ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלום פרץ נגד עירית ירושלים :

לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא

התובע

שלום פרץ

ע"י ב"כ עו"ד עז אלדד

נגד

הנתבעת

עירית ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד מירית דניאל

פסק דין

מונחת לפניי תביעה לפיצוי התובע בסך 100,000 ₪, בעיקר בגין נזק לא ממוני שנגרם לו עקב עיקול שהטילה הנתבעת ( להלן גם: "העירייה") נוכח שלושה דו"חות חניה שלא שולמו במועדיהם.

בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.

עיקר העובדות הרלבנטיות

ממכלול החומר הראייתי הקיים בתיק עולה כי ביום 29.6.2014 הטילה העירייה על חשבון הבנק של התובע, עיקול בגין אי-תשלום שלושה דו"חות חניה שניתנו בשנת 2012 ולא שולמו במועדיהם. סכומם המצטבר של הדו"חות הוא 480 ₪ ( להלן בהתאמה: "דו"חות החניה" ו-"העיקול").

אין מחלוקת כי הדו"חות הוצאו בעניין הרכב שמספר הרישוי שלו הוא 90-822-24 ( להלן: "הרכב"). אין מחלוקת גם כי בהמשך, לאחר חילופי מכתבים בין התובע לבין העירייה, התברר לעירייה כי לתובע אין רישיון נהיגה והרכב האמור לא היה רשום על שמו.

ביום 8.2.2015 בוטלו הדו"חות וגם העיקול.

תמצית טענות התובע

התובע טוען בתביעתו, בין השאר, כי הוא מטפל במשפחה שכוללת ילדים חולים, אינו עובד ומתפרנס מקצבאות המוסד לביטוח לאומי בלבד. לתובע אין ולא היה רישיון נהיגה וגם לא היה בבעלותו רכב. עם היוודע דבר העיקול, פנה התובע לעירייה בבקשה לברר פשר הדבר, ושם נמסר לו כי העיקול הוטל בשל שלושה דו"חות כאמור, הרשומים על שמו.

לטענת התובע, הנתבעת התבססה בפועלה כאמור על מכתב ששלח הוא כביכול לעירייה, מיום 19.12.2012, זאת לביטול הדו"חות. ברם, הוא אינו זוכר ששלח מכתב כזה ויתכן כי מכתב זה נשלח על-ידי אדם אחר שהשתמש בפרטיו האישיים. עוד טוען התובע כי ייתכן שהפקידים בעירייה שכנעו אותו לכתוב מכתב כזה. בכל מקרה, אין במכתב זה, בין אם הוא נכתב על-ידי התובע עצמו ובין אם נכתב על-ידי אחר, בכדי להקים ראיה לנטילת אחריות של התובע על ביצוע העבירה.

הנתבעת פעלה שלא כדין וברשלנות עת לא מצאה לנכון לברר מי הוא בעל הרכב לפני שהחליטה להוציא את הדו"חות ולנקוט הליך עיקול. בהקשר זה, התמונות שהציגה הנתבעת במשפט ולפיהן נראה התובע עומד סמוך לרכב, אינן מספיקות כדי לקשור אותו לדו"חות ולעבירות החניה שבוצעו. כך או אחרת, כאמור, לתובע אין ולא היה רישיון נהיגה או רכב, ולמרות פניותיו לנתבעת בנדון, היא לא טרחה לבחון מחדש את עמדתה ולא הסירה את העיקול מחשבונו.

התנהלות הנתבעת גרמה לתובע נזק רב, בין השאר, נבצר ממנו למשוך את קצבתו החודשית ולקבל הלוואה נוכח העיקול שרבץ על חשבונו בבנק, זאת לצד עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו עקב כך והפגיעה בשמו הטוב. התובע, כאמור, עותר לפיצוי בסך 100,000 ₪ בשל הנזק שנגרם לו בעקבות הטלת העיקול, בגין עוגמת הנפש ופגיעה בשמו הטוב, זאת על-יסוד סעיף 7 א(ג) בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1975. כמו כן, הוא עותר להשית הוצאות לדוגמא בגין מעשי ומחדלי הנתבעת.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת בהגנתה, בין השאר, כי דין התביעה להידחות בשל העדר סמכות עניינית לדון בה. התביעה הוגשה לאחר שהדו"חות בוטלו לפנים משורת הדין והעיקול מהחשבון הוסר. התביעה היא למעשה השגה על הודעות קנס בשל עבירות חניה, ולכן היא בסמכותו העניינית והמקומית של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. בכל מקרה, הדו"חות בוטלו לאחר שהתובע הגיש בקשה להפחתת חובו בשל מצבו הכלכלי, והנתבעת מצאה לנכון להיעתר למבוקש לפנים משורת הדין.

הנתבעת פעלה כדין וחובו של התובע בדין יסודו, וכך גם העיקול שהוטל על חשבונו. הנתבעת פעלה בסבירות ובמקצועיות, השיבה לכל פניותיו של התובע בהתאם לעובדות שלפניה ועל-פי הסמכויות הנתונות לה בדין.

הנתבעת שלחה למענו הרשום של התובע, בדואר רשום, את דרישות התשלום לחוב טרם נקיטת הליכים והתריעה לפניו מבעוד מועד על הליכי הגביה. התובע לא פנה אפילו פעם אחת בכדי לנסות ולהבין מה פשר ההתראות ולא העלה אף פעם טענה בדבר זיוף לכאורה של הפניות בשמו. כמוצא אחרון, הטילה הנתבעת את העיקול מושא התובענה, ואז פנה התובע לנתבעת במכתב מיום 7.7.2014 והעלה לראשונה טענות בדבר זיוף לכאורה של הבקשה לביטול אשר הוגשה על-ידו בשנת 2012.

הנתבעת הגיעה לתובע דרך בקשתו משנת 2012 לביטול הדו"חות אשר בה נטל אחריות לנסיבות שהובילו לרישומם. לתובע קיים קשר רב לדו"חות שניתנו, זאת בניגוד לגרסתו לפיה אין לו כל קשר. בכל מקרה, אדם שמבקש את ביטול הדו"חות ולוקח אחריות על רישומם ככל שאינו בעל הרכב, למעשה, הוא מבטל את חזקת האחריות של בעל הרכב הקבועה בדין, והדו"חות מוסבים על שמו.

התובע לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק בפועל, לא הציג כל אסמכתא ולא הביא עדים שיכולים להעיד על נזק כלשהו שנגרם לו, פרט לטענותיו בדבר תחושותיו האישיות. גם טענת התובע לנזק, המבוססת על חוק איסור לשון הרע, נטענה לראשונה בסיכומיו ולכן יש למחוק אותה. על-יסוד זאת, עותרת הנתבעת לדחיית התובענה נגדה תוך חיוב התובע בהוצאות הליך זה גם לטובת אוצר המדינה.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית והוא העיד במשפט.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של גב' ר' סלמן - מנהלת מחלקת שירות פניות הציבור בנושא חניה בעירייה ( להלן: "גב' סלמן"), גב' ת' יעקובי - פקידה במחלקת חובות חניה בעירייה ( להלן: "גב' יעקובי") וכן גב' ט' אזולאי - פקחית חניה ( להלן: "הפקחית"). שלוש העדות העידו במשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הראייתי הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן.

כלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. על כן, על התובע מוטל הנטל להוכיח את גרסתו ואת עילת תביעתו במשפט. הואיל ובמשפט אזרחי עסקינן, ראיות הצדדים תיבחנה לפי מאזן ההסתברויות. במילים אחרות, ככל שהתובע חפץ בקבלת תביעתו, עליו מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי גרסתו עדיפה על גרסת הנתבעת, סבירה יותר ממנה, וכי גרסתו מקימה עילת תביעה נגדה.

ובכן - אין מחלוקת כי התובע אינו ולא היה בעל רישיון נהיגה וגם לא היה בעל רכב, ודאי לא הרכב מושא דו"חות החניה. לפי רישומי רשות הרישוי, נכון למועד הוצאת הדו"חות ולאחר מכן, הרכב היה רשום על שם של אדם אחר ( להלן: "פלוני").

לפי עדות גב' סלמן בתצהירה, הדו"חות הוצאו בשנת 2012. כאשר פקח מנפיק דו"ח כאמור, באופן טבעי, אין לו במעמד הנפקת הדו"ח פרטים אודות בעלי הרכב. "לאחר העברת המידע אל מחשבי הנתבעת מתבצע תהליך המכונה הלבשת פרטים. בתהליך זה נשלח המידע ביחס לרכב אל משרד הרישוי, אשר מוסר לעירייה את פרטי בעל הרכב הכוללים את שמו, מספר הזהות שלו וכתובתו העדכנית" (סעיף 8 בתצהיר). העדה העידה בדיון, כלהלן ( שורות 31-25, עמוד 19):

"ש. את מדברת על הלבשת פרטים, את יודעת איך זה עובד?
ת. דוח חנייה הוא דוח הדבקה, הפקח מלבד צבע וסוג לא יודע מי הבעלים, בחלוף 90 יום משרד הרישוי מלביש פרטים של בעל הרכב, כתובתו ומספר זהות שלו, ואנחנו מכינים הודעת תשלום נוספת דרך דפוס בארי ושולחים לחייבים, ברגע שיש ערעור לפני אין צורך בהלבשת פרטים כי יש לנו את הפרטים של הנהג ברכב.
ש. ואם יש פנייה של מישהו לא מבררים את הפרטים הלאה?
ת. אין צורך"

לפי גרסת גב' סלמן בתצהירה ( סעיף 10), בטרם הספיקה הנתבעת לשלוח את הדו"חות לבעל הרכב פלוני, נתקבלה אצלה ביום 19.12.2012 בקשה לביטול הדו"חות, כאשר בקשה זו חתומה לכאורה על-ידי התובע, תוך ציון שמו, חתימתו, כתובתו וגם מספר הטלפון הנייד שלו. כמו כן, למכתב האמור צורפו העתקי שלושת הדו"חות שהוצמדו לחלון הרכב.

במכתב האמור מיום 19.12.2012, נרשם, כהאי לישנא:

"לכבוד
עיריית ירושלים
מחלקת חניה
הנדון: דוחות חניה
אני פורק סחורה כדרכי ברח' שבזי 1 ירושלים.

  1. קבלתי ב-10/12/12 דוח חניה והודעתי לפקחית שאני פורק סחורה ובכל זאת נתנה לי דוח.
  2. ב-27/12/12 נתנו לי 2 דוחות ביחד כשפרקתי פעמיים סחורה.

אבקש לבטל הדוחות עקב כך שבאותו יום נתקבלו 2 דוחות.
בברכה,
(-חתימה-)
שלום פרץ
טלפון: XXXXXXX
שבזי 1 ירושלים"

מכאן, כך לגרסת העירייה, הדו"חות הוצאו על שם התובע, ומשאלה לא שולמו - הוטל עיקול כאמור. יש לציין כי בקשתו האמורה של התובע לביטול הדו"חות, נדחתה על-ידי גב' סלמן ( מכתב מיום 7.4.2013). לפי מכתב התשובה, בקשת התובע הועברה לתובע העירוני וזה החליט לדחותה בהעדר עילה לביטול. ביחס לשני הדו"חות שהונפקו באותו יום, נרשם כי בהינתן העובדה לפיה בין שני הדו"חות חלף פרק זמן של שש שעות ולא ניתנו בסמיכות, כי אז אין עילה לביטול.

התייחסות התובע למכתב האמור, ובכלל - התייחסותו לזיקה בינו לבין הדו"חות שהוצאו או לבעל הרכב ( פלוני) - אינה עקבית, מעוררת קשיים ראייתיים, אשר מובילה למסקנה לפיה התובע לא הוכיח את תביעתו כדבעי.

כך למשל: בכתב תביעתו, בהתייחסו להשתלשלות האירועים, ניתן להתרשם כי עת גילה התובע קיומו של העיקול, למעשה לא הייתה לו - כך לגישתו - כל זיקה לדו"חות מושא העיקול, אף חמור מכך, כעולה מדבריו מישהו השתמש בפרטיו כדי להסב את הדו"חות על שמו ( על שם התובע); וכך מציין בכתב התביעה: "מבירור שערכתי מסתבר כי בן מיעוטים אשר מחזיק בפרטי נהג ברכב וקיבל דוחות חניה ולא שילם אותם ומבקשת העיריה לגבות ממני כספים אלה באמצעות עיקול על חשבון הבנק" (סעיף 4).

בכתב תביעתו, התובע אינו מתייחס כלל למכתב מיום 19.12.2012.

בתצהיר עדות ראשית שלו, מיום 23.8.2016, העיד התובע, בין השאר: "בגלל שאין לי רכב ואין לי רישיון, כפי שהוכחתי לעירייה, חשבתי שמישהו אולי זייף את המסמכים וכתב רכב כלשהו על השם שלי אבל אין לי שום ידיעה ודאית ביחס לכך. מה שאני יודע זה שאין לי רישיון והרכב שעליו נרשם דו"ח לא רשום על השם שלי בכלל וזה מה שכתבתי והוכחתי לעירייה" (סעיף 7). לדידו של התובע בתצהירו ( סעיף 12): " התחושה שלי שפשוט מצאו קורבן שרשמו על שמו דוח"ות ולא עניין אותם שהדוחו"ת האלה נרשמו בטעות...".

בעדותו בדיון, בהתייחסו למכתב האמור, העיד התובע כלהלן ( שורות 34-25 ו-3-1, עמודים 11-10):

"ש. אני מפנה לנספח ב' לתצהירה של רונית סלמן עדה מטעמנו מיום 10.12.12 [צ"ל 19.12.12 מ.ח.י], בקשה לביטול 3 דוחות, זה אתה?
ת. המסמך הזה שאת מציגה לי עם יד על הלב, זה בעירייה אמרו לי לכתוב, אני לא מבין כלום, אם היא רוצה לסחוב אותי לתחבולה אני לא מכיר בזה.
ש. זה מכתב לביטול 3 דוחות?
ת. ביקשו ממני מלא פעמים, אני לא יודע אם זה הראשון או האחרון, אני יודע ששיגעתם אותי. יכול להיות שזה גם השכן וגם אח שלי. אתם במכתבים יכולים לשגע פילים.
ש. יש טענות שחוזרות לגבי 2 דוחות ביום?
ת. אתם אמרתם לי. אני ניגשתי לעירייה לבקש שתוציאו לי את העיקול.
ש. זה מכתב שנתיים לפני?
ת. אני לא זוכר תאריכים, אין לי זיכרון גדול בתאריכים.
ש. ב. ה. המכתב נספח ב', אתה כתבת או מישהו כתב מטעמך?
ת. אני בסחבת שלהם אמרו לי תגיש בקשה, ותפנה לשם, אני אין יל רכב"

ברם, עדות התובע לעניין המכתב האמור לא סיפקה תשובות ענייניות וברורות. התובע לא הוכיח במשפט כי המכתב עליו מתנוססת חתימתו, שמו וכתובתו ( מיום 19.12.2012), הוא מכתב מזויף כביכול. לפיכך, נראה כי היה די בכך כדי להגיע למסקנה לפיה העירייה לא התרשלה עת הנפיקה את הדו"חות על שם התובע. יתירה מזאת, מחומר הראיות עולה כי לתובע קיימת זיקה של ממש לדו"חות אלה.

ראשית - התובע צירף לתצהירו מכתב שלו, מיום 7.7.2014, שמופנה לעירייה. במכתבו האמור, הוא מתייחס לדו"חות שהוצאו ומבקש לבטלם, בציינו בין השאר: "בסביבת רחוב שבזי 1 ירושלים ניגש אלי אדם שפרק סחורות שביקש את עזרתי בכתיבת מכתב לביטול דו"ח בתמימות לב כתבתי לו שורות לבקשה לביטול דו"חות".

למעשה, במכתבו האמור, קושר התובע את עצמו הן לדו"חות שהוצאו הן לתיאור של פריקת סחורות. על המכתב האמור, ניתנה תשובה של העירייה, בו ביום (7.7.2014) שדחתה את בקשתו לביטול. התובע לא עתר לבית המשפט המוסמך בהודעה להישפט או אף בבקשת אורכה למסירת הודעה להישפט [ ראו הוראת סעיף 229 בחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], תשמ"ב-1982].

שנית - התובע צירף מכתב נוסף שלו שמופנה לעירייה ( המכתב לא מתוארך אך מופיע עליו תאריך משלוח פקסימיליה 27.7.2014). במכתב האמור מציין התובע, בין השאר: "הדו"חות ניתנו בטעות על שמי אני מבקש לבטל את ההוצאה לפועל. הרכב שניתנו דו"חות הוא איננו שלי ולא יודע מה אני קשור לכל העניין הזה".

במכתבו האמור של התובע, הוא שולל מכל וכל כל זיקה לדו"חות. דבר שאינו עולה בקנה אחד עם מכתבו הקודם שנשלח כשלושה שבועות קודם לכן. בכל מקרה, על מכתב אחרון זה, השיבה העירייה במכתבה מיום למחרת (28.7.2014) ובו דחתה את בקשת התובע. גם כאן, התובע לא מצא לנכון לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת לבקש להישפט בגין דו"חות לא לו לכאורה, כל שכן לביטול העיקול - או כלשונו " ההוצאה לפועל".

אם לא די בכך, ככל שאכן סבר התובע כי מישהו אחר, אולי פלוני, השתמש בפרטיו האישיים והעליל עליו מעשה פלילי, מצופה היה כי יפעל התובע להגיש תלונה במשטרה, אך לא עשה כן. בנושא זה, התובע העיד כלהלן ( שורות 16-12, עמוד 10):

"ש. ב. ה. אם אתה טוען ואומר שמישהו אחר השתמש בפרטים שלך צריך ללכת למשטרה?
ת. ניגשתי למשרש התחבורה עם מספר רכב ואמרו לי שאין לך רישיון וזה לא רכב שלך.
ש. ב. ה. אחרי שידעת שאחרים השתמשו בפרטים שלך למה לא ניגשת למשטרה?
ת. בעירייה אמרו לי שיכול להיות שזייפו עליך, הלכתי למשרד התחבורה, והראיתי לעירייה שזה לא שלי. לא פניתי למשטרה"

שלישית - התובע פנה שוב לעירייה, ביום 7.8.2014, באמצעות תצהיר ובו בין השאר, הוא מציין כי " הרכב שניתנו הדוחות עליו איננו שלי ולא היה ברשותי מעולם". גם על מכתב זה השיבה העירייה סמוך לאחר קבלתו, ביום 10.8.2014, ובין יתר נימוקיה, נרשם:

"בהתייחס לבקשתך במכתב פנייתך יודגש כי אין בטענתך, לפיה אין ולא היה לך קשר לרכב נשוא עבירות החניה כמו גם העדר רישון רכב, כדי לבסס כשלעצמה את טענת זיוף הפניות בשמך לכאורה כפי שניתן להבין מפנייתך, הגם שלא צורפו לפנייתך כלל מסמכים רלבנטיים המעידים על נקיטת אי אלו פעולות שבדין על ידך על מנת להתחקות אחר המזייף לכאורה...
ויודגש - ברשותינו מכתבי פנייתך בבקשתך לביטול שלוש הדו"חות אשר שניים מהם נרשמו ברח' מגוריך ( שבזי) ואילו דו"ח נוסף, במרחק של כשבועיים, נרשם באזור אחר, גם הוא לאותו הרכב.
...
באם אכן תבסס טענותיך לזיוף הפניות בשמך, נוכל לשקול בקשתך בשנית..."

גם כאן, דחתה העירייה את בקשת התובע, וחרף זאת, הוא לא פעל לפני הערכאה המוסכמת כדי לבקש להישפט, ולמצער, לעתור בהליך משפטי לביטול העיקול שהוטל. חשוב לציין כי במכתב האמור ציינה העירייה באופן מפורש כי קיים עיקול, בזו הלשון: "רק כאשר הוטל עיקול על חשבונך, פעלת לפנות למחלקת חובות חניה". העירייה אף התריעה מפני נקיטת " הליכי גבייה נוספים". יש לציין כי במכתב האמור, הפחיתה העירייה את סכום תוספת הפיגורים, זאת לפנים משורת הדין, והחוב פחת מסך 480 ₪ לסך 300 ₪.

רביעית - גם מעדותו במשפט ( שורות 33-26, עמוד 14) ומהתמונות שהוצגו על-ידי העירייה לעניין הדו"ח מיום 13.12.2012 ( נספחים לתצהירה של גב' אזולאי), ניתן להבחין בתובע שעומד יחד עם אדם אחר מול הפקחית שמצלמת אותם, ואף ניתן להתרשם כי זה נעשה תוך כדי שהוא משוחח עמה ( עמוד 35 בקובץ תצהירי הנתבעת מיום 15.12.2016). בדו"ח הפקחית, שתועד בזמן אמת, אין תיעוד לכך שהתובע טוען כי אינו בעל הרכב.

לשלמות התמונה יצוין כי התובע פנה גם לנציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה והגיש תלונה נגד העירייה ( מכתב מיום 19.8.2014). ואולם, משרד מבקר המדינה, לאחר עריכת בירור, הודיע לתובע כי " נציבות תלונות הציבור...לא מצאה מקום להתערב בעניין נשוא התלונה שבנדון" (מכתב מיום 9.12.2014).

מכל אלה יוצא כי עת הנפיקה העירייה את הדו"חות על שם התובע, זאת בהתבסס על מכתבו מיום 19.12.2012, היא פעלה כדין. מתצהירה של גב' יעקובי עולה כי התראות נשלחו לכתובת התובע, באמצעות דואר רשום, מספר פעמים (סעיף 10). מלשון מכתבו המוזכר, עולה באופן ברור כי קיימת זיקה ישירה בין התובע לבין הדו"חות. התובע לא טרח לציין במכתבו זה כי אינו בעל רישיון נהיגה או רכב. יתירה מזו, גרסאותיו המשתנות בהמשך, כמפורט לעיל, לא תרמו - בלשון המעטה - להבהרת התמונה ולביטול הדו"חות.

כזכור, הדו"חות והעיקול בוטלו. לגישת העירייה, הדבר נעשה לפנים משורת הדין. התובע לא הוכיח כדבעי כי פעלה העירייה ברשלנות או ביצעה כל עוולה אחרת בעניינו. זולת המכתב שלו מיום 19.12.2012 שניתנה תשובה לגביו רק לאחר חלוף כארבעה חודשים, על כל פניות התובע לעירייה, השיבה האחרונה, באופן מנומק, תוך פרק זמן קצר לאחר מכן. התובע מצדו לא הראה באופן מניח את הדעת כיצד עקב, אם בכלל, אחר פנייתו מחודש דצמבר 2012 . מה גם שיש לתהות מדוע התובע לא פעל למצות את ההליך המתאים לביטול הדו"חות בשעה שידע כי העירייה מסרבת לעשות כן ואף החליטה לנקוט בהליכי גבייה.

טענות התובע שמתבססות על אי-גילוי הנוהל שמאפשר הסבת קנס למי שמגיש בקשה לביטול הדו"חות - לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, אין בידי לקבל, מהטעם שבמכתבו של התובע מיום 19.12.2012, הוא מאשר כי הדו"חות ניתנו לו והוא זה שביקש את ביטולם שכן לדבריו הוא " פורק סחורה כדרכי ברח' שבזי 1 ירושלים", "...הודעתי לפקחית שאני פורק סחורה ובכל זאת נתנה לי דוח", ובהמשך " ...נתנו לי 2 דוחות ביחד כשפרקתי פעמיים סחורה". משעה שהוכח כי המכתב האמור אינו מזויף וכי הוא נשלח על-ידי התובע, סבורני כי בדין ייחסה הנתבעת את הדו"חות לתובע, ולכן שאלת גילוי הנוהל או אי-גילויו במסגרת ההליך, אינה רלבנטית.

העובדה לפיה אדם אינו בעל רישיון נהיגה או אין בבעלותו רכב, אינה מעניקה לו " חסינות" אוטומטית מפני העמדה לדין ( ולענייננו, קנס) בגין עבירה לפי דיני הסדרת החניה או דיני התעבורה האחרים. העובדה האמורה יכולה להיות נסיבה חשובה ואינדיקציה כחלק מהתשתית העובדתית של האזרח כאשר הוא עותר לביטול הקנס או הדו"ח ומצופה כי הרשות הרלבנטית תפעל לברר נסיבה זו ותיתן את הדעת למשקלה במארג הכולל של בירור ביצוע העבירה. ואולם, ככל שקיימות ראיות שמבססות ביצוע העבירה הנטענת ( לענייננו, עבירת חניה) יכולה בהחלט הרשות להפעיל את סמכותה ולהטיל קנס או כל סנקציה אחרת, הכל לפי סמכויותיה הקבועות בדין. כמובן, סלולה הדרך לפני האזרח להשיג על החלטת הרשות במסגרת ההליך המינהלי או המשפטי המתאימים, ולפני הערכאה המוסכמת לכך.

במקרה לפנינו, על-יסוד מכלול החומר הקיים בתיק ( בין השאר ובעיקר, גרסאות התובע המשתנות, התמונות שהוצגו, הזיקה שהוכחה בין התובע לבין הדו"חות מושא הקנס), לא מצאתי כי הנתבעת סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממנה. התנהלות התובע עצמו הביאה להוצאת הדו"חות על שמו, ולהטלת העיקול בהמשך.
סיכום

על-יסוד האמור, התביעה נדחית.

לא בלי לבטים, בשים לב למצבו הכלכלי של התובע ולעובדה לפיה היה מיוצג באמצעות לשכת הסיוע המשפטי - לא יינתן צו להוצאות.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, י"ב אב תשע"ח, 24 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שלום פרץ
נתבע: עירית ירושלים
שופט :
עורכי דין: