ניכרות.
לטענת התובע, בית הדין חרג מסמכותו ביודעין ובמזיד - כך שהחסינות השיפוטית של בית הדין אינה מתקיימת בענייננו. לטענת התובע, התעלמות בית הדין מהסמכות הבינלאומית, תוך מתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד אזרח זר ללא מתן נימוק, התעלמות מבדיקת המצאה, אי בדיקה של המסמך מבית הדין בניו יורק, מאסר ודרישת ערבות צד ג' - מצדיקים את אי ההתחשבות בחסינות השיפוטית של הנתבעת.
בנוסף לעילות אלה, התובע טען כי הנתבעת פגעה בפרטיותו ובשמו הטוב. לטענת התובע, הנתבעת הציגה על מסך בחדר ההמתנה של מזכירות בית הדין סרטון ובו מתועד מעצרו של התובע מיום 20.4.2013 (" הסרטון"), וכל מי שנחשף לפרטי האירוע מזהה את התובע – דבר המהווה פגיעה בפרטיות התובע והוצאת דיבה ( הסרטון הוקרן במסגרת דיון ההוכחות מיום 1.1.2017; התובע צירף כנספח 12 לכתב התביעה את הכתבה מאתר Ynet בה הופיע הסרטון; קישורים לסרטון עצמו הובאו בתצהיר הנתבעת).
התובע העמיד את נזקיו: הוצאות משפטיות - 300,000 ₪, כליאת שווא - 50,000 ₪, פגיעה בפרטיות – 100,000 ₪, לשון הרע – 100,000 ₪ ובסך הכל 650,000 ₪.

טענות הנתבעת

עיקר טענות הנתבעת סבבו סביב הטענה לפיה הנתבעת ודייני בית הדין נהנים מחסינות שיפוטית ועל כן, לטענת הנתבעת – דין התביעה להידחות. לטענת הנתבעת, דייני בית הדין נהנים מחסינות מכוח היותם נושאי משרה שיפוטית. הסייג לחסינות הנתבעת, היא פעולה בזדון. כך שפעולה רשלנית של בית הדין - ככל שהתקיימה בענייננו כטענת התובע - אינה מוציאה את הפעולה מגדר החסינות השיפוטית. לטענת הנתבעת, הטענה לפיה הנתבעת חבה בגין אחריות שילוחית על מעשי בית הדין דינה להידחות שכן החסינות השיפוטית מהווה מחסום מהותי לאחריות ולא רק מחסום דיוני. עוד טענה הנתבעת כי לא מתקיימים בין המדינה לבין דייני בית הדין יחסי עובד מעביד לצורך קיום אחריות שילוחית בנזיקין. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא נפל פגם בפעולות בית הדין. לטענתה, סמכותו הבינלאומית של בית הדין לדון בעניינו של התובע מוסדרת בסעיפים 9 ו-4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כך שלבית הדין הייתה הסמכות הבינלאומית לדון בעניינו של התובע מעצם העובדה שהתובע התגורר והתחתן בישראל. לטענת הנתבעת, התובע הביע הסכמה שבית הדין ייתן פסק דין על דרך הפשרה והביע הסכמתו ליתן גט. לפיכך, בית הדין קנה סמכות לדון בתובענה – אף אם לא היתה לו סמכות קודם לכן. התובע, לטענת הנתבעת, מושתק מלטעון להתרשלות במתן החלטה כלשהי בהליך עצמו היות והוא הסכים למתן הגט. לטענת הנתבעת, בהתאם לנתונים שהוצגו בפני בית הדין התעורר חשד כי מטרתו של התובע להותיר את גב' בריקס בעגינותה, לאחר שייצא מן הארץ ודי בשיקול זה על מנת שבית הדין יפעל כפי שפעל. בכתב ההגנה, הנתבעת הכחישה כל קשר לסרטון. הנתבעת טענה כי מדובר בסרטון שצולם על ידי חוקר פרטי מטעם גב' בריקס, שלא בידיעת הנתבעת והוא כלל לא פורסם או הוקרן בתוך כתלי בית הדין. בכל מקרה, טענה הנתבעת, כי לא ניתן לזהות את התובע בסרטון. כמו כן, טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה, בכל הנוגע לעילת הפגיעה בפרטיות, שכן המועד להתיישנות בחוק הגנת הפרטיות הוא שנתיים. לטענת הנתבעת, הסרטון הופץ באינטרנט בחודש אפריל 2013 ואילו התביעה הוגשה ביום 17.6.2015. ביום 13.1.2016 הנתבעת הגישה הודעה בתיק ובה נטען כי, לאחר בירור עובדתי שערכה הנתבעת, כתבה וסרטון מאתר האינטרנט Ynet ובהם דיווח, ללא פרטים מזהים, על מעצר התובע, היוו חלק מסרטון תדמית של כ-6 דקות שהוקרן במסך ניהול מערכת תורים במזכירות בית הדין הרבני למשך מספר חודשים בשנת 2014. לחיזוק גירסת הנתבעת בקשר לסרטון, הוגש תצהיר מאת מר אורי אהרונסון (" מר אהרונסון") - העובד בבית הדין כמנהל אגף בכיר מערכות מידע. לגרסתו של מר אהרנסון, בשנת 2014 החל במזכירות בית הדין פיילוט של מערכת תורים חדשה שבמסגרתה הוקרן על מסך מחשב מול ספסלי ההמתנה: מצד אחד של המסך הופיע מספר התור ומצד שני הופיעו נתונים ועובדות על פעילות בית הדין אשר כלל את הסרטון - כאשר הוא ערוך לאורך של דקה וחצי. לגרסתו של מר אהרונסון, בסרטון לא היה פרט מזהה של התובע או של בת זוגו שהייתה עמו בעת המעצר שכן פניהם טושטשו. לגרסתו, הסרטון הוחלף בסביבות חודש אוקטובר 2014 בסרטון אנימציה. על פי בדיקתו, בכל שנת 2014 התקבלו כ-19,000 פונים בבית הדין והזמן לקבלת שירות עמד על כ-8 דקות בממוצע.

דיון ומסקנות
חסינות שיפוטית
חסינות על פעולה שנעשית במסגרת מילוי תפקיד שיפוטי מוסדרת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש]:
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

בפסיקה ובספרות הובאו שיקולי צדק, שיקולים כלכליים ושיקולים מערכתיים ככאלה אשר עשויים להצדיק את החסינות השיפוטית מפני תביעות נזיקיות: רצון למנוע פגיעה בתפקודו של השופט ובעצמאותו, קיומם של סעדים חלופיים ובראשם ערעור, עקרון סופיות הדיון, חשש מהרתעת מועמדים מוכשרים משיפוט, שמירה על השופט מפני מתדיינים מתוסכלים, נתינת תמריץ לחידוש הלכות ומניעת תמריץ לשמרנות משפטית וחשש מפני הצפת בתי המשפט בתביעות כנגד שופטים – הובאו כהצדקות להכרה בחסינות השיפוטית ( ר' סקירה רחבה של שיקולים אלה: דפנה אבניאלי דיני חסינות 45-62 (2014) (" אבניאלי")).

בענייננו, דייני בית הדין פעלו במסגרת תפקידם השיפוטי כאשר גב' בריקס פנתה אליהם בבקשות לסעדים שונים. התובע טען כי הנתבעת חבה באחריות נזיקית אודות מעשיהם של דייני בית הדין. בפרשת בר"ע ( מחוזי ירושלים) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ( פורסם בנבו, 12.03.2001) ("פרידמן"), עלתה שאלת גבולותיה של החסינות השיפוטית ונקבע שם כי החסינות השיפוטית איננה שוללת תביעה כנגד המדינה, אך זאת רק כאשר מדובר ב"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד":

"על הפירוש שיש ליתן להשלכת סעיף 8 על עצם קיומה ועל היקפה של הרשלנות השילוחית של המדינה. מעגל הדיון נסגר בנקודה בה פתחנו אותו. סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות " רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דין עשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק. זוהי רק דוגמא אחת, וניתן ליתן כמובן עוד רבות. פרשנות המצמצמת את יכולת הניזוק להגיש תביעה בכל מקרה של " רשלנות רגילה", איננה זרה לתפישתנו המשפטית, והשווה בעניין זה את הלכת פסק הדין ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מ"ח (3) 45, שהגבילה הגשת תביעה בעילת רשלנות נגד רשויות להן ניתן בחוק שיקול דעת."

בפסקי דין מחוזיים, מאוחרים יותר לפרשת פרידמן, אומצה גישה שונה ומרחיבה יותר לחסינות השיפוטית, לפיה - שופטים או המדינה חסינים מפני תביעה נזיקית אף אם הוכחה רשלנות רבתי ( על האבחנה שבין אחריות השופט כשלוח המדינה לבין אחריות השופט כאורגן המדינה ר' והשוו: ע"א ( מחוזי ת"א) 56740-10-13 עו"ד רפאל שטוב נ' אברהם צבי שינפלד, דיין פסקות 21-26 ( פורסם בנבו, 16.08.2015) ("רפאל שטוב") לעומת אבניאלי בעמודים 96-100). בפסקי דין מאוחרים אלה לפרשת פרידמן נקשרה חסינות המדינה בחסינות הגורם השיפוטי. ר' פסקה 3 לפרשת 35684-10-11 מדינת ישראל נ' טוטיאן ( פורסם בנבו, 10.7.2012)) ("טוטיאן"):

"להשקפתנו, בחינת מכלול השיקולים בעד ונגד החסינות השיפוטית מחייבת את המסקנה, כי ההסדר הראוי הוא של חסינות רחבה. ביסוד החסינות האינטרס החברתי בהבטחת תפקוד תקין וראוי של מערכת השפיטה, תוך שמירת עקרון אי-התלות השיפוטית. הקניית חסינות אישית לשופטים, שאין עמה חסינות למדינה מפני אחריות שילוחית, לא תשיג את תכליות החסינות, וטעמו של דבר הוא שגם כאשר המדינה תייצג את השופטים ותישא בעצמה בעלוּת פסקי-דין שיינתנו נגדם, עדיין יחששו השופטים מעצם חשיפתם לטענה כי עוולו בנזיקין ומהסטיגמה שתוצמד להם עקב כך, וחשש זה עלול להשפיע על פסיקתם ועל אופן התנהלותם עד כדי פגיעה בעצמאותם השיפוטית ובאי תלותם. זאת ועוד: הכרה באחריות שילוחית של המדינה, אף אם תצומצם למקרים של " רשלנות רבתי", עלולה לערער מן היסוד את המבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, כגון: במקרה שבו תופקד בידיו של שופט ערכאה מבררת ההחלטה אם שופט עליון טעה או לא טעה בהחלטה שיצאה מלפניו ומה הייתה דרגת רשלנותו. שיקול נוסף הצריך לעניין הוא סופיות הדיון, שהרי מתן אפשרות להגיש תביעת נזיקין בגין מעשהו או מחדלו של נושא משרה שיפוטי בהליך שהסתיים, כרוכה מניהּ וביהּ בפתיחתו מחדש של הדיון באותו עניין, בהליך מאוחר, ואפשר שהעניין ישוב ויידון גם בשלישית וברביעית וכך הלאה עד אין סוף. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו, וכן שיקולים משניים נוספים המשמשים בסוגיה, אנו מצרפים דעתנו לדעת הדוגלים בסברה, שלפיה חסינותם של נושאי משרה שיפוטית היא מהותית, ואינה מאפשרת לתבוע את המדינה מכוח אחריותה השילוחית – גם לא במקרים העולים כדי " רשלנות רבתי"."

עמדה זו, שהובעה בפרשת טוטיאן, אומצה גם מאוחר יותר בפרשת רפאל שטוב. כך גם אבינאלי בספרה העדיפה את הפרשנות המרחיבה של החסינות השיפוטית תוך שהיא מותחת ביקורת על הקביעות של פרשת פרידמן. לדבריה, פסק הדין בעניין פרידמן אינו מספק מענה ברור לשאלה מהי אותה " רשלנות בוטה מאוד", פסק הדין מתמרץ תובעים להגשת תביעות מרובות מידיי ושימוש בו עשוי להביא לחוסר עקביות בפסיקה. על פי אותה ביקורת ראוי לסווג את המקרים לאי התחשבות בחסינות השיפוטית " לפעולות הנעשות בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט" (אבניאלי, בעמודים 94-95). אף שקו הגבול בין רשלנות רבתי לבין זדון הוא לא תמיד ברור כל כך, אבניאלי מונה מספר מקרים אשר עשויים להקים אחריות נזיקית לגורם השיפוטי ולמדינה: כך למשל, מעשי שפיטה של שופט שתיפקודו לקוי, שופט המזייף פרוטוקולים, שופט המתנהג באופן שאינו הולם את תפקידו ושופט המשהה את מתן פסקי הדין במשך שנים ארוכות ( אבניאלי, בעמודים 93-96).

התובע טען בענייננו כי טעם נוסף שלא להתחשב בחסינות השיפוטית הוא התעלמות הדיינים מסמכותם הבינלאומית. לטענתו, החסינות חלה כאשר בתי הדין פועלים ל"מילוי תפקידם", אך תפקידם זה אינו כולל דיון בעניינם של אזרחים זרים. אמנם, חריגה מסמכות עשויה במקרים מסוימים להוביל להכרה באחריות הנזיקית של המדינה - אך מקרים אלה מצומצמים לחריגה מודעת מסמכות. ר' ת"א ( מחוזי ת"א) 1204-04 עליזה אינהסאז נ' אחים סגל-אופטו-ליין בע"מ ( פורסם בנבו, 06.01.2011):

"לדידי, יש להתיר תביעה כנגד המדינה ולהכיר באחריותה, בין אם מכוח אחריות שילוחית ובין אם מכוח אחריות ישירה, רק במקרים חריגים של פעולות הנעשות בזדון או בחריגה מודעת מסמכות, מצד הגורם השיפוטי או המעין שיפוטי"

עקרון זה הופיע בפסקי דין נוספים: ר' בש"א ( מחוזי תל אביב-יפו) 14446/04 מדינת ישראל נ' ר׳ י׳ ( פורסם בנבו, 31.07.2006); בש"א ( שלום ראשון לציון) 3219/01 מדינת ישראל משרד המשפטים נ' קלוד לוי ( פורסם בנבו, 14.04.2002); ת"א ( שלום חדרה) 2414/07 סימון אברהם נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו, 30.05.2007); ת"א ( שלום ת"א) 199207/02 יאיר. ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ( פורסם בנבו, 14.09.2005).

ובנדון דנן, בנסיבות המקרה, ולאחר שבחנתי את ראיות הצדדים מצאתי כי התובע לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו להוכיח כי דייני בית הדין, בפעולותיהם השיפוטיות, פעלו מתוך זדון או למצער ברשלנות רבתי. התובע אף לא הרים את הנטל להוכיח כי דייני בית הדין פעלו בחוסר סמכות מודעת.

אמנם, לא מצאתי לקבל את עמדת הנתבעת לפיה בית הדין קנה סמכות מעצם הסכמתו של התובע ליתן גט לגב' בריקס - שכן עיקר טענותיו של התובע היו סביב הנזקים, שלטענתו, נגרמו לו עוד בטרם התובע הסכים לתת גט. יחד עם זאת, לא מצאתי לקבוע, כי נפל פגם כה מהותי בפעולות בית הדין אשר מצדיק התעלמות מהחסינות השיפוטית. טענותיו של התובע הן למעשה טענות המתרכזות בטעויות בית הדין. התובע בסיכומיו דן ארוכות בשאלת סמכותה הבינלאומית של הנתבעת, בהתאם לזיקות שבחוק שיפוט בתי דין רבניים, לדון בעניינו של התובע וגב' בריקס - בהיותם נעדרים אזרחות ישראלית. טענות אלה, כמו יתר טענות התובע כנגד פעולותיהם השיפוטיות של דייני בית הדין, מקומן להיבחן בערכאת הערעור ולא בפני ערכאה זו. טענות התובע לפיהן טעו דייני בית הדין בהחלטותיהם או שפעלו בחוסר סמכות בינלאומית כאשר נתנו החלטות אלה - ראויות להתברר בערכאת הערעור המוסמכת לדון בטענות אלה. בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין. מהראיות אשר הוגשו מטעם הצדדים לא הוכח כי דייני בית הדין פעלו מתוך זדון או למצער - שהחלטותיהם ניתנו ברשלנות רבתי: דייני בית הדין ניסו לברר את מעמד התובע וגב' בריקס בארץ, ומשהתובע לא נכח בישיבה, קיבל בית הדין את בקשת ב"כ גב' בריקס להאריך את צו עיכוב היציאה מהארץ ב-30 יום ( פרוטוקול ישיבה מבית הדין האזורי ירושלים מיום 18.4.2013 שצורף כנספח 10 לכתב התביעה; נספח 5 לתצהיר הנתבעת). מפאת הדחיפות הרבה, נראה כי בית הדין קיבל את בקשת ב"כ גב' בריקס להוציא נגד התובע צו הבאה ( החלטה על צו הבאה צורפה כנספח 6 לתצהיר הנתבעת). את הטענות לחוסר סמכות העלה ב"כ התובע בדיון שנערך ביום 21.4.2013 בו בית הדין אמנם מברר את עניין ההמצאה. ערבות צד ג', כפי שעולה מראיות התובע, הוא דבר שהוסכם על ידי הצדדים וכך גם מתן הגט ( פרוטוקול הדיון בבית הדין מיום 21.4.2013. צורף כנספח 17 לכתב התביעה; נספח 7 לתצהיר הנתבעת). מראיות אלה עולה כי דייני בית הדין בחנו את בקשת גב' בריקס לאור הממצאים העובדתיים שהוצגו בפניהם. בהתחשב בדחיפות בקשתה של גב' בריקס, פעלו דייני בית הדין על מנת להביא לסיום מיטבי של הסוגיה שהועלתה בפניהם. בבחינת ראיות אלה עולה, בהתאם למבחני הפסיקה, כי התובע לא הצליח להוכיח שיש להתעלם מהחסינות השיפוטית של הנתבעת.
למעלה מן הצורך אציין כי גם אם אקבל את קביעות התובע במלואם - וכאמור בירור אותן קביעות מקומו להתברר בערכאת הערעור המוסמכת - כי הנתבעת התעלמה משאלת סמכותה הבינלאומית, חייבה את התובע בערבות צד ג' שלא כדין, לא הבינה את משמעות שטר הסירוב ופרשה אותו כסרבנות גט, הוציאה צו עיכוב יציאה מהארץ, צו מאסר, בטרם המצאה כדין – קביעות האלה עשויות להצביע, במידה מסוימת, על טעות או לכל היותר על רשלנות מצד הנתבעת. התובע לא הביא ראשית ראיה שתבסס טענתו כי הנתבעת פעלה " תוך כוונה לפגוע בזכויות יסוד של התובע", כאמור בסעיף 84 לסיכומי התובע, אשר עשויה, במקרים המתאים, כאמור לעיל, לחייב את הנתבעת באחריות נזיקית.

משקבעתי כי החסינות השיפוטית עומדת לנתבעת בענייננו - התייתר הדיון אודות הנזקים הנטענים על ידי התובע.

הסרטון שהוקרן בבית הדין
התובע, כאמור, טען כי הנתבעת פגעה בפרטיותו והוציאה את דיבתו רעה בהקרנת הסרטון. דין טענה זו אף היא להידחות. כאמור בתצהירו של מר אהרונסון, חלק מהסרטון שעלה באתר האינטרנט Ynet, באורך של דקה וחצי, הוקרן על חלק ממסך מול ספסלי ההמתנה בבית הדין. קיבלתי את גירסתו של מר אהרנסון, כי טשטוש פניו של התובע בסרטון שהוקרן בבית הדין, לא איפשר את זהותו של התובע. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי על אף טשטוש פניו שלו ושל בת זוגו, ניתן היה לזהותו בסרטון שהוקרן בבית הדין וכתוצאה מכך לפגוע באחד הערכים המוגנים שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 או לפגוע בפרטיותו של התובע בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. התובע טען בסיכומיו, אמנם, כי על אף שטושטשו פניו של התובע בסרטון, המסך שהוקרן עליו הסרטון בבית הדין היה עם " בהירות גדולה יותר ודיוק בפיקסלים. ולכן התמונה ברורה יותר ונוח לזהות את התובע" (כך בסעיף 102 לסיכומי התובע). טענה זו שנטענה בעלמא אינה סבירה ואף לא בוססה בראשית ראיה ועל כן דינה להידחות.

סוף דבר

התביעה נדחית.
על אף דחיית התביעה, לא מצאתי שיש להטיל על התובע תשלום שכ"ט הנתבעת וזאת בשל התנהלות הנתבעת לאחר תום הדיון, התנהלות שהביאה למתן פסק דין נגדה בהעדר סיכומים. אמנם פסק הדין בוטל אך גם זאת רק לאחר שהבקשה לביטולו נדחתה בשל אי הגשת תשובה מטעם הנתבעת והגשת בקשה נוספת מטעם הנתבעת בעניין ביטול פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ח, 25 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה


מעורבים
תובע: יהונתן וייס
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: